יֵשׁ לָנוּ חַוָּה עִם הֲמוֹן חַיּוֹת: פָּרוֹת, כְּבָשִׂים וְתַרְנְגוֹלוֹת. הֵן מִתְגּוֹרְרוֹת בַּלּוּל, בָּרֶפֶת וּבַדִּיר, וְלֹא מַכִּירוֹת אֶת הַחַיּוֹת שֶׁגָּרוֹת מֵעֵבֶר לַקִּיר. יוֹם אֶחָד קָרָה מַשֶּׁהוּ מוּזָר, מוּקִי הַכֶּלֶב הִתְחִיל לְדַבֵּר בְּמִבְטָא זָר. הוּא אָמַר שֶׁעַכְשָׁיו הוּא כְּלַבְתּוּל, וְהִתְחִיל לְיַלֵּל מַמָּשׁ כְּחָתוּל. וְאֵלִיָּהוּ, הֶחָתוּל אֲפֹר הַפַּרְוָה, הָפַךְ לִהְיוֹת חֲתוּכֶּלֶב וְנָבַח בְּחֶדְוָה. וּלְפֶתַע פִּתְאוֹם קוֹלוֹת מְהוּמָה, כָּל הַמֶּשֶׁק בְּבַת אַחַת הִשְׁתַּנָּה. הַתַּרְנְגֹלֶת הָפְכָה לְיוֹנָה מְעוֹפֶפֶת, הָאֶפְרוֹחִים רָצוּ מֵהַלּוּל יָשָׁר אֶל הָרֶפֶת, הַפָּרָה נִהְיְתָה לְחִלָּזוֹן, וְהָעִזִּים הָפְכוּ בִּכְלָל לְבַרְוָזוֹן. הָאֲוָזָה הִשְׁתַּנְּתָה לְפָרָה, הַאִם הִיא תִּתֵּן חָלָב? הֲרֵי זֶה נוֹרָא! וְהַכִּבְשָׂה לְחַרְגּוֹל, וְכָל הַצֶּמֶר מִתְלַכְלֵךְ מֵהַחוֹל!