מוכר הסברס

פתאום מצאתי את עצמי לבד. הוצפתי במחשבות על אירועי המלחמה, כשאין לי עם מי לחלוק זאת – ראיתי מול עיניי את החברים שנשרפו ועלו בסערה השמיימה, ריח השרפה נותר באפי, הרגשתי מחנק בלילות, וחוויתי סיוטים ממראות המלחמה. השאלה מדוע נותרתי בחיים והם אינם לא הרפתה ממני.

מוכר הסברס הוא סיפור חיים מרתק על אודות חייו של ישראל אמויאל, דרך ילדותו בירושלים שלפני מלחמת ששת הימים ואחריה, תקופת השירות הצבאי בסיירת מובחרת וההתמודדות עם פוסט־טראומה בעקבות מלחמת יום הכיפורים. אמויאל חושף אתגרים וניצחונות, קשיים ורגעים של חסד, ובה בעת מעלה שאלות נוקבות על החברה הישראלית כולה. זהו סיפור על כאב, על אמונה, על התבוננות פנימית ובעיקר על היכולת לגלות מחדש את משמעות החיים חרף כל המכשולים שבדרך.

מבוא
לקחי מלחמת יום כיפור
במלאות חמישים שנה למלחמת יום כיפור התקיימו רבי־שיח רבים בערים שונות ברחבי הארץ. במשרד הביטחון נערכו כנסים וסדנאות בנושא בפורומים שונים שגם אני נטלתי בהם חלק. הדיונים עסקו בהשפעות המלחמה על הציבור הישראלי ובתמורות שחלו בעקבותיה, בהן פרימת הדבק המחבר בין חלקי העם ובינם לבין ההנהגה. כמו כן עסקו בשאלת הסיכוי שישראל תופתע שוב באותו אופן.
בלטרון נערך כנס גדול בהשתתפות כל ראשי הצבא וגיבורי המלחמה עם מופע אור־קולי מרשים בעוצמתו. במקום הוקמה במה ענקית והוצבו שולחנות, ומסביבם התקיימו רבי־שיח והוצגו סיפורי נוסטלגיה. מסקנתם של כל הנוכחים הייתה שלא ייתכן שיפתיעו את צה״ל פעם נוספת. הגדיל לומר הרמטכ״ל כי הצבא חזק, וכי החמאס ברצועת עזה וחיזבאללה בצפון לא יעזו לפתוח במלחמה. גם שר הביטחון לא חסך במילים ואמר שצה״ל חזק ויגבר על כל מי שיקום נגד ישראל. שוב אנחנו רואים את התפיסה של “כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה״, במקום אמונה ש־ה׳ הוא שיצילנו. אנחנו, ותיקי מלחמת יום כיפור, יצאנו מעודדים ומלאי גאווה על כך שיש לנו צבא חזק ושיש על מי לסמוך. מה כבר יכולנו לדעת.
בזמן שהיינו בכנס, התקיימה הפגנה נגד הרפורמה המשפטית, ובה לקחו חלק רבים שאינם מבינים כלל מה משמעותה. אולם התנגדותם ושנאתם אל ראש הממשלה בנימין נתניהו הוציאו אותם לרחובות. אזרחים אלו לא מקבלים את הכרעת העם, וכל מי שלא חושב כמותם נתפס כבלתי־לגיטימי. שנאתו היוקדת של השמאל אל מחנה הימין החלה במלחמת העצמאות והגיעה לשיא בימי הסזון הקשים ובפרשת אלטלנה. מדובר באזרחים ישראלים, שכל מה שמזכיר להם יהדות ומסורת, המזוהות עם הימין, נתפס בעיניהם כלא־לגיטימי, כי המסורת מציבה מראה אל מול פניהם. לתפיסתם, כל מי שהוא מסורתי או דתי, לא חושב כמוהם.
ממחנה השמאל יצאו גם למחות נגד הפרדה מגדרית בתפילות, ואף הפגינו ביום כיפור בעת תפילת נעילה נגד קיומן של תפילות במרחב הציבורי עם מחיצה בין גברים לנשים, כפי שנהגו אבות אבותינו מאות בשנים. מפגינים התפרצו לתפילה, התהלכו בפריצות ומנעו מהנוכחים להתפלל ביום הכי קדוש לעם ישראל - תופעות שלא הכרנו מקום המדינה. אני מתנגד בחריפות לכפירה הזאת. לדידם, כל מה שיכול להפיל את ממשלת הימין שנבחרה בצורה דמוקרטית כשר, והם מתנהגים כאילו המדינה שייכת להם, כאילו רוב העם לא בחר במפלגות הימין בקלפי.
כחלק מפעולותיהם הם הקימו את תנועת המחאה “אחים לנשק״, אולם לא אפשרו לי ולחבריי שנלחמו במלחמות ישראל להצטרף. האם אינני חלק מהם? מצער הדבר כי חלקים רבים בעם הוצאו מחוץ לקונצנזוס והפכו לבלתי־לגיטימיים.
ההפגנות הלכו והתעצמו ונערכו מול בית ראש הממשלה, כשלא פעם המפגינים חוסמים כבישים ראשיים ברחבי המדינה ואף מונעים מעבר אמבולנסים. מעשיהם האיומים המשיכו גם בחג הסוכות 2023, ובערב שמחת תורה הם אף הפריעו לחגיגות.
בערב שמחת תורה אמרתי לרב בבית הכנסת שבשעה הזאת לפני חמישים שנה חל המפנה ההיסטורי במלחמת יום כיפור, כשצלחנו את תעלת סואץ וידנו הייתה על העליונה, בעזרת השם. בבוקר שמחת תורה קמנו לבית הכנסת ושמענו על טבח החמאס ביישובים בעוטף עזה. על הסיבות לכך עוד ידובר רבות. אולם ישנו פסוק שאומר, “הסתר, הסתר פניי ממך ה׳״ - כלומר ה׳ הפנה את פניו מאיתנו. בתוך שעות בודדות קרה לנו אסון נורא. המנגנונים של גדר הגבול שותקו על ידי המחבלים, ומטוסים לא הוזנקו. חודשים לפני הפלישה לא התייחסו ראשי הצבא ברצינות הראויה אל ההתרעות שהעבירו התצפיתניות שעל גבול הרצועה.
אינני מתיימר להסביר את מהלכי ה׳, אבל הטבח הנורא הוא בהחלט חומר למחשבה. מבט אל התנ״ך מלמד שבכל פעם שהייתה שנאת אחים וכפרו בתורה, אז ה׳ הסתיר את פניו.
למלחמת יום כיפור אומנם לא קדמו הפגנות, אך היו שאננות וביטחון בכך שהערבים לא יכולים להפתיע אותנו. כמה ימים לפני פרוץ הקרבות אמר שר הביטחון משה דיין, שאם מצרים וסוריה יפתחו במלחמה נגד ישראל, הם ירגישו את נחת זרוענו - דיבורים בעלמא. המודיעין דיבר על “סבירות נמוכה למלחמה״. שוב אנו רואים את האמונה והביטחון בכוח - “כוחי ועוצם ידי עשו לי החיל הזה״. כשבועיים לאחר הנאום המפורסם פלשו צבאות סוריה ומצרים לשטח ישראל. ממדי האסון והמחדל המודיעיני והצבאי יחד עם המספר העצום של ההרוגים, של הפצועים ושל הנעדרים גרמו לזעזוע עמוק בחברה הישראלית.

ילדות בירושלים
העלייה לארץ
בחורף 1958 הגיעה משפחתי ארצה בהפלגה מנמל בצרפת לנמל חיפה. הייתי ילד כבן ארבע, שאיתו השתעשעו הימאים באונייה. הם נתנו לי ממתקים, ולא פעם צבטו אותי בלחיים, צביטות שהפכו בהמשך לסימן ההיכר שלי. מאחר שהייתי שמנמן והלחיים שלי היו שופעות ואדמומיות, כל מי שנתקל בי, העניק לי צביטה של חיבה ואהבה.
נולדתי באלג׳יריה באזור הרי האטלס במקום שנקרא “קנצ׳ה״ ושלא מופיע בשום מפה. קנצ׳ה שכנה על גבול מרוקו בחבל ארץ בשם “תפללת״, שהיה פורח בתקופת עטרת ראשנו, רבי דוד אבוחצירא זצ״ל. כשהרגו אותו המוסלמים, כל יהודי תפללת ברחו לאלג׳יריה ולמרוקו.
אלג׳יריה הייתה ארץ מוסלמית עם לוחמי חופש נגד הכיבוש הצרפתי. בראשית המאה ה־19 עזבו הצרפתים את מושבותיהם בערים הגדולות, אך באזור שבו נולדתי לא היו הרבה צרפתים, והמוסלמים היו הדומיננטיים.
מסיפוריהם של הוריי עולה כי לרוב, החיים בקרב המוסלמים היו תקינים. התנהל מסחר בין יהודים לערבים, ואלו העניקו כבוד לרבנים וחיו בשלום עם הקהילה היהודית, למעט בזמן אירועים מיוחדים שהתרחשו בארץ ישראל, כמו הקמת המדינה או כשפרצו מלחמות מול מדינות ערב. כך, למשל, בזמן מלחמת סיני בשנת 1956 יצאו צעירים ערבים והשחיתו רכוש של יהודים. בין הקורבנות היה אבי - המתפרעים שרפו את המכולת שבבעלותו.
לאחר תקופה עברו הוריי לעיר הוראן, שם רכש אבי מקום חדש ופתח שוב חנות לצורכי בית, כגון ביצים, תבלינים, בגדים, נעליים, סבונים וכדומה. בשל גילי הצעיר אינני זוכר אותה, אך בדמיוני אני מתאר אותה כמו החנויות בעיר העתיקה של ירושלים, שבהן ניתן למצוא מכל טוב. אולם הצרות לא עזבו את אבי. גם בהוראן שרפו המוסלמים את חנותו, והוא לקח את זה קשה מאוד.
באותם ימים אימא חלתה ונאלצה להתאשפז עקב חשש לגידול בראשה. מאחר שאני, הבן הקטן, הייתי רק בן כמה חודשים ועדיין ינקתי חלב, נאלצתי לינוק מכמה דודות שגם להן היו ילדים קטנים. במשך כמה חודשים גדלתי אצל שכנות, עד שאימי התאוששה וחזרה לעצמה והתחזקה.
באותם ימים נהגו להעניק לילדים שמות של צדיקים או של בני משפחה שנפטרו. אחי משה נקרא על שם סבי משה, ואחי דוד על שם עטרת ראשנו, רבי דוד אבוחצירא זצ״ל. כשמלאו לאבי שמונה־עשרה התחוללה מלחמת העולם הראשונה, ולכן הוא קיבל צו גיוס. לפני שעזב את העיר, הוא נפגש עם הרב כדי לקבל את ברכת הדרך. הפגישה נערכה בשעת בוקר מוקדמת. הרב הזמין אותו לשבת, אך אבא אמר לו כי הוא ממהר, וכי מונית מחכה לו בחוץ. למרות זאת הרב ביקש מהרבנית להכין להם ארוחת בוקר. לאבי, שהיה לחוץ כי חשש לאחר ללשכת הגיוס ולקבל עונש, לא נותרה ברירה אלא להצטרף לארוחה. בתום הארוחה בירך אותו הרב ואמר לו כי מאחר שפספס את ההסעה, אזי כשיגיע באיחור לצבא, יגידו לו שיש מספיק חיילים וישחררו אותו. וכך היה. לקראת ערב הוא חזר לביתו, לא לפני שהלך להודות לרב.