פרק 1
סיפורי מסעותיו של הווארד קרטר לבדו ועם שרה אשתו
מיומנו של הווארד קרטר:
השעה חמש בערב. רוח קרה נושבת ממזרח ומקפיאה את דמי. זה אני, קרטר, הבחור העסוק בעולם כרגע [מזל שהאוויר עדיין בחינם. כי אני מעשן ברצף טבק במקטרת החומה שלי].
אני לבוש בנעליים צבאיות וחולצה אפורה מלוכלכת מאבק, ועל ראשי צעיף המגן עליי מהחום הרותח של החמה הארורה ששוררת עלינו מלמעלה. אגלי זיעה נוזלים על משקפיי ושפמי צרוב. אני נודד דרך מנהרות מתחת לאדמה ומוצא, להפתעתי, מבוך של זהב ויהלומים בתוך קבר מצרי. זה לא היה קל. זכוכית מגדלת פוערת את עיניי כשאני מביט בכתוביות מצריות [הירוגליפים]. כתוב עליה: אל תפתח אותי!
רוחות רפאים ומומיות מקיפות אותי ומקפיאות אותי. יש אבק בכל מקום וקורי עכביש שגורמים לי להתעטש ולשפשף את עיניי.
שמי הווארד קרטר ואני ארכיאולוג בן 32. הייתי סטודנט לארכיאולוגיה באוניברסיטה בלונדון בשנת 1919. שלוש שנים מאוחר יותר סיימתי את לימודיי והתחלתי לנדוד בעולם.
קראתי מאות ספרים על מיתולוגיה ועל אוצרות קסומים שהוחבאו בתקופות שונות בהיסטוריה בכל חלקי העולם. היו לי פריטים עתיקים רבים ששייכים לעבר הרחוק, שהחבאתי בביתי, כגון אוסף של מפות ישנות שהוריש לי סב-סבי, שמכוונים לאוצרות עתיקים, שמוחבאים אי שם בהיסטוריה. אבל כעת אני מחפש את הפסל של תות אנך אמון ובעיקר את עצמי. החידה הגדולה והשאלה הנצחית היא למה נולדתי? ולמה אני קיים? כמו כל פילוסוף טוב, אני רוצה לדעת הכול על משמעות החיים ותו לא. לגלות את כל הסודות עד המוות.
משפחתו של קרטר בעייתית.
הוא תמיד היה שובב וסקרן ואהב ללמוד שפות חדשות ועתיקות.
אימו נפטרה ממחלה חשוכת מרפא והוא גדל עם אבא קשוח וסכיזופרן שהתאשפז במוסד לחולי רוח. הוא היה צורח על הקולות ששמע ומושך בשיערו בהיסטריה כשהוא חותך את זרועותיו בסכין חדה ומדמם בכל הבית. אבל הוא גם היה צייר מוכשר שצייר שמיים, כוכבים ונפלאות. בכל פעם שהווארד ראה אותו מול בלוק ציור היו לו דמעות בעיניים. דמעות של אושר. דמעות של שפיות. אבא שלו הזכיר את צבי מיכאלי. שם לא מוכר בין חובבי ההיסטוריה, אך הוא כנראה השפיע עליו. האם מדובר עליו? נראה בהמשך.
קרטר, שדווקא החליט להיות האדם השפוי ביותר וקשוח, גדל על מוזיקה קלסית, ניגן על פסנתר והלחין בעצמו עשרות מנגינות לתפארת. הוא היה נער שובב וחצוף, מתוחכם ונאה — שיער שחור ושיניים צחורות, מכנסיים קצרים וחולצה מכופתרת באדום עז, שדילג איתם בנעוריו כפושע. פה קרע, שם קרע. אך ללא בושה מאף אחד. אפילו היה רץ ללא נעליים פעמים רבות ונקרא "המעופף היחף". לא היה מי שיכבס בשבילו. הוא כיבס בעצמו כמה שרק הצליח. סבו טיפל בו בקשיים רבים וקשיחות מתמדת.
כשמישהו צחק עליו בבית הספר, היה מרביץ בו מונולוג מתוחכם ומשפיל אותו עד אפר. לקרטר שלנו הייתה לשון חלקלקה.
לקרטר היו עשרה אחים ששמונה מהם הוא לא חיבב. שני אחיו הנותרים, האהובים עליו, היו קראוס וגרי האוורד. שלושתם היו חברי נפש עד גיל ההתבגרות, כשנפרדו דרכם. כל אחד פנה לכיוון אחר בלי סיבה, אולי כדי לשכוח. הם היו קשוחים ויפים, משוררים והוגים, מוכשרים בפיזיקה ובביולוגיה, בעלי מנת משכל גבוהה מאוד ונאים למראה.
כשגדל קרטר, למד להטיס מטוסי דואר קטנים בצבא האנגלי מסביב לעולם המוכר לנו. הוא היה כותב ביומנו יום-יום והשתדל להפיג את שעמומו בהרפתקאות שונות שסבבו אותו ביום ובלילה.
נחשים במדבר, ללקק קרפדות רעילות בג'ונגלים של קולומביה וכרישים בים של יוון לא הפחידו אותו, והוא תמיד השיג מה שרצה. קרטר היה הארכיאולוג העסוק ביותר בתקופה המדוברת, בעודו מחפש אוצרות שקיימים רק בספרים או סרטים.
הוא היה מאוהב בסטודנטית שלו להיסטוריה, בלונדינית צעירה ומרשימה בשם שרה, עם סקס אפיל עד השמיים ובחזרה לכדור הארץ. היא עשתה לו עיניים במשך שלוש שנים ושוחחה עמו בהתלהבות על אוצרות שמעולם לא נגלו. הם החליטו לחפש יחדיו את הכישופים. קרטר נראה בריא ומתוחכם עם העיניים הירוקות שלו והראייה שש-שש. שלא כמו בעבר, כשהרכיב משקפיים כהות ושם עניבות מגוחכות להרצאות כשהריץ'רץ' שלו פתוח לפני כל הכיתה, שצחקה עליו מאחורי גבו. קרטר חזר בגדול כחזק, והפעם כחזק ביותר בעולם. אף אחד לא מושלם.
אשתו שרה אהבה סיפורי הרפתקאות והרבתה לקרוא עליהם. היא גדלה בבית יהודי ממקום שהזכיר טבע, שדות ירוקים ועצי אורן. אביה היה מין חזן קונסרבטיבי ומורה ואימה מורה ליהדות, אזרחות והיסטוריה.
שרה הייתה בת יחידה והווארד התאהב בה כשהבחין בה בכיתה של מאה סטודנטים. שרה ריגשה אותו והחיבור ביניהם היה משותף. סיר למכסה. לא פחות ולא יותר.
מיומנו של קרטר:
היום אני טס מעל מרוקו בתקווה לאתר מורה דרך מוזר וחכם בשם דון מרקו שגילו כ-66, והוא היה ענק במידותיו, שקל 150 קילו וצלע, אשר התהלך עם מקל מזהב והיה חריף ומתוחכם בעל שיער לבן וזקן צרפתי, וגם לבוש היטב להרפתקאות מסוכנות — מצפן, מימייה וסכין ציידים מעל חגורתו.
דון הבטיח במכתביו שהוא יודע היכן קבור תות אנך אמון, המלך המצרי שאיננו יודעים עליו הרבה מההיסטוריה, חוץ מפטירתו בגיל צעיר יחסית. אבל הכול בתאוריה כמובן. אולי נגלה רק מערת אבק ותו לא?!
הוא קבור "בעמק המלכים", ודון הבטיח לי שכל אשר אחפוץ בו יתגשם כשננחת במצרים. שם יחכו לי אספקה ואנשים צעירים שנועדו לעזור לי לחפור בקבר הסודי של המלך, בתקווה שנגיע לקהיר תוך שלושים שעות. כנראה אצטרך לנחות כמה פעמים בדרך כדי למלא את טנק הדלק הזעיר של מטוסי.
נ.ב:
שרה תחבור אליי בעוד יומיים. אני שוקל להציע לה נישואים! היא החברה הכי טובה שלי ואני מאוהב בה עד כלות נשמתי [ולא רק בציצים שלה... חה חה חה], אלא גם רוחנית, נפשית ופיזית.
השעה עכשיו אחת בלילה. הייתי חייב ללבוש משהו ארוך, כי קר כאן, במדבר, ואני קופא. בעודי לבוש בשכמייה סגורה היטב וזקני מגרד, אני מביט בחלל, מתפלא וחולם על הכוכבים שלא נזכה לראות?! והירח מיילל ושר לי שיר ערש כמו של ילדה קטנה.
הכוכבים בשמיים יפים וזוהרים ויש יללות של תנים רחוקים.
חשבתי לעצמי, מצרים, איזה יופי של מדינה. מדינת הפרעונים.
שרה העירה את קרטר בבוקר עם קפה ותמרים. היא נישקה את שפתיו והוא קפץ כנשוך נחש ולבש את מכנסיו.
"מה השעה?"
"ארבע בבוקר."
"יאללה, תעירי את כולם, צריך לזוז לפני שתזרח השמש."
שרה עברה בבית עם פעמון גדול וצלצלה בו.
מכל חור שמעו את הפיהוקים של המצרים.
בשעה שמונה בבוקר הם כבר חפרו בלי הפסקה בבור שסימן להם קרטר.
הם חפרו וחפרו במשך ימים עד שנתגלתה המנהרה הראשונה. שרה צילמה את העדות ההיסטורית במצלמתה. הם גילו את קבר המלכים שאיש לא ראה מאות שנים.
קרטר, ששמע על הקללה, שלח פנימה שני שליחים עם נרות וחיכה לשמוע הד שהכול עובד כמו שצריך. "אתם חיים?" צעק להם קרטר. הם מתו. השניים לא חזרו. מחטים זעירים נורו מתקרת הקבר לעבר צווארם והמיתו אותם מייד.
כשלא שבו השליחים נכנס קרטר בעצמו פנימה כשהוא אוחז בידו משואה. המערה הייתה חלקלקה ונשבה רוח מדברית שהשמיעה קולות קינה. קרטר הביט פנימה. אלפי קורים וחוטים כשל קורי עכביש אבק וחיות משונות כיסו את המעברים. כשהוא פינה לעצמו את הדרך קדימה, נגלו לפניו רוחות קסומות שנשאבו לתוך נשמתו. שוב לא היו עוד חצים ממיתים או סלעים מתגלגלים. הוא זכה בראיית הנסתר ובפענוח חלומות שיעזרו לו בהמשך דרכו. העולם שלו השתנה לחלוטין והוא הפך לנצחי. אומנם עשוי בשר ודם אבל עדיין אל.
הוא ראה פסלי זהב גוחנים אליו והחדר כולו היה מכוסה באוצרות נשגבים. יהלומים בשלל צבעים, כלי כסף וזהב, תכשיטים ומטבעות, והכול בשפע. כסף שיספיק לכל חייו וחיי נכדיו. אם לא ילך למוזיאון.
שרה נכנסה אחריו. היא צילמה במצלמת שמונה מילימטר שלה ודמעות בצבצו בעיניה.
"הצלחנו!" היא לחשה וחיבקה את קרטר חיבוק דוב ונשקה ללחייו. המלך קם לתחייה בתוך גופו של קרטר. הוא חש בפעימות ליבו הרוטטים. שריריו של קרטר התנפחו והוא שמע כל ציוץ ברחבי היקום מרוב ריכוז ועוצמה. הוא הפך לענק פיזית ונפשית.
בעיתונים ברחבי העולם דיברו על קרטר הארכיאולוג המפורסם בעולם. הוא הפך לאגדה וסיפרו עליו סיפורי סבתא לכל ילד לפני השינה.
“כשתהיה גדול, תהיה כמו הווארד קרטר ולא תפחד משום דבר. לילה טוב."
קרטר אכן זכה להכרה רבה אבל לא הסתפק בקברו של המלך. הוא רצה יותר מזה.
הווארד רצה הכול! אפילו שקיבל אנרגיות משונות וחזקות שהיו שייכות לפרעונים הגדולים ביותר בעולם העתיק. הוא התכוון להמשיך במעלליו. כלום לא הספיק לו.
הוא ושרה קנו לעצמם בית מפואר באנגליה.
שרה רצתה להרות מייד, אבל קרטר רצה להמשיך ולחפש את האסור והסודי שכוחות העל נותנים לסקרנים ולגיבורים, שאנחנו מעריצים כל כך.
שרה עשתה לו צרות כמו פולנייה זקנה עד שקרטר התאפק ונשאר בביתם. הוא יצא לטיולים רגליים ארוכים בעודו לחוץ ועצבני, עם קוצים בטוסיק, ונשם ונשף אוויר כמו ינשוף מקורר ועצבני. הוא היה אמור למות ב-1939 בשני במרץ לפי ההיסטוריה שלנו, אך לאלוהים היו תוכניות אחרות לגביו.
כשחזר הביתה באותו יום, שרה ההרה לחשה לו באוזן שייוולדו להם בן ובת ["יעני תאומים"], וקרטר היה המאושר באדם. הוא רקד בסלון, מניע את האגן כמו בריקוד ההולה הופ ומסובב את ראשו לשני הכיוונים ואת הידיים באוויר.
"את רצינית?" שאל בעודו מרוגש.
"כן," אמרה וחייכה. הוא נשק למצחה והתפלל את תפילת הדרך של הארכיאולוגים הוותיקים בעולם, השיר שבעתיד יהיה רשום על קברו:
“לא תחיי רוחק
לא תעבורנה מיליוני שנים
אתה האוהב את תבאי
יושב ופניך אל רוח הצפון
לעינך רואות שמחה. הו ליל....
פרוש עליך כנפיים כמו הכוכבים הנצחיים."
מיומנו של הסופר:
כדי לחיות שבעים שנה צריך כוחות. לפחות לקרטר יש את הכוחות הללו בשבילנו.
אנחנו, חסרי הישע, ממשיכים לקרוא על עולמות טובים יותר בעתיד, ורק אלוהים יודע כיצד להרגיע את השטן שחי בתוכנו.
אנחנו נמלים בשדה קרב ותו לא.
נלחמים על החיים שלנו ולפעמים עפים ברוח. לפעמים הבריזה כל כך קרה עד שאין לאן לברוח.
מערות. מערות שהן גם בית, חדר ומרפסת.
הסופר:
אהלן חברים. אתם עוד תבינו מדוע אני קופץ מגוף ראשון לגוף שלישי. יש לי תוכנית. אז סבלנות. בסוף הכול יהיה ברור ומובן לקוראים בעזרת השם, או בלעדיו. קצת קשה אז מפסיקים!? להפך, נלחמים על זכות הספר להיקרא. הוא לא כל כך גרוע כמו שאתם חושבים. תנו לי להוביל אתכם לחוף מבטחים!
עכשיו יש לקרטר שני ילדים קטנים, אליס [או בכינוי שלה ליסה] ופיטר, ושניהם רוצים להיות ארכיאולוגים כשיגדלו. אליס בלונדינית עם נקודת חן משמעותית על המצח אבל עדיין יפה, ופיטר חתיך על, בהיר עור ומחוספס בקטע הגברי ביותר לילד.
קרטר אמר להם שזה מקצוע קשה ומשעמם והרים את המכונית המשפחתית שלהם ביד אחת. בזכות האנרגיות שקיבל מתות אנך אמון נוצרו בגופו כוחות-על טבעיים. מתוך הנשמה הפרעונית הרוחנית שהייתה עצורה בתוכה ועברה לתוך גופו פנימה, וזה לא ייאמן.
הוא גם ניקה מתחת לשטיח, אבל זה היה קשה ביותר.
חוץ מלעוף הוא יכול היה לעשות הכול, ועדיין השתעשע עם מטוסו הפרטי בגיחות לארצות מסקרנות. הוא השמין מנחת, בתור האיש החזק בעולם נראה מעט שברירי ועייף, אבל בעיקר עצוב. עכשיו כשחש חלש, הוא מתבכיין ושרירי מוחו פועלים כל הזמן. זה קורה כשאתה שומע את כל הבכי בעולם נשפך לתוך אוזניך.
לא נותרו לו עוד סודות כמוסים. הכול כבר התגלה או נעלם באבק תחת ההריסות של ימינו.
קרטר המשיך ללמד באקדמיה וקרא ספרים. הוא פרסם את יומנו כספר קריאה במגוון לשונות וזכה להערכה והוקרה, וגם חזה את העתיד.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
