פרק ראשון
"אנחנו שנינו מגן שמואל,
אחד גיבור ואחד בוגד"
פרשת אורי אילן (1955) ופרשת אודי אדיב (1972)
שביל קצר ואחת-עשרה שנה מפרידים בין שני ילידי קיבוץ גן שמואל, אורי אילן ואודי אדיב. כל ילד בקיבוץ יודע להצביע על "בית אורי אילן" ולספר על המורשת שהותיר אחריו אורי הגיבור. הוא יידע לספר גם על הבוגד אודי אדיב, ויוכל להצביע גם על ביתו הנמצא בסמיכות. מה אפוא קרה לשני בני הקיבוץ הללו, שבאו מאותו בית גידול, מאותו רקע סוציאליסטי, מאותה תורה של "השומר-הצעיר", כשכל אחד מהם הפך לניגודו המוחלט של השני? האחד — גיבור, והשני — בוגד.
פרשת אורי אילן (1954).
עד ל"פרשת אודי אדיב", נודע קיבוץ גן שמואל כקיבוצו של אורי אילן, קיבוצו של גיבור. אף שהקיבוץ נושא את שמו של הרב שמואל מוהליבר, הוא קיבוץ חילוני, שיתופי, השוכן בין פרדס חנה לחדרה, אשר הוחל בהקמתו בשנת 1895. כעבור ארבעים שנה הצטרף גן שמואל לקיבוץ הארצי ("השומר הצעיר"). הקהילה, המונה כיום כאלף נפש, הייתה מוכרת תמיד כקהילה מגובשת, איכותית וחזקה.
ב-13 בינואר 1955 התבשרה מדינת ישראל על חייל ישראלי בן הקיבוץ, בשם אורי אילן, שהתאבד במהלך שביו בכלא הסורי בדמשק. אט אט התפרסמו גם הפרטים המשלימים: נאמן לחינוכו ולאמונתו, סמל "גולני" אורי אילן, סירב להסגיר סודות צבאיים במהלך שביו בסוריה והעדיף להתאבד. הוא הותיר אחריו תשעה פתקים, שבאחד מהם היה "כתוב" בקיסם עץ שניקב בדף נייר — "לא בגדתי, התאבדתי". ביטוי לכך נתן בטורו מ-6 בינואר 1956, המשורר נתן אלתרמן שכתב: לֹא הָיָה אוּלַי קְרָב מַר מִזֶּה וּבוֹדֵד בִּקְרָבוֹת מְצוֹרֵך, יִשְׂרָאֵל. מאז פרסום הפרשה, החל להיווצר מיתוס שנקשר לקיבוצו של גיבור — המיתוס על אודות אורי אילן, הגיבור מקיבוץ גן-שמואל.
אורי אילן נולד ב-17 בפברואר 1935 להוריו שלמה ופייגה. אמו, פייגה-אילנית לבית הינדס, הייתה נכדתם של הרב שמעון יהודה הכהן שקופ ורעייתו לאה ובתו של הרב שרגא פייבל הינדס. היא הצטרפה לשומר הצעיר בשנת 1922, ושבע שנים לאחר מכן היא עלתה ארצה. שנה אחר כך, ב-1930 היא הצטרפה ל"הגנה", עבדה בסלילת כבישים ובפרדסנות, ועם הקמת המדינה, כיהנה כחברת הכנסת הראשונה מטעם מפ"ם. בנה אורי גדל והתחנך בקיבוץ. בילדותו ובנעוריו התגלו בו תכונות רבות שהעיקריות בהן היו, כפי שתיארו זאת חבריו, מכריו ואנשים שחיו בסביבתו: "ילד שבלע ספרים, שזכר את מה שקרא, ידען וחקרן שהיה בעל זיכרון טוב". חבריו הקרובים העניקו לו את הכינוי — אנציקלופדיה מהלכת. מגיל צעיר הוא התעניין בנושאים שפחות עניינו את בני גילו, כמו למשל, נושאי צבא וביטחון. בתחום החברתי הוא ראה בחברות ערך עליון, לחם על דעותיו, אהב להגן על החלש, ודאג תמיד להיות במרכז העניינים. עם סיום לימודיו בתיכון ביולי 1953, התגייס אורי לצה"ל. הוא רצה להיות טייס, אך לבסוף נשלח לחיל הרגלים ובחר בחטיבת "גולני". הוא נודע כחייל טוב, מקצועי וכמדריך מצטיין.
בלילה שבין ה-8 ל-9 בדצמבר 1954 יצאה חוליה בת חמישה חיילים משטח ההיערכות באזור המושב שאר ישוב בצפון, למבצע בשטח האויב בסוריה. מטרת המבצע הייתה, החלפת סוללות במתקן האזנה שטמן צה"ל בעין אום-חסון, מרחק קילומטרים אחדים מהגבול הישראלי. מתקן זה שימש את המודיעין של צה"ל בניטור שיחות טלפון קווי בין מפקדת הכוחות הסורים באזור לבין מוצביה ברמת הגולן. פעולת החלפת הסוללה שכונתה "צרצר", נעשתה עד אז אחת למספר חודשים, בלילה, בשקט וכדבר שבשגרה, על ידי יחידת צנחנים. אלא שבפעם זו, שולבו בפעולה שני חיילי סיירת "גולני", מפקד הסיירת סגן מאיר מוזס וחייל נוסף בשם אורי אילן, וזאת מתוך מטרה להעביר בעתיד את מלוא האחריות על פעולות אלו לסיירת החדשה של "גולני". התחרות בין שתי החטיבות, הצנחנים ו"גולני", הייתה אז רק בתחילתה, אבל יש להזכיר כי גם סיירת "גולני" החלה להתבסס אז על בני ההתיישבות העובדת, וביקשה להוכיח לצנחנים שגם היא יכולה לעמוד במשימות קשות.
בפעולה שיצאה באותו לילה ונחשבה לפעולת חפיפה בין היחידות, פעלו עדיין לצד שני ה"גולנצ'יקים", שלושה חיילי צנחנים: סמל מאיר יעקובי, סמל גד קסטלנץ וטוראי יעקב (ג'קי) לינד. בדיעבד התברר, כי בפעולה זו היה אמור להשתתף חייל בשם חיים צוריאנו, אלא שבשיחת מח"ט "גולני" עם חייליו, שהתקיימה מספר ימים לפני הפעולה, חייל בשם אורי אילן קם ממקומו ושאל את המח"ט יששכר (ישכה) שדמי שאלה: "מדוע כל המבצעים המיוחדים נעשים רק על ידי חיילי הצנחנים?" בתשובה אמר לו המח"ט: "זה לא מדויק, גם אנחנו משולבים בהם", ומיד אחר כך הורה המח"ט למפקד הסיירת מאיר מוזס לשבץ את אורי אילן לפעולה הקרובה, פעולת "צרצר", שתהיה גם הראשונה של "גולני".
החולייה יצאה אפוא לדרך, ובהגיעה לאזור הסמוך לחאן אל בחריאת, היא נלכדה על ידי כוח סורי ששבה אותה והעבירה לדמשק. שניות לפני שנשבו, סיכמו הגולנצ'יק מוזס והצנחן יעקובי, שלסורים הם יאמרו שדווקא הסמל, יעקובי, הוא מפקד הכוח, וזאת משום ניסיונו הרב בפעולות מסוג זה ובשל היותו דובר ערבית. יעקובי, המפקד החדש, עוד הספיק לומר לחבריו לפני שהרים את ידיו ונכנע: "חבר'ה, לא קל יהיה אצל המנוולים האלה, אבל אנו נתגבר". לעומת זאת, אורי אילן לא יכול היה להשלים עם הנפילה בשבי והדבר לא הפסיק להטרידו ולהטריפו. עוד בהיותו בארץ, ממש לפני גיוסו לצבא, הוא צפה בסרט בקולנוע "חוף" בחדרה, על שבויים שנפלו בידי הנאצים במלחמת העולם השנייה ועל מר גורלם. הוא אמר לעצמו אז, כי "במקרים מעין אלה הפתרון הטוב ביותר הוא איבוד עצמי לדעת".
בהגיע השבויים הישראליים לכלא הידוע לשמצה, כלא אל-מאזה בדמשק, בודדו הסורים את אורי אילן, בעל פני הילד, בתקווה שיהיה קל לשבור את רוחו במהלך החקירות. חוקריו סיפרו לו כי כל ארבעת חבריו כבר אינם בחיים וכי הוא יועמד לדין בבית-המשפט הצבאי בדמשק וידון למוות. אורי לא ידע שחבריו מוחזקים ממש כמוהו בתאי הצינוק בכלא. כל החבורה ללא יוצא מן הכלל חוותה עינויי תופת, שחלקם עלולים היו להפוך בן אנוש נורמלי לצמח אנושי. אבל את אורי לא העינויים שברו. שברה אותו העובדה שהוא, אורי אילן, נפל בשבי. הוא היה חרד מכך שכוחו הפיזי לא יעמוד לו, ושהוא עלול לבגוד בעמו ובארצו. הדבר הזה לא נתן לו מנוח.
בעודו בשבי, נתון ללחץ פיזי ופסיכולוגי קשה ביותר, חשש אורי כי בלחץ העינויים הקשים הוא עלול לגלות את סודות המבצע לסורים, ובכך יפגע בביטחון המדינה. את סאת ייסוריו הוא המשיך לספוג בעמידה איתנה. החוקרים ביקשו לערער את בטחונו העצמי, ולכן פקחו עליו עיניים בכל שעות היממה.
בין יתר החוויות הקשות שעבר, הוא נאלץ לעמוד על רגליו במשך שלושה ימים עד שאלה התנפחו כמו בלונים. כאשר ביום ה-35 לשביו הובא אורי לחקירה יומית רגילה, הוא הבין שהסורים יודעים על מתקן ההאזנה שנשתל בשטח הסורי. ייאושו גבר.
שוב ושוב סיפרו לו החוקרים כי חבריו הוצאו להורג ואמרו לו כי גורלו יהיה זהה לגורלם אם הוא לא ישתף פעולה. מה שהם לא סיפרו לו היה, שועדת שביתת הנשק הישראלית-סורית החלה כבר לדון ב-12 בינואר 1955 באפשרות של חילופי שבויים בין שתי המדינות. לגביו, זיק התקווה הזה אף לא ניצת, כי בשעה שהועדה התכנסה בבית המכס בגשר בנות-יעקב, טעה אורי להאמין שאפסו סיכוייו לחיות. בתום ארבעה שבועות, כשהוא מבודד, מנותק, מעונה ומותש, חש אורי כי הגיעה השעה לעשות מעשה. בנקודה זו הוא החליט לשים קץ לחייו.
ואומנם, בסיום החקירה האחרונה הוא הוחזר לתאו, וגמר אומר לסיים את חייו. תחילה הוא גילה כי מישהו החזיר לו את מזרנו שנלקח כמה ימים קודם לכן וסבר כי ייתכן שטומנים לו מלכודת. גם השומר שהשגיח עליו במהלך שעות היממה לבל ישב או ישכב בימים שבהם הצטווה לעמוד — נעלם, וסגר אחריו את האשנב שבדלת העץ. עתה נותר אורי ללא פיקוח. כמה הוא התאווה לחוות חוסר פיקוח כדי... לממש את זממו.
מלכודת או לא, באותו רגע החליט אורי כי זו ההזדמנות להוציא לפועל את תוכניתו, אשר אותה לא יכול היה לבצע קודם לכן, קרי, לעלות לגרדום בתנאים שיבחר לעצמו, ולא בתנאים של הסורים. ואכן, בלילה שבין ה-12 ל-13 בינואר 1955, שעות ספורות לאחר אותה ישיבת ועדת שביתת הנשק, רשם אורי בפחם על קירות תאו משפט קצר — "לשלוח דרישת שלום לאימי ולחברתי". עוד בהיותו בצינוק, קרא אורי את הספר "נקמת האבות", שנכתב על ידי יצחק שמי עוד בשנת 1928, ספר שתורגם לעברית ונשא עליו חותמת של ספרייה ציבורית בירושלים. הדפים שתלש מן הספר היוו עבורו את חומר הגלם ליצירת הפתקים.
לא פעם מאז שהאירוע התרחש נשאלה השאלה, כיצד יצר אורי אילן את הפתקים? כמובן שתושייה וחוש אלתור לא חסרו לו. בדיעבד התברר כי מדלת העץ שסגרה את הצינוק הוא תלש קיסם קטן ורחב. אז, ישב בפינת החדר, נסתר מעיני שומרו, וניקב את הפתקים. הוא צירף נקב אל נקב עד שהפכו למלה ומספר מלים שהפכו למשפט. בפתק הראשון הוא כתב: "נקמה באנשים שהיו עם או"ם ב-15.12 קצין או"ם מכירם". בפתק השני כתב: "נקמה בנציגם בועדת שביתת הנשק... אורי". השלישי כלל את המלים: "חפשו בבגדים צוואות... אורי". בפתק הרביעי נכתב: "אורי אילן... תנקמו". בפתק החמישי שהפך לפתק המוכר מכולם הוא כתב: "לא בגדתי... התאבדתי". בשישי: "חפשו בבגדים". בשביעי נכתב: "חפשו בבגדים צוואות". בשמיני: "שלום אורי אילן נקם". ופתק התשיעי כתב אילן: 5 1 3, כנראה התכוון לתאריך מסוים, "הולכים להרוג אותי תנקמו! תקברו אותי ע'י גבי... אורי אילן ". בבדל פחם שהגיע לידיו הוא עוד הספיק גם לרשום על גבי הקיר "כבר הרגו את כולם ואני מכחה (השגיאה במקור) לדין, איני יודע כלום על היתר תקברו אותי ע'י גבי... נקם! אורי אילן יש ניירות בבגדים...".
כשסיים את ניקוב הפתקים, הוא הכניס אותם לתוך בגדיו ופיזרם במקומות שונים, כאשר פתק אחד הוא קשר לבוהן רגלו. כאשר סיים את פיזור הפתקים, הוא התפנה לביצוע מעשה ההתאבדות. בתחילה הוא קרע מן המזרן שלו יריעת בד צרה וארוכה, ואז הפך אותה לעניבת חנק אותה הידק סביב צווארו. שקט ורגוע, ללא התרגשות או תחושת חיפזון, הוא קפץ לפתע אל הקיר הסמוך ואפשר לעניבה לחנקו. אפשר שבשניות האחרונות, בטרם נפח את נשמתו, הוא חשב על הוריו ועל חברתו מיכל, אך הוא לא נתן לכך כל ביטוי בפתקים. קפיצה אחת ו... הוא החזיר את נשמתו לבוראו.
בשעה 04:30 של ה-13 בינואר 1955 שמע סמל הרפואה הסורי באגף הכלא בו שהה אורי אילן צעקה לא חזקה במיוחד. הוא הזעיק את הסוהרים, שללא השתהות מיותרת פרצו את דלת העץ וגילו את אילן תלוי על החבל שהכין מבד מזרנו. סמל הרפואה של הכלא נכנס אל התא, וראה את אורי תלוי בתא עם הגב אל הדלת. הסוהרים הורידו את אורי ממתקן התלייה המאולתר, והסמל החל להאזין בסטטוסקופ כדי לשמוע אם יש סימני חיים אפשריים, אך כבר בעת הבדיקה הוא החל להניד ראשו כאילו אמר: "לא, הוא כבר לא בחיים". הדו"ח הרפואי שהגיע לאו"ם הצביע על כך שסמל הרפואה עוד ניסה להחיות את אילן בהנשמה מפה לפה, ואף הזריק לו חומר כדי לעורר את הלב, אך כל זה ללא הועיל. "השבוי היהודי מת", הוא פסק ורשם כי ההתאבדות אירעה בין השעה 04:00 ל-04:30. ליו"ר "ועדת שביתת הנשק של האו"ם", הקולונל קאסטונגי הוגש דו"ח בו נכתב: "הוא תלה את עצמו. נמצא מעין חבל שזור שהיה קשור מסביב מוטות החלון בגובה 3.75 מ' מעל הרצפה".
הסורים די נבהלו והובכו מהמעשה, ולצד יראת הכבוד שרחשו ל"שבוי היהודי הקטן" שהתעללו בו, הם מיהרו לדווח לכל הגורמים הרשמיים על ההתאבדות וביקשו להיפטר במהירות מגופתו של המתאבד. פתולוג איטלקי שהוזמן על ידי ממשלת סוריה בדק את נסיבות המוות והעביר לסורים את ממצאיו. ועדת חקירה מקומית שהתלוותה אל חוקר מטעם האו"ם, ניסתה גם כן ללא הצלחה רבה להסביר מה היו הסיבות להתאבדות. עד כמה הסורים הובכו, ניתן להסיק מהעובדה שבניסיונם לחסל את הפרשיה במהירות, הם הודיעו על נכונותם להחזיר לישראל את גופתו של אורי אילן עם תיק הבדיקה של הרופא האיטלקי, שבדק אותו, וקבע את מותו באופן סופי ביחד עם תיק חקירת משקיף האו"ם. הסורים כל כך חששו מתגובת העולם וכמובן מתגובה ישראלית, עד שהם הותירו את אורי בבגדיו, קשרו היטב את שרוכי נעליו, שכלל לא הוסרו מרגליו, והם אפילו לא חיפשו על גופו ובנעליו, תופעה בהחלט חריגה כשמדובר בסיטואציה של בית-סוהר סורי המשמש כמחנה שבויי אויב.
באותו יום חמישי, ה-13 בינואר 1955 השכם בבוקר, העבירו הסורים לישראל הודעה על מותו של אורי אילן באמצעות ועדת שביתת הנשק. בשלב הזה החל משא ומתן בין שני הצדדים על-מנת להשיב את הגופה הביתה, באמצעות יו"ר הועדה לשביתת הנשק ומשקיפי האו"ם. ישראל דרשה מהסורים כי רופא ישראלי צבאי יבדוק את הגופה באופן יסודי ויקבע את מצבה. מדינת ישראל הייתה מוכנה לשלוח רופא משלה לכלא דמשק או לנקודת הגבול בבית המכס בתנאי שיוכל להיפגש עם ארבעת השבויים שנותרו, ישוחח איתם, ויבדוק גם אותם, אך הסורים דחו את ההצעה. לבסוף נוצרה הסכמה בין הצדדים, שישראל תקבל את גופת אורי אילן בגשר בנות יעקב, ותאשר שקיבלה את הגופה מבלי לציין את מצבה בשעת קבלתה. ואומנם, בשעת ערב מאוחרת הובאה הגופה באמבולנס סורי לגשר בנות יעקב, ומכאן היא הוסעה באמבולנס ישראלי אל מחנה שביתת הנשק במשמר הירדן. שני חברי קיבוץ, מזכיר הקיבוץ משה גלעד ודן פרנק נכנסו לאמבולנס, כדי לזהות את הגופה ואישרו שזה אכן אורי אילן.
עם קבלת הידיעה על התאבדותו של אורי אילן, נעשו במשרד הביטחון מאמצים קדחתניים לאתר את אימו של אורי, שעדיין חיה, בתקווה לשחרורו המהיר. כדי למנוע את מה שקרה בפועל, כלומר, שהיא תלמד על מות בנה מעיתוני הערב, שלחו לחפש אחריה בכל מקום אפשרי. כשנמסר לה בסופו של דבר על ההתאבדות שלו בשבי, הגיבה במלים: "אולי [הוא התאבד] בגלל זה שלא התנהג בסדר". חודשים ארוכים קודם לכן סוּפַּר מפי עיתונאי ידוע, שארגונים בינלאומיים בעלי אוריינטציה סוציאליסטית וקומוניסטית, ששמעו על הימצאותו של בנה של חברת מפ"ם בכלא הסורי, הציעו לאם שיפעלו לשחרורו של בנה, אך היא התנתה זאת בשחרורם של כל השבויים ביחד.
המצוקה הנפשית והדילמות של האם לא פסקו. מספר ימים לאחר הבאת הגופה, ב-17 בינואר נמנעה האם בהצבעת אי אמון בממשלה שהגישה סיעת "חירות", בגין מה שכונה "אוזלת ידה ורפיסותה של הממשלה בכל הקשור בטיפול במשברים שלפתחה והפקרת חיילים...". ולבסוף, כמחצית השעה לפני ההלוויה הצבאית שנערכה לאילן בגן שמואל, נכנס משה דיין לנחם את המשפחה האבלה ומסר לאם השכולה, את תשעת הפתקים שנמצאו על גופו של בנה. האם, פייגה-אילנית החזירה לדיין את הפתקים ואמרה כי היא לא תיקח אותם כי "הם שייכים לכל עם ישראל".
התאבדותו של אורי אילן הביאה במישרין להקלות בתנאי שביים של יתר ארבעת השבויים עד לשחרורם מהכלא. ואומנם, אחרי תקופה של חמישה עשר חודשי שבי, ב-29 למרץ 1956 שוחררו הארבעה בעסקת חילופין, ועימם שוחרר גם האזרח שלמה בן יהודה, שחצה בשעתו את הגבול בשוגג. בתמורה שחררה ישראל מספר קצינים וחיילים סורים שנשבו "במבצע כנרת" ב-11 בדצמבר 1955. למעשה, רק ביום שחרורם מהכלא של ארבעת השבויים האחרים: מוזס, יעקובי, לינד וקסטלנץ, נודע להם על התאבדותו של אורי אילן, והם כמובן קיבלו זאת בתדהמה מוחלטת.
הרמטכ"ל משה דיין, שהגיע אישית כדי לקבל את גופתו של אילן בגבול הסורי, ביקש לאותת על החשיבות שהוא רואה במעשה הגבורה של החייל, ובכך הבליט את הנורמה שביקש להטמיע בשורות חיילי צה"ל — אין מגלים סודות הצבא והמדינה ולו במחיר חייו של השבוי. דיין דאג להציג בפני הציבור את כל הפתקים שהחביא אילן בבגדיו, תוך שהוא מחמיא לו ומשבח את מעשיו. כאשר הספיד אותו בבית העלמין של גן שמואל אמר דיין בין השאר: "אין הצבא יכול להבטיח חיים לחייליו. חיי החיילים הם המבטיחים את חיי העם... אורי אילן, נשא על גופו הצעיר ובכוח רצונו הנחוש את משימת הביטחון של עמו, עד אשר הגיע לגבול יכולתו ואז גבר רצונו על גופו. אורי בא עד קצה דרכו. על גווייתו הקרה, החוזרת למולדת, הייתה צמודה פתקה ובה זעקתו האחרונה — "לא בגדתי!" דגל הצבא מורכן לפניך — החייל העברי אורי אילן".
את אורי אילן הספיד גם נתן אלתרמן בטור השביעי בכ"ז בטבת תשט"ו, ב-21 בינואר 1955 כשכתב:
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
