פרק ראשון
השנים הראשונות
צפון אתיופיה, כ-650 קילומטרים מאדיס אבבה וחמישה קילומטרים
צפונית לעיר גונדר, על הדרך המובילה לאסמרה, שוכן כפר קטן בשם וולקה.
בכפר זה, בשנת 1908, נולד יונה בוגלה. בעבר היו הגבעות והמדרונות מכוסים ביערות, שבהם שכנו חיות בר רבות. הכפר וולקה, שבמקור היה בשדה לימין הדרך לאסמרה, ממוקם כיום בצידה השמאלי של אותה דרך.
מאחר שגונדר הייתה בירת מחוז בגמדר, משרדי מנהל רבים פעלו בה, ושם גם שכנה הקונסוליה האיטלקית. יתרה מזו, מאחר שסמוך לעיר זרמו נהרות רבים, היא התאימה מאוד להתיישבות. בשל קרבתה של וולקה לעיר גונדר נהגו רבים לנסוע מהעיר לשם כדי להצטייד במוצרים לבית ולחקלאות. רוב נשות וולקה היו קדריות, והגברים היו אורגים או נפחים. אף תושב בוולקה לא הלך לישון רעב, אך החיים בכפר הצריכו בריאות וכשירות גופנית.
כול תושבי וולקה היו אנשי ביתא ישראל; לא גרו שם בני דתות אחרות. באותו זמן גרו בכפר כארבעים משפחות ביתא ישראל. מאחר ששטחו של הכפר היה קטן למדי, לא הייתה בו אדמה רבה לחקלאות.
עם זאת, ביתא ישראל חיו בהרמוניה עם שכניהם, ולעיתים נתנו גבי (רדידים ארוגים ביד), אנסרה (כדי מים מחמר) ומתנות אחרות1 לבעלי הקרקעות, שבתמורה נתנו להם חלקה כלשהי. לפיכך, מעולם לא היו להם קשיים רבים בנוגע לאדמה חקלאית2. כ-170-150 שנה לפני כן חיו נזירים בוולקה. עם זאת, מאחר שאנשים מגונדר ומאזורים סמוכים אחרים הרבו להגיע לכפר לקנות חפצי קדרות ופריטים אחרים, החליטו הנזירים שהמקום אינו מתאים לעבודה רוחנית ולבסוף עזבו את וולקה ועברו לאזור שקט יותר בצפון.
הקהילה בוולקה
רוב תושבי וולקה היו עובדי ציבור. אחד מהם היה בג'ירונד ברקולין' ארקשיגן, מושל ביתא ישראל בדמביה, סקלט, ארמצ'הו, ג'ניפנקרה וצ'ילגה, והוא שימש גם כראש אגודת הנגרים. ביינה טיזאזו היה גובה המיסים של ביתא ישראל. תושבים מוכרים אחרים היו איימלק שימברה, נפח; דסייה בירו, נפח; רדה ארקשיין, בנאי ונגר; רטה בירו, אורג; יאיך, נגר; בלטה פינהס, אורג; אבא ברוק; אבא פינהס; יאלו פינהאס; אנגדאו, אורג ואדם משכיל; גולה טסמה ואחרים. רוב האישים המכובדים והמנהיגים הללו התגוררו באמבה גואלית, אך עברו לוולקה מטעמי נוחות, שכן יכלו לעסוק בו במקצוע שלהם, וכן מאחר שרצו להתיישב בקרבת גונדר.
סיפורו של יונה
עד לבגרותו התגורר יונה בוגלה בוולקה. כבן וכאח נאמן, חווה את הגאות ואת השפל של החיים בסביבה כפרית, מילא את חובותיו כרועה וכחקלאי, נהנה ממשפחתו ומחבריו והתחיל ללמוד ולחפש אחר ידע, חיפוש שיימשך כול חייו. אפשר ללמוד על תקופה זו בחייו של יונה ממילותיו שלו: "כילד, אני זוכר את המטלה הראשונה שלי — הטיפול בעגלים. בבוקר, לאחר חליבת הפרות, הוטל עליי לקחת את העגלים מאימותיהם. אם הייתה זו עונת הזריעה, הייתי צריך למנוע מהם לאכול את השתילים הרכים ששתלו אנשים. בערב, כששבו הפרות מהמרעה, תפקידי היה למנוע מהעגלים לינוק מהן. לא זכיתי במטלות ייחודיות; אלו היו המטלות שביצעו כול הילדים. כל הילדים שומרי העגלים נהגו ללכת לשדה מרוחק מעט מהכפר, לקבץ את כל העגלים, ולבלות שם את הימים. במזג אוויר שמשי שיחקנו בשדה גנה, קוואס, שמל גירפיה ורוחה.
כאשר ראינו תלמידים נושאים מחברות וספרים, הולכים לבית הספר או שבים ממנו, התמלאנו קנאה. רצינו מאוד שיפתחו עבורנו בית ספר ולא הפסקנו לנדנד להורינו על כך. כשאבא בארוק, המנהיג הדתי של הכפר, פתח לבסוף בית ספר, התאספו כל הילדים ללמוד בעל-פה את הפידל הא-הו האמהרי (האלף-בית האתיופי הבסיסי), את התפילות ואת עשרת הדיברות. ביתו של אבא בארוק שכן ליד בית הכנסת, שם פעל בית הספר בתחילה.
"לא היה קל להשיג את הפידל האמהרי. הוא לא היה כרוך
כספר, אלא כבראנה, קלף עור ארוך, המגולגל ככיתאב (קלף). את הבראנה היה צריך לכתוב על עורות מקורצפים של כבשים, שנשחטו
בידי ביתא ישראל. כל תלמיד רצה פידל משלו, אבל לא כולם יכלו להרשות זאת לעצמם. לכן היה על כולנו ללמוד מאותם הפידלים הכתובים — חלק מהתלמידים עמדו, וחלקם ישבו, בעוד המורה או אדם אחר בעל ידע הצביעו על האותיות. היום שבו התחלנו ללמוד את הפידל היה יום חג לילדים שעד כה טיפלו בעגלים, וגם לאלה שבילו את ימיהם בכפר. ביום שבו התחלתי ללמוד את הפידל, חשבתי שאוכל לקרוא בשטף את ספר תהלים, על כול מאה וחמישים פרקיו, ואת כול ספר התפילה.
"אחרי שלמדנו שוב ושוב את הפידל, התחלנו ללמוד את עשרת הדיברות. הגורל הביא לכך שלא המשכנו ללמוד לאורך זמן. אחרי כמה חודשים, עם בוא עונת הגשמים והזריעה, היה על התלמידים לשוב ולהשגיח על העגלים, שלא יהרסו את השתילים. למרות זאת, הפידל ועשרת הדיברות שלמדנו בבית הספר מילאו תפקיד חשוב בלימודיי מאוחר יותר. בית הספר של אבא בארוק לא האריך ימים: הוא פעל במשך שישה חודשים בלבד. אף על פי שהמוסד הפסיק לפעול, בכול פעם שישבנו לאכול התרגלנו לצטט את עשרת הדיברות ולברך אחרי הארוחה".
משימת רעיית העיזים
"מאוחר יותר עברתי מרעיית עגלים לרעיית כבשים ועיזים. גיליתי שזו אחת מהמשימות הקשות ביותר שהוטלו עליי. רועה עיזים היה צריך ללכת בעקבות העיזים, ויכול היה לנוח רק כשחזר הביתה בערב. רעיית עיזים הייתה משימה קשה. עז עומדת כול היום על הרגליים. וגרוע יותר — היו חיות בר רבות שהיו עלולות לחטוף את הגדיים הרכים. בסביבות וולקה היו זאבים, נמרים, חתולים, צבועים ולעיתים גם נוודים מגונדר, שבאו לגנוב בקר. מאחר שהיערות ליד וולקה היו עבותים, קרה שעדרי עיזים נדדו לשם בחיפוש אחר עלים. תמיד חסרו לרועה העיזים עז אחת או שתיים בשובו. כמו כן, העיזים נהגו לרוץ לתוך מעבה היער, גם כאשר היה בסביבה שדה פתוח גדול שאליו יכלו ללכת.
"אחד היערות העבותים הללו נקרא יסלם מקאביר (בתרגום מילולי: "בית קברות מוסלמי"). שטחו הגדול והמבורא וקבר רחב ידיים רמזו על כך שמוסלמים רבים גרו בו. קקטוסים ושיחים אחרים שצמחו על הקברים הפכו את הצמחייה לצפופה וחשוכה מאוד, והמקום היה מלא חיות בר ובלתי נגיש לבני אדם. בשל כך, חיות ושודדים כאחד היו אורבים ביער כדי לחטוף כול עז שהתקרבה אליהם יותר מדי. אנשי הכפר נהגו להפחיד את הרועים ולומר להם שהשטן מתגורר במקום. הוריהם של הרועים הורו להם לא להיכנס ליער. כול רועה שלא ציית לפקודה זו ונמצא שם, או שנגנבה ממנו עז, ספג חבטות — עונש שלצערי חוויתי על בשרי לעיתים קרובות.
"לאחר זמן, העברתי את מטלת רעיית העזים לאחי הצעיר ועברתי לרעיית בקר. בהשוואה לרעיית עיזים, הייתה רעיית הבקר (פרות, פרים וחמורים) מטלה רגועה יותר. עיקר הקושי ברעיית בקר היה ההשכמה המוקדמת, פתיחת האסם, חליבת הפרות, הפרדת העגלים והעברתם למרעה מרוחק משם. בעונות שבהן זרחה השמש, לאחר שאספו את כול היבול והכניסו אותו לבתים, היו אנשים שלקחו את הרועים כדי שיגנו על הבקר וירחיקו אותו מאזורים שבהם שרצו עלוקות או גנבי בקר. פרט לתרחישים אלה, הבקר בוולקה נדד בחופשיות במהלך היום ושב בסופו".
אחיו למחצה של יונה, מקונן
"לאימי היו שלושה בנים ושתי בנות. הייתי הילד הבכור. אשתו הראשונה של אבי מתה לאחר שילדה לו בן, והוא גדל בביתנו. שמו היה מקונן. מאחר שהוא היה מבוגר הרבה יותר, אני שמרתי על הבקר בזמן שהוא עבד בעבודות החקלאיות. בביתנו היו לנו שמונה פרות, שני פשוורים, שני חמורים וחמש-עשרה עיזים. היה עלינו לטפל בכולם עד לתום הקציר. לאחר הקציר יכלו הפרות והחמורים לשוטט בחופשיות; על העיזים, לעומת זאת, היה צורך להגן מפני חיות טרף. יש פתגם שאומר: "מי שרוצה להתעשר במהירות, צריך להרביע עיזים, אבל מי שרוצה להתעשר, צריך גם רועה טוב."
החיים כרועה עזים
"חייו של רועה עיזים הם כמו מחצית חיים, מאחר שכול היום הוא הולך בעקבות העיזים, ללא אפשרות מנוחה. זו הייתה המטלה הקשוחה והמלחיצה מכולן. לא רק נמרים וזאבים איימו על העיזים, אלא גם כלבים ואנשים מהכפר. יתרה מזאת, כאשר ירד גשם, היה ידוע שעדר שלם הולך וניזון מגרעיני התבואה של אנשים אחרים. העיזים גם נכנסו לבתים ושברו חפצים. כשחשבתי על העונשים שספגתי, כיוון שחיית בר חטפה עז, התחלתי לשנוא גם את העיזים עצמן. ברוב הימים, הרועים נאספו לשחק "סיבייה" או "דיבה" (משחקי ילדים), או שחו בנהרות אנגרב או קוריבריב. אך אם עז אחת או שתיים נאכלו בידי חיות, אנחנו, שחששנו מהעונש שנקבל, נשארנו בחוץ עד מאוחר, מחשש מפני אבותינו, נכנסנו הביתה לאחר שהלכו לישון, ובבוקר הבאנו איתנו אדם מבוגר כדי לבקש רחמים. התוכנית הזו עזרה לנו מאוד, אף על פי שאם נתפסנו פעם אחת, היה עלינו לשלם על כול חטאי העבר שלנו.
בעונות הגשומות היה צריך לרעות את כל החיות. לאחר שהובלנו את הפרות לאסם ואת החמורים והעיזים לאורווה, יצאנו עם הפשוורים שעבדו בחריש לגבעת הוג, שם היו שוהים בלילה וניזונים מהעשב. למשימה זו היו שותפים כולם בוולקה. ערב אחד שבתי עם הפשוורים שלנו מהגבעה. כבר היה מאוחר בלילה, חושך מצרים, והגשם ירד ללא הפסק. בדרך חזרה הרגשתי בדידות רבה והתחלתי לחשוב על החיה שתמצא אותי לפני שאצליח להגיע לכפר. שמעתי את אבי קורא לי בדאגה בשמי המיוחד, 'מוֹרֵש', אבל לא עניתי לו, מפחד שחיית פרא או אדם יגלו אותי. כשהגעתי הביתה בבטחה, כולם נשמו לרווחה ושמחו.
"בחצות הליל שמע אבי חיה גונחת מכיוון הגבעה שבה נמצאו הפשוורים של כולם. הוא העיר את המשפחות השכנות וכול הצעירים בכפר הביאו את הרובים שלהם ועלו לגבעה. כול הפשוורים נלקחו חזרה לאסמים שלהם, וגילינו שאחד מהפשוורים שלנו חסר. לאחר זמן-מה שמענו שתי יריות על הגבעה. בבוקר, האיש שירה אמר לנו שהוא ראה להקת צבועים אוכלת את אחד הפשוורים שלנו, בשביל צר מאוד, והוא ירד כשאחד מהם היה צריך להימלט מצבוע שהתקדם לעברו, כשפיו נוטף ריר. כשהלכנו לגבעה בבוקר, ראינו שהוא אכל את אחד הפשוורים הטובים ביותר שלנו, ונעצבנו מאוד. הפשוור, ששמו היה 'ימר קנו', שירת אותנו במשך שנים רבות ואנחנו בכינו מרה על מותו."
קרבה לאביו
יחסיו של יונה עם אביו השפיעו על כול מהלך חייו. הקשר החזק ביניהם החל בנסיעות התכופות לבקר קרובים וחברים ברחבי המדינה, נסיעות שהיוו הקדמה למסעות שיונה עצמו יצא אליהם מאוחר יותר. יונה נזכר: "בעונות שטופות שמש מצאתי תירוצים רבים להתלוות לאבי לכפרים רחוקים כדי לבקר קרובים, לחתונות וללוויות. באחת הפעמים נסענו למחוז צ'לגה וביקרנו בכפרים צ'אקו אבא דבטרה וסרקו. אבי נולד בצ'אקו אבא דבטרה, וכמה מקרוביו עדיין התגוררו בכפרים אלה. כשנפטר אחיו הצעיר של אביו, היה על יונה להתאבל עם משפחת הנפטר. המסע לצ'אקו אבא דבטרה ארך ארבעה ימים. בדרך עצרנו ללון בבתי קרובים וזרים, ואבי סיפר לי את הסיפור
הבא:
המקדש בצ'אקו אבא דבטרה
"בזמנים הקדומים חיו ביתא ישראל רבים בצ'אקו. בתקופה מסוימת התגורר שם אדם בודד, שטען כי הגיע מקווארה. מאחר שהאיש היה צנוע וחי חיי נזירות, הוסיפו האנשים לשמו את הקידומת 'אבא' (שפירושה 'אבא' לכינוי כבוד), וקראו לו אבא דבטרה. האיש הטיף להם שהיה לו חזון, ושכדי להגשימו, הוא בנה שם מקדש. לכן הפך שמו של המקום ל'צ'אקו אבא דבטרה'. המנחות במקדש בערו מאש הברקים. בכול פעם שאבא דבטרה נכנס ל'קודש הקודשים' וטלטל את הבָּזִיךְ הבוער, נאמר שמלאכי ה' ירדו וידברו עימו. כשגר בצדיק, נעלם אבא דבטרה יום אחד. לפני היעלמו, הוא קרא לתלמידו והזהיר אותו: 'כשתבשם בקטורת את קודש הקודשים, ירדו מלאכים מהשמיים וידברו איתך. אל תיבהל — היזהר.' אף על פי כן, כאשר החזיק התלמיד את הבזיך, ובישם את קודש הקודשים, ראה את המלאכים היורדים ב-26 קרניהם הססגוניות הרגילות הנוצצות, נבהל ושכח את העצה שקיבל מאבא. הוא שמט את הבזיך וברח, והמלאכים והקרניים נעלמו. מאותו היום, חדלו המלאכים להגיע למקדש. אף על פי שהמקדש נזנח ונהרס, המתחם עדיין מוערך בקרב יהודים, נוצרים ומוסלמים. כשביתא ישראל חיו במקום, כול יהודי, נוצרי או מוסלמי שתפילתו לאבא דבטרה נענתה, הביא מנחת תודה — כסף, פרה, פשור, חמור, פרד, סוס או כול דבר אחר — למנהיגים הדתיים של ביתא ישראל.'
"המשכתי את המסע עם אבי, ובסופו של דבר הגענו לכפר שבו חיו דודניו. היו שם בתים רבים, אף על פי שהם שכנו במרחק-מה אלה מאלה. כאשר הגענו לבית קרובינו, שלא הכירו את אבי, הוא ציין באוזניהם את הקשר המשפחתי, והם התחבקו ובכו. לאחר שהבכי שכך, סיפר להם אבי את הסיפור איך לפני קפו קן (תקופת הרעב והמשבר), הדרווישים (סודנים שהיו בעלי ברית של האימפריה העות'מאנית) פלשו לכפר ותכננו לשרוף את העיר גונדר; איך הוא ואחיו הגדול ברחו מהכפר לגונדר, וכיצד הם המשיכו לעלות לכיוון יאג'ו וחזרו אחרי שהסתיימה תקופת הקפו קן. הוא סיפר איך הוריהם מתו מהמחלה המידבקת שהתפשטה בזמנו, כשאימם עזבה תינוק בן יומו; וכיצד, בזמנו, צבועים היו מתרבים במידה חריגה ואוכלים בני אדם בעודם בחיים. הוא המשיך וסיפר שכאשר נשאו את התינוק במהלך המסע, התקרבה לעברם להקת צבועים. לא היה סיפק בידם לטפס על עץ, אמר אבי, והצבועים חטפו את התינוק מידיהם וקרעו אותו לגזרים. לבסוף, סיים אבי את הסיפור, הם הגיעו למקום מבטחים, בקושי רב."
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
