פולידין

עמודים: 132 תאריך הוצאה לאור: 12-2021 הדופק הממוצע של אדם במנוחה הוא 60-100 פעימות לדקה. במהלך החיים שלנו הלב שלנו יפעם יותר משתי ביליון פעמים, יותר משתי ביליון פעימות – זה מספר שאי אפשר לתפוס אותו בכלל. קצת כמו הלב, או הרגש, הוא שם פועם, בועט, מניע אותנו ואי אפשר לראות אותו. יש משהו קסום בדברים החבויים מן העין ועדיין יש צורך ממשי לגעת בהם, להרגיש אותם. אתם מחזיקים כעת פיסות קטנות מהלב שלי. סיפורים, הגיגים וקטעי שירה שנכתבו בנקודות שונות של חיי, בחלק מהן הרגשתי בשפל, ובאחרות הרגשתי בשיא, אבל בכולן הרגשתי במלוא העוצמה, הנשימה השתנתה, הדופק עלה. הוא עולה כשאנחנו מתרגשים, חוששים, שמחים מאוד או עצובים. הדופק עולה כשאנחנו מרגישים. זה יכול להיות מאוד מפחיד, להרגיש כל כך הרבה ובבת אחת, זה הופך אותנו חשופים ולפעמים אנחנו גם נפצעים. כדי למנוע זיהום של חתך או שריטה בדרך כלל משתמשים בפולידין, קצת כמו לחבק את הפצע ולעזור לו להחלים. עדיין לא מצאו פולידין ללבבות אבל אני מקווה שהספר הזה יצליח לחבק לכם את כל השריטות. דנה גל, ילידת 1995, בעלת תואר ראשון בקדם רפואה ומתגוררת בחדרה. זהו ספרה הראשון.  

פולידין #1

בארון התרופות של סבתא שמחה מצאתי פולידין מהסוג הישן, בצנצנת שקופה עם קצת שריטות, כמו אדם שחלם יותר מידי חלומות ונפל יותר מידי פעמים בדרך להגשים אותם. הצנצנת מכוסה במכסה לבן מתקלף ועליו מצויר לב. אמיתי, לא כמו זה שעושים עם הידיים. מעין אגרוף קמוץ כזה של אנשים חזקים. הצנצנת הזאת נותנת תחושה כאילו אפשר לנצח איתה את הכול. אז הושטתי את היד ולקחתי (כאילו אפשר בכלל לאלף לבבות).

אף פעם לא ראיתי את סבתא שמחה בוכה. תמיד הייתה אומרת לי לשתות קצת מים עם סוכר ולעבור הלאה. "אבל סבתא, את לא מבינה איך כואב לי," רציתי להגיד. היא רק חייכה, הוסיפה כפית של סוכר וערבבה.

הפסדתי בקרב לד"ר אגו, אני בכלל לא יודעת מה הוא כבר יודע לרפא. תמיד חושב שהוא הכי טוב, הכי מוצלח, הכי צודק. הוא לא אחד של ויתורים, טוען שצריך לוותר בשבילו על כמה מזומנים ותמיד דורש רק דמעות, לעולם לא חיוכים, וגם הן, רק כשלא רואים, בין הסדינים כי לבכות זה לחלשים. ואני, מקום ראשון במצעד הדמעות, מהכול אני בוכה: מעצב, מכעס, מלהעלות זיכרונות, אפילו לפעמים מחילופי העונות; כי מה נהיה פתאום קיץ וכולם גונבים לי את הים בלילה.

ד"ר אגו אמר לי להתעלם, להיעלם, להניח את הצרות בצד של ארונית התרופות ולצאת לחצר, לחייך החוצה עד שזה יהפוך להיות אמיתי. ואני, הפסדתי בקרב, והתחלתי לבכות באמצע תחנת הרכבת, כי כמה עצוב זה שלפעמים האהבה פתאום, בבת אחת, עוזבת. וד"ר זמן הרי אמר שזה רק זמן ונשכח ויגליד. ובינתיים עם כל המים האלו, לב הברזל שגידלתי רק מתחיל להחליד. ומתכות, עושות שריטות מהבפנוכו של הגוף. וזה שורף. 

פתחתי את הצנצנת, לעזאזל עם ד"ר אגו. מרחתי שכבה ועוד שכבה ועוד שכבה.

התשובה לכל שאלה היא אהבה.

 

 

 

אהבה מודרנית

מישהו אמר פעם

שכל בחירה שנעשה בחיינו תהיה כזו

בין פחד לאהבה.

אני לא יודעת אם אנחנו פחדנים,

אבל מפחדת

שהפסקנו להאמין בה.

 

שער

אבקש לי לב שלם, לא מושלם

ואייחל שיהיה בו ולו סדק אחד —

להתיר לאהבה פתח.

 

 

 

זהב

אל תנסה להכניס ציפור חופשייה לכלוב,

היא תהפוך עצובה;

ואתה הרי שונא להעציב

או להיכשל.

 

מלחמה

רגע לפני שאזרתי דיי אומץ,

הסתכלת לי בעיניים,

וזה היה נראֶה לי

כאילו היית כאן תמיד.

וזה קצת מוזר

שכל כך מעט

וככה הפכת לידוע, למוכר,

ואיך בא לי לצעוק לך בשקט

שאני אוהבת,

ואיך בא לי שתגיד לי

חזרה.

 

חומות, מתברר,

זה דבר שיכול לרדת,

אך ממילים

אין באמת דרך חזרה.

ואומץ

מספר אחת

במצעד הרגשות הגדול

עד שזה נוגע

לאהבה.

 

שזה מצחיק כי זה

פרדוקס משונה,

הרי פחד ואהבה

מחליפים אחד את השני,

ואני מנסה להבין

מי יעזוב קודם:

הפחד או אני.