פעם היה פעם

בגיל שלוש-עשרה החליט יאנוש החלטה חשובה: הוא יהיה מצלם.

עשר שנים לאחר מכן, כשהייתה גם היא בת שלוש-עשרה, החליטה מלווין החלטה חשובה: היא תברח מהבית.

מפגש מקרי של צלם אווירי, צעיר יהודי בחיל האוויר הרומני, עם שתי ילדות בבגדים בלויים שחיפשו אוכל בערמות אשפה ליד העיר דמצ'ר בהונגריה, בזמן המלחמה הלא-מדוברת בינה לבין רומניה בשנת 1919, מתחבר עם מפגש מקרי נוסף בירושלים בתקופת המנדט הבריטי.

הספר הוא רומן היסטורי רחב יריעה המתאר את חייהן של שתי משפחות. הוא מתחיל בהגירת נוצרים לותרניים מדרום גרמניה לדרום הונגריה באמצע המאה השמונה-עשרה, ונוגע בחיי היהודים בטרנסילבניה ובמזרח הונגריה, בשתי מלחמות העולם, בשואה ובהקמת מדינת ישראל מנקודת ראותם של אנשים פשוטים, שחיו חיים פשוטים מלאי אהבות, אכזבות ותקוות.

זה ספר הביכורים של מהנדס שלאחר חמישים שנות עבודה בתעשייה החליט להמיר את המספרים באותיות. הספר נכתב לאחר כשלוש שנים של מחקר וחיפוש בארכיונים ובשיחות עם בני משפחה בארץ, ברומניה ובהונגריה.

פרק 1

קאשבה

שהנכד הראשון של יאנוש אדלר התכונן לחגיגת בר-המצווה שלו, הוא

  שאל את סבו: "אמור לי, סבא יאנוש, מה אתה הכי זוכר מבר-המצווה שלך?"

יאנוש הופתע מהשאלה, עצם את עיניו, חשב קמעה והשיב: "הו, זה היה לפני הרבה שנים. כמה ימים לפני בר-המצווה, אבי, אנטול אדלר, ארגן לי הפתעה. היה זה בראשית ינואר 1914, בבוקרו של יום רביעי, ט' בטבת תרע"ד — בשנים ההן היהודים ציינו את התאריך על פי לוח השנה היהודי. לא היו לימודים באותו יום בגלל חגי הנוצרים, ואימי העירה אותנו ואמרה שאבא ביקש שנתלבש יפה. לא הבנו מדוע. היה קר מאוד, ושלג קל ירד ללא הפסקה, מזג אוויר טיפוסי לחורף בכפר קאשבה בפלך גורגהיו שבהרי הקרפטים בחבל טרנסילבניה. התרחצתי במהירות, לבשתי את בגדי השבת שלי ועליהם מעיל מכופתר עד צוואר, ורצתי למטבח. התנור הגדול שם דלק, והיה חם. את אחותי ואת אחי הקטנים מצאתי כבר ליד התנור. אימי אמרה לנו שאבא נסע להביא מישהו מגורגהיו ושהוא יחזור עד הצהריים, ושגם סבא, סבתא והדודות יבואו אלינו.

"בצהריים הגיע אבי עם איש שהביא איתו כמה קופסאות, והציג אותו כ'מצלם'. לא הבנתי מה זה 'מצלם'. אבי הסביר לי שמדובר באיש שיודע להכין תמונות, ושתמונה היא משהו כמו ציור, אבל טוב יותר. בינתיים ה'מצלם' נכנס עם כל הקופסאות והניח אותן במרכז הסלון. לפתע שמענו רעש גדול בחוץ. אבי ביקש ממני שאצא לבדוק את פשר העניין. כשפתחתי את דלת הכניסה, ראיתי אנשים עומדים בתור ארוך, שהתחיל ליד מרפסת הכניסה לבית ונמשך עד לשער ומחוצה לו אל תוך הרחוב. שאלתי כמה אנשים בראש התור: 'תגידו, מה קורה כאן?' והם ענו: 'מה? אתה לא יודע? אביך הזמין את כולנו לבוא ולהצטלם.' אבי בדיוק יצא מהבית, וכשראה את ההמולה בחוץ, חייך חיוך רחב ונראה מרוצה מאוד. 'זה בסדר, יאנוש, אני הזמנתי אותם להצטלם,' אמר וביקש מכל האנשים להיות בשקט ולהמתין בסבלנות.

"כשנכנסתי בחזרה הביתה, סיקרן אותי מאוד לדעת מה ה'מצלם' עושה, ארנו מילר היה שמו. התקרבתי אליו כדי לראות טוב יותר. כשראה שאני מתעניין, הסביר לי ארנו כל מה שרציתי לדעת. הוא פתח חצובה עם שלוש רגליים וחיבר עליה מעין קופסה, שאפשר להאריך אותה ולקצר אותה. הוא אמר שלקופסה קוראים 'מצלמה', והסביר שהיא מצלמת את מה שרואים דרך העדשה שבצידה הקדמי, ומתקבלת תמונה על לוח הזכוכית, שנמצא בתוך המצלמה מול העדשה. הוא הניח ליד המצלמה תיק גדול עם לוחות זכוכית רבים וכיסה את המצלמה בשמיכה שחורה גדולה.

"הסלון שלנו היה עמוס בחפצים וצפוף," המשיך הסב בסיפורו. "במרכזו עמד שולחן גדול ומסביבו ניצבו כיסאות, שלושה בכל צד ואחד בכל קצה. על הקיר שליד דלת הכניסה וכן על הקיר שממולו היה חלון מכוסה בווילון. בצידו האחד של הסלון הייתה דלת כניסה למטבח, ובצידו האחר דלת המובילה לחדרים. ה'מצלם' ביקש שאעזור לו להזיז את השולחן לפינת החדר ולהביא במקומו ארבעה כיסאות. הוא הסיט את הווילונות מהחלונות על מנת שהחדר יהיה מואר יותר לטובת הצילום, וביחד תלינו על הקיר הקרוב לחדרים, שמיכה צבעונית גדולה שאימי הביאה, כדי שתשמש כרקע לצילום.

"לאחר סידור הסלון מחדש, מיקם ארנו את בני המשפחה לקראת הצילום. על הכיסאות הוא הושיב את אימי חיה מלכה, ומשמאלה, זה לצד זה, את סבא מרדכי, את סבתא לאה ואת אחיו של אבי. אבי עמד מאחורי אימי, ומאחורי סבא וסבתא עמדו דוד שלי ושתי דודות נוספות. כולם היו לבושים בבגדי השבת שלהם. אנחנו, הילדים, עמדנו לצידה של אימי, מימינה אחותי אווה, לבושה בשמלת חג ארוכה ועל כתפיה אפודת פרווה, ומשמאלה אני ואחי הקטן שאנדור, לבוש בגד מלחים, מגבעת על ראשו ורובה משחק בידו.

"ה'מצלם' ביקש שלא נזוז. הוא לקח לוח צילום והכניס אותו למקומו בצידה האחורי של המצלמה. ריח רע נדף מהלוח, אך ארנו הרגיע אותנו והסביר שמקור הריח הוא בזפת שנמרחה על הזכוכית. בשלב זה התכופף ה'מצלם' מאחורי המצלמה, כיסה את עצמו ואת המצלמה בשמיכה שחורה, כך שרק קצה העדשה היה גלוי. כל זה נראה כמו דוב גדול בעל עין אחת. היה זה מראה מעט מפחיד. אחיי, אווה ושאנדור, היטו את ראשם הצידה, ורק אני הישרתי מבט אל העדשה, כפי שהורה לי ארנו.

"ה'מצלם' גרם לי להתפעל מכל המכשירים שלו, מכך שהוא יודע מה לעשות בהם, ומן האופן שהוא סידר את החדר והעמיד את כולנו מול המצלמה. עמדתי מהופנט, וממש באותו רגע, כשארנו ספר עד שלוש והמנורה שהחזיק בידו השמאלית הבזיקה, קיבלתי החלטה: אני אהיה 'מצלם'!"

אנטול אדלר היה סוחר עצים ידוע בפלך גורגהיו שבטרנסילבניה, והחזיק בכמה זיכיונות מהשלטונות לכריתת עצים. הוא היה כבן ארבעים, בעל גוף מוצק וגובה ממוצע. פניו היו עגלגלות, מעוטרות בשפם ובזקן קצר על הסנטר. עיניו הכחולות היו צרות, וכשצחק נדמה היה כי הן נעצמות. הוא הקפיד על לבוש מסודר, שכלל מותניה מתחת למקטורן, ובכיסו השמאלי נשא תמיד שעון כיס שהיה מחובר בשרשרת זהב לכפתור האמצעי.

אנטול נחשב לאיש מכובד באזור מגוריו, במיוחד בקרב הקהילה היהודית הקטנה. הוא הקפיד לשמור על המצוות ועל כיסוי ראש. בימי שישי, בשבתות ובחגים נהגו כל בני משפחת אדלר, ככל שמזג האוויר והבריאות הרשו זאת, לצעוד מכפר קאשבה שבו התגוררו, לבית הכנסת בעיירה הסמוכה, גורגהיו, מרחק שני קילומטרים. בקרבת בית הכנסת הייתה מאפייה של הקהילה היהודית, שאליה נהג יאנוש להביא את סיר החמין שהכינה אימו חיה מלכה, כדי שיתבשל בתנור האפייה הגדול, שכובה בכל יום שישי בצהריים לפני כניסת השבת. למחרת, בשבת, לאחר התפילה, לקח יאנוש את הסיר העטוף במגבות, לארוחת השבת בבית המשפחה בקאשבה.

בחצר ביתה של משפחת אדלר, בחלקה הקדמי, סמוך לגדר העץ שהקיפה אותה, היה בית מרזח קטן בבעלותו של אנטול. דרך שער קטן שמעליו היה תלוי שלט: "המקום של אנטול" נכנסו גברים לבית המרזח, כדי לשתות כוסית יי"ש בתוספת כיבוד קל. מאחורי בית המרזח היו ערמות של עצי אלון כרותים, שמוינו על פי גודלם. בפינת החצר היה מחסן קטן לאחסון כלי עבודה, בעיקר מסורים וגרזנים בגדלים שונים.

פעם בשבוע, בימי רביעי אחר הצהריים, התקיים בבית המרזח של אנטול משחק קלפים בהשתתפות ארבעה חברים. הם נהגו להיפגש במקום זה בהתמדה במשך כמה שנים, ולשחק עד שנקראו לארוחת ערב. כך היה גם באותו יום רביעי חורפי, לאחר חגיגת הצילום בביתו של אנטול. סביב השולחן, ליד התנור, ישבו כהרגלם אנטול, שותפו לבית המרזח, ציגיין (כך היה כינויו, ואיש לא ידע את שמו האמיתי), והשכנים גרגורי ואישטואן, ושיחקו את משחק הקלפים השבועי. מקורו של המשחק היה במאה השמונה-עשרה, בקיסרות האוסטרו-הונגרית, ועל הקלפים היו ציורים של דמויות שונות מהפולקלור המרכז-אירופי. המשחק היה מלווה בהכרזות, בצעקות, בוויכוחים קולניים ובבדיחות להרגעת המשתתפים. בין לבין התנהלו ביניהם שיחות חולין על עניינים שברומו של עולם.

במהלך המשחק שאל אנטול את גרגורי: "תגיד! איך מצאת את ה'מצלם' שהמלצת לי לקחת? אתמול הוא בא, צילם, והכול היה נפלא."

גרגורי סיפר לחבריו ששבועיים קודם לכן, כשהיה בעיר המחוז מארוש-ואשאר-האיי, ראה איש מצלם משפחה.

"זוג הורים ושני ילדים עמדו מול קופסה משונה מעץ," תיאר גרגורי, "ואיש אחד עטף את עצמו ואת הקופסה בשמיכה שחורה. לאחר מכן הוא נגע בידו בגליל מתכתי משונה שהיה על הקופסה בצד הפונה אל המשפחה, והחל לספור: אחת, שתיים, שלוש, ושוב נגע באותו גליל, הזדקף והסיר את השמיכה. כשסיים, אמר לראש המשפחה לבוא למחרת כדי לקבל את ה'תמונה' — כך קוראים לזה.

"ראיתי תמונה של משפחה אצל מישהו שעמד שם ברחוב. זה כמו ציור בשחור לבן, רק הרבה יותר ברור. מה אומר לכם? ממש פלא!" אמר גרגורי, זרק קלף, נשען לאחור ופנה לאנטול: "אז בסוף מצאת אותו והצלחת להביא אותו לכאן! איך עשית זאת? שמעתי שכל הכפר בא אליך הביתה להצטלם."

"טוב," אמר אנטול, "אני רואה שיש עוד זמן, אז נמשיך במשחק ואספר לכם. הגעתי אל חנות הצילום כפי שהסברת לי, גרגורי. לפני שנכנסתי, ראיתי בחלון את הציור — או איך שקוראים לזה — של המשפחה, וזה מצא חן בעיניי. הצגתי את עצמי בפני המוכר, ארנו מילר. אמרתי לו ששמעתי מחבר על משהו שיוצרים עם קופסה, משהו כמו הציור בחלון, ושאני לא כל כך מבין איך זה נעשה. שאלתי אותו אם הוא יוכל להסביר לי בכמה מילים.

"לשמחתי, הוא הסכים, אמר שיש לו קצת זמן פנוי, ושהוא לא מאמין שמישהו יבוא בקור הזה. הוא ציין שלא הרבה אנשים שמעו על צילום או יודעים מה זה. ארנו ניסה להסביר לי בשפה פשוטה. הוא הצביע על שולחן בפינת החדר שעליו הייתה מונחת קופסה, שלה הוא קרא 'מצלמה'. הקופסה סגורה מכל הכיוונים, ורק בצד אחד יש חור קטן.

"'כמו שאנחנו רואים דרך החור הקטן שבעין,' אמר המוכר, 'כך המצלמה רואה דרך החור הקטן שלה. מה שהיא רואה, נשמר על לוח זכוכית המרוח בחומר מיוחד. אחר כך מדפיסים את מה שהתקבל על לוח הזכוכית, על נייר בחדר החשוך שנמצא שם.' הוא הצביע על החדר הקטן שממנו יצא והמשיך בהסבר: 'למה שמקבלים אחרי ההדפסה קוראים 'תמונה', לכל התהליך קוראים 'צילום', ולמי שמבצע אותה קוראים 'מצלם'.

"כדי להמחיש את תהליך הצילום, הוא ציין שאם אני רוצה תמונה שלי, הוא יכוון את החור הקטן אל הפנים שלי, יפתח את החור ויסגור מהר, ועל לוח הזכוכית שבתוך המצלמה ניתן יהיה לראות את פניי," אנטול גירד בזקנו הקטן וסידר את הקלפים שבכף ידו.

"מעניין מאוד," אמר ציגיין, "אף פעם לא ידעתי איך עושים תמונה. אומנם לא כל כך הבנתי איך מתקבלת התמונה, אבל עובדה היא שבסופו של דבר היא מתקבלת."

אנטול הניח קלף על השולחן, השתהה לרגע והמשיך בסיפורו: "ניסיתי להבין את מה שהמצלם הסביר לי, לא כל כך הצלחתי, אבל עלה בראשי רעיון. חייכתי אל המצלם ושאלתי אותו: 'אם אביא את כל המשפחה שלי לכאן, לחנות, האם תוכל לעשות תמונה של כולנו?' והוא ענה: 'בוודאי. הבא אותם, נעמיד אותם מול המצלמה, אצלם ותתקבל תמונה של כל המשפחה."

אנטול הניח את קלפיו על השולחן ופנה אל ציגיין עוזרו: "ציגיין, אולי תביא לנו כוס תה חם? הגרון שלי כבר יבש מרוב דיבורים."

ציגיין הניח את הקלפים על השולחן וקם להכין תה לכולם. גרגורי ואישטואן הניחו אף הם את הקלפים, מתחו את ידיהם לאחור, ואישטואן פער את פיו בפיהוק גדול וקולני.

"מה קרה, אישטואן? מה עשית היום שאתה כל כך עייף?" שאל אנטול.

"לפני הצהריים הייתי בגורגהיו לרגל סידורים ומיהרתי לחזור כדי לא לאחר למשחק השבועי. בנוסף, הילד הקטן שלנו חולה והשתעל כל הלילה. בקושי ישנתי. אבל הסיפור שלך, אנטול, מעניין. אשמע אותו עד הסוף ואלך הביתה, אם אשתי לא תקרא לי פני כן."

ציגיין הגיש לכל אחד מהחברים כוס תה חם והניח צלחת עוגיות במרכז השולחן. הוא הציע להפסיק את המשחק, כדי שיוכלו להתרכז בסיפורו המרתק של אנטול.

"תודה, ציגיין, על התה," אמר אנטול והמשיך בסיפורו. "אמרתי לארנו מילר, המצלם, שבסוף החודש נחגוג לבני בר-מצווה, ושאלתי אותו אם הוא מכיר את המנהג היהודי, שבמסגרתו בגיל שלוש-עשרה הופך הילד לנער ומציינים את האירוע בחגיגה בבית הכנסת ובבית. אם הוא יצלם את כל המשפחה, אמרתי, זו תהיה מזכרת יפה לכל החיים. ארנו השיב שהוא מכיר את המנהג ושכבר צילם משפחה יהודית לכבוד בר-מצווה, ושבהחלט יהיה מוכן לצלם גם אותנו.

"הסברתי לו שהוריי אינם צעירים ושאשתי אינה בריאה, ולכן הנסיעה הארוכה מקאשבה למארוש-ואשאר-האיי תהיה קשה עבורם. שאלתי אותו אם יסכים לבוא אלינו לכפר עם המצלמה. הוא חשב וחשב ולבסוף אמר: 'זה רחוק. איך אוכל להגיע עם כל הציוד, המצלמה, לוחות הצילום ועוד כמה אביזרים חשובים אחרים? ובכלל, כדי לצלם תמונה אחת — כל המאמץ לא כדאי.'

"חשבתי בליבי, מה עליי לעשות כדי לגרום לו לבוא, ואז הצעתי שיבוא בכרכרה שיוצאת בכל בוקר אל גורגהיו, ושאני אסיע אותו משם אל קאשבה בעגלה שלי. הבטחתי לו גם שאדאג שעוד הרבה אנשים מהכפר יבואו להצטלם. סגרנו מחיר, ואכן הבוקר הוא הגיע, צילם אותנו, ואחר כך צילם עוד אנשים מהכפר. הוא אפילו הצטער שלא הביא יותר לוחות צילום, כיוון שהמספר שהביא, לא הספיק לכולם."

"תגיד, אנטול," שאל גרגורי, "איך הצלחת לגרום לכל כך הרבה אנשים לבוא ולהצטלם?"

"הפצתי שמועה כי יבוא מצלם לצלם את המשפחות של הכפר ביום זה וזה, וכי תמונה משפחתית של הילדים עם ההורים ועם הסבא והסבתא היא מזכרת לכל החיים וסגולה לאריכות ימים," הסביר אנטול.

"מה באמת?" תמה גרגוריו, "חבל שלא שמעתי, הייתי בא עם כל המשפחה."

"אני שמעתי ובאתי עם כל המשפחה, כולנו התלבשנו יפה. בעוד כמה ימים נקבל את התמונה, נכון אנטול?" ציגיין אמר בגאווה.

"נכון מאוד," השיב אנטול וחייך חיוך קטן מתחת לשפמו.

אנטול קם מכיסאו והזכיר לחבריו שעוד מעט יקראו להם לארוחת הערב, "הבה נפסיק עכשיו וניפגש שוב בשבוע הבא."

גרגורי ואישטואן דחפו את כיסאותיהם לאחור למורת רוחו של אנטול. "חברים, חברים, שייקח אתכם האל הטוב, כמה פעמים צריך להגיד לכם לא לגרור את הכיסאות על רצפת העץ?" נזף בהם.

השניים ביקשו סליחה וקמו, אך לכולם היה ברור כי בשבוע הבא יזכו לאותה נזיפה. הם לבשו את מעיליהם, חבשו את כובעיהם, נפרדו לשלום ויצאו אל הערב החורפי והסוער שהמתין להם בחוץ. ציגיין התנדב להישאר בבית המרזח עוד קצת. "אולי יבוא מישהו בקור הזה וירצה להתחמם בשתיית כוסית יי"ש," אמר ואסף את הכוסיות מהשולחן אל הכיור.

אנטול אסף את חפציו ופנה לציגיין: "מחר ומחרתיים תבוא מוקדם יותר, אני חייב להגיע למארוש, להביא את התמונות שהמצלם צילם."

"שתהיה לך נסיעה טובה ותחזור בשלום," איחל ציגיין. "העיקר שתביא את התמונות ונראה איך אנחנו נראים."

למחרת, כמו בכל ערב, כאשר האורלוגין הגדול שעמד בפינת הסלון של משפחת אדלר צלצל שבעה צלצולים, קראה חיה מלכה לילדים ליטול ידיים ולהתיישב לשולחן. אנטול, שכבר היה בבית, התיישב בראש השולחן, שני הבנים מימינו, הבת משמאלו וחיה מלכה מולו. שריקת הרוח בחוץ נשמעה בחדר שהיה קר למרות האח הבוער. כולם לבשו בגדים חמים וחיכו למרק. לאחר שאנטול בירך ברכה קצרה, שאל את בני הבית לשלומם ואיך עבר יומם, סימנה חיה מלכה לרגינה, העוזרת, להגיש את המרק. לאחרונה סבלה חיה מלכה שהייתה אישה נאה וגבוהה כבת ארבעים ושש, מכאבים חזקים בידיה וברגליה. על מנת לעזור לה בעבודות הבית השונות נשכרה רגינה.

תוך כדי שהוא מערבב את המרק החם ונושף כדי לזרז את צינונו, הודיע אנטול לבני הבית כי למחרת בבוקר עליו לנסוע למארוש-ואשאר-האיי.

"מה כל כך דחוף לנסוע למארוש מחר?" שאלה חיה מלכה, "מי נוסע במזג אוויר כזה? קר מאוד ומסוכן. אי אפשר לדחות את הנסיעה?"

"שכחת שהמצלם הבטיח כי אחרי יומיים התמונות יהיו מוכנות?" השיב לה אנטול. "אי אפשר לדחות. האנשים שואלים מתי יוכלו לראות את עצמם בתמונה! וחוץ מזה, מלאי המשקאות אוזל ואי אפשר להשאיר את אנשי הכפר ללא יי"ש, במיוחד במזג אוויר כזה. ובכלל, לפי כל הסימנים הסופה נחלשת משעה לשעה. אקום מוקדם, אתלבש חם, ארתום את וירג (פרח בהונגרית), אעטוף אותה בשמיכה שלה ואצא לדרך על מנת לתפוס את הכרכרה של השעה שבע וחצי מגורגהיו למארוש. מה קרה? אפשר לחשוב שזה החורף הקר הראשון שאנחנו עוברים," אנטול גמע שלוש כפות מרק. "אני גם רוצה להיכנס למשרדי האיגוד של סוחרי העצים ולשמוע מה חדש."

"אל תשכח שהמרכבה יוצאת בשעה ארבע אחרי הצהריים," ציינה חיה מלכה.

"אני זוכר, אעשה הכול כדי שלא להחמיץ אותה. אם לא תהיה ברירה, אשן במלון של הדוד שלך," אמר אנטול וסיים לגמוע את המרק.

"מה תביא לנו מהעיר הגדולה?" שאל שאנדור, שתמיד שמח לקבל מתנות.

"אני מקווה שיהיה לי מספיק זמן כדי לחפש משהו שעוד אין לכם," ענה אנטול. "ילדים, מחר אין לימודים, אז אתה, יאנוש, תעזור לציגיין אם יהיה צורך, את אווה תעזרי לאימא בבית, ואתה שאנדור, תעזור בזה שתמצא מה לעשות, רק אל תפריע."

מאחר שבקאשבה היו מעט ילדים יהודים, ילדיהם של אנטול וחיה מלכה למדו בבית הספר הקטן עם כל ילדי הכפר. בדרך כלל היחסים בין תושבי הכפר הנוצרים ליהודים היו תקינים, ושררו יחסי שכנות טובים, למעט שתי משפחות נוצריות שהרבו להציק למשפחות היהודיות.

לאחר הארוחה נפרד אנטול מבני הבית ויצא אל בית המרזח. לשמחתו, הבחין כי הסופה נחלשה והשלג פסק לחלוטין. פה ושם ניתן היה לראות כוכבים מבעד לעננים.

למחרת עלה אנטול על עגלתו, מכורבל במעיל פרווה חם וצווארונו מורם לכיסוי האוזניים, ומעליו שמיכה עבה. לראשו מגבעת עשויה לבד עבה, מהודקת היטב, מעליה צעיף צמר שקצותיו קשורים מתחת לסנטרו, רגליו בתוך מכנסי צמר, וכפות רגליו במגפי פרווה. בקור שכזה היה צורך לעטוף גם את וִירָג הסוסה בשמיכת הצמר שלה. כך צריך היה להתלבש כל מי שרצה לנוע בהרי הקרפטים ביום שלאחר סופת שלגים בחודש דצמבר.