פרשנוף

פרשנוף – פרשה ונוף מן המעוף, דרשות קצרות על פרשות השבוע וצילומי נוף פנורמיים של יישובים שצולמו באמצעות רחפן. לכל פרשה רעיון וצילום אווירי של יישוב בארץ ישראל הקשורים לאותה פרשה. הצילומים מלווים בדברי הסבר, מה ניתן לראות בתמונה, קצת היסטוריה והקשר המיוחד של המקום לאותה פרשה. הצילומים מתמקדים ביישובים ביהודה ושומרון כדי להכיר לקורא יישובים, אשר לעתים נדמה כי הם רחוקים מן העין ורחוקים מן הלב, להראות את יופיים ואת הנוף הנשקף בסביבתם. בכל דרשה ניתן למצוא תובנות חדשניות ומעניינות בנושאים כגון, חינוך, התייחסות לחיים, משפחה, הבעיה הדמוגרפית, אמונה באלוקים ועוד. הדרשות מכילות מגוון של ציטוטים מחכמי הדורות, מעוררות למחשבה מעמיקה בכל מיני תחומי חיים הקשורים לחיינו, ואף מי שלא אמון על ספרי הקודש, ימצא בהן טעם. קצת עליי, מהנדס מחשבים בחברת היי-טק, אוהב לעסוק בתורה ולטייל בכל רחבי ארץ ישראל. בספר זה הבאתי לידי ביטוי שתי אהבות אלה.     וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן׃ וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן׃ וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר (דברים ל"ד, א-ג). התצפית של משה רבנו ערב מותו על כל חבלי ארץ ישראל הייתה כנראה ביום של ראות טובה וצלולה. הגיאוגרפים עשויים להתלבט אם אכן ניתן לראות מהר נבו את דן, את הנגב ואת "הים האחרון". אך לכל איש אשר רוח בו, ברור כי התצפית היא פרי הראות הרוחנית הטובה והצלולה של משה על הארץ שאליה כה רצה להגיע. התורה שהוריד משה מהר סיני ניתנה במדבר אך היא נטועה עמוק בנופי ארץ ישראל. גם הספר שלפנינו ראשיתו בתורה- בפרשות השבוע, אך הוא מרחף מעל ארץ ישראל עם תצפיות בימים של ראות טובה ובעיקר עם עין טובה למעשה ההתיישבות בהר המרכזי. בתצלומי הרחפן המרהיבים שלו הצליח יוסי מרצבך לחבר בין פרשות השבוע לבין ההתיישבות, על רקע נופי ההר המרכזי של ארץ ישראל, מחבל יתיר בדרום, עד סביבות עמק דותן בצפון, בבחינת "תמונה נאה של ההתיישבות, מרחיבה דעתו של אדם". ד"ר דורון שר-אבי, ראש החוג ללימודי ארץ ישראל במכללה האקדמית הרצוג  

פרשת בראשית — מזל טוב

"והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה' אלהים ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן" (בראשית ג', א).

בפרשת בלק האתון מדברת וכאן הנחש מדבר. האם כך נברא הנחש ונלקחה ממנו יכולת הדיבור לאחר החטא?

פירוש העמק דבר דוחה אפשרות זאת: "והנה הדבר מושכל שלא היה הנחש מדבר מעולם. דאם היה מדבר תחלה אלא שנתקלל שיאלם דומיה, על מה לא נזכר קללה זו. ותו דהדבור תלוי בדעת... הרי שהיה האדם מיוחד במעלה

זו".

האם היה כאן נס מיוחד שניתן לנחש לדבר?

נראה שלא, וכך מסביר העמק דבר: "אלא מזלו של נחש הוא שהתלבש

קנאה ודבר באותו שעה מתוך גרונו של נחש. דכל מין מכל הנברא

אפילו צומח יש לו מזל והוא מלאך הממונה על זה המין לשמרו ולגדלו

שלא יהא נפסק מן העולם... והתקנא המלאך באדם ונחש הגשמי

באשתו".

והוא מסביר מדוע זה נאמר ברמז ולא נתבאר במפורש בכתוב: "והא שאינו מבואר כל זה בכתוב, כבר כתב הרמב״ן בפרשת בחקותי והבאנו לעיל כי בדברים שאינם מושגים לכל אדם לא דברה תורה אלא ברמז".

מדבריו נלמד בין השאר, מה פירושה של ברכת "מזל טוב" שמברכים בכל השמחות, והוא שיהיה לך מלאך טוב שישמרך ויגדלך.

ומדוע התורה אומרת לנו שהנחש "היה ערום מכל חית השדה"? אור החיים הקדוש לומד מכאן את ערמימות היצר הרע ואת שיטותיו איך לגרום לנו לחטוא, ובלשונו: "כדי להתבונן באמריו שבהם השיג להסית ולהדיח אשה יראת ה'", בעוד שאין בדברי הנחש לאישה הערמה אלא "דבר רשעות וחכמה נפלאה ממנו" כלשונו.

אז מהן שיטותיו של היצר הרע?

אור החיים מונה שלוש שיטות הרמוזות בדברי הנחש.

השיטה הראשונה: להמעיט בערך הדברים שכן מותרים לנו ולהגדיל את

ערך הדברים האסורים לנו. הדברים האסורים לנו הם כל כך גדולים וטובים עד שהדברים המותרים לעומתם הם כאין וכאפס. 'אם את חווה לא אוכלת מעץ הדעת, זה כאילו שאת לא אוכלת מכל עץ הגן' — "לא תאכלו מכל עץ הגן".

ובלשונו הקדושה של אור החיים: "וזו היא המדה אשר מתנהג בה היצר הרע עם הנשמעים לו שיסיר מהם תאוות ההיתר וימאסנו בעיניהם ויגדיל בעיניהם תאוות האיסור עד אין כמוהו."

השיטה השנייה: גם הדברים המותרים הם בעצם אסורים בגלל שהם באים מכוח הדבר האסור, ואם הכול אסור והכל בעצם אותו דבר אז מה זה משנה מה עושים, הרי אי אפשר לאסור הכול! וזאת הוא לומד מהמילים של הנחש "אף כי אמר אלהים" שאפשר לאכול מכל עץ הגן, עדיין "לא תאכלו מכל עץ הגן" בגלל שכל עצי הגן באים מכוחו של עץ הדעת.

ובלשונו הקדושה: "כי אם תקבל עליה לקיים דבר זה צריכה היא להיבדל מהכל לצד שכל עצי הגן עודנם יונקות מעץ הדעת".

השיטה השלישית: לשקר! ועל ידי השקר לערער על מה שידוע כאסור ולבטל את איסורו. חווה שמעה על איסור עץ הדעת מאדם, ואילו מהנחש היא שמעה עדות שהכול אסור ואז למרות שעדותו כוללת גם את העדות של אדם, זאת עדות מוכחשת והעדות כולה בטלה. כך היצר הרע משקר לנו וגורם לנו ספקות על האסור ועל המותר, ובכך מסית אותנו לעבור על הכול.

ובלשונו הקדושה: "וזו היא מדתו לשקר ולהוליד בלבב אנוש אמונות ודעות כוזבות רחמנא ליצלן, ולפעמים יתכוון להפליג ולהגדיל עבירות בלב אדם וישוב לומר לו כי הוא מהנמנע במושג ואין לך ערום בעולם כזה".

אור החיים הקדוש מוסיף הסבר מדוע ה' העמיד בפנינו את ההתמודדות הזאת: "וטעם שעשה ה' ככה, להיות שכל מחשבת ה' הוא לצד השגת טוב המופלא והוא תלוי בבחינת עבודה זו לזה הגדיל בחינת ערמתו ויכלתו ולפי הצער שיסבול אדם ויתחכם להנצל ממנו יעלה במעלות".

אם כן למדנו איך להינצל מיצר הרע וממעשים רעים, ויהי רצון שיהיה לנו הרבה מזל טוב, כלומר, מלאך טוב שישמור אותנו ממעשים רעים ויגדל אותנו לעשות רק מעשים טובים.

פרשת נח — כיבוד אב ואם

האם יש מצווה על בן לכבד את אביו הרשע?

בקיצור שולחן ערוך נאמר: "אפילו אביו רשע ובעל עבירות, מכבדו ומתיירא ממנו... ויש אומרים דאינו מחויב לכבד אביו רשע, כל זמן שלא עשה תשובה; ואך לצערו אסור. ויש להחמיר כסברא הראשונה" (סימן קמג סעיף ט).

לכל הדעות, תרח אבי אברהם היה רשע, האם אברהם כיבדו?

על הפסוק "ויהיו ימי תרח חמש שנים ומאתים שנה וימת תרח בחרן" (בראשית י"א, לב) אומר רש"י שתרח היה בן 145 שנה כשאברהם יצא מחרן לארץ כנען כפי שברור מהפסוקים בתחילת פרשת לך לך, וזה היה 60 שנה לפני שאביו מת, ואז הוא שואל: "למה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם? שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קיים אברם את כבוד אביו שהניחו זקן והלך לו לפיכך קראו הכתוב מת, שהרשעים אף בחייהם קרוים מתים והצדיקים אף במיתתן קרוים חיים שנאמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי".

למי נתכוון רש"י באומרו "שלא יהא הדבר מפורסם לכל"? לבני דורו או אלינו, לעם ישראל ולכל מי שקורא את התורה? ואם כוונתו אלינו, הכוונה לאלה שאינם לומדים תורה עם רש"י או גם לתלמידי החכמים? במילים אחרות, מפני מי רוצה הכתוב להסתיר את יציאת אברהם כשאביו בחיים?

רמב"ן מביא את פירושו של רש"י אך נותן תשובה אחרת: "ולכך דרשו שכל זה כדי שיראה מבלי עיון שהיה אברהם שם עמו ...", גם פירושו קשה, וכי אנחנו ש"מעיינים" יכולים לחשוב על אברהם שלא כיבד את אביו? ואם התורה רצתה להסתיר את זה, מדוע סיפקה לנו התורה נתונים שבעזרתם ניתן בקלות לגלות שלא כך הדבר?

אכן גם רא"ם מקשה על רש"י וזה לשונו: "לא הבינותי בעד איזה זמן הוא חושש אם בזמן אברם מהו זה שאמר לפיכך קראו הכתוב מת והלא בזמן אברם עדיין לא נכתבה התורה ואם בזמן שאחר כתיבת התורה מאי ויאמרו לא קיים אברם את כבוד אביו דקאמר והלא כתוב בצדו ויאמר ה' אל אברם לך לך ולא היה יכול לעמוד עם אביו לבטל גזרת השם", ושאלה זאת נשארה ללא תשובה.

פירוש גור אריה מקשה גם, וזה לשונו: "וכי נתנה התורה לשוטים שלא יחשבו שני הדורות?", ובאריכות הוא מסביר מדוע אברהם אבינו לא עבר על מצוות כיבוד אב "והוא דבר נפלא מאד — לומר כי אין כאן כבוד אביו, דכבוד אביו שייך כאשר הבן שייך ומתייחס אל אביו, וכאן לא היה אברהם נקשר עם תרח... לומר לך שאינם מתקשרים זה עם זה... שאין התייחסות אברהם אל אביו להיות חייב בכבוד אביו... ולכן פטר הקדוש ברוך הוא את אברהם מכבוד אב ואם, שאין לו התייחסות אל האב כלל, בעבור שהוא בריאה אחרת... ובשביל כך לא היה גנאי לאברהם אם יניח כך אביו, לכך אמר לו הקדוש ברוך הוא לא די שאני פוטרך מכבוד אב — מפני שאין לך יחוס אל אביך, אלא כי ענין זה שהוא 'לך לך מארצך' מתחבר אל מיתת תרח, כמו שנזכר למעלה, לכך אין לך גנאי אם אתה מניח אביך ...".

ובסוף דבריו הוא דוחה את דברי רש"י: "אמנם מה שפירש רש"י שלכך הקדים שלא יהיה מפורסם לכל שהיה תרח חי, אין זה מדברי רבותינו ז"ל, ולא היה צריך לזה, רק כמו שאמרנו למעלה".

האם באמת ייתכן שרש"י כתב דבר שאינו נכון? וכי רש"י אינו מדברי רבותינו? מקור דברי רש"י הם במדרש רבה:

"וימת תרח בחרן, אמר רבי יצחק אם לענין החשבון ועד עכשיו מתבקש לו עוד ששים וחמש שנים אלא בתחלה אתה דורש הרשעים קרוים מתים בחייהן לפי שהיה אברהם אבינו מפחד ואומר אצא ויהיו מחללין בי שם שמים ואומרים הניח אביו והלך לו לעת זקנתו אמר ליה הקב"ה לך אני פוטרך מכיבוד אב ואם, ואין אני פוטר לאחר מכיבוד אב ואם ולא עוד אלא שאני מקדים מיתתו ליציאתך..." (בראשית רבה לך לך אות ז).

מספר דורות קודם היה מפורסם לכל איך חם וכנען בנו זלזלו באביהם ואילו שם ויפת כיבדו את אביהם, ועכשיו בא אברהם אבינו הצאצא הנבחר של שם ועושה מעשה הנוגד לכאורה את כבוד אביו ומשאיר את אביו הזקן לבד?

אכן ניתן לומר שהניסיון הקשה שעמד בו אברהם בציווי "לך לך" היה בהכרעת טבעו של אברהם אבינו כגומל חסד ובמיוחד לאביו, לטובת ציוויו של הקב"ה.

אברהם אבינו היה צריך להכניע את רצונו לכבד את אביו ולגמול חסד כדי לקיים את מצוות ה', והוא חשש גם "ממה יאמרו" שהוא בכבודו ובעצמו זלזל בכבוד אביו. כמו חם וכנען, "עבד עבדים יהיה לאחיו" וזה היה רק כמה דורות קודם.

באמת אברהם לא עבר על כיבוד אב ואם, כפי שהמדרש כותב וכפי שמאריך בפירוש גור אריה, וזאת בדיוק הסיבה למה הקדימה התורה את מות תרח ליציאת אברהם, ללמד אותנו שאברהם לא עבר על כיבוד הוריו.

התורה דווקא כתבה את השנים כדי שנוכל לעשות את החשבון, לראות את הפסוק של מות תרח לפני יציאתו של אברהם לארץ ישראל ולהבין משם שאברהם לא עבר על מצווה חשובה זאת, אלא הוא קיים את מצוות ה' "לך לך".

עכשיו, נוכל לחזור לדברי רש"י "שלא יהיה הדבר מפורסם לכל" ולפרש שהכוונה ל-"שלא יחשבו", כלומר "שלא יחשבו ויאמרו לא קיים אברהם את כבוד אביו שהניחו זקן והלך לו" בדיוק כמו שהמדרש כתב אבל במילים אחרות, ואלו הם דברי רבותינו הקדושים — שאנחנו לא נחשוב חס ושלום שעבר על מצוות כיבוד אב ואם.

יהי רצון שנזכה לקיים את מצוות כיבוד אב ואם כראוי וכנכון בחייהם ולאחר מותם.