שלם כמו שאני

עמודים: 152
תאריך הוצאה לאור: 09-2021

כמה פעמים בחיינו הרגשנו שאנחנו לא טובים מספיק? שאיבדנו את הניצוץ שלנו? כמה פעמים חשבנו שעדיף שכל הסבל כבר ייגמר?

יאיר שלוים מתאר, דרך חוויותיו האישיות, ובהן התקפי חרדה, סחרור, פחד, מחשבות אובדניות, חוסר שינה, ירידה במשקל ודיכאון – כיצד אפשר בכל זאת לצאת מהאפלה שבחיינו אל האור, גם כשנדמה שהכול אבוד.

יאיר יוצא למסע מפרך שדורש תעצומות נפש וכוחות רבים, ומשתף טיפים, תרגולים, רשימות, משפטים – פעולות קטנות אך משמעותיות שמעידות על נכונות ועל התמדה – שבאמצעותם אפשר לשנות את החיים מקצה לקצה.

בכתיבה רהוטה, סוחפת ורגישה, מדם ליבו של המחבר, הוא מסייע לכל המעוניין למצוא את הניצוץ הפנימי שחבוי בו.

“המאושר והעני״

איש אחד נהג לפקוד את חוף הים מדי יום בעונת הקיץ החמה כדי לבכות על מר גורלו. יום אחד נחו עיניו על אדם שהיה לבוש בבגדים בלויים וקרועים. אותו אדם אסף פסולת מרצפת החול והכניס אותה תחת אמתחתו. הוא החליט לגשת אליו ולשוחח עימו.

“יש לי בפינת הרחוב חנות בגדים גדולה,״ אמר והוציא מכיסו מספר שטרות כדי לתת לו אותם.

“אין לי צורך בכספך,״ ענה לו האדם בבגדים הבלויים.

“חשבתי שאתה זקוק לכסף.״

“אינני אדם נזקק ואני גם לא רואה את עצמי כך,״ השיב, “ומי אתה, אם יורשה לי?״

“אחד האנשים המשפיעים והעשירים ביותר בעיר. בבעלותי מספר חברות גדולות ועובדים רבים, ויש לי כל מה שאני רוצה, רכבים, בתים...״

“אז מדוע אתה מגיע הנה כל בוקר כדי לבכות?״

“אני לא מאושר,״ השיב לו האיש העשיר, “לא טוב לי. האמת היא שאני מגיע הנה כל בוקר כדי להבין מה מסב לך אושר, איך זה שעבודתך גורמת לך לחייך ולהיות שמח.״

“ראשית, אינני קבצן ובגדיי אינם קרועים או בלויים, זו התפיסה שלך. לנקות את החוף מפסולת, להביט על ילדיי ואשתי בסוף היום, להודות על הדברים הפשוטים — אלה הדברים שמסבים לי אושר. שנית, מה שרואים כלפי חוץ לא תמיד מעיד על איך שאנחנו באמת מרגישים בפנים. הכרת תודה ואהבה יכולות להיות תחילתה של דרכך החדשה, אם תבחר ללכת בה.״

פתח דבר

עכשיו, בזמן שאני כותב את המילים האלה, עולה בי התרגשות עצומה.

אם הייתי צריך לדייק את איך שאני מרגיש ברגע זה ממש, הייתי אומר שאני נרגש מאוד בשבילך, כי אני יודע שחייך עומדים להשתנות. 

אבל התחושות שלי הן מעורבות ולא ברורות. מצד אחד, מדובר בספר שמגולל רצף של אירועים שחוויתי בחיי ומדבר על ההתמודדות האישית שלי עם חרדה ודיכאון. בעניין הזה, אני חייב להגיד לך שלא קל לי להיחשף ככה ולספר על אירועים אישיים משמעותיים שעברתי.

מצד שני, אלה חלק מהדברים שמרכיבים את סוד ההצלחה: הניסיון האישי והידע המעשי והתאורטי שצברתי. אני רוצה לחלוק איתך את כל אלה בספר שלי.

זה דומה לסיטואציה שבה משחקים פוקר וחושפים את הקלפים. סביר להניח שמי שעושה זאת יפסיד במשחק, הרי מדובר בהפסד בטוח, נכון? אז אני מאמין אחרת, ואני מקווה שהספר הזה יהווה השראה לכל הגיבורים בינינו שבוחרים להתמודד עם הפרעות נפשיות באומץ רב. בסופו של דבר, המטרה שלי היא להקנות לך כלים פרקטיים שבאמת יסייעו לך לנהל את חייך בצורה הטובה ביותר.

לפני קריאת הספר עצמו, חשוב לי להבהיר לך שאין לי כל סמכות רפואית. ההמלצות בספר הזה הן פרי ניסיוני האישי בלבד.

עננה אפורה

הרגשתי שונה, משהו לא רגיל. הלב פעם בחוזקה, יכולתי לחוש אותו כמעט מתפוצץ. ניסיתי לייצר תובנות רציונליות, אבל הן התפוגגו להן אחת אחרי השנייה. ההרגשה הזו שכפתה את עצמה עליי רק נעשתה חזקה יותר. זה כמו לשחק אחד על אחד מול מייקל ג’ורדן, פשוט אין לך סיכוי.

הנשימה שלי התחילה להתגבר ולהתחזק מפעימה לפעימה. התחלתי ללכת במהירות בבית מקצה אחד למשנהו. בעודי מנסה להבין מה קורה לי, הרגשתי תחושת נימול חזקה, כאילו שלהקת נמלים מטפסת לי על הידיים לכיוון הצוואר ומטיילת במסלול שלה. כמו פרארי במסלול של פורמולה 1.

החלפתי צבעים, נהייתי חיוור ומיד לאחר מכן אדום וחוזר חלילה. הזיעה שכיסתה את כפות ידיי וכפות רגליי הרגישה קרה מתמיד. ראייתי נעשתה מטושטשת. הרגשתי שאני עומד להתעלף. נאחזתי בכל מה שיש לי כדי להישאר בחיים כי פשוט פחדתי למות.

צרחתי. צרחתי את נשמתי כמו שלא צרחתי מעולם: “אני מפחד למות! קחו אותי לבית חולים, יש לי התקף לב!״

אני זוכר את חברי הטוב, יותם, ואשתו מסתכלים עליי בבהלה ומנסים לעכל את מה שמתרחש מולם.

רצנו בבהילות לרכב. זו הייתה שעת ערב מאוחרת והיינו צריכים להגיע להופעת סטנדאפ יחד עם כל שאר החברים, רק שבאותו הזמן תכננתי דרמה אחרת...

החלון במושב שלי היה פתוח. הורדתי את הכיסא ל-160 מעלות, צרחתי חזק ולא הפסקתי לבכות. הרגשתי שאני נחנק.

“יותם, אני מפחד למות, בבקשה תיסע מהר יותר!״

“יאיר, א-ת-ה תהיה בסדר, אבל ז-ה מסוכן.״

“סע מהר יותר!״ התעקשתי, “אני עומד למות!״

ברקע שמעתי את הטלפון ברכב מצלצל. יכולתי לזהות את הקול של הוריי מהעבר השני. יותם סיפר להם מה קורה ולאן אנחנו נוסעים.

הגענו לפתח חדר המיון בבית החולים. עצרנו את הרכב ונכנסנו במהרה כאילו יצאנו בזה הרגע מסרט פעולה אמריקאי שגיבור הסרט בו נפגע וחייבים להציל אותו. נשמע לך מוכר?

ממש כך הרגשתי.

האחות בכניסה לא בזבזה זמן ומיד לקחה לי מדדים.

“הדופק שלך תקין,״ היא אמרה.

“לא יכול להיות!״ השבתי, “תבדקי שוב!״

כמובן התוצאה הייתה זהה ואף טובה יותר.

לאחר שהסתיימו הבדיקות, פגש אותי רופא המיון ובישר לי את מה שבזמנו לא יכולתי לקבל או לשמוע: “אדוני הצעיר, חווית התקף חרדה.״

“לא ייתכן,״ השבתי לרופא, בעודי מעלה בראש את כל מה שהספקתי לעשות בחיי עד גיל 23.

“כן,״ ענה הרופא, “יש לך פה שני כדורי קלונקס. בעוד חמש דקות תגיע האחות ותוכל להשתחרר הביתה.״

הוריי הגיעו לחדר המיון כדי לאסוף אותי. במשך כל הדרך שמעתי אותם מדברים על חרדה, המשמעות שלה ומה עושים עם זה. באותו זמן ניסיתי לעכל את הכדורים שהרגע לקחתי (מי שלקח שני כדורי קלונקס במינון 0.5 מ״ג בפעם הראשונה יודע שבערך תוך עשר דקות נרדמים כמו תינוק בעריסה).

כשהגענו הביתה, קיוויתי שההתקף הזה לא יחזור יותר לעולם. אין סיכוי שאני רוצה להתמודד מול הדבר הנורא הזה שוב... לאבד שליטה בתוך סחרור נוראי שכזה? לא מקובל עליי.

התעוררתי בבוקר סחוט מעייפות. זאת הייתה תשישות שלא חשתי מעולם. כוח הכבידה משך אותי בחזרה למטה. רגליי היו קרות וחלשות, הראש לא הפסיק להסתובב ולזרימת הדם בגופי היה קצב אחר.

אחרי מאבק של שעה בערך, קמתי ממיטתי שוב כדי להספיק להגיע להרצאה השנייה של לימודי התואר בפסיכולוגיה. כן, קראתם נכון: פסיכולוגיה. במקרה הזה, הסנדלר הלך יחף לגמרי.

לא רק שלא הייתי מרוכז, אלא אפילו לא הצלחתי להחזיק מעמד על הרגליים ולו לשנייה אחת. הייתי חייב לאחוז במעקה שמותקן על המדרגות בכניסה לבניין שבו למדתי.

החוויה המסעירה שעברתי עוד לא הספיקה לחלוף וכבר מצאתי את עצמי נשאב לתוך מערבולת של התקפי חרדה מדי יום. לקראת הערב הייתי חש הקלה, אבל לא הייתי מצליח להירדם בלילה (אינסומניה), מה שהיה גורם לי להתעורר מאוחר בבוקר או בצהריים. בתקופה הזו אני זוכר את עצמי ישן בלי סוף, כשהחדר חשוך מפאת פחד עצום לראות אור יום. לא רציתי שהתקפי החרדה ישובו. המעטתי לצאת מהבית. הייתי הולך רק למבחני סמסטר ב’ של שנה א’ ומיד בסיומם חוזר לחדר החשוך.

לפני שאמשיך, אבקש ממך לעצום את העיניים ולדמיין את החוויה הזו. בגיל 23, המעמד החברתי שלך טוב, מעריכים אותך ואת העבודה שלך מאוד, ופתאום ברגע אחד הכול נעלם כלא היה. הסצנה הזאת ליוותה אותי למשך תקופה כה ארוכה עד שהחלטתי לעשות משהו. להגיד לך שהייתי אופטימי? ממש לא.

לראשונה בחיי נפגשתי עם פסיכולוג, ואני חייב להודות שהפגישה הראשונה הלחיצה אותי מאוד. לא ידעתי למה לצפות. משפחתי הקרובה והמורחבת מעולם לא האמינה בפגישות עם פסיכולוגים. יתרה מזאת, מי שנפגש עם פסיכולוג נתפס כמשוגע והתווית דבקה בו לעד.

למפגשים הראשונים עם אותו פסיכולוג נסעתי תמיד בליווי של אחד מהוריי, שהמתינו בסבלנות עד שאסיים את הטיפול. הסיבה לכך הייתה שלא העזתי לצאת מהבית שמא התקף החרדה יופיע שוב.

ראוי לציין שלפני התפרצות האפיזודה הראשונה, הייתי מעורב בשתי תאונות דרכים שקרו יום אחרי יום. אומנם זיכרון לא נשאר לי מהן, אך הגוף בהחלט קיבל את הזעזוע שלו.