שפת הפנינות המיוחדות

פנינה רינצלר, כמו צפתה את צערנו מראש, כתבה בשיר שלה:
יַקִּירַי הַמֵּתִים הִתְגַּיְּסוּ כִּצְבָא שָׁמַיִם
לְהִלָּחֵם בְּמָה שֶׁהֶחְרִיד אֶת שְׁנָתִי.
אֵלּוּ שֶׁלִּמְּדוּנִי לְהַשְׁקִיט מִלְחָמָה
הִתְאַגְּדוּ לָהֶם יַחַד לְמַעֲנִי.
ואנו מחפשִׂים נחמה בדברי משוררים אחרים, והנה לפנינו שורות של יהודה עמיחי מספרו, פתוח סגור פתוח:
כָּל אָדָם הוּא סֶכֶר בֵּין עָבָר לְעָתִיד.
כְּשֶׁהוּא מֵת, נִשְׁבָּר הַסֶּכֶר וְהֶעָבָר מִתְפָּרֵץ לְתוֹךְ הֶעָתִיד
וְאֵין מֻקְדָּם וְאֵין מְאֻחָר, וְהַזְּמַן הוּא זְמַן אֶחָד.
קשה הוא הרגע הזה, שבו הזמן הוא זמן אחד, זמן לכתה של פנינה. אך רגעים חלפו, שבהם הייתה איתנו, והיא חצתה פתאום את הקווים אל הזמן האחד שבו היא אינה עוד ורק זכרה נשאר.
רק אתמול היא כתבה בספרה:
בַּמַּעֲטֶה הַלָּבָן
אֲנִי סוּג שֶׁל קֶסֶם
הֲזָיָה מְצִיאוּתִית.
והנה היום פנינה לא איתנו, והיא הפכה להזיה חלומית.
בלפור והרצל חקק
שפת הפנינות המיוחדות מנציח את העשייה של פנינה רינצלר - אשת תיאטרון, מנהלת אומנותית, מחזאית, שחקנית, במאית, זמרת, מטפלת בפסיכודרמה ישראלית ומייסדת תיאטרון לוד. הספר מציג את יצירתה – מחזות ושירים, את סיפור חייה ומותה והספדים של אוהביה שביקשו לספר על דמותה המוארת.

הקדמה
מאת כרמית רינצלר, אימה של פנינה
פנינת חיי, רוח נכאים שורה עלינו, הדמעות הפכו לרשפים־רשפים, לאודים מוצלים. האובדן שלך בדמי ימייך חוסך מאיתנו פעימות חיים.
פנינת חיינו, הדמעות שלך זולגות על הלב, קורעות את נשמתנו.
אני חיה בתחושה שאולי תדפקי בדלתנו ותחזרי. וכל מה שהיה עד כה, היה סתם חלום בלהות. ואז מתנחמת. לא חשוב, אומרת לעצמי, העיקר הוא שאת חיה. מעיינת ביומנייך לאחר לכתך, בוכה איתך. את רושמת: "כל יום אני בוכה, העיניים שלי אדומות מבכי!" השאלות בתוכי נוקבות בשאלה חותכת: "ל–מ–ה?" האם בשל ההורמונים שקיבלת בהפריות כדי להתעבר? לא יודעת. לא סיפרת. בתי אהובת נפשי, אני נקועה, שסועה מבפנים, כוס מנופצת לרסיסים, ואין נפש אחת במרחב הרחב אשר תאחה את הרסיסים כעין מקשה אחת. כל חיי מרים הפכו כלענה. כעשב מר בפה, טעם המוות!
ליבי זועק: "שובי, חזרי בתי, תני סימן, אות שאת חיה". כולנו לא משלימים עם אובדנך.
רני בנך מחפש אותך, מתבונן בתמונות ולא חדל להגיד: "אימא, אימא". האם עולל פעוט יכול להבין שלא יראה את אימא שלו לעד, לעולם?
היית חלל מלא בחיוניות, הפכת לחלל שנעלם. החללים זועקים בבית, הכתלים מבכים באבל כבד את נפקדותך, ואת? כה נוכחת היית. בזמרתך, בקולך הערב, באהבה שלך לשירים שאהבתי שהוטמעו בתוך נפשך עוד מקטנות.
פנינת חיינו, נוחי, בתי המקסימה, על משכבך בשלום. כולם אומרים לי כי נגאלת מייסורייך שפקדו אותך שנה שלמה.

ביוגרפיה
פנינה רינצלר (י"ג בתמוז תשל"ט – 8 ביולי 1979 – 7 באוקטובר 2022 נפטרה ממחלה קשה – לויקמיה), מייסדת תיאטרון לוד, הייתה מנהלת אומנותית, מחזאית, שחקנית, במאית, זמרת, משוררת ומורה בבתי ספר תיכוניים ברמלוד – בפסיכודרמה ישראלית; זוכת פרס שח"מ על קידום החברה הישראלית באמצעות אומנות המשחק.
נולדה וגדלה בירושלים למשפחה דתית. מגיל צעיר שרה וניגנה בלהקות נוער מקומיות. בהמשך שיחקה בתיאטרון הקרון הירושלמי. בגיל שמונה־עשרה עברה להתגורר בתל אביב.
את שירותה הצבאי עשתה כמורה חיילת לקליטת עלייה, כמש"קית למורות חיילות וכזמרת בלהקת היחידה. למדה משחק בבית הספר "הדרך" ובתיאטרון אלטרנטיבי בשלומי. בהמשך השלימה בהצטיינות תואר ראשון בתיאטרון טיפולי ותואר שני בפסיכודרמה באוניברסיטת חיפה. השתלמה ב"מרכז גרוטובסקי" עם אנסמבל תיאטרון "אודין". במהלך הקמת תיאטרון בלוד נרשמה לתואר שלישי ולא החלה לימודיה בשל טיפולי הורמונים ופוריות והרצון העז לממש אימהות.
במשך חמש־עשרה שנה הופיעה כליצנית רפואית בבתי חולים (שניידר) ובמקלטים בזמני מלחמה. הייתה מטפלת בפסיכודרמה בבתי ספר ובתיכונים ברמלה־לוד.
בשנת 2019 יצא לאור ספר שירים שכתבה, "שלושים רגעים שותקים", בהוצאת "פרדס" לספרות מתקדמת.

קריירה אומנותית
יצירותיה הראשונות של רינצלר נולדו במהלך לימודיה במסגרות השונות, והן נובעות מתוך חומרים אישיים, המציגים אמירה פוליטית־חברתית נוקבת. חלקן יצרה לבדה וחלקן במסגרת ניהול קבוצות תיאטרון ופסטיבלים.