תן לי סוכריה

תאריך הוצאה לאור: 01-2020 "תן לי סוכריה" הוא קובץ סיפורים אמיתיים, מצמררים, מרגשים ולעיתים אף קשים, מתוך עשר שנים בפנימיית "נווה טף". "נווה טף" הייתה בית לכ-60 ילדים מגיל שנה עד שש, שגדלו במשפחות מצוקה, להורים אסירים, מכורים לסמים, נכים פיזית או נפשית. הסיפורים הנפלאים והנוקבים מקפלים בתוכם מסרים, עקרונות, תובנות ומסקנות מעולמם המורכב של הילדים, מעולם המבוגרים וממה שעומד ביניהם. אי אפשר להיוותר אדיש לנוכח זיכרונותיה של לאה אליזבט זיידנברג, שניהלה את "נווה טף". זיידנברג היא אשת חינוך וניהול מוכשרת ומנוסה, כלת פרס עבודה של ההסתדרות ע"ש נמיר בשנת 1980 בגין ביצוע מופתי של עבודת החינוך והטיפול ופרס מטעם עיריית חולון וקרן סקט"א רש"י בשנת 2007 על הצטיינות כמדריכה ורכזת תכנית מעג"ן בגני הילדים בחולון. אנשי חינוך, אנשי טיפול, הורים וקובעי מדיניות ציבורית ייתרמו עד מאוד מקריאה בספר זה. "תן לי סוכריה" הוא פרי של שיתוף פעולה מיוחד. לאה גוללה בפני בתה את זיכרונותיה והשיבה לשאלות הבת. הבת, ד"ר עדית קמחי, העלתה את הסיפורים על הכתב. רצה הגורל או רצתה הגנטיקה, גם עדית עוסקת בחינוך.  

1. תן לי סוכריה
תקשורת בסמלים; סחר-מכר ליצירת קשר
כבר בביקור הראשון שלי ב"נווה טף", עוד בטרם נבחרתי לנהל את הפנימייה, ראיתי משהו שאיני יכולה לשכוח עד עצם היום הזה. המראה שראיתי "חזר איתי הביתה" ולא נתן לי מנוח. "נווה טף" היה מבנה רחב ממדים בשטח שבו עומדת היום "הקריה" בתל אביב. הבניין היה מוקף גן וגדר גבוהה. השער היה תמיד נעול ולא ניתן היה לפתוח אותו ללא אישור. הילדים נהגו כדרך קבע לטפס על הגדר ולהושיט את ידיהם הקטנות מבין הסורגים. הם נותרו "תלויים" כך בזמן המשחק בחצר או כשלא הייתה פעילות מאורגנת.

ביום שבו הגעתי לריאיון העבודה, התקרבתי אל השער וראיתי עשרות ידיים קטנות מושטות אליי.

צלצלתי ובאו לפתוח לי את השער. בזמן הזה כל הילדים, כאילו במקהלה, ביקשו ממני, "תני לי סוכריה".

בדרך כלל יש לי סוכריה בתיק, אבל ראשית, לא היו לי סוכריות לכולם, ושנית, במעמד הזה, כשכולם מושיטים ידיים מבקשות, בכלל לא זכרתי מה יש או אין לי בתיק.

הסתכלתי עליהם וחשתי את מצוקתם, וגם את מצוקתי.

נכנסתי לריאיון והתקבלתי למשרת ניהול המוסד.

קמתי והלכתי עד השער, בליווי איש צוות. לתדהמתי, הילדים היו תלויים עדיין על הגדר, מושיטים את ידיהם לכל עובר אורח, חוזרים ומבקשים "תן לי סוכריה".

כעת, כשהסתכלתי עליהם שוב, עדיין לא הבנתי לחלוטין איך ולמה נוצר הנוהג הזה, אבל הבטחתי לעצמי שאעשה כל שביכולתי כדי להפסיקו כשאתחיל לנהל את המקום. וכך היה.

כשנכנסתי לתפקיד ביקשתי לפזר בכל הבניין צלוחיות עם סוכריות לכל דורש, שלא יחסרו לילדים סוכריות. להפתעתי גיליתי כמה ימים לאחר מכן שהילדים כלל אינם מתעניינים בסוכריות. הצלוחיות עומדות בכל מקום, מלאות בסוכריות, ואף אחד אינו מתכבד.

לא, לא הסוכריות חסרו להם. הם אמרו "תן לי סוכריה" אבל לא ביקשו סוכריות, המסר היה שונה. הם ביקשו תשומת לב. הם ביקשו התייחסות. הם ביקשו קרבה.

במשך הזמן הבנתי שלסוכריה יש ערך, היא מעין מטבע, יש לה כוח, היא אפילו אמצעי לשליטה. סוכריה קשורה לביקור של הורים או של קרוב משפחה. אם היו לילד סוכריות, סימן שלא מזמן באו לבקר אותו. אם היו לילד סוכריות מעת לעת, סימן שבאו לבקר אותו לעיתים קרובות. לעיתים הייתה לילד קופסה גדולה של סוכריות שהוריו הביאו בביקור האחרון, מפני שהם לא באו לבקר המון זמן.

לקח הרבה יותר זמן מכפי ששיערתי כדי לטפל בנוהג זה ולהפסיק אותו, אבל לבסוף זה קרה. הילדים היו עסוקים מדי, ולא בזבזו את זמנם בניסיון לקבל תשומת לב.