אל קורטיז'ו (החצר)

..."'תגידי, בוכורה, מה קורה עם כלתך? הם לא רוצים ילדים? את יודעת, הם לא ממש צעירים, וככל שעובר הזמן יהיה להם יותר קשה.'

ג'ויה הקשיבה וציפתה לשמוע את תשובתה של חמותה. 'מה את מדברת, הם נשואים כבר כמה חודשים והיריון אין. את יודעת', הוסיפה בארסיות, 'כשהמרפק שלי יתעבר, כלתי תיכנס להיריון', צחקקה, 'וכשכף ידי תצמיח שיער, היא תלד'"...

***

הספר אל קורטיז'ו (החצר) עוקב אחר קורותיה של משפחה לאורך מאה שנה וחמישה דורות. זהו סיפור לא ייאמן על אומץ, על גבורה, על געגועים, על חמלה, על אהבה ועל פחד…

המחברת מגוללת את סיפור משפחתה בשפה רהוטה ושוטפת, ברגש רב ובעוצמה שלא נראתה כמוה.

הסיפור מבוסס על מאורעות אמיתיים, אך הוא כה פנטסטי שהקורא עשוי לטעות ולחשוב שמדובר בסיפור בדיוני לחלוטין.

***

אתי כהן זמל, אלמנת פואד כהן ז"ל ונשואה באושר לשמוליק זמל קרוב לשלושים שנה. גמלאית של הרשות המקומית, אימא לשלושה ילדים, סבתא לשמונה נכדים וסבתא רבתא לשני נינים, שבזכותם היא פורחת.

פרק 1

אל קורטיז'ו (החצר)

1947, איזמיר, טורקיה

חלוקי הנחל שהחצר הייתה מרוצפת בהם הבהיקו מניקיון. שלוליות המים הקטנות שנקוו בין חלוקי הנחל המפוזרים ללא סדר מיוחד – גדולים ליד קטנים וההפך – הפכו באור קרני השמש לפריזמות צבעוניות. גם העציצים, שניצבו ליד הקירות ונצבעו לא מכבר בסיד לבן, תרמו לתחושת הניקיון. עכשיו הייתה החצר צבעונית ופורחת, והתכונה לקראת חג הפסח ההולך וקרב הייתה רבה.

השעה הייתה מוקדמת, השחר עלה לא מכבר וקרני השמש הציצו בביישנות מבעד לעננים. דלתות הדירות שפנו לחצר היו סגורות ועדיין חצצו בין הבוקר העולה לבין שוכני הבתים שנמו את שנתם. עוד זמן קצר יתעוררו האנשים, יפתחו את דלתותיהם לרווחה והתכונה הקבועה, המאפיינת את החצר, תתחיל.

החצר הייתה משותפת לארבע משפחות מטופלות בילדים ולמדאם סולטנה. סולטנה בשנות השישים לחייה התאלמנה בשנים הראשונות לנישואיה ומאז חיה לבדה. היא הייתה אישה אפרורית שעסקה בניקיון בתיהם של משפחות עשירות.

ג'ויה השכימה בעקבותיו של אלברטו שיצא לפני עלות השחר לחוף הים. הוא המתין לסירות הדיג שיחזרו עם שללן. היא ישבה על ספסל העץ בחצר שותה את קפה הבוקר כפי שנהגה לעשות מדי יום, ובידה סיגריה. התאומות עדיין ישנו למרבה המזל.

בדירת שני החדרים ליד דירת החדר של ג'ויה גרו נעמה וג'קו בעלה עם ארבעת ילדיהם, שהגדולה בהם בת חמש־עשרה והצעיר כבן שבע. נעמה הייתה אישה גדולה, שופעת איברים ונמרצת. דיבורה הקולני נשמע בחצר ואי־אפשר היה לטעות בזיהויו. נעמה עבדה בשוק בדוכן של אבו ג'מיל שמכר את כל סוגי הקטניות. הוא היה מוסלמי אדוק, שאת רוב זמנו עשה במסגד הקרוב ומיעט להגיע לדוכן, ואילו נעמה ניהלה את הדוכן לשביעות רצונו המלאה של אבו ג'מיל, שבסוף היום נהג לבוא לקחת את הפדיון.

נעמה עבדה שעות ארוכות, אך ידעה שהיא חייבת להמשיך לעבוד. היא לא יכלה לוותר על השכר שלה, כי ג'קו עבד במקומות עבודה מזדמנים ולא קבועים. בדוכן שבו עבדה נעמה נמכר מגוון של קטניות, ונמכרו בו גם אורז, סוכר, תה, קפה מהול בשעורה טחונה – הכול בתפזורת. מדי פעם הייתה נעמה מביאה לג'ויה מהדוכן מעט קטניות, תה ולפעמים גם מעט קפה.

ביתר הדירות הקטנות גרו עוד שתי משפחות וגם להם היו ילדים בגילים שונים.

את ניקיון החצר וטיפוחה לקחה ג'ויה על עצמה מפני שאהבה פרחים וצמחים, והעיסוק בהם גרם לה אושר. היא הייתה מטופלת בתאומות בנות כשנה, וכל היום הייתה עסוקה בכביסות ובהאכלה. היא היניקה את שתי הבנות וזה גזל ממנה את רוב שעות היום.

בזמן המועט שנותר לה תפרה וסרגה לבנות שמלות, סינרים וסוודרים מבדים ומצמר שהשיגה בשוק במחיר זול. הבטלה לא נעמה לה.

השוק שכן קרוב לבית ברובע היהודי של העיר. מדי פעם הייתה ג'ויה מבקשת מנעמה להשגיח על התאומות, הייתה ממהרת לשוק לקניות דחופות, ורצה בחזרה הביתה על מנת להיניק את הילדות.

ג'ויה הייתה צעירה, בשנות ה־30, וכל חייה עבדה לפרנסתה. לפני נישואיה לאלברטו חיה ג'ויה עם אימה אסתריה, אישה קשת אופי וקשת עורף.

*

אסתריה הייתה אישה מרירה שילדה שלושה ילדים, כל אחד מאבא אחר. היא התאכזרה לבתה וגרמה לה כאב וסבל. ברוב שעות היום נהגה לעשן ודרשה מג'ויה לקנות לה מדי יום את חפיסת הסיגריות שלה בשובה הביתה מעבודתה במשק הבית של המשפחה העשירה שאצלה עבדה.

היא הייתה עוברת דרך השוק, קונה מעט מצרכים הביתה ואת הסיגריות לאימה. בשובה הביתה היה עליה לבשל לאימה ולעצמה ארוחת ערב ולכבס את הכביסה שהצטברה. אחיה למחצה ברחו מהבית מזמן והותירו אותה להתמודד עם אימם המרשעת שרדתה בה ביד קשה, אך ג'ויה שתקה והעדיפה לא להתעמת עם אימה.

בהיותה כבת שש־עשרה הכירה את אלברטו, החתיך של השכונה, והוא הלך שבי אחריה בגלל התכונות שהפגינה – השקט הנפשי, הרצינות וחוסר העניין שגילתה בטיולים ובבילויים של הצעירים בשכונה. הוא היה מבוגר ממנה בשנתיים, ונמאסו עליו חיי ההוללות עם חבריו, בחברת נשים ובשתייה.

הוא גדל בשכנות, בביתה של סבתא אסתר שכונתה אסתרולה, שעבדה כמיילדת וידעה לטפל בחולים של השכונה בעזרת כוסות רוח ובעיסוי מסיבי בשמן חם ולחלופין בערק. כולם פנו אליה לעזרה.

אימו של אלברטו נקראה מזל־בוכורה משום שהייתה הבכורה. בעלה גויס לצבא הטורקי ב־1912, וכשפרצה מלחמת העולם הראשונה הוא נשלח למלחמה שממנה לא שב. אשתו, שנשאה בבטנה את אלברטו, ילדה אותו לבד ב־1914.

אלברטו נולד יתום מאביו, אח למואיס שהיה כבן ארבע. בוכורה התקשתה לגדל את הבנים בחוסר כול ומיהרה להינשא לגבר הראשון שהבטיח לה חיים טובים וחסרי דאגה בניגוד לחייה, אבל הוא התנה את הנישואים ללא ילדיה. הוא לא היה מוכן לגדל ילדים של גבר אחר. באין ברירה מסרה את שני הבנים לאימה אסתרולה, אשר גידלה את הנכדים באהבה רבה. אלברטו אהב את סבתו והעריך אותה ולעולם לא שכח שגידלה אותו ואת אחיו. הקשר עם אימו היה רופף, ולאחר שילדה את בתה לבעל המוסלמי הפסיקה לבקר אותם ולא שאלה לשלומם.