אמן הפורצלן מדכאו

האומנות והאהבה חיברו ביניהם, אבל המלחמה והשנאה איימו להפריד ביניהם לתמיד.

גרמניה, 1929. מקס, אדריכל יהודי מוכשר, ובטינה, ציירת אוונגרד נועזת, נפגשים במסיבה ומתאהבים מיד. האהבה שלהם גדולה מהחיים. שניהם אומנים צעירים ומבטיחים, והם עוברים לברלין הנוצצת, להתחיל את חייהם המשותפים. אבל התוכניות המזהירות של השניים נקטעות בחדות: המפלגה הנאצית עולה לשלטון, ומקס נעצר ונשלח למחנה הריכוז דכאו. שם, הוא מצליח לשרוד בזכות כישרונו בפיסול בפורצלן. בטינה נואשת להציל את אהובה. ובייאושה היא תנסה כל דבר ותסכן הכול, כולל את עצמה.

אמריקה, 1993. קלרה, בִתה של בטינה, מחליטה להתחקות אחר שורשיה. היא רוצה לגלות מי היה אביה, ולהבין מדוע אמא שלה שמרה את זהותו בסוד כל השנים. קלרה יוצאת למסע חיפושים בעקבות הרמז היחיד שיש בידה: פסלוני הפורצלן שאבא שלה ייצר.

שרה פרית'י כתבה רומן סוחף ונוגע, עשיר בפרטים היסטוריים מרתקים. אמן הפורצלן מדכאו הוא סיפור על אובדן ותקווה, ועל אהבה אדירה שניצתה דווקא בתקופה הכי אפלה בהיסטוריה.  

ספר ראשון

בארון גבוה, על מדף זכוכית, מונחת ארנבת פורצלן לבנה. אור פלואורסצנטי משתקף בבוהק פרוותה. שמנמנה וחמודה, כאילו חיה, תוכלו כמעט לדמיין איך אתם מושכים אותה אליכם ומלטפים אותה, אבל יש שם איזה מתח. אוזניה המפוסלות בעדינות שמוטות ועיניה החלביות הסומות מגולגלות לאחור באימה. חיית המחמד היא טרף.

למטה, במקום שבו אמורה להיות פרוות הבטן הרכה, הפורצלן חלק למשעי ומסתיר את חותם ידו של האמן; המילה אלאך מוטבעת בגופן זוויתי ומעלה את הזיכרון של מרתפי בירה, יערות אורן ובקתות אלפיניות. מעליה, במשיכות מכחול שטוחות, מצוירים שני קווי ברק שבורים .

1

דונאר, סינסינטי
אוגוסט 1993

האספלט במגרש החנייה מחוץ לבית המכירות הפומביות פורסיית' היה צמיגי מתחת לסוליות, ופה ושם בצבצו צמחי פרא מבעד לסדקים שנבקעו בו. השמש הצהבהבה הטילה צל כבד על הבניין הנמוך. ענני ברקים התקבצו מעל וחשמל סטטי עמד באוויר. עטוי בציפוי אלומיניום זול ודחוק בין בר שכונתי קטן לכנסייה בפטיסטית, בית המכירות עצמו היה חסר ייחוד. הכנסייה והבר כמעט שלא הראו אותות חיים, אבל כחצי תריסר מכוניות וטנדרים חנו מחוץ לבית המכירות פורסיית'.

בתוככי קונכיית המתכת של הבניין, המזגן המה בלי הפסקה, אף על פי שלא ממש גרע מחומו של היום. החדר הראשי היה עמוס: שורה של הדפסים וציורים דהויים, לצד מתלה של כלי נשק וארון תצוגה גבוה, שתכולתו דלה למדי. שורות של כיסאות מתקפלים הוצבו מול דוכן קטן, אבל רק אחדים היו תפוסים. ריח של עובש עלה מרִצפת הלינוליאום הכחולה השחוקה ועמד באוויר.

בשעה עשר בדיוק, אישה נחושה ומוצקה נכנסה בצעד נמרץ, מחזיקה בידה צרור ניירות ופטיש עץ קטן צמודים לחזהּ. הילת שיער כסופה ונוקשה מסגרה את פניה, ואילו הכתפיים הרחבות של הז'קט שלה שיוו לה צללית של שחקן פוטבול. היא הניחה הכול על הדוכן והרימה את מבטה אל הנאספים, קורנת מעונג.

"בוקר טוב, מה שלומכם?"

כתריסר אנשים משועממים ישבו והמתינו, אבל היה נראה שמנהלת המכירות בכל זאת מתענגת על המשימה.

"אוקיי, חברים, אתן לכם רגע להעיף מבט בקטלוג כדי שנוכל להתחיל."

אחדים הרימו במופגן את הדפים המהודקים שהונחו על כיסאותיהם, אם כי רק מעטים תכננו להיפרד מכספם.

מנהלת המכירות החלה להכריז בשיטתיות, בזה אחר זה, על הפריטים שעמדו למכירה: ציוד קייטרינג ומכונות חקלאיות, ציוד ממשרדי היי־טק ורהיטים בלויים. לעיתים, היה אפשר לפענח רק בקושי את הלהג המהיר והמתנגן שלה, אבל דומה שכל אחד בחדר הבין את העליות והמורדות של קולה. תחת פסי האור, זבובים כחולים חגו סביב החדר במעגלים איטיים ונהימת רעם רפה איימה במרחק. דממה מעיקה השתררה. דנדון פתאומי של פעמון דלת בית המכירות הפר את הקסם. אישה נכנסה לאולם והביאה עמה גל חום זועף שחדר בעקבותיה. היא היתה בשנות החמישים המוקדמות לחייה; היו לה תלתלים חומים כהים ששיבה זרקה בהם פה ושם. אאוּטסיידרית ללא ספק, שנראתה כמעט זרה בהידור שלה.

מודעת להפרעה שגרמה היא נחפזה לעבר שורת כיסאות ריקה בקצה החדר, התיישבה והרימה את קטלוג הפריטים מהמושב שלידה.

מנהלת המכירות החלה בהתמחרות על רובה אוויר. לאחר התמקחות קצרה ומרתקת הרובה נמכר לאדם מגיר זיעה, שנפנף בחולצת הטריקו השחורה שלו כדי להרחיק אותה מקפלי בטנו. לאחר מכן, בזה אחר זה, אופנוע ים וסירת מנוע, שלא הצליחו לעמוד במחיר ההתחלתי שלהם, שהיה גבוה מדי לאמצעיהם הדלים של הנוכחים. כשהרגישו שהמכירה עומדת להסתיים החלו כולם לנוע בכיסאותיהם.

"בסדר גמור, בואו נתקדם ונעיף מבט על הפריט האחרון שלנו."

מנהלת המכירות הניפה את הדמות המגורענת בשחור־לבן של ארנבת פורצלן קיטשית למדי, שוכבת על ירכיה.

"מי נותן הצעה התחלתית עבור הארנבונת המתוקה הזאת בעשרים דולר?"

בחדר הושלך הס; רק מעטים יכלו להרשות לעצמם לבזבז כסף על דבר קטן וחסר ערך כזה. האישה בשורה האחרונה הרימה את הקטלוג והחזיקה אותו גבוה. מנהלת המכירות קיבלה את הצעתה במנוד ראש קל.

"תודה רבה, גברתי."

כל הראשים בחדר סבו לאחור, מופתעים שהאישה הזרה הזאת גילתה עניין בפריט יוצא דופן כזה.

"האם אני שומעת עשרים וחמישה דולר? לא? פעם ראשונה עשרים דולר... פעם שנייה..."

היא הטיחה את הפטיש על משטח הדוכן.

"היא כולה שלך."

מנהלת המכירות המשיכה הלאה.

"הפריט הבא הוא הטלה הפועה החמוד הזה. נראה לי שהשם שלך כתוב עליו, רוג'ר!"

היא שלחה קריצה שובבה לעבר איכר סמוק פנים שישב בשורה הראשונה, והוא הצטחק ונופף בידו לשלילה.

"אתחיל במחיר של חמישה־עשר דולר עבור הדבר הקטן המקסים הזה."

ושוב, האישה הזרה בשורה האחרונה הרימה את הנייר. מנהלת המכירות הנהנה.

"אנחנו בחמישה־עשר דולר, יש לנו עשרים דולר — לא?" היא שוב הכתה בפטיש שלה. "סידרת לעצמך זוג."

שאון רעמים מתגלגלים בקע מעליהם וגשם עז ניתך לפתע על גג המתכת. מנהלת המכירות המשיכה במלאכתה והרימה את קולה מעל מטח הרעשים. בחמש־עשרה הדקות הבאות, האישה בעלת השיער הכהה זכתה בשמונה פסלוני פורצלן נוספים: ויקינג אחד, רועת צאן מחייכת, פמוט מעוטר ודוב שעמד על רגליו האחוריות. סנונית, כלב ציד בעל לשון משורבבת, עכבר וסוס מזדקף על רגליו האחוריות. כולם היו מפוסלים לפרטים ובעלי תווי פנים אמיתיים.

כשהכתה בפטיש שלה בפעם האחרונה, מנהלת המכירות מצאה את עצמה בוהה באישה הזרה בקהל. האישה בעלת השיער הכהה אספה את חפציה, ותחבה את משקפי השמש שלה לתוך התיק. היא הרגישה מן הסתם במבטה של מנהלת המכירות ושלחה לעברה חיוך קטן ומאולץ. הוא לא ביטא שמחה או ניצחון, רק נחישות.

כעבור זמן מה, קלרה פוגל ישבה מחוץ למשרדי בית המכירות הפומביות, ממתינה לשלם עבור פסלוני הפורצלן שהחזיקה עתה בחיקה. היא נאבקה בהרגשה החלולה שתמיד מילאה אותה אחרי מאבק ממושך. היא כבר יכלה לראות את עצמה משתחלת בין הסדינים הקרירים במלון שליד שדה התעופה, אבל זה יצטרך לחכות. כרגע, עליה לשלם ולקיים את מה שהבטיחה לעצמה.

במשרד, האיש בחולצה השחורה שילם עבור רובה האוויר שלו. מנהלת המכירות תחבה את שטרות הדולר שלו לתוך קופסה ומסרה לו את הרובה.

"בבקשה, נייתן. שמור על עצמך ותמסור דרישת שלום לאמא שלך."

הוא לקח את הרובה מידיה וחלף על פני קלרה היושבת, מושך קלות בשולי כובע המצחייה המעוך שלו. מנהלת המכירות אותתה לה. "בואי תיכנסי ותשבי. זה ייקח רק רגע; אני מסכמת את החשבון שלך."

המשרד היה דחוס בתיקים, הררי ניירות שאיימו לגלוש מכל מקום, ציוד משרדי. קלרה התיישבה בזהירות וצפתה באישה המבוגרת שהקישה על המחשבון שלה.

"יש לך עשרה פריטים, וזה מצטבר לסכום של מאתיים חמישים ושמונה דולר." היא הרימה את מבטה אל קלרה. "למען האמת, לא הייתי בטוחה שמישהו יקנה אותם. בגלל... הרקע ההיסטורי שלהם. אם את יודעת למה אני מתכוונת."

"החותם של האמן."

הבעת פניה של מנהלת המכירות הסגירה את שאט הנפש שלה.

"אני כמובן לא מתכוונת לרמוז על שום דבר."

"זה בסדר גמור, הייתי מודעת למוצאם. אני יודעת שזה נראה די מקאברי."

לא היה אפשר לטעות במבטא של קלרה; מנהלת המכירות שלחה יד אל חזהּ. "מותר לי להגיד לך שאני ממש אוהבת את המבטא שלך? מאיפה את?"

"למעשה נולדתי בגרמניה, אבל בילדותי עברנו לאנגליה. היית פעם באנגליה?"

"אה, שתהיי לי בריאה, לא!" מנהלת המכירות נענעה בראשה לשמע החידוש שיש ברעיון מעין זה.

קלרה פתחה את התיק שלה ושלפה ממנו מעטפה עם המחאות נוסעים. היא חתמה את שמה עליהן והושיטה אותן לקלרה.

"תודה רבה," מנהלת המכירות תחבה אותן לקופה ואז הושיטה את ידה. "דרך אגב, אני פגי. תגידי לי, את אספנית? כי אנחנו מצפים למשלוח של פורצלן מעודן שאמור להגיע בעוד כמה שבועות, אגרטלים נהדרים שבשמחה הייתי שמה בצד..."

"אני לא אספנית, לא," קלרה זעה בכיסאה. "אבל אני תוהה... האם אוכל להטריח אותך ולבקש את עזרתך?"

"אין בעיה, מתוקה, קדימה."

"יש אפשרות לקבל את הפרטים של מי שמוכר את הפסלונים?"

לסתותיה הבצקיות של האישה נשמטו באכזבה. "אה, אני כל כך מצטערת, אבל לא. עם כל הרצון הטוב, אני פשוט לא יכולה. האנשים כאן שומרים על הפרטיות שלהם."

קלרה הניחה, בלי לתת לכך מחשבה נוספת, שהחלק הזה של העסקה יהיה פשוט. היא שיננה את הסצנה הזאת בדמיונה, אך לא תכננה מעבר לזה. עתה חשה בפרץ חום העולה בחזהּ. "פשוט, באתי מרחוק כל כך..."

היא עצרה כשהרגישה בדמעות הבלתי נשלטות הנקוות בעיניה, ברגשות העזים המציפים אותה לפתע.

"אני כל כך מצטערת, בבקשה, סלחי לי."

"את בסדר, יקירה? אני יכולה לתת לך כוס מים?"

מנהלת המכירות רכנה מעבר לשולחן ונטלה את ידה.

"את ודאי חושבת שאני נורא טיפשה. אני פשוט קצת עייפה — הגעתי אמש בטיסה מלונדון אך ורק כדי לקנות את הפריטים האלה."

האישה המבוגרת יותר קימטה לרגע את מצחה בהבעת ספק.

"באת כל הדרך מאנגליה בשביל כמה קשקושים זולים?"

"אני מחפשת זמן רב פריט אחד מיוחד. את מבינה, בגלל זה באתי. כבר חודשים אני מנסה לאתר את ה'וויקינג'. יש לי כבר אחד, אבל זה העותק היחיד הנוסף שאי פעם נתקלתי בו."

"אבל איך בכלל נודע לך שאני מוכרת אותם?"

קלרה פלטה אנחה, עייפה מכדי לומר כל דבר אחר מלבד את האמת.

"יש לי אנשים בכל מיני ארצות שאני משלמת להם שכר קבוע. הם משקיעים עבודה באיתור פורצלן מן הסוג הזה בכלל ובאיתור הפסלון הזה בפרט. אספן מניו יורק התקשר אלי ברגע שראה את הפריט למכירה במודעה שלך."

קלרה עצרה ואז רכנה קדימה, בריכוז.

"פגי, אני יכולה לדבר בגילוי לב?"

"כמובן," אמרה האישה, עיניה פקוחות לרווחה בעניין.

"אני חייבת לגלות מי היה הבעלים של ה'וויקינג', כי הוא אולי האדם היחיד שיוכל לומר לי מי הוא אבא שלי."

 

2

וַיימאר, גרמניה
קיץ 1925

שמש מאוחרת מנחמת עוד חלחלה מאבני המרצפות כשמקס ארליך הלך הביתה. פנסי הרחוב הודלקו וצלליתו הרזה הטילה צל ארוך וקופצני.

מעבר למדשאה הרחבה והירוקה של פארק אַן דֶר אילם, התקרבה קבוצה של חבריו הסטודנטים. בגדיהם הססגוניים צובעים את מעטה הערב המתקדר — בנגיעות של כתום, אוכרה וארגמן. מקס נופף אליהם לשלום, מודע לעובדה שהז'קט הרשמי שלו נראה מן הסתם קונבנציונלי להחריד, ויאה לסביבה רצינית יותר.

מקס עזב את עיר הולדתו וינה בגיל תשע־עשרה וכבר ראה את עצמו כאיש העולם הגדול. כבן למשפחה של אילי טקסטיל, הוא היה יכול בקלות להישאר באוסטריה ולהשתלב בעסקים, אבל היה נחוש בדעתו לפלס את דרכו בעצמו. וכך הגיע לרחובות מרוצפי האבן של ויימאר ולבאוהאוס, ולבית הספר האוונגרדי לאמנות, שראה בכל תלמידיו אנשים חושבים, היוצאים נגד ההשקפות והאמונות המקובלות. מקס דבק בתפיסה הזאת, דחה את חינוכו הדתי ואימץ את הגישה הליברלית והאקספרסיבית.

עתה, זרם הבאוהאוס עבר מטמורפוזה משלו והעתיק את משכנו לעיר דסאו. מקס קיווה שבעקבות המעבר ייפתח חוג ללימוד אדריכלות שיאפשר לו לממש את חלומותיו. ועד אז, היה נחוש בדעתו להפיק את המרב מקיץ אחד אחרון בוויימאר.

כשהגיע למדרגות הרחבות של הבניין שלו, בעל עיטורי הסטוקו בחזית, פרץ של רעש קיבל את פניו. לרגע חלף בו צל של דאגה: האם המסיבה החלה בלעדיו? אבל השעה עדיין לא היתה תשע; מוקדם מדי מכדי שהחגיגות יתחילו במלוא התנופה.

הוא הדף את דלת הכניסה הכבדה ונכנס למבואה הקרירה, שם שתי נשים היו שקועות בשיחה, שערן עשוי בתספורת קצוצה וראשיהן קרובים מאוד זה לזה עד כי שפתיהן המשוחות בסגול עמוק כמעט נשקו אלה לאלה. איש צעיר נשען ברפיון על אחד העמודים, גופו השרירי עוטה סרבל בצבע כחול כהה ועליו הדפס של גלים לבנים. הוא התבונן בנשים בריכוז כשמקס טפח על כתפו.

"ערב טוב, ריכרד. זומם משהו?"

הצעיר ניתר ממקומו. הוא הניף לאחור את רעמת השיער הבלונדינית שלו והביט במיאוס בחליפה של מקס.

"זה מה שאתה לובש?"

"אל תדאג, אני אחליף בגדים. איך הולך עם ההכנות?"

"הכול בשליטה." עיניו של ריכרד ברקו כשסימן למקס לבוא בעקבותיו. "בוא, אתה חייב לראות את ציור הקיר."

"אני מקווה שהתייחסת למקום בכל הכבוד הראוי?"

"רק ככל שנדרש. חוץ מזה, אתה עובר מכאן בקרוב, אז אל תתנשא יותר מדי. כמו שאתה יודע, המסיבה הזאת כבר היתה צריכה להתקיים מזמן."

הוא החזיר את מבטו אל חברו ולפתע הרצין.

"איך הלך עם ההורים שלך?"

"הם החליטו לקחת את הרכבת בחזרה לווינה הלילה, תודה לאל."

"ו?"

"ו... הם הסכימו." מקס חייך. "הם ימשיכו לתמוך בי, אז אני יכול לבוא לדסאו ולהצטרף לחבורת הבטלנים שלכם."

ריכרד טפח על שכמו. "אז למה אתה נראה מדוכא כל כך, חבר? בוא, זאת סיבה טובה לחגוג!"

כשנכנסו לדירה הוצפו מיד ברעש. הרדיו פצפץ והרעים, וצליל קלרינט סוחף התמזג עם מקהלת קולות צעירים נרגשים שהדהדו בחדרים גבוהי התקרות.

המקום פונה כמעט מכל רהיטיו. קבוצת גברים צעירים גלגלה שטיח צמר עבה ורצפת הפרקט המלוטשת נחשפה מתחתיו. אחרים ניצבו על סולמות שהתנשאו כמעט עד לתקרה, מצמידים יריעות של בד מצנחים בשלל צבעים, יוצרים את הרושם של חדרים בתוך חדרים, באמצעות שכבות בד חופפות.

בצד אחד, המטבח הצר היה אפוף פטפוטים נמרצים ותערובת חריפה־מתוקה של עשן ואלכוהול. בלונדינית תמירה מרחה מעט כָּחל על עיניה מול מראת כיס, בעוד חברתה אדומת השיער המשיכה לפטפט בלי הפסקה. היא נענעה בידה כוס יין מהבילה, פניה האדמדמות סמוקות וזוהרות. הבלונדינית הצליבה מבט עם מקס והרימה גבה דקיקה לשמע ההתלהבות של חברתה.

ריכרד תחב בקבוק בירה לידיו, להוט לפוגג את הקסם שהשאירה הבלונדינית.

"בוא, אתה חייב לראות את זה."

בירכתי החדר נפתחו שתי דלתות צרפתיות גבוהות אל גינה מפוארת. אוויר הלילה החמים הניע את יריעות המשי, מפריד ביניהן לרגע קט, ומקס היה יכול להבחין בקצוות הכהים של ציור קיר. הוא התקרב לבחון אותו.

דמויותיהן של שתי נשים ענקיות צוירו על הקיר, כשומרות על היציאה לגינה. הן מילאו את החלל מרצפה עד תקרה, רגליהן העבות נטועות היטב באדמה, זרועותיהן השריריות מורמות מעל ראשיהן, כתומכות במלוא משקל הבניין שמעל. הן נראו כאילו עוצבו מחֵמר גולמי: ירכיים ושדיים כלוחות צפחה אפורים, חתך איברי המין שלהן אפל ובוצי, פניהן נטולות מבע, קשוחות. משיכות המכחול העבות של הצייר היטיבו ללכוד את אנרגיית התנועה שלהן, אבל משהו במראה שלהן הטריד את מקס. לא היה להן שום קשר לדמויות של האדריכלוּת היוונית הקלאסית, שהרימו משאות בחן מסוים. אלה היו אמזונות, שנולדו מתוך האדמה ועלו ממנה, ועוצמתן אכזרית ובסיסית.

"מהממות למדי, אתה לא חושב?"

מקס זיהה משהו בקול של ריכרד, תערובת של ריגוש ודחייה כאחד. הוא הרים את מבטו אל פניהן האפלות נטולות המבע ופרץ בצחוק.

"אני לא יכול להחליט אם הן יפהפיות או מטילות אימה."

"אני חושב שאתה חייב לפגוש את מי שיצר אותן." ריכרד יצא החוצה מבעד לדלתות.

הגן המשותף לדיירים היה מבוך של ערוגות פרחים וגדרות חיות, מוקף בחומה גבוהה. שורה של פנסי נייר מרהיבים האירה שביל בדשא שהוביל למרפסת, ששולחנות וכיסאות הוצבו בה. הפנסים היו תלויים כפירות בשלים — כשמש מבעד לזכוכית צבעונית — כל אחד מהם מעוטר בפנים תמימות. עיניהם החלולות ופיותיהם הפעורים היו מסכות עשויות מארבעת היסודות: אדמה, אוויר, אש, מים.

בקצה מחרוזת הפנינים הזוהרת הזאת עמדה אישה על השלב האחרון של סולם עץ. היא טפחה על פניו של הפנס האחרון: עיניים מלוכסנות מעל לחיים עגלגלות חייכניות. שערה השחור, גזור בסגנון קצר ומדורג, היה משוך לאחור ואסוף במטפחת משי אדומה, והיא לבשה חלוק חסר צורה בצבע חום טבק. ריכרד נעמד למרגלות הסולם, הדליק שתי סיגריות והושיט אחת כלפי מעלה. הציירת לקחה אותה בלי מילים והמשיכה במלאכתה.

מקס המתין כמה דקות עד שהיא תשים לב לנוכחותו ואחר כך החליט להפר את השתיקה.

"ריכרד אומר לי שאת זאת שציירה את ציור הקיר."

היא לא ענתה, אז הוא מיהר להמשיך.

"אני לא בטוח שבעל הבית שלי יאהב את הבשר החשוף שמוצג שם, אבל..." הוא החווה כלפי הפנים הקורנות המתנדנדות בחום, "אלה ממש מקסימים."

הציירת הפנתה אליו סוף־סוף את עיניה האפורות הרציניות.

"ומועילים, אני מקווה? אלא אם כן תרצה שהאורחים שלך ישברו את רגליהם העייפות."

היא התחילה לרדת מהסולם, שלפה מטלית מכיסה וניגבה את הצבע מהמברשת.

"ובכל מה שנוגע לציור הקיר, אכן הוא שלי. אני מודה שאני דווקא אוהבת לחשוף בשר, אבל אולי אתה לא."

קמט קטן צץ בין גבותיה. היא פנתה לריכרד.

"הוא תמיד כזה מתחסד?"

מקס החל למחות ולומר שהיא לא הבינה אותו, עד שהבחין בחיוכו של ריכרד. עיניה של הצעירה ריצדו בהנאה כבושה למראה מבוכתו הניכרת לעין. כאשר לא הצליחה יותר להתאפק היא פרצה בצחוק מתגלגל וארשת פניו הרצינית של מקס התפוגגה ופינתה את מקומה לחיוך של הקלה.

ריכרד נכנס לתמונה. "בטינה פוגל, זהו מקס ארליך, המארח שלנו. אדריכל באוהאוס יוצא דופן לעתיד."

במחווה רשמית כביכול, מקס החווה קידה קלה. "לעונג הוא לי להכירך."

"ובכן, מר ארליך, הגולם שלי לא מקובל עליך?" היא הרימה גבה בעלבון מדומה.

"מה זה בכלל גולם?" שאל ריכרד.

"בור ועם הארץ, כמו כולם," היא גלגלה עיניים. "גלמים הם דמויות עשויות חמר. האגדה מספרת, שרב אחד יצר גולם והפיח בו חיים כדי שיוכל להגן על היהודים מרדיפות בגטו."

בזווית עינה לכדה את חיוכו הרפה של מקס.

"מה, אמרתי משהו לא נכון?"

"בכלל לא. אני פשוט לא חושב שפגשתי אי פעם גוי גרמני ששמע על האגדה של הגולם."

בטינה משכה בכתפיה. "פרופסור אדלר הזכיר אותם בהרצאה שלו על פולקלור והסיפור לכד את תשומת לבי. כשריכרד סיפר לי שנושא המסיבה שלך הוא היסודות, חשבתי שמשהו ארצי עשוי להתאים."

"בהחלט. אבל אני חושב שאת אולי טועה בדבר אחד; אני מאמין שגולם הוא תמיד ממין זכר."

בטינה פלטה נחירת בוז, "מי החליט?"

"ובכן, זה נראה לי די מובן מאליו. הם נוצרו בגלל הכוח שלהם."

"קריאטידות הן נקבות והן נושאות על ראשן בניינים שלמים. למה הגולם לא יכול להיות כמותן?"

מקס חייך בציניות. "אני לא מומחה לגולם. או לנשים, אם כבר מדברים."

הוא נפנה אל ריכרד, שהיה שעון על הסולם וצפה בהם כשהתנצחו.

"קדימה, ריכרד, תעזור לי."

"תתמודד, חבר," הוא צחק. "בהצלחה."

לחייה של בטינה היו סמוקות. "דמותה של האישה תמיד מתוארת כמישהי כנועה — ילדות קטנות נושאות על כתפיהן לוחות שיש כאילו היו מגשי תה. תגיד לי, למה גברים נהנים להוריד את הנשים על הברכיים?" מקס חייך לשמע פרץ הזעם הפתאומי שלה והרים את ידיו במחווה של התגוננות מדומה.

"אין צורך לקחת את זה באופן אישי."

"אבל למה לא? אתה מעביר ביקורת על העבודה שלי ובמשתמע גם עלי."

היא שאפה ארוכות מהסיגריה שלה, כיבתה אותה במטלית המרוחה בצבע, מפזרת תוך כדי כך אפר על הרצפה.

"אתה מניח שלזכרים יש מונופול על הכוח, אבל הוא מגיע בצורות שונות. העוצמה של האישה טמונה בגמישות שלה: היא יכולה להשתנות ולהתכופף, כמו חמר. אין לי עניין בזכר עיקש, לא חשוב כמה חזק הוא חושב שהוא."

היא ירקה את המילים, עיניה רושפות בזעם פתאום.

"אולי נשמור את הוויכוח הזה לסמינר?" ריכרד קטע אותם. "אני מסרב להשתכר עם מישהו מכם עד שלא תחליפו בגדים."

הוא נפנה מהם והחל לצעוד בחזרה לכיוון המסיבה.

"אתה בא, מקס?"

מקס ניסה לצוד את מבטה של בטינה, לשכך מעט את כעסה, אבל היא סירבה להילכד במבטו. בלסת חשוקה, היא ארזה את הצבעים שלה. מתוך הבית, רעש חדש האפיל על המוזיקה, מתחרה על תשומת לבה. הוא היסס לרגע ואז הפנה לה עורף ועשה את דרכו בחזרה דרך הגן, מרוגש מההבטחה שהלילה הזה צפן בחובו.

מקס לא ראה שוב את בטינה עד לשעות המוקדמות של יום המחרת. עד אז, הדירה כבר היתה מלאה גופים מיוזעים, כוסות מלוכלכות, עשן סיגריות, ומעל לכול, רעש ועוד רעש. צעקות רמות ניסו להתעלות זו מעל זו והפטיפון והרדיו ניהלו דו־קרב קולני שהדהד באוויר הדומם של סוף הלילה. אורחים נשפכו החוצה, להוטים להימלט מהעשן ומהחום. אחדים פצחו בשירה בקול צרוד, ואילו אחרים חיפשו את הפינות האפלות יותר בגן כדי להתגפף בתשוקה.

במטבח, ריכרד ניהל ויכוח עם שני צעירים נלהבים על המקום הנצחי שהפוליטיקה תופסת באמנות, למרות אי־התאמתה לתחום הזה. בהתאם לנושא המסיבה, "היסודות", אחד מהם היה עטוף בעיסת נייר שייצגה מולקולת מים, בעוד לאחר היו רגלי חמר ממש. ריכרד עדיין לבש את הסרבל המצויר שלו, אבל מקס המיר את חליפתו הרשמית בפרשנות שנתן ליסוד האוויר, בקווים נקיים ובפשטות ללא רבב. הוא לבש חולצה לבנה מחויטת ומכנסי בד רפויים בצבע תכלת. בה בעת שאחרים מצאו שחרור בכאוס, מקס שאף ליצור שלמות.

הוא הסתובב בחדר הראשי, מילא כוסות וחילק סיגריות, לפני שניגש לפטיפון. לצלילי גרשווין הוא משך את הצעירה הבלונדינית בעלת הגבות המקושתות למרכז החדר, אצבעותיו הארוכות משולבות בשלה, ידו מונחת בקלילות על גבה.

גם מהגינה החל לעלות ים של קולות, גל של מחיאות כפיים ורקיעות רגליים. אורחים סקרנים יצאו דרך הדלתות ומשמר הגולם שהופקד עליהן, להוטים לראות איזו הסחת דעת רעננה עשוי הרעש להביא עמו, ומקס מצא את עצמו נסחף בעקבותיהם.

קהל התאסף סביב מדורת בולי עץ שהובאו ממחסן עצים. כחצי תריסר גברים צעירים הקיפו את הלהבות, פלג גופם העליון והעירום נראה ענברי בזוהר האש. מקס זיהה כמה מהם; עוזרים לשעבר של הפרופסור הכריזמטי איטן. הוא עזב את הבאוהאוס לפני שנה, אבל השפעתו עדיין ניכרה.

האש ירקה גיצים לשמים שעה שמקס פסע לעברה. הוא כמעט הגיע אליה כשראה אישה צעירה יוצאת מבין הצללים שמולו ונכנסת אל תוך מעגל האור. היא לבשה טוניקת משי ארוכה בצבע ארגמן ושכמייה שחורה דקה, מעוטרת בטבעות אש מצוירות ביד. הוא זיהה אותה מיד.

בטינה עמדה בידיים פרושות, כצוללן העומד לזנק, כשעל פניה מרצד חיוך. ניזונה מהאנרגיה של הקהל המתאסף, היא הצטמררה, כמחשלת את עצמה לקראת קפיצה, ושלחה את ידיה כלפי מעלה מתחת לשכמייה, מנערת מעליה את הרצועות הדקות של שמלתה, שנשמטה על הרצפה. גופה העירום היה לבן כמו פורצלן. צעקה מתלהמת עלתה מהקהל המשתלהב, שזרימת דמם הואצה לקצב רקיעות הרגליים.

משב הלילה הקריר צמרר את עורה של בטינה ושער גופה סמר. היא התענגה על האור המהבהב שהפך אותה למעין כוהנת גדולה. מקס חש לפתע תשוקה עזה ניצתת בו, ורק החשש שבטינה עלולה ליפול צינן אותו.

ללא כל אזהרה עלה רעש של מהלומות כבדות מאי שם בבית. השאון תלש את מקס מהזיותיו. מישהו הלם בדלת הדירה שלו. סביב המדורה, כתריסר ראשים נפנו לעבר קול ההלמות, שהתחדש בדחיפות גוברת. מילה אחת החלה להתגלגל בפי הקהל: משטרה.

שבויה בריגוש של התעוזה שלה עצמה, היה נדמה שבטינה אינה מודעת כלל לסיכון הטמון בה. מקס החל לפלס את דרכו לעברה, הודף אנשים הצדה, רוכן מטה לאסוף את שמלתה. הוא אחז בכתפיה העירומות וסובב אותה, תוך כדי שהוא נחפז לדחוף אותה קדימה, אל מחוץ למעגל האור, אל עומק הצללים.

"מה לעזאזל אתה עושה?" היא צעקה בתדהמה.

מאחוריהם, מתוך הבניין, נשמע צליל של פקודות מוטחות וזכוכיות מתנפצות.

המשך הפרק בספר המלא