דף הבית > גבר עוצר נשימה
גבר עוצר נשימה
הוצאה: שלגי - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 03-2024
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 210

גבר עוצר נשימה

         
תקציר

קים מאושרת כאשר היא מתקבלת לעבודה כמזכירתו של לוקאס קיין. המשכורת מצוינת,
תנאי העבודה טובים, הכל נראה מושלם. אלא שהבוס החדש שלה הוא גם סקסי בצורה עוצרת
נשימה... והיא הרי החליטה להימנע מרומן במסגרת העבודה...
אלא שלוקאס אינו רק איש עסקים רב עוצמה. הוא גם גבר מאוד מרשים, שכמעט בלתי אפשרי
לעמוד בפניו. הוא גם מאוד מתרשם מהמזכירה החדשה שלו, ומרגיש צורך להיות קרוב
אליה. קרוב מאוד אפילו...

פרק ראשון

1
"קים, אני בכלל לא בטוחה שזה הצעד הנכון, באמת שלא. יש לך גם ככה מספיק דאגות; את יודעת את זה."

"מגי, אין לי ברירה ואת יודעת את זה," ענתה קים ביציבות.

"אבל..." מגי קונוויי התבוננה בחברתה בחוסר ישע בזמן שנגמרו לה המילים.

"תראי, כל מה שאת צריכה לעשות זה להיות מלאך ולאסוף את מלודי אחרי הלימודים, בסדר? אני לא אגיע הרבה אחרי חמש אבל את יודעת איך זה עם הראיונות; הם עלולים לאלץ אותי לחכות לא מעט."

"אין בעיה," אמרה מגי בחוסר רצון משווע.

"תודה. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך," אמרה קים בחמימות לבבית בזמן שחיבקה את מגי קלות.

קים חשבה עדיין על המילים האחרונות שלה בזמן שעזבה את הנוחות של דירתה רחבת הידיים בעלת העיצוב הפתוח של מגי ויצאה אל האוויר הקפוא והרענן מחוץ לבית הוויקטוריאני הגדול שהומר לכמה דירות.

מגי היתה מלאך שלא נראתה כמלאך, בהיותה עגלגלה וגבוהה עם רעמה של שיער ג'ינג'י מתולתל סוער ונמשים שכיסו את כל עורה, אבל למרות זאת היתה מלאך, אמרה קים לעצמה באלם בזמן שצעדה במהירות לעבר תחנת האוטובוס. היא לא ידעה כיצד היתה עוברת את השנתיים הטראומטיות האחרונות האלה בלעדי התמיכה הבלתי פוסקת של מגי וההומור שלה.

היא הגיעה אל תחנת האוטובוס בדיוק כאשר האוטובוס הגיע מעבר לפינה ולאחר שהתיישבה היא הסתכלה החוצה בעיניים סומות, לא מודעת למבטיו הגלויים למדי של גבר צעיר ונאה מאוד שישב מולה וניכר שלא הצליח להסיר את מבטו מהיפהפיה זהובת השיער שישבה מעברו השני של המעבר.

מגי מילאה את מקומה כמטפלת ללא תשלום כאשר צץ הצורך בכך – והוא צץ לעתים קרובות למדי – חברה בטוחה בעצמה ויועצת, נושאת במגוון תפקידים אחרים, חשבה קים בחמימות. הדבר הטוב היחיד שיצא מיחסיה עם גרהם – מלבד מלודי, כמובן – היה שהציג בפניה את מגי.

גרהם... פיה המלא והרך של קים התהדק ועיניה החומות הצטמצמו לרגע לפני שאילצה את עצמה לחשוב על משהו אחר.

זה לא הזמן לחשוב על גרהם, לא כאשר ראיון כל‑כך חשוב עומד בפתח, אמרה לעצמה בנחישות והזדקפה במושבה בזמן שיישרה את כתפיה. היא הבינה שהתחרות על משרת מזכירתו של יושב‑ראש והמנכ"ל של חברת קיין חשמל עזה והיא צריכה להיות מרוכזת ומפוקסת למן ההתחלה.

חלפו עוד חמש‑עשרה דקות לפני שהאוטובוס הוריד אותה בעיבורי קיימברידג' וכמעט בפתח האתר בו עמד קיין חשמל, ותוך חמש דקות היא עמדה בקבלה והסבירה לפקידת קבלה דקיקה כדוגמנית ומעוצבת שיער שיש לה פגישה עם מר לוקאס קיין בשתיים וחצי.

"כן." עיניה המאופרות במיומנות של הנערה בחנו את הנערה הגבוהה הלבושה בצורה דיסקרטית שעמדה לפניה ועכשיו שלחה לעברה חיוך מקצועי בזמן שאמרה בחדות, "שבי לרגע ואני אודיע למזכירתו של מר קיין שאת כאן, גברת אלן."

"תודה." קים הסמיקה קלות תחת הבחינה המדוקדקת שעברה. מעיל החורף שלה היה טוב, אבל לא חדש, כמו גם נעליה ותיקה, בעוד שחליפת המשי האפורה והגזורה להפליא של פקידת הקבלה זעקה מתווית מעצבים ושערה ודאי נגזר ועוצב באחת המספרות היוקרתיות ביותר בקיימברידג'.

עם זאת, קים החליטה שלא תיתן לנערה הזו או לאף‑אחד אחר להפחיד אותה, ומיד התיישבה על הכסא המוצע ושקעה בתוך העור הרך. היא אולי לא לובשת בגדים אופנתיים במיוחד ושערה לא סודר על ידי וידאל ששון בכבודו ובעצמו, אבל היא מזכירה מעולה, כפי שאוששו ההמלצות שלה.

היא הרימה את סנטרה לפתע והתבוננה הישר לפניה, ידיה נחות בחיקה וברכיה צמודות זו לזו בצניעות לפני שמהומה קלה ומרוסנת לצדה – גבר גבוה וכהה בחברת אנשים שאפשר היה לתארם כפמליה בלבד נכנס לבניין – גרמה לראשה להסתובב הצדה.

קים לא ידעה מה הגורם לכך, בין אם מבטיה הבזים של פקידת הקבלה או העובדה שכל האנשים במחיצת הגבר הזה כמו עשו מאמץ כביר לזכות בתשומת לבו, אבל היא מצאה את עצמה מביטה בגב האישיות המדוברת בסלידה בלתי מוסתרת.

אין ספק שהוא ידע להרשים בכניסתו, חשבה בתיעוב והוא כל‑כך מלא בחשיבות עצמית עד שהוא כמעט מתפוצץ ממנה! כמה שנאה את הקומה השפופה של הסובבים את העשירים והחזקים באזורים אלה.

החבורה עשתה את דרכה אל המעליות בקצה המרוחק של אולם הכניסה במהומה מהוסה לה היה הגבר המוביל כאילו לא מודע, וקים עדיין נעצה את עיניה בגבו כשפניה מביעים את רגשותיה באופן ברור מדי. לפתע הוא הסתובב ולהפתעתה ואימתה התבונן הישר בה.

היא היתה מודעת לצמד עיניים קשות ומתכתיות בצבע אפור‑כסוף, שסקרו את כל‑כולה בבחינה מהירה שהיתה עוצרת נשימה למדי לפני שהספיקה למחות מפניה את הבעתן, ואז ראתה כיצד הגבות מתרוממות בבוז אימתני. המסר היה ברור.

הוא זיהה את מחשבותיה, זיהה אותן וביטל אותן במחי הרמת >גבה – יחד אתה – כאילו אינה ראויה לתיעוב שלו, חשבה ופניה האדימו. והיא לא יכלה להאשים אותו, באמת שלא. אם בכלל, היא נהגה בגסות בלתי נסלחת.

בשבריר השניה שלפני פתיחת דלתות המעלית וכניסתו של הגבר לתוך התא הקטן דהר מוחה של קים, אבל לא היה לה זמן לעשות דבר חוץ מאשר לצפות בהיעלמו. הדלתות נסגרו ונשמעה המיה רכה כאשר המעלית התרוממה וזהו זה.

היא היתה מודעת לכך שקרסה לאחור על כסאה ורק אז גילתה שישבה במתיחות. כמה מביך! היא עצמה את עיניה לשבריר שניה ובלעה את הרוק והביטה בפקידת הקבלה שדיברה עם מישהו בטלפון. מה הוא חושב עליה? בעצם, הוא לא השאיר בלבה צל של ספק בדבר מחשבותיו, הוסיפה בנימה של הומור שחור.

היא הביטה בפקידת הקבלה מבלי לראותה עתה, מוחה המשיך לנתח כל רגע בדרמה הקטנה שהתחוללה באופן כה בלתי צפוי. מי האיש? אין ספק שהוא אדם חשוב: אולי אחד המנהלים בחברה?

מחשבה נוראה צצה במוחה אבל היא הדפה אותה במהירות. לא, זה לא הוא – לא לוקאס קיין, אמרה לעצמה בנחישות. זה יהיה הרסני מדי, ואם בכלל, מגיע לה קצת מזל טוב – מגיע בגדול.

"גברת אלן?"

קים התנערה ממחשבותיה הקודרות בקפיצה קטנה וגילתה אשה גבוהה ומפחידה למראה ניצבת לפניה.

"צהרים טובים." יד הושטה לפנים כאשר קים קמה והשמיעה תשובה הולמת ולחצה את ידה של האשה האחרת. "שמי ג'ון ווסט," המשיכה האשה, "מזכירתו של מר קיין. אם תואילי לבוא אתי..."

"תודה." הן צעדו אל המעלית הממתינה וקים הביטה באשה האחרת מתחת לריסים מושפלים. ג'ון ווסט היתה זו שתשמש דוגמה למקבלת המשרה, ואם מזכירתו של לוקאס קיין היתה יעילה כפי שנראתה, אז אין ספק שעבודת המזכירה החדשה תהיה רבה. הדבר לא עזר כלל לביטחונה העצמי של קים.

"מר קיין מאחר קצת." דלתות המעלית נסגרו וג'ון הסתובבה אליה בחיוך מנומס. "הבוקר היו לו מקרי חירום בשרשרת."

קים הנהנה וחייכה בתגובה לפני שאמרה, "האם זה קורה בדרך כלל? מקרי החירום האלה?"

"לצערי הרב." ג'ון הביטה בה בעיון. "כמזכירתו את תצטרכי להתרגל לעבודה תחת לחץ רוב הזמן ולקבל החלטות בכוחות עצמך. האם זו תהיה בעיה בשבילך?"

להיות תחת לחץ ולקבל החלטות בכוחות עצמה? אלה היו חייה במהלך השנתיים האחרונות – ולפני כן – חשבה קים באלם. "לא. זו לא תהיה בעיה."

"יופי." החיוך התחמם עכשיו. "אני עובדת אצל מר קיין מזה עשר שנים ואני יכולה לומר בכל הכנות שמעולם לא היה כאן רגע דל. זה לא תמיד היה קל, והעבודה אינה בדיוק משרה רגילה מתשע‑עד‑חמש, אבל הוא מעסיק הוגן ומוכן לתת תמורה לעבודה, אם את יודעת למה אני מתכוונת."

קים לא ידעה, לא באמת, אבל היא הנהנה ואמרה, "האם אוכל לשאול למה את עוזבת?"

"כמובן. שאלה הגיונית." דלתות המעלית נפתחו ועתה קים הלכה אחר הדמות הגבוהה לתוך מסדרון שקט בזמן שג'ון אמרה מעבר לכתפה, "אני מתחתנת ובעלי לעתיד חי ועובד בסקוטלנד. יש לו עסק משלו; פגשתי אותו באמצעות קיין חשמל, בעצם, מאחר שהוא אחד הספקים שלנו, כך שלא הגיוני שהוא יעשה את המעבר."

"איחולי," אמרה קים בחביבות כנה.

"תודה." ג'ון פתחה דלת וסימנה לקים להיכנס ואז הוסיפה בשקט, "כבר חשבתי שלא אפגוש את גבר החלומות שלי, אבל מי שאמר שהחיים מתחילים בגיל ארבעים צדק בהחלט, עד כמה שזה נוגע אלי."

אז ג'ון בת ארבעים ואין ספק שהיתה אשת קריירה מסורה לעבודתה ולקיין חשמל במהלך העשור האחרון – היא צדקה ביחס לקביעתה שיהיה קשה לצעוד בעקבות האשה האחרת, אם בכלל, חשבה קים בזעף.

"זהו המשרד שלי."

הן עמדו בתוך חדר גדול ומעוצב להפליא, עם שטיח עבה ורהיטים וציוד משרדי מעולים.

"וכאן" – ג'ון הטתה את ראשה לעבר הדלת מאחורי שולחנה – "חדר השירותים הפרטי שלי. למר קיין יש חדר שירותים פרטי משלו לצד משרדו, יחד עם חדר הלבשה וחדר הסבה קטן. לפעמים הוא ישן כאן כאשר העניינים ממש מסתבכים," הוסיפה בשקט.

"כן." זה היה ממש לא בשבילה. קים שמרה על פנים נטולי הבעה, אבל מחשבותיה דהרו. הטוב ביותר לו תוכל לקוות היה לעבור את עשרים הדקות הבאות – או כל פרק זמן שייארך הראיון שלה עם לוקאס קיין – בלי לעשות מעצמה שוטה גמורה. נראה שהוא מחפש עוזרת אישית/מזכירה שתאכל, תנשום ותישן את קיין חשמל, והיא פשוט לא יכלה להתמסר לחברה בצורה כזו כשעליה לחשוב על מלודי.

אבל היא כתבה במפורש בקורות החיים שלה שיש לה ילדה בת ארבע, הזכירה לעצמה בשניה הבאה, כאשר הורידה את מעילה לפני שהתיישבה על הכסא שג'ון הצביעה עליו וצפתה באשה האחרת, שנבלעה מאחורי הדלת המחברת בין משרדה למקדשו של הבוס. היא לא היתה מגיעה רחוק כל‑כך אם היה מתנגד לכך שלמזכירתו יהיו חיים מחוץ לעבודה, לא?

היא הציצה שוב במשרד המפואר ובטנה התהפכה. היא נדהמה בעצמה לדעת שהגיעה רחוק כל‑כך, הודתה בינה לבינה. המחשבה על המשכורת העצומה שתתלווה למשרה תובענית כזו – לא פחות ולא יותר – היא שגרמה לה לשלוח את קורות החיים שלה כאשר ראתה את המודעה בעיתון בסוף ספטמבר, לא יותר מארבעה שבועות מעכשיו.

היא לא שמעה דבר במשך שלושה שבועות ואז קיבלה מכתב, שנכתב על נייר עבה ונושא חותמת חברה, שהצהיר שנבחרה לרשימה הסופית של המועמדות ושראיונה נקבע ליום שני, שלושים באוקטובר, בשתיים וחצי בצהרים.

וזה היום, עכשיו, ברגע זה ממש! הצילו.

"גברת אלן?" ג'ון פתחה את הדלת המחברת שוב וחייכה אליה. "מר קיין ייפגש אתך עכשיו."

היא ידעה, שניה לפני שעברה דרך הדלת, מי יישב במשרד השני. באותו שבריר שניה ידעה קים שזו היתה התחושה שלה כאשר הביטה בעיניים הכסופות הקרות בלובי למטה. הוא נראה כמו איל עסקים עתיר ממון; זה היה בהליכה שלו, בנשיאת הגוף, בהטיית הראש, אפילו באופן בו עיניו החזיקו בעיניה בסלידה יהירה וביטול מוחלט.

"גברת אלן..." דמות גבוהה ורחבת כתפיים התרוממה מאחורי שולחן אפור וענק לקראתה, אבל שמש הסתיו הצלולה שחדרה לחדר דרך החלון מאחוריו סינוורה את קים לרגע והפכה את לוקאס קיין לצל כהה. ואז, כאשר הגיעה אל הכסא שניצב לפני המכתבה שלו, היא מצמצה ודמותו התמקדה. התמקדה באופן מעורר חלחלה. מטר ותשעים גובהו, אם לא יותר!

"נעים לי מאוד." הוא חייך כאשר סגר את כפה באצבעותיו הארוכות, אבל זה היה חיוך של טורף, חשבה קים בחוסר אונים. אין ספק שהוא ידע מיהי עוד קודם ושחיכה בכליון עיניים לרגע הזה בהנאה גדולה. "גברת אלן, אנא, שבי."

היא לא תיתן לו את הסיפוק שבגמגום, והיא ידעה שלא תוכל לדבר בצורה ברורה עד שתצליח להתעשת מעט, כך שהיא חייכה באופן שקיוותה שהיה קריר ושליו והתיישבה על הכסא בחן. כך לפחות שיחררה את רגליה הרועדות מהמעמסה!

לא היה לה זמן להביט מעבר למבט הצור שנעץ בה בקבלה, אבל עכשיו, אם להוסיף למצוקה ולהלם שגרמו ללבה להלום כפטיש בתוך חזה, היא ראתה שלוקאס קיין היה מושך באופן עוכר שלווה. לא יפה‑תואר, הפנים המפוסלים בחספוס והגוף השרירי והמרשים היו גבריים ותוקפניים מכדי שאפשר יהיה לכנותם כך, אבל היה לו משהו שהיה הרבה יותר מיפי‑תואר.

"את מבינה שאת אחת מארבע מועמדות ברשימה המקוצרת הסופית?" שאל בלא הבעה ובלי להביט בה, עיניו נעוצות בניירות שעל שולחנו בזמן שידו עברה על דף שהניחה שהיה קורות חייה.

שערו היה שחור מאוד, כמעט כחול‑שחור, הבחינה באלם, והוא נגזז קצר כל‑כך עד שתספורתו היתה כמעט צבאית. ואז הוא הרים את ראשו והעיניים הכסופות המעניינות, שהוצלו על ידי ריסים שחורים עבותים, דרשו מענה.

"כן, מר קיין," הצליחה לומר בקול שקט.

"אז מה גורם לך להאמין שאבחר בך דווקא ולא בשאר המועמדות המצוינות?" לאט בחלקת לשון, אבל בנימה חריפה שהעידה על כך שהוא לא שכח ולא סלח על מה שקרה בלובי.

היא הכינה תשובה לשאלה זו בדיוק במהלך לימודיה לתואר במנהל עסקים באוניברסיטה, והיא אפילו נתקלה בה לראשונה כאשר הגישה בקשה למשרתה הקודמת, לפני קצת יותר משנתיים, אבל עתה, מול מבטו הלועג של לוקאס קיין, דבר‑מה לוהט ומתנגד התעורר בחזה של קים.

"אתה צריך לשקול את הדברים האלה, מר קיין," ענתה בצינה.

העיניים הכסופות קפאו בכמה מעלות נוספות; נימת קולה לא היתה לרוחו. "האמנם?" הוא דיבר בקול רך ונמוך, אבל עם חריפות מתחת לפני השטח שהעידה על קטיפה המכסה על פלדה.

הוא ציפה לתשובה מוכנה – היא קראה את זה בחץ ההפתעה ששלחו לעברה עיניו הכסופות‑אפורות ולא הצליחו להסתיר – אבל היא לא שיחקה משחק כלשהו עם הגבר הזה. אם הוא רוצה לנהל ראיון ישיר, יופי, אבל היא לא תיתן ללוקאס קיין או לאף‑אחד אחר להפחיד אותה.

הוא התבונן בה במשך עוד רגע או שניים והיא אילצה את עצמה לא להשפיל את עיניה, ואז לחץ על מתג האינטרקום שעל שולחנו.

"כן, מר קיין?" קולה של ג'ון נשמע נורמלי באופן כה נפלא עד שקים רצתה לקום ולטוס אל המשרד האחר.

"ג'ון, קפה, לגברת אלן ולי."

קים ציפתה למחצה שיגיד למזכירתו שהראיון נגמר, או שיבקש מג'ון ללוותה החוצה – הכל, למעשה, חוץ מהזמנת קפה לשניהם. היא גילתה שהיא נורא רוצה להחליק את שערה אבל הדחיקה את הדחף לשחק בצמה הנוצצת והעבותה שנכרכה סביב נזר ראשה בידיעה שהמוח החריף והאינטואיטיבי מעברו השני של השולחן יזהה את העצבנות מאחורי המחווה.

"ואולי את מעדיפה תה?" המבט הנוצץ נצמד אליה לאחר אתנחתא קלה.

"קפה זה בסדר, תודה," ענתה בזהירות ודאגה שקולה יהיה חסר רגש.

"אז, גברת אלן..."

קולו היה מאוד ייחודי, חשבה ברטט כאשר הוא התיישב בנוחות על כסא העור הרחב והתרווח עליו מעט בעודו מצליב רגל ארוכה על ברכו בזמן שבחן אותה בלי למצמץ. קול עמוק וטיפה צרוד, עם רמז קל ביותר למבטא שלא הצליחה למקם.

"האם את אשת קריירה?" שאל חרישית.

היתה תשובה אחת בלבד שיכלה לענות על השאלה המנחה הזו, בהתחשב בנסיבות אלה; תשובה חיובית לה ציפה ושעליה להשמיע – הידיעה הזו זעקה אליה. "העבודה מאוד חשובה לי, מר קיין, כן," אמרה קים במהירות. אבל לא בהכרח מהסיבות אותן הניח, הוסיפה באלם.

"ואני רואה שסיימת את הלימודים באוניברסיטה בהצטיינות. זה ודאי מעיד על כך שעבדת קשה מאוד ושיש לך גם נטיה טבעית לנושא," הטעים בהרהור.

היא לא יכלה לפענח את נימת קולו או את הבעת פניו, אבל איכשהו הרגישה שמשפט מחץ ממתין לה, והיא לא יכלה להסתיר את חששותיה כאשר אמרה, "כן, אני מניחה שכן."

היא ראתה כיצד הקו הקשה של שפתיו מתעקל מעט, כאילו הוא נהנה מבדיחה פרטית כלשהי, אבל קולו היה עדיין רגיל לגמרי – כמעט חסר הבעה – כאשר המשיך, "אז למה התחתנת מיד אחרי סיום הלימודים ולמה הקמת משפחה מיד אחר‑כך אם התכוונת להשתמש בכישורים המצוינים שלך לצורך יצירת קריירה לעצמך? איכשהו, זה לא מסתדר, גברת אלן."

איזו חוצפה! היא חשבה לענות בקלילות ולהתעלם מהשאלה הפולשנית, אבל הוא הלם בה בעצב פתוח – ודאי מפני שהיו לה סיבות טובות להתחרט על נישואיה כמעט מיד – כך שקולה היה קר כאשר ענתה, "בין אם זה מסתדר או לא, זה מה שקרה, מר קיין, וזה עסקי ולא עסקו של אף‑אחד אחר." בסדר, אז היא דפקה לעצמה את הראיון, חשבה בבחילה, אבל בכל מקרה היא לא רצתה את העבודה המחורבנת שלו!

היא ציפתה למענה חותך, משהו שיעמיד אותה במקומה, אבל כאשר החלה לדבר, הוא הזדקף בכסאו ושוב גהר מעל הניירות שלו וקולו היה עסקי לגמרי כאשר אמר, "האם פגשת את בעלך באוניברסיטה?"

"כן." זה היה מענה חד ביותר אבל הוא לא הרים את עיניו.

"ואני רואה שהתאלמנת שלוש שנים בלבד לאחר מכן. זה היה ודאי קשה בשבילך."

היא לא יכלה לענות על כך לכן היא שתקה אבל נראה שהוא לא ציפה למענה שכן הוא המשיך ללא שהות, "פירוש הדבר שבתך היתה בת שנתיים כאשר הפכת למשפחה חד‑הורית?"

"כן."

"זה לא פשוט."

היתה בקולו איכות מעושנת כאשר דיבר, רמז לחמימות שניכר בטונים הצרודים העמוקים שנשמעו בפעם הראשונה, והדבר הלחיץ אותה. קים לא ידעה למה הדבר הטריד אותה כל‑כך, ולפתע גילתה שהיא מודעת מאוד למוטת כתפיו הרחבה ולעוצמה השרירית שניכרה מתחת למעטה המלאכותי של בגדיו היקרים.

היא נאלצה לעשות מאמץ עז כדי להתנער ממחשבותיה, ובתוך השתיקה שבעקבות דבריו הרים לוקאס קיין את ראשו הכהה ועיניו המפלחות ננעצו בפניה המוטרדים. "קשה לך לדבר על זה, גברת אלן?" שאל בשקט.

קים הנהנה – זו נראתה כמו האופציה הבטוחה ביותר – אבל היא שמחה בכל לבה שטעה בהבנת ההבעה שלה.

"אני חושב שתוכלי להבין שאני חייב לשאול אותך אם תוכלי להיערך למקרים בהם תידרשי לעבוד עד מאוחר או אפילו לנסוע לכמה ימים בעקבות העבודה," המשיך ללא הבעה אחרי עוד שתיקה קצרה. "דברים כאלה קורים לעתים תכופות במשרד הזה."

"כן, אני אוכל להיערך לזה." זו היתה קרקע בטוחה יותר ועיניה הגדולות והחומות כשוקולד של קים העבירו את התחושה הזו למבטו המתכתי הקולט שבחן אותה בעיון כה רב, למרות שהיא לא היתה מודעת לזה.

"מלודי היתה בפעוטון שנתיים לפני שהתחילה את הגן בספטמבר והיא נהנית מכל רגע," אמרה קים במהירות, "והיא נמצאת כרגע שם. לבית‑הספר יש מועדונית לשעות אחרי הלימודים לילדים שהוריהם עובדים. המועדונית פועלת עד חמש וחצי, אבל גם אם לא אוכל לאסוף אותה אחר‑כך, יש לי חברה טובה שמתגוררת בסמוך ועובדת בבית, והיא תוכל לעזור לי. אם אצטרך לצאת לנסיעת עסקים, מגי תשמח לטפל בה."

"מזל."

הוא אמר את המילה בלי הבעה אבל איכשהו קים חשה בביקורתיות המובלעת בנימת קולו החלקה. עיניה הצטמצמו והיא הביטה בעוז בפניו הגבריים והקשוחים, אבל חוץ מאשר לשאול אותו ישירות אם יש לו בעיה עם האופן בו טיפלה בענייני ביתה, היא לא יכלה להגיד דבר מלבד, "כן. יש לי מזל שיש לי חברה כמגי."

"אין לך משפחה שגרה קרוב?"

"לא. בעלי היה בן יחיד שנולד להוריו בגיל מאוחר. הם בשנות השישים שלהם עכשיו ובריאותו של אביו רופפת, כך שהם לעתים רחוקות עוזבים את סקוטלנד, שם הם חיים."

"והמשפחה שלך?" התעקש בלי להניח לה.

מה הקשר של זה להתאמתה לעבודה? שאלה את עצמה. "אין לי משפחה," אמרה קצרות.

"בכלל?"

הוא נשמע המום והיא הניחה שלא יכלה להאשים אותו. "התייתמתי כילדה," אמרה אגבית. "חייתי עם דודה מבוגרת במשך זמן‑מה, אבל היא נפטרה, וכאשר עזבונה הועבר לבני המשפחה שלה, אני הוכנסתי לבית ילדים."

העיניים הכסופות‑אפורות מצמצו לרגע.

"אז," המשיכה קים בשקט, "אני מניחה שאולי יש לי קרובי משפחה רחוקים במקום כלשהו, אבל לא הייתי קוראת להם משפחה, ואין לי שום רצון לאתר אותם. בניתי לעצמי חיים משלי ואני מרוצה מכך."

הוא התרווח שוב בכסאו ועיניו לא משו מפניה לרגע. "אני מבין."

קים לא ידעה בדיוק מה הוא מבין, אבל היא הרגישה שהסיכויים שלה לזכות במשרה הזו דומים לסיכוייו של כדור שלג בגיהנום.

"מאז שבעלך נפטר עבדת אצל מר קרטיס מקרטיס וברקלי, נכון? והחברה פורקה לפני ארבעה שבועות." הוא קרא שוב בקורות החיים שלה וההקלה ששטפה אותה היתה עצומה כאשר הסיר מעליה את מבטו החד כתער.

"ואז ראיתי את המודעה הזו," הסכימה קים.

"נראה שמר קרטיס חשב עלייך טובות. הוא כתב לך המלצה שאוכל לתארה במילה זוהרת."

והיא הרוויחה אותה ביושר. שעות נוספות ללא הגבלה כל שבוע; הזעקתה למשרד כדי לטפל במקרי חירום קטנים כגדולים בסופי‑שבוע; קטיעת חופשות – בוב קרטיס לא חש יסורי מצפון כאשר סחט ממנה כל רגע אפשרי. אבל המשכורת היתה טובה וקרטיס וברקלי היו קרובים לביתה, במורד הרחוב מגן הילדים של מלודי. אבל זכרון הראיונות אליהם שירכה רגליה אחרי מותו של גרהם הוא שגרם לה להסכים כמעט לכל דבר.

בוב היה נדיב למדי בדרכו שלו והיא גילתה שניהול משרד קטן אינו מלחיץ במיוחד; ואכן, ששת החודשים האחרונים נעשו משמימים להפליא.

"זו היתה חברה משפחתית שהיה נחמד לעבוד בה," אמרה קים עכשיו, כאשר התחוור לה שלוקאס קיין מחכה לתשובה.

"קיין חשמל אינה חברה משפחתית נחמדה," היתה התשובה היובשנית בזמן שעיני הנץ הבליחו בפוגשן את מבטה. "את חושבת שתוכלי לעשות את המעבר?"

לא תוכן דבריו אלא אופן האמירה שלהם הוא שהפתיע את קים ודרש תשובה חריפה שלא התאימה לה כלל, חשבה בבלבול בזמן שאמרה, "לא הייתי מבזבזת את זמנך או את זמני במשלוח קורות החיים שלי אם לא הייתי חושבת ככה, מר קיין."

היא ראתה את הגבות הכהות מתרוממות ואת פיו מתהדק, אבל ג'ון בחרה בדיוק ברגע זה להיכנס עם הקפה, וקים מעולם לא היתה מאושרת לראות מישהו כאשר עתה. היא ידעה שהיא סמוקה, היא הרגישה שלחייה בוערות, והיא ידעה שנימת קולה לא היתה נימת הקול שבה צריכה לדבר עובדת לעתיד עם מעסיקה, אבל זה היה הוא, לוקאס קיין, אמרה לעצמה במצוקה חרישית. היא מעולם לא פגשה כזה גבר מתנשא, יהיר וגאוותן בימי חלדה.

"יש לך מכונית משלך, גברת אלן?"

"מה?" היא התרווחה על מושבה אחרי שקיבלה ספל קפה מידיה של ג'ון והרימה את הספל אל שפתיה כאשר השאלה, שננבחה לעברה, גרמה לקפה המהביל להישפך על צד כוס החרסינה בזמן שקים קפצה בחלחלה.

"מכונית?" שאל בקול ברור מאוד.

נימת הקול היתה עתה סבלנית בהגזמה, והדבר הביא לדהרת אדרנלין בגופה כאשר התנשמה עמוקות וניסתה לא לענות בנביחה דומה, אלא לדבר ברוגע וצינה כאשר אמרה, "לא, אין לי מכונית, מר קיין."

"אבל אני רואה שיש לך רשיון נהיגה. האם את נהגת בטוחה?" עיניו היו כמו נקודות צרות של אור כסוף. "או שאולי כדאי שאשאל אותך אם את נהגת מיומנת בכלל?" הוסיף בקול משיי.

"אני גם בטוחה וגם מיומנת," ענתה בתחכום. "מגי הוסיפה אותי לביטוח שלה כדי שאוכל לשאול את המכונית שלה כשאני צריכה."

"אה, מגי שאי‑אפשר בלעדיה."

אין ספק שלא אהבה את נימת קולו, והיא פתחה את פיה כדי להגיד לו את זה, ולהגיד לו מה הוא יכול לעשות עם העבודה הנפלאה שלו, אבל הוא הקדים אותה ואמר, "אם היתה מוצעת לך המשרה הזו והיית מקבלת אותה, אנחנו נספק לך מכונית לשימושך האישי. ב‑מ‑וו או משהו דומה. אני לא רוצה שהמזכירה שלי תתרוצץ ותחכה לאוטובוסים שמגיעים מאוחר, או שלא תוכל להגיע מנקודה א' לנקודה ב' בזמן הקצר ביותר האפשרי."

היא בהתה בו, לא יודעת מה להגיד. האם הוא אומר לה את כל זה כדי שתהיה מודעת למה שהיא מפסידה כאשר ידחה אותה? שאלה את עצמה בכעס. זה נראה לה הולם את לוקאס קיין.

"ותהיה גם הקצבה לבגדים," המשיך חלקות ומבטו בחן אותה לשניה והזכיר לה את החליפה הלא מאוד אופנתית שלה – למרות שהיתה מתוחכמת ועסקית מאוד – שלא היתה ברמה אחת עם החליפה שג'ון לבשה. "לעתים מתקיימים אירועים כאן, באנגליה, שדורשים שמלת ערב, אבל בנסיעות לחו"ל תידרשי לבגדים נאותים."

אם היתה סמוקה קודם, הרי שידעה שעכשיו דמתה לסלק. הוא אמר את זה באופן עדין, הודתה, אבל בסופו של דבר המשמעות היתה שהוא חושב שהיא הגרסה המשרדית של סינדרלה! אבל בגדים לעצמה היו בסוף סדר העדיפויות שלה מאז מותו של גרהם, למעשה, היא לא זכרה מתי קנתה לעצמה משהו חדש מאז, מלבד פריטי תחתון ללבוש. היא פשוט לא יכולה להרשות את זה לעצמה...

"כן, אני מבינה." היא אילצה את עצמה לדבר מבין שפתיים נוקשות ואז לגמה מהקפה הלוהט ונתנה לו לצרוב את דרכו עד בטנה.

לא היה לו מושג איך חי החצי השני של האוכלוסיה, חשבה בפראות והצלה על עיניה בריסים עבותים כדי שהוא לא יראה את הזעם בעיניה. בשנתיים האחרונות היא שכבה ערה חצי מהלילות בניסיון לחשב חישובים בראשה למרות שידעה שהתוצאה הסופית תהיה ללא תוחלת.

הנישואים שלה היו סיוט אבל מותו של גרהם – בעקבות מסע שתיה לשוכרה, לאחר שנפל דרך חלון ראווה עשוי זכוכית של חנות – הביא לסדרה חדשה לגמרי של בעיות. בעלה השאיר חובות – חובות מפחידים שלא נתנו לה מנוח לרגע – וגרהם, בהיותו גרהם, לא דאג לגונן עליה. היא היתה כל‑כך טיפשה בימים הראשונים לנישואיהם; היא בטחה בו, חתמה על ניירות בלי לשאול למה ומה, והתשלומים שהאמינה שהיו קבועים פשוט לא שולמו.

לא זו גם זו, הוא לווה כספים מחברים, מעמיתים לעסקים, מכל מי שהיה מוכן להלוות לו כסף כדי לממן את עסק היחיד הכושל שלו – וחשוב יותר לגרהם – את ההתמכרות שלו לאלכוהול.

היא ידעה, לאחר שהרתה את מלודי, שמשהו אינו כשורה. הרומיאו הנאה והמקסים עם העיניים הנוצצות מימי האוניברסיטה הפך למישהו שלא הכירה, אבל היא ייחסה את זה למתח, להיריון הבלתי מתוכנן – היא הרתה בתקופה בה חיידק בבטן סתר את פעולת הגלולה – לכל דבר אפשרי חוץ מאשר לסיבה האמיתית.

היא אהבה אותו, תירצה את התנהגותו – טיפשה, טיפשה, טיפשה. וכל אותו זמן החובות הצטברו, החובות שעכשיו ניסתה לשלם, חודש בחודשו, כמו גם לפרנס את בתה ואת עצמה.

מגי היתה נפלאה. היא מחקה את האלפיים שגרהם לווה ממנה כחוב אבוד ביום ההלוויה, אבל היו אחרים שלא היו נדיבים כל‑כך.

היא נקרעה לכל הכיוונים בלי הפסקה. היא רצתה שלמלודי יהיו בגדים נאים, אוכל טוב וסביבה מאושרת, אבל למרות שנלחמה כדי להפוך את דירת החדר למקום טוב, הרי שהיא לא היתה המקום הנפלא בעולם לגידולה של ילדה קטנה. והחובות פחתו באיטיות גדולה. היא לא יכלה להאמין באיזו איטיות.

"אני משער שאת יכולה להתחיל מיד, גברת אלן, אם המשרה תוצע לך."

קים היתה כה שקועה בעברה המיוסר עד שעיניה היו כמעט תוהות כאשר הרימה אותן כדי לפגוש את עיניו של לוקאס קיין.

"כן, אני... כן." תתעשתי ותתנהגי כמו המזכירה היעילה שהוא מחפש, אמרה לעצמה במרירות. את לא יכולה להרשות לעצמך להיות בררנית ביחס לבוס שלך, גם אם את לא סובלת את הגבר הזה ממבט ראשון. לא שהיה לה סיכוי להשיג את המשרה; הוא הבהיר זאת.

"האם תקבלי את המשרה אם היא תוצע לך?" שאל חרישית.

היא בהתה בו ושרירי בטנה התהדקו כאשר זיהתה שוב את העובדה שהוא משתעשע בה. וזה נמאס לה – מניפולציות, חצאי אמיתות, תרמיות – לכל חייה.

"אה, אני מצטער, הייתי צריך להזכיר את השכר." קולו היה צונן מאוד כאשר הזכיר סכום שהיה גבוה פי שלושה ממה שהרוויחה אצל קרטיס וברקלי.

קים בהתה בו. היא ידעה שפיה נפער חלקית, זה היה הגרוע מכל, אבל היא היתה המומה מכדי לפעול בנדון.

"אני מאמין בתשלום שכר הולם לטובים שבטובים, גברת אלן." פיו התעקל בחיוך עלום. "אבל אם תעבדי בשבילי, את תרוויחי כל אגורה; תשאלי את מיס ווסט אם אינך מאמינה לי. אני דורש נאמנות מוחלטת, נאמנות לקיין חשמל... את קולטת אותי?"

ההבעה הלעגנית שלו לגלגה אבל באותו רגע קים גילתה שזה לא מעניין אותה. מוחה הסתחרר כאשר ניסתה לעבד מה משמעות העליה בשכר, חוץ ממכונית, הקצבה לבגדים... אבל העבודה לא הוצעה לה. היא חזרה אל קרקע המציאות.

"אני... אני חושבת שזו חבילה מאוד נדיבה וזכותך לצפות למחויבות והתמסרות מוחלטת מצד המזכירה שלך, מר קיין," הצליחה לומר בסופו של דבר. ועוד איך.

"באמת? יופי. סוף‑סוף אנחנו מסכימים על משהו." קולו היה עמוק ושקט מאוד ולרגע משמעות דבריו לא נקלטה. ואז, כאשר המהלומה הביקורתית הלמה בה, קים הסמיקה.

המבט הכסוף בחן את פניה הוורודים ואת השיער הבלונד הזהוב שנאסף על ראשה ויצר ניגוד עם עיניה החומות הכהות, ואז לוקאס קיין קם לפתע, תחב את ידיו לכיסי מכנסיו ופנה להביט בנוף הנשקף מהחלון שהיה מאחוריו.

"גברת אלן, לא ענית על השאלה שלי." קולו היה מרוחק.

"לא?" מוחה הסתחרר לשניה בה לא הצליחה להבין את משמעות דבריו.

"שאלתי אותך אם תקבלי את המשרה אם היא תוצע לך," הזכיר לה בקול מדוד, עדיין בלי להסתובב.

היא בהתה בדמות הגדולה שעמדה לפניה, חלק ממוחה קלט שהוא אחד הגברים הגבוהים ביותר שפגשה מעודה ולבטח עוכר השלווה ביותר מביניהם, ואז מצאה את עצמה אומרת, "כן, הייתי מקבלת אותה, מר קיין, אם היתה מוצעת לי."

הוא עמד שקט למשך רגע נוסף ואז הסתובב לאיטו כדי להביט בה, יושבת עדיין בזקיפות גו על הכסא שמול שולחנו.

היא היתה אשה יפהפיה, לעזאזל. המחשבה צצה משום מקום ועצבנה אותו. יפהפיה, אבל היתה בה פגיעות חוששת מהולה בקשיחות דמוית פלדה. שום‑דבר בה לא הסתדר והוא היה בטוח שהיא מסתירה ממנו המון – הוא לא יופתע לגלות שיש בארונה שלדים רבים.

מכל הדברים שאמרה עלה שהילדה אינה אלא ספחת בחייה; נשים כמוה לא צריכות ללדת ילדים משלהן. זו היתה הכרזה סוחפת והוא הכיר בה ככזו, דבר שעצבן אותו עוד יותר.

לעזאזל, הוא לא ידע עליה ועל חייה הפרטיים דבר וזה גם לא עניינו. כל מה שצריך לעניין אותו שהיא תבצע את העבודה שלה כראוי. המחשבה תפסה אותו ופיו התהדק עוד יותר. אפשר היה לחשוב שהוא מציע לה את המשרה ונותרו לו עדיין ראיונות עם עוד שתי מועמדות, שאחת מהן נראתה במבט ראשון כתאומתה של ג'ון – אם הדבר אפשרי בכלל.

"אז, תודה שהגעת לראיון, גברת אלן, ואנחנו נהיה בקשר בעוד יום או יומיים."

היה ברור שהוא מגרש אותה וקים קמה מיד על רגליה וגילתה שהיא לא בדיוק יודעת מה לעשות עם ספל הקפה שלה.

"תרשי לי..." הוא הקיף את השולחן שלו ושוב הרגישה התעוררות קלה בתוכה כאשר רוחבו וגובהו גימדו אותה לבלי הכר. עם המטר ושבעים שלה היא לא היתה ממש זעירה, והתחושה עכשיו היתה מטלטלת.

"תודה." הוא הושיט את ידו אל ספל הקפה והיא נזהרה שאצבעותיה לא יגעו בידו למרות שלא ידעה למה. הוא היה כל‑כך קרוב עכשיו עד שהיא הריחה את ניחוח מי הגילוח היוקרתיים והנעימים שלו, וההשפעה על חושיה די היה בה כדי לגרום לה לסגת כדי צעד וכמעט למעוד כאשר נתקלה בכסא עליו ישבה קודם.

יופי. זה כל מה שהיא צריכה. הוא היה נהנה אם היתה נופלת על פרצופה לפניו, לא? היא עבדה קשה כדי ליישר את גווה ולהעלות חיוך הדוק על פניה. היא אספה את תיקה ומעילה ואמרה בקול יציב, "להתראות, מר קיין. אני אמתין לתשובה שלך." ושניהם ידעו בדיוק מה תהיה ההחלטה שלו, לא? הוסיפה במרירות אילמת.

"להתראות, גברת אלן." המילים נאמרו בנשכנות; נראה שהבחין בנסיגה הבלתי רצונית שלה ולא העריך אותה, חשבה קים בכעס וההשפלה הוסיפה ממד נוסף של צבע לפניה.

שניים או שלושה צעדים אל הדלת המחברת בין המשרדים נראו כמסלול מכשולים, אבל לבסוף היא היתה במשרדה של ג'ון ווסט ונדהמה עד כמה הכל נראה נורמלי לגמרי. היא שרדה אחרי אחת החוויות הקשות – לא, הקשה ביותר – בחייה וג'ון ישבה והקלידה על מעבד התמלילים שלה כאילו שום‑דבר מיוחד לא קרה. אבל הרי היא מתמודדת עם לוקאס קיין כל יום בעשר השנים האחרונות. המחשבה היתה מדהימה וקים התבוננה באשה האחרת בהערכה מחודשת בזמן שנפרדה מעליה ונמלטה אל המעלית.

מה גרם לה להגיד שתקבל את המשרה אם זו תוצע לה? המעלית לקחה אותה למטה וקים בהתה בהשתקפותה בראי הקיר באימה. טוב, היא ידעה למה – הראי היה מלוכלך. היא חייכה קלושות אל הנערה כהת העין שהחזירה לה חיוך.

לא שההסכמה היתה סיבה לדאגה – אין סיכוי שלוקאס קיין יציע לה את המשרה. היא הנהנה כאשר חשבה כך וחשה מנוחמת קלושות אבל עדיין רעדה קלות.

היא לא ידעה כיצד מישהו יכול לשרוד בעבודה אצל אדם כזה; הוא היה קר מדי, אכזר מדי וחזק מכדי להיחשב אנושי.

אבל הכסף היה טוב. היא עצמה את עיניה לשניה וחשבה על המהירות בה תוכל ליישב את חובותיו של גרהם עם משכורת כמו זו שהזכיר לוקאס קיין. היא ומלודי יוכלו לחשוב על מעבר מדירת החדר הזעירה שנאלצו לכנות בית, ועם מכונית – ב‑מ‑וו, הוא אמר, לא? – הנסיעות יהפכו להנאה.

המעלית עצרה ועיניה נפקחו. די לחלומות בהקיץ. היא יצאה אל המבואה וצעדה בנחישות אל הדלתות הרחוקות בלי להעיף מבט ימינה או שמאלה. זה לא יקרה – לא זו בלבד, אלא שהיא גם לא רצתה שזה יקרה, אמרה לעצמה נחושות.

היא תמצא בקרוב עבודה אחרת, ובסופו של דבר, יום אחד, היא תהיה חופשיה מכל החובות שתלו כאבנים על צווארה. ויש לה את מלודי. היא חשבה על פניה המתוקים והקטנים של בתה והוצפה אהבה כבירה שהצליחה לפוגג את כאב הלב. כן, יש לה את מלודי, ובהשוואה ללוקאס קיין עם כל המיליונים שלו, היא היתה האשה העשירה ביותר עלי‑אדמות.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי29 ₪ 25 ₪
מודפס 59 ₪
דיגיטלי92 ₪ 78 ₪
מודפס294 ₪ 177 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
עוד ספרים של שלגי - הוצאה לאור
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
עוד ספרים של הלן ברוקס
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il