דף הבית > גרייס אדמס המופלאה
גרייס אדמס המופלאה
הוצאה: תכלת - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 11-2023
קטגוריה: פרוזה תרגום
מספר עמודים: 296

גרייס אדמס המופלאה

         
תקציר

היא איבדה את זה לגמרי, והיא יודעת את זה. פעם היא לא היתה כזאת. גרייס אדמס באמת היתה מופלאה. מתרגמת זוכת פרסים, הכוכבת של התעשייה, אבל עכשיו? עכשיו היא תקועה בפקק מטומטם, בדרך לאסוף עוגה מטופשת שקנתה ביותר מדי כסף, מזיעה כי חם, אבל בעיקר כי גיל המעבר, ואז – אז זה קורה.

משהו פוקע בה, משהו משתחרר, היא לא יכולה יותר. סליחה, ה י א  ל א  י כ ו ל ה  י ו ת ר.

וככה פתאום, באמצע הפקק, היא יוצאת מהמכונית. ומתחילה ללכת. נהגים צופרים, אנשים קוראים אחריה, אבל גרייס בשלה. היא תלך. והיא תהרוס כל מה שנקרה בדרכה, לפעמים עם מחבט גולף. והיא תמשיך לצעוד עד שדברים יסתדרו, למרות שעכשיו המשטרה בעקבותיה. והיא תמשיך עד שתאסוף את העוגה המזורגגת, עד שתצליח להשלים עם בתה שעזבה את הבית בכעס ועכשיו גרה אצל אבא שלה, היא תלך עד שתשכח שפוטרה מהעבודה, היא תלך ותתרחק מכל מה שרע, היא תלך ותגיע למקום אחר. אולי. נראה.

גרייס אדמס המופלאה הוא רומן מצחיק אבל גם מכמיר לב, זהו ספר על אהבה וחסד ועל היכולת למצוא שוב את עצמנו, בדרך הארוכה הביתה.

גרייס אדמס המופלאה הוא ספר הביכורים של פראן ליטלווד, שזכה להצלחה עולמית מסחררת, וזינק לרשימות רבי המכר ברחבי העולם.

פורמט: 21 ס"מ על 13.5 ס"מ

פרק ראשון

עכשיו
חם לגרייס. השמש היא כמו הבל פה רותח על גג מכוניתה, אבל לא רק בגלל זה. ישנה גם התחושה שהיא בוערת פתאום מבפנים. פס זיעה מגרד מתווה לאיטו שביל מפותל בין שדיה, ומתחשק לה לתחוב את היד לתוך הצווארון ולנגב אותו. אבל הצומת פקוק מכל הכיוונים, ונהג האאודי, שחלון מכוניתו בקו החלון שלה, לוטש בה מבט כאילו היא הסחת הדעת שהוא זקוק לה עכשיו. לך תזדיין, היא חושבת. לך תזדיין, לך תזדיין, לך תזדיין.

"אם חם לכם היום," אומרת האישה ברדיו, "ארגון המחקר המטאורולוגי 'אוטונומי' צופה שהמצב רק יחמיר..."

גרייס סוחטת את דוושת הגז על ניוטרל כדי להטביע את המילים ועיניה מוצאות את השעון בלוח המחוונים: 12:23. איך זה יכול להיות? היא מציצה בטלפון שעל מושב הנוסע. חרא. היא מאחרת. אבל ממש. היא צריכה לאסוף את העוגה של "אי האהבה", שהזמינה במיוחד. היא לא יכולה להרשות לעצמה לקנות את העוגה הזאת, אבל הכול תלוי בעוגה. אחת, שתיים, שלוש, ארבע... היא מתחילה לספור, כמו שלימדה אותה המטפלת הקוגניטיבית, אבל זה לא עוזר - היא בקושי זוכרת את הקורס המקוון שזנחה כעבור כמה פגישות - ושואפת מהאף לעומק הריאות. הירכיים שלה נדבקות למושב. גרייס מכווננת את תריסי המזגן ולוחצת על הכפתור פעם נוספת, אף שהיא יודעת שהוא לא עובד. החום שמייצר הריפוד הסינתטי הזול רק מחמיר את המצב, והיא מפשקת את הברכיים עד הסוף, מנסה להכניס מעט אוויר לא קיים אל בין הרגליים.

הטלפון מצלצל והיא נבהלת. לוטי? האפשרות שזאת היא עולה במוחה אוטומטית. אבל בעודה רוכנת לבדוק היא כבר יודעת שלא. במקומה, היא נדהמת לגלות פרצוף זעוף בעל סנטר כפול, ונדרש לה רגע לזהות את עצמה בפייסטיים, ולהבין שקייט שוב מתקשרת אליה. גרייס מתכווצת במקומה. היא לא רוצה לענות, ואף שהיא בטוחה למדי שלא רואים אותה - לוטי צחקה עליה מאה פעם בגלל זה - יש לה תחושה שאחותה צופה בה. גרייס יודעת מה קייט רוצה להגיד. היא השאירה לה הר של הודעות בשבועיים האחרונים, ואיכשהו הצליחה גם להביע חמלה וגם להאשים. אמא התקשרה ואמרה שהיא מנסה להשיג אותך, גרייס. היא דואגת לך. וגם אבא. זה לא הוגן כלפיהם שאת... תקשיבי, תתקשרי אלי ותגידי שאת בסדר. כלומר, לא בסדר, אבל... כולנו דואגים, גרייס...

צופר מרעים פתאום מאחוריה והיא מסתובבת במושב כאילו הצפירה מכוונת אליה. התנועה לא זזה, ומשתרעת עד קצה האופק בכביש הצר המתפתל ממרגלות מאזוול היל ועד לאצטדיון האמירויות. הכביש הזה מתאים יותר לכפר ישנוני או לימי הביניים, אבל הוא חסום בכאוס של משאיות ואוטובוסים ורכבי שליחויות וג'יפים. "אתה רציני?" היא אומרת אל חלל המכונית. "באמת, חתיכת דפוק? מה אתה רוצה שנעשה?"

דופנות המכונית סוגרים עליה והיא מריחה פלסטיק שרוף. למה הם לא זזים? הישיבה כאן מזכירה לה משהו - ספר, תוכנית טלוויזיה, תסריט... היא לא זוכרת. היא בקושי זוכרת איך קוראים לה בימים אלה. היא שוקעת במושב ומנסה להיזכר בדברים ששכחה לאחרונה. אבל כמובן, היא לא מצליחה. אם זה לא היה כל כך מפחיד, זה היה מצחיק. כאילו חלק מהמוח שלה נטש כשהפנתה את המבט לרגע.

הטלפון שוב מצלצל, ומישהו נשען על הצופר. נהג האאודי עדיין בוהה בה, והחום במכונית... ומשהו כלוא איתה כאן ומזמזם. זבוב שחור שמן רוטט כנגד החלונות. אגלי זיעה מבצבצים ברקתה והיא סוטרת לעצמה, כי הזבוב מנסה שוב ושוב לצלול לעברה, מתפרע ברחבי המכונית.

פתאום מופיע פרצוף בחלון האחורי של המכונית שלפניה. ילדה מחזיקה בובת סמרטוטים, מביטה בגרייס, ללא חיוך. היא שומעת את המקצב המגהק של השיר ברדיו, את צלילי הקידוח מהמשך הכביש. והזבוב על הלחי שלה עכשיו, על הזרוע, בשיער, והתנועה עדיין לא זזה, והזמן מנתר קדימה במרווחים לא נכונים, ואסור לה לאחר, לא היום, זה פשוט לא בא בחשבון.

וזהו. נמאס לה.

אדים צמיגיים נלכדים בגרונה של גרייס כשהיא יוצאת מהמכונית ותוחבת את כרטיס האשראי ושטר של עשרים פאונד לכיס האחורי. זה כל מה שהיא צריכה. היא לא רוצה לגרור את התיק שלה בחום הזה - היא לא לבושה בהתאם: מכנסי הג'ינס צמודים מדי, היא מרגישה כאילו רגליה נמסות. גרייס טורקת את הדלת, מכוונת את המפתח ונועלת את הדלתות בנקישה. היא מתרחקת, צועדת לאורך קווי ההפרדה הלבנים באמצע הכביש, כשפתאום מישהו צועק מאחוריה.

"הי, מותק! מותק! מה נראה לך שאת עושה?"

היא נעצרת ומסתובבת.

זה נהג האאודי. החלון שלו פתוח וקולו נישא מעל רעם הצופרים הגובר. היא שומעת את הפעימות המאיימות של המנועים סביבה, פסקול א־טונאלי זועם, ומשום מה מרגישה שהיא נמצאת מעבר לו, שהוא נפרד ממנה.

"את לא רצינית..." האיש צועק ומנופף בפראות עכשיו, והיא רואה את כתמי הזיעה בבתי השחי שלו. "תחזרי למכונית! את לא יכולה להשאיר אותה כאן!"

גרייס טועמת את החום המתכתי העולה מהרכבים המקיפים אותה, ומחייכת אליו. בפה, לא בעיניים.

"תתמודד," היא לוחשת.

ארבעה חודשים קודם לכן
בית הספר נורתמיר פארק

לונדון N8 6TJ

nps@haringey.sch.ul

לכבוד ההורים או המטפלים העיקריים של לוטי אדמס קר,

הובא לידיעתנו כי לוטי השתתפה בפחות מ־70 אחוז מהשיעורים בסמסטר הנוכחי, ולא הגישה אישורים על רוב ההיעדרויות. אחוז השתתפות זה נמוך בהרבה מהנקוב בהסכם שחתמתם עליו עם בית הספר, ולכן הוא מטריד ביותר.

ההיעדרויות המדאיגות של לוטי ישפיעו לרעה על הישגיה בלימודים. כידוע, מחקרים מראים שעל כל תשעה־עשר ימי היעדרות, ניתן לצפות לצניחה של ציון שלם בתוצאות מבחני הסיום.

אנו מבקשים שתיצרו קשר עם בית הספר כדי לקבוע פגישה דחופה עם המחנך של לוטי וכן עם רכזת השכבה, כדי לפתור את הבעיה בהקדם האפשרי. בשלב זה אין בכוונתנו לערב גורמים חיצוניים, עם זאת, מחובתנו לדווח על היעדרות חוזרת או ממושכת של תלמידים.

בכבוד רב,

ג'ון פאוור, מנהל

גרייס קוראת את המכתב כשהיא שעונה על דלפק המטבח, ולא מבינה מה כתוב בו. היא מקמטת את המצח, בודקת את המעטפה. היא יכולה רק להניח שחלה טעות מנהלתית, והמכתב נשלח לאדם הלא נכון. ובכל זאת הריאות שלה מתכווצות והיא לא מצליחה לנשום עמוק.

"לוטי!" היא קוראת. אבל היא יודעת שבתה יושבת בחדרה עם אוזניות, ואין סיכוי שתשמע אותה. היא מעיפה מבט במחשב הנייד המונח על השולחן. על המסך פתוח הרומן הרומנטי היפני המחורבן שהיא מתרגמת - או בעצם, לא מתרגמת. היא מעדיפה לא לחשוב על האיחור בהגשה. מעדיפה לא לחשוב מה יקרה אם לא תתאפס, כי היא לא יכולה להרשות לעצמה להרוס את יחסי העבודה עם סוכנות התרגום הזאת. הסכום המגוחך שהיא מרוויחה במשרה השנייה שלה - הוראת צרפתית לתלמידי בית הספר היסודי סטנהופ - שאותה לקחה רק כדי לצאת מהבית, בקושי מכסה את חשבון הגז.

גרייס מרימה את הטלפון המונח לצדה ושולחת הודעה לבתה, שנמצאת במרחק פחות מעשרה מטרים ממנה, בקומה העליונה, מעבר לשני קירות - ככה זה בזמן האחרון. היא מחכה. כלום.

"לוטי!" היא מנסה שוב, בקול רם יותר, ומרגישה את דגדוג הרוגז המוכר בבטנה. היא מקמטת את המכתב ומעיפה אותו בכוח אל ערימת הניירות שכבר מונחת לרגלי פח האשפה.

גרייס דופקת בדלת ולא מחכה לפני שהיא נכנסת לחדר. לוטי, שיושבת על המיטה, סוגרת בטריקה את המחשב הנייד. היא נראית עוינת ופגיעה בעת ובעונה אחת. היא שוב צבעה את השיער בוורוד, והצבע מתאים לה, כמו צמר–גפן מתוק, וגרייס נדהמת כשהיא רואה כמה היא יפתה, הבת הפראית, המושלמת שלה. אילו יכלה, היא היתה פשוט עומדת שם וגומעת אותה. היא לובשת מכנסיים קצרים וגופייה ירוקה שדומה יותר לתחבושת ובקושי מכסה את שדיה. השדיים זקורים כבדרך נס, בלי חזייה. את לא קופאת? מתחשק לה לשאול. כי היא נהפכה לקלישאה. היא נהפכה לאמא שלה.

"מה?" אומרת לוטי ומרימה אוזנייה אחת, "אני באמצע." וגרייס רואה שהיא מתאמצת מאוד לדבר בנימוס. כלומר "נימוס" בהגדרתו המצומצמת, המוסכמת עליהן בימים אלה.

גרייס פותחת את פיה כדי לענות, אבל נאלצת לעצור, כי פתאום מתחוור לה שהיא לא תצליח להגות את המילים בלי שֶקולה יישבר. היא מקיפה את החדר במבטה, כמחפשת רמזים. ריח דבש וזיעה של כביסה מלוכלכת, עציץ הפוך שרוב האדמה נשפכה ממנו על אדן החלון. פוסטרים של הילדה מ"דברים מוזרים" ושל הבחור מ"שרלוק" על הקיר, המטריושקה הצבעונית באמצע מדף הספרים, סבך של עגילי חישוק, והבודהה הקטן מפליז על כוננית הלילה. מוחה של גרייס מדלג מחפץ לחפץ כאילו הם ידעו לענות לאן נעלמה התינוקת שלה. ומי זאת הבחורה החדשה והמשונה הזאת.

"מה?" חוזרת לוטי, וכלל לא מנסה להסוות את קוצר הרוח שלה. ומוסיפה מתחת לאפה, "ג'יזס."

המילה מרגיזה את גרייס, אבל רק מעט, והיא מתעלמת ונועצת את עיניה בבתה. היא יודעת שהעיניים שלהן דומות: כולם אומרים להן. אותן עיניים כחולות כהות, שקועות. עיניים שיכולות לפרק בן אדם, כפי שבן נהג לומר.

"קיבלתי מכתב ממש מוזר מבית הספר," אומרת גרייס.

2002
היא יושבת בכיסא הסטודנטים, העטים מסודרים לפניה בשורה על משטח הכתיבה המתקפל, ושואלת את עצמה מה היא עושה שם. העצבים רוטטים בבטנה והיא מרגישה כאילו חזרה לקולג'. בת עשרים ושמונה, ופתאום שוב בת שמונה־עשרה. מעל הבמה תלוי שלט פי־וי־סי: רקע צהוב, ועליו איורים של אתרים מפורסמים ברחבי העולם - הטאג' מהאל, מגדל אייפל, כנסיית וסילי הקדוש, ובאותיות ירוקות עבות, בולטות במיוחד, המילים "הכנס הרב־לשוני השנתי 2002". אירוע של גיקים, כמו שמארק קורא לזה - קרא לזה, גרייס מתקנת את עצמה, כי הוא שייך לעבר; הם כבר לא ביחד. "כנס של גאונים, אם לא אכפת לך," היא תיקנה אותו כשהצמידה את טופס ההרשמה למקרר, וזקרה אצבע משולשת בגבה אליו.

במרחק כמה מושבים ממנה יושב הגבר בסוודר השחור עם החורים בקצות השרוולים, שראתה בדלפק ההרשמה. הוא נראה צעיר ממנה, בשנתיים אולי. אבל הוא האדם הנורמלי היחיד כאן. בעודה מהרהרת הוא רוכן לעברה, כאילו קו המחשבה שלה דלף החוצה.

"היי, סליחה..."

מקרוב הלחיים שלו שקועות מאוד והלסת שלו בצורת ר - אפשר למדוד בעזרתה זווית ישרה. השיער שלו מזדקר לכל הכיוונים, אבל העיניים החומות נעוצות בה.

"יש לך עט?" הוא שואל.

גרייס משפילה מבט אל שורת העטים על משטח הכתיבה, ולרגע תוהה אם הוא לועג לה. יש לה עטים כדוריים בכחול, שחור ואדום, סט של טושים זוהרים ושלושה עפרונות HB. היא מרגישה כמו חרשנית מגוחכת. "נראה לי שכן," היא אומרת. "תבחר."

הוא מחייך, מתמתח עוד על פני הכיסאות ובוחן את המשטח. הוא לא ממהר, והיא שוב מרגישה שאולי הוא לועג לה.

"אני אקח בּיק כחול," הוא אומר לבסוף.

"קלאסי." היא מרימה את העט ומושיטה לו. "בחירה טובה."

הוא צוחק ומודה לה. אחר כך הוא מקיש בעט פעמיים כנגד כף ידו, כאילו בודק שהוא עובד. היא שמה לב שיש לו אצבעות יפהפיות, ארוכות, וציפורניים גזוזות למשעי, רבועות.

הוא נשען לאחור ומיד נזרק לפנים, כאילו משהו דקר אותו בגב. "אני בן, אגב."

"גרייס." לחייה מתחממות כשהיא מציגה את עצמה.

מערכת ההגברה חורקת ומצילה אותה. גבר עומד על הבמה ומתעסק במיקרופון. הוא שזוף מאוד, לבוש חליפת פשתן שנראית לקוחה מתוך "שנה בפרובאנס". הוא מקיש על המיקרופון פעם אחת, פעמיים, ומכחכח בגרונו.

"ברוכים הבאים," אומר האיש ומצמיד את כפות ידיו כבתפילה. "וכל הכבוד לכל מי שהגיע עד הלום. אני דייוויד טרנר, ואתם נמנים עם הבלשנים הטובים ביותר במדינה."

גרייס מעיפה מבט אל הגבר בסוודר השחור. הוא זוקר מעט את גבותיו; עיניה מתרחבות בתגובה.

"...נבחרתם בזכות סרטוני המועמדות ששלחתם," אומר דייוויד טרנר, "ואני מוכרח להודות שהסטנדרטים השנה היו בשמים. יש לנו כאן משתתפים מגיל עשרים ושלוש עד שבעים וארבע, מכל קצוות בריטניה, ובטח תסכימו איתי שזה נפלא. הבוקר נקיים מפגש היכרות, ויש לנו כמה דוברים נהדרים. אבל הכיף האמיתי יתחיל אחר הצהריים!" הוא מנופף באגרוף באוויר וקולות צחוק נשמעים ברחבי האולם. "אני יודע שכולכם להוטים להתחיל, אז תרשו לי רק לאחל לכם..." הוא משתתק וקורץ. גרייס ממש רואה את העפעף יורד ועולה. "...בון שאנס, בואנה סוארטה, פִיל אֶרפוֹלק, אוּדאצ'י, הֶלד אוֹג לוּקֶה וכן הלאה, וכן הלאה, וכן הלאה!"

גרייס פונה אל הגבר בסוודר השחור וקורצת בהפגנתיות. "בהצלחה," היא אומרת לו.

"גם לך." הוא מחזיר לה קריצה בהבעה חתומה.

ארוחת הצהריים מוגשת בקפטריה. אין לימודים כרגע, ואווירה משונה שוררת בקמפוס הריק. גרייס לא רעבה, אבל לוקחת תפוח אדמה בגודל לבֵנה וקצת סלט קמל, ומחכה לאישה העומדת מאחוריה בתור כדי שתוכל לשבת איתה. עד מהרה השולחן מתמלא ב... טוב, גיקים. השיחה עוסקת בהטיית פעלים, בכתב קירילי ובקלינגונית, ובעל כורחה היא גומעת את הדברים בשקיקה. היא שקועה בשיחה, ואף על פי כן שמה לב שהגבר בסוודר השחור עם החורים בשרוולים מעיף אליה מבטים מדי פעם מקצה החדר.

אחר הצהריים חולף בסחרחורת לשונית, והיא שוחה בחומר - מככבת. היא משחקת אותה בצרפתית, ספרדית, יפנית, רוסית, הולנדית. יש תחרות הגייה נגד השעון - קריאה מהירה של מאות משפטים בעשר דקות, תרגום סימולטני, דיון ביקורתי על טקסטים, עם שישים שניות בלבד לתגובה. הם מנסים ללמוד רומנית תוך שעה. גרייס נעלמת והמוח שלה, הגוף שלה, מתעלים את המילים. היא התכוננה והתכוננה. השקיעה אלפי שעות, ועשתה את זה בקלות. נדמה שהמילים, המשפטים, המבנים הדקדוקיים תמיד היו שם, ורק חיכו בסבלנות בקליפת המוח עד שנזקקה להם. היא מנחשת שהדבר נכון גם לגבי שאר המתחרים, כי הגבר בחליפת הפשתן - דייוויד - צודק: כולם מעולים. כבר שלוש שנים שהיא כמעט ניגשת לתחרות, אבל משהו תמיד עוצר בעדה, ההרגשה שהיא לא מספיק טובה. בשנה שעברה היא אפילו מילאה את הטפסים, ובסופו של דבר לא שלחה אותם. עכשיו היא כאן, והיא לא מאמינה שלא עשתה זאת קודם. ופתאום היא רוצה בזה. אין דבר שהיא רוצה יותר מאשר לנצח.

כשהיא נכנסת לבר של אגודת הסטודנטים לקראת חלוקת הפרסים, הוא כבר יושב שם. באוויר עומד ריח עשן ישן וחומר חיטוי, והתגובה שלה פבלובית לחלוטין: בו ברגע מתחשק לה לשתות. היא מהססת, והבחור, בן, מסמן לה שתבוא ומפנה לה מקום ישיבה. הוא שולף את הבּיק הכחול מהכיס ומושיט לה אותו. "תודה," הוא אומר. "הקמע הסודי שלי. לֶה בּיק בְּלו..."

"חה," היא אומרת. "אני מקווה שהוא עבד." העט חמים ממגע ידו ופתאום היא חשה דחף להצמיד אותו לפניה, לשאוף את ריח האצבעות שלו.

על השולחן מונח בקבוק יין, והיא מוזגת לעצמה כוס ומציעה לו את הבקבוק. "אני מרגישה שאנחנו צריכים לשתות סנייקבייט אנד בלאק."

"לגמרי. או לפחות לאגֶר פושר ותפל."

השולחנות הסובבים מתמלאים. היא מנופפת לשלום ליועץ התעסוקתי מקיימברידג', שישב איתה בצהריים. דייוויד טרנר מתייצב בחזית החדר, ועל הבר מאחוריו מונח הגביע הכסוף.

"אז איך הלך?" שואל בן.

"לא רע, נדמה לי," היא אומרת. "ולך?"

"כן." הוא מניד בראשו.

"כן?" היא צוחקת. "מה זאת אומרת?"

"אוקיייי... אנחנו בפיגור קל, אז בואו נתחיל." דייוויד טרנר מרים את קולו מעל ההמולה. "שוב תודה לכל המשתתפים. אני גאה להכריז..."

גרייס מנסה להתרכז, אבל היא מודעת למבטו של בן, שמחמם את הלחי שלה. ממרחק כזה היא גם מריחה אותו. ריח לבן גולמי שמזכיר חורף.

"...אז נקפוץ ישר למקום השלישי." דייוויד טרנר מסוכך על עיניו ומשקיף על פני האולם. הוא הצליח לצוד את תשומת לבה. גרייס מתכוננת נפשית.

"אריאל ג'ונס, אתה כאן?"

שניהם מביטים לפנים ומוחאים כפיים, כשהגבר הכחוש בעל השפם המטופש מקבל את הפרס, וייתכן שהיין עלה לה לראש, כי משום מה נדמה לה שהרגע הזה כבר התרחש פעם.

"...ובמקום השני, עם מאה שישים ושלוש נקודות, ומי שיקבל מאיתנו שובר בסך מאה פאונד לקניית ספרים בפוֹילס..." דייוויד טרנר מציץ בדף, "בן קֶר. כל הכבוד!"

האיש בסוודר השחור מסתכל עליה כשהוא מתרומם, מעווה את פניו בהפתעה וניגש לקדמת האולם כדי לקבל את הפרס. משהו גואה בה, והיא לא יודעת מה. כפות ידיה פועמות מרוב מחיאות כפיים והיא שמחה בשבילו, באמת. הוא נראה נחמד, ומשום מה היא נבוכה מהמחשבה שהוא קיבל יותר נקודות ממנה. היא לא מבינה למה זה חשוב לה כל כך, מה היא מנסה להוכיח, זאת הרי סתם תחרות קטנה וטיפשית ו...

"...והזוכה בפרס הכנס הרב־לשוני השנתי, עם ציון מדהים של מאה שישים וארבע נקודות - בסך הכול נקודה אחת יותר מהמקום השני, גבירותי ורבותי... גרייס אדמס. ברכות מעומק הלב, גרייס. אנחנו מצדיעים לך!"

נדרש לה רגע לעכל שדייוויד טרנר הגה את שמה. כל היושבים בבר מסתובבים בכיסאותיהם.

"בואי אלינו, גרייס," קורא דייוויד טרנר.

כשהיא קמה, כל העיניים נעוצות בה. כי היא ניצחה, היא פשוט השתתפה בתחרות וניצחה. בדרך לבר היא מנסה ולא מצליחה לשמור על פני פוקר. היא מבינה שהיום הזה מילא אותה עד גדותיה. הוא גרם לה אושר. וזאת הפעם הראשונה שהיא מרגישה ככה מאז שמארק - מאז שהיא ומארק החליטו שזה נגמר. בעצם, הרבה לפני זה.

מישהו מגיש לה כוס שמפניה והיא מקבלת את הגביע הכסוף. יש גם מעטפה, אבל הידיים שלה מלאות והיא לא יכולה לקחת אותה.

"אני אגלה לך," אומר דייוויד טרנר ומנענע את המעטפה. "באדיבות חברינו היקרים מלאנגְוויג' מֶטֶרס, זכית בסוף שבוע זוגי במלון קֶרנזי היפהפה בקורנווֹל..."

עד שהקהל מתפזר, גרייס מאבדת את תחושת הזמן. היא חייכה וחייכה ושתתה ושתתה, ופניה כואבות ממאמץ, ופתאום רק היא והגבר בסוודר השחור עם החורים בשרוולים עומדים ליד הבר.

"ידעתי שתזכי." הוא רוכן אליה והם כמעט נוגעים. "ברגע שראיתי את העטים שלך מסודרים כמו צבא, ידעתי שאבוד לי. לפחות הפסדתי רק בנקודה." הוא מקיש בלשון. "זהירות, מאחורייך."

היא מוזגת יין אדום מהבקבוק המונח על הבר לכוס השמפניה שלה. "חבל שלא קיבלת שובר למרקס אנד ספנסר. אתה צריך לקנות סוודר חדש, לא?"

"אחת־אפס, גרייס," הוא אומר.

ומשהו באופן שבו הוא מבטא את שמה - כאילו מכיר אותה - ממיס את בטנה.

"סוף שבוע במלון מפואר... לא רע."

"כן. אבל אני לא יכולה לנסוע."

"מה? למה לא?"

"אין לי עם מי." גרייס מניחה את הכוס על הבר. "כלומר, אני יודעת שזה מגוחך, אבל נפרדתי מהחבר שלי לפני חודש וכולם... בגיל הזה, אתה מבין..." היא משתתקת, לא רוצה לחשוב על זה.

"חבל, אני מצטער."

"כן, טוב." היא מושכת בכתפיה. "היה חבל יותר אם היינו נשארים יחד. אני לא רוצה ילדים, ומתברר שמבחינתו זה קו אדום." זה מה שמארק אמר, לפחות. אבל במבט לאחור על הערב הנורא ההוא במסעדה האתיופית בקֶנטיש טאון, גרייס הבינה שגם אם היתה אומרת שהיא מתה להקים משפחה, זה היה נגמר. מצטער, חמודה, הוא אמר לה, והביט בעיניה מעבר לשולחן. אני אוהב אותך, אבל אני מרגיש שאי אפשר להמשיך ככה. הוא דיבר כמו וטרינר שממליץ להרדים כלב. הם אכלו אינג'רה עם נזיד בשר, והיא נאבקה בדחף להתכופף ולמרוח את האוכל על הפרצוף שלו, עם הבעת הדאגה המוגזמת. העיקר לא להרגיש את הקריסה בחזה.

היא יודעת שיש לה מזל, אפילו אם היא לא מרגישה ככה עכשיו, כי היו לו אחרות כשהם גרו ביחד. היא חושדת; היא מרגישה את זה עמוק בפנים. הוא אפילו לא נזהר, אבל היא בחרה לא לראות. בטיפשותה, היא התמכרה לו, בעוד שהוא פשוט לא היה בקטע שלה. הלכו שלוש שנים.

בן מכחכח בגרונו.

"סליחה." היא ממצמצת. "אין לי מושג למה סיפרתי לך את זה."

"יום ארוך?" הוא מציע, והיא צוחקת.

"יום ארוך," היא מסכימה. "ואני די שיכורה."

"מי היה מאמין שיחגגו פה ככה?"

הם מחליפים מבטים, ולא מתחשק לה להסיט את העיניים. האוויר סביבם לא יציב. כאילו שיווי המשקל הופר פתאום.

"נוכל להתחלק בפרס." המילים בוקעות מפיה לפני שמוחה מספיק להבין מה קורה. "כלומר, ההפרש בינינו הוא בסך הכול נקודה. באותה מידה אתה יכולת לנצח." היא מרימה את המעטפה מהדלפק ומנופפת בה לעברו. "רוצה לבוא איתי?"

היא לא מאמינה שהיא אמרה את זה. היא רוצה לחזור בה, ובה בעת לא רוצה. בתוך תוכה היא חושבת, שיחקת אותה.

האיש בסוודר השחור מעביר יד בשערו ובוחן אותה. "בסדר," הוא אומר כעבור שתיקה קצרה. "למה לא?"

"בסדר," היא חוזרת אחריו ומהנהנת, כאילו מנסה לפרש את כוונתו.

"כלומר, אני מעדיף לקבל את הגביע, אבל אם את מציעה רק..."

ושניהם פורצים בצחוק למחשבה על ההצעה המטורפת שלה. צחוק מבעבע, מטורף, גבולי, כי שניהם יודעים שזה יקרה. הם יודעים - בוודאות מוחלטת של פועַל פשוט בזמן עתיד - שהם יעשו את זה.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 44 ₪
דיגיטלי 37 ₪
קינדל 37 ₪
מודפס 50 ₪
דיגיטלי 42 ₪
קינדל 42 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 64 ₪
עוד ספרים של תכלת - הוצאה לאור
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il