דף הבית > האם זה כואב?
האם זה כואב?
הוצאה: לבבות הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 07-2023
קטגוריה: ספרות רומנטית וארוטית
מספר עמודים: 454

האם זה כואב?

         
תקציר

הספר נמצא ברשימת חמשת הספרים הנמכרים ביותר באמזון!

 

מי אני?  

כבר מזמן שכחתי את התשובה לשאלה הזאת.

עזבתי את הבית ההוא, נואשת כל כך לברוח, עם בגדים על גופי וגרביים על כפות רגליי. מאז, הלכתי רק עם נעליים גנובות.

האם אני בחורה שמחפשת את משמעות החיים אצל גברים חסרי פנים? את כל הגברים האלה היה קל כל כך לשכוח. עד שהוא הגיע. הוא לקח אותי אל מתחת למפל וגרם לי לשכוח את שמי.

ובתמורה, לקחתי את שמו.

אנזו ויטאלה.

גבר חידתי שיאהב תמיד רק את הים העמוק.

או נכון יותר, את הטורפים ששוכנים בו. מתברר שהוא לא שונה כל כך מהמפלצות שהוא מאכיל.

הוא פיתה אותי לעלות על הספינה שלו, כמו דג באוקיינוס, מחפש נקמה על הפשע שביצעתי.

אילו הייתי מבינה את כוונותיו, אילו ידעתי שהסופה הגדולה ההיא תהפוך אותנו לניצולים של ספינה טרופה, הייתי בורחת.

עכשיו אני בחורה שמחפשת מפלט בבית מגדלור רעוע, יחד עם גבר שמתעב אותי כמעט באותה מידה שהוא חושק בי. הוא רוצה לפגוע בי, אבל לשומר הזקן של האי הנטוש יש כוונות מאיימות הרבה יותר.

אודות המחברת ה.ד. קרלטון

ה.ד. קרלטון היא סופרת רבת מכר של יו.אס.איי. טודיי ובעולם כולו. היא חיה באוהיו עם בן זוגה, שני כלבים וחתול. כשהיא לא טובלת בדמעותיהן של הקוראות שלה, היא צופה בתוכניות פראנורמליות ומצטערת שהיא לא בת ים. הדמויות האהובות עליה הן מהסוג הנמצא בתחום האפור מבחינה מוסרית, והיא מאמינה שכל אדם צריך לבדוק את שפיותו ליד הדלת, לפני שהוא צולל אל תוך הסיפורים שלה.

 

ציטוטים מהספר:

"מספיק לברוח, מותק. אני רוצה שהוא יבוא

ויחפש אותך, רק כדי שתהיה לי הזכות לשים קץ לחייו

משום שנגע במשהו שהוא שלי."

 

"גם את תהרסי אותי.

אבל למרבה צערך, זה המקום שאני

הכי מרגיש בו בבית."

 

"היא אולי בת ים, אבל היא שלי כדי שאפגע בה
 בדיוק כפי שהיא שלי כדי שאגן עליה."

פרק ראשון

פרק 1

סויר
לסרטן יש טעם של חרא.

אני לוקחת נשימה עמוקה, מנתול מחליק על לשוני וממלא את ריאותיי בכימיקלים מתועשים. כמה מאלה אצטרך לעשן לפני שהסרטן יפלוש אל התאים וישלח גרורות עד שאתמלא במחלה?

הגרון שלי מתכווץ ומתמרד נגד הטבק, גורם לי לשיעול קשה. אני מוציאה את הסיגריה ומביטה בה. פניי מתעוותות בגועל, כשהעשן מחלחל החוצה מאפי ומפי. אני מנערת את ידי, מביטה בה מזוויות שונות.

זוהר כתום לוהט מוקרן מהקצה. אפר אפור מאכל את הנייר. הקצה בוער באש. האש רוטטת, כאילו כדי לפתות אותי לכרוך את שפתיי בחזרה סביבה.

לא. זה עדיין לא קוסם לי.

יד שזופה מושטת, לוקחת ממני את הסיגריה, לפני שאספיק לכבות אותה על החול.

״תני לי את זה, לפני שתבזבזי אותה.״

אני מקדירה מבט. עד כמה חול הוא דליק? אני מתערבת שבכלל לא. הוא דחוס מדי — אין שום דבר שיזין את החמצן, אלא אם כן אתה שופך עליו דלק. אני מתערבת שזה יהפוך את החוף ליפה יותר.

אש על קו החוף של אוקיינוס גדול, כחול... מי לא היה רוצה לראות את זה?

רוח הים המלוח נושבת ברכות, מרקידה את השערות הבלונדיניות המתולתלות שסביב פניי לריקוד חושני. אני תוחבת את השיער מאחורי אוזני, עייפה מכדי למשוך אותו לאחור לתוך הקשר הרופף שקשור נמוך על ראשי.

אני מעיפה מבט אל הבחור שיושב לידי. שערו החולי המגודל יורד על עורפו, וקעקוע הפגיון שמאחורי אוזנו נראה מפתה כנגד עורו השזוף. כל הקעקועים שלו כאלה. הוא מכוסה בהם.

אני עדיין לא יודעת את שמו, אבל הזין שלו נחמד, וזה בעצם כל מה שמשנה. טוב, זה, והניקוטין הרצחני שלו. הוא לא הטיפוס הרגיל שלי, אבל הרגשתי בודדה, והחלטתי לשעשע את הבחור הראשון שלא גרם לי בחילה.

״איזה סוג של סרטן אתה חושב שתקבל מזה?״ אני שואלת, ומנידה בראשי לעבר הסיגריה שבידו.

הוא מרים גבה עבה, עיניו הכחולות היפות נוצצות באור הבוקר. ״לא יודע. סרטן ריאות הוא אופייני מדי. גרון?״

״אתה חושב שתמות?״

הוא נובח צחוק קצר. ״אני ממש מקווה שכן.״

אני מהנהנת, מושיטה לו את ידי כדי שיחזיר לי את הסיגריה. הוא מביט בי כאילו אני מוזרה, וחולף רגע לפני שהוא עושה מה שאני מבקשת.

עוד שאיפה, והטעם קצת יותר טוב, עם תזכורת לכך שאני מכניסה את המוות לתוך ריאותיי.

כן, זה הרבה יותר טעים.

גלים קולניים מתנפצים על החוף, מתגלגלים ומגיעים אל בהונות רגליי הגזוזות, הצבועות בצבע כחול בייבי, ואז שוקעים בחזרה וגוררים איתם את החול.

האוקיינוס יפה. אבל הוא גם לא סלחן. בתוך שניות, הוא יכול לפנות נגדך. לגרור אותך למטה באלימות כזאת, עד שלא תדע איפה אתה, והוא יאכל אותך באמצעות פיו הרחב עד שתטבע, או שתמצא את עצמך בין שיניו של משהו מפחיד בהרבה.

אני שוב לוקחת נשימה עמוקה, עוצמת את עיניי כשאני מרגישה את העשן ממלא את ריאותיי ונדבק בהן.

גם סיגריות הן לא סלחניות, עם האופן שבו הן מאכלות אותך מבפנים החוצה. הורגות אותך לאט, ואז בבת אחת. אני מחליטה שאני אוהבת את האוקיינוס, ואוהבת סיגריות. כי אני... גם אני לא סלחנית.


״זה יוצא 68.10 דולר,״ הקופאי אומר בקול נעים, חיוך על פניו.

״לבדיקת היריון וחפיסת סיגריות?״ אני שואלת בספקנות.

הבחור צוחק. ״חושש שכן.״

״זה ממש שוד,״ אני ממלמלת, אבל לא בטוחה אם הוא שמע אותי, כי הוא עדיין מחייך.

אשמח להזרים חלק מהאושר הזה אל עצמי, אבל אחרי שלושה שבועות בפורט ואלן, אוסטרליה, אני לא מרגישה יותר בטוחה מאשר הרגשתי באמריקה.

אחרי שנחתּי, בדקתי באינטרנט את החדשות, והבנתי שהרשויות קיבלו מידע על כך שייתכן שנצפיתי בשדה התעופה, ושעל פי ההשערה נמלטתי על מטוס. ייתכן שהגברת ליד דלפק הכרטיסים יכולה הייתה לזהות אותי ולאשר שטסתי לאוסטרליה, וייתכן שלא, וזאת ללא קשר לעובדה שהשתמשתי בשם אחר. לכל הפחות, היא יכולה הייתה לומר שהתנהגתי באופן משונה ולתת להם סיבה לבדוק.

אני לא בטוחה במדינה הזאת. הם יסגירו אותי לרשויות האמריקאיות אם איתפס, אבל מסוכן מדי לטוס למדינה שתעניק לי רחמים. ולכן, השלמתי עם העובדה שאני נשארת כאן בינתיים, ושהגיע הזמן לקחת לעצמי שוב חיים של מישהו אחר.

יש מקומות גרועים יותר להיות בהם, אני מניחה.

פורט ואלן היא עיירת חוף יפה על החוף המזרחי, מוקפת באוקיינוס כחול-ירוק זוהר, מלאה בתיירים המחפשים צלילות עם כרישים או צלילות בשוניות האלמוגים. מחוץ לחוף, האזור מלא במפלים גדולים וחורי צלילה המוקפים בטבע ובמיילים רבים של טבע ויערות זוהרים, המושכים אליהם מטיילים מרחבי העולם.

גם יקר כאן מאוד.

אני מפשפשת בארנק המטבעות המהוה שלי, חוטים נתלשים מהקצוות שלו ונתקעים ברוכסן. אני סופרת את השטרות ואת המטבעות, ומקללת את עצמי על כך שנקלעתי למצב הזה. כסף יקר שירד לטמיון, כי אני בקושי מצליחה לסבול להיות לבד. תוסיפו לזה את העלויות הנוספות, מאחר שכעת אני מרגישה את הצורך להיות בהיי כדי לעמעם את העוקץ.

הבעיה היא שהעוקץ הזה חד ומשונן, ואין סם בעולם הזה שימנע ממנו לחתוך אותי.

״הינה, קח,״ אני אומרת לו, מכריחה את עצמי להעלות חיוך על פניי קהות החושים. זה מרגיש כמו כשאימא הייתה לוקחת אותי לרופא השיניים והייתי יוצאת משם אחרי זריקות הלידוקאין, בלי שליטה על שרירי הפנים שלי. תמיד הצחיקה אותי התחושה המוזרה, אבל אני לא ממש מרגישה שבא לי לצחוק עכשיו.

הוא מושיט לי את העודף ואת המוצרים שרכשתי, חיוך נוסף על פניו.

עכשיו זה כמעט מעצבן לראות כמה הוא שמח.

״שיהיה לך יום טוב,״ הוא אומר.

״תודה,״ אני ממלמלת.

אני לוקחת את השקית וממהרת אל היציאה מחנות המכולת, הכפכפים הכתומים הזוהרים שלי מקישים על האריחים הלבנים המלוכלכים.

בדיקת ההיריון המטופשת הזאת ממש אוכלת לי את הקצבה הקטנה שאני מתירה לעצמי. ובכל זאת, אני מעדיפה לדעת אם איזה חייזר קטן פולש לגופי, מאשר לחיות בפחד, ואני בודקת באובססיביות את הבטן שלי על כל משטח שדמותי משתקפת בו, רק כדי לראות אם הבטן שלי גדלה קצת.

אני חיה עם מספיק פחד, אני לא זקוקה לעוד.

הם לא יכולים למצוא אותך, סויר. את בטוחה.

אני מנידה בראשי, מתעקשת להישאר במקום הקר, הבודד, שבו שוכנת האימה. האם אני מוגנת?

אם פלש לתוכי חייזר, זה יהפוך את החיים שלי לקשים בהרבה. אני לא אוכל לטפל בילד וגם לדאוג לעצמי. אני בקושי מצליחה בכך כמו שזה, והאמצעים שלי לעשות זאת הם... אלוהים, הם נוראיים.

מחשבותיי מסתחררות, כשאני מדמיינת לעצמי תינוק קטן בלונדיני בזרועותיי, צורח בכל כוחו כי הוא רעב וסובל מתפרחת חיתולים או משהו כזה. אצטרך למסור את התינוק לאימוץ, אין ספק. אבל זה ישבור את ליבי הדפוק. או מה שנותר ממנו.

הנשימה שלי מתחילה להאיץ, ואני מנסה להשתלט עליה, נאבקת למלא את ריאותיי המכווצות. אור שמש זוהר מחמם את לחיי כשאני מסתערת החוצה דרך הדלתות האוטומטיות, בורחת ממגרש החניה, אל המדרכה. הכפכפים שקניתי בחנות הכול בדולר מאיימים להיקרע מהמהירות.

אני לוקחת נשימה עמוקה, נושפת, שואפת לתוכי חמצן, אבל זה חוסם את גרוני.

הווסת שלי מאחרת בשבוע, ואני באמת בלחץ. מעולם לא התפללתי כל כך הרבה. גוהרת מעל האסלה כשאגודליי תקועים בתוך מכנסיי הקצרים, מתחננת לאלים שיתנו לי סיבה להשתמש בטמפון שבידי. אני חושבת שהשמיים הכניסו אותי לרשימה השחורה שלהם.

וזה כזה בולשיט, למרות שאני לא יכולה להאשים את המלאכים אם נזפו בי בשם האל.

טעם האוקיינוס המלוח משתהה באוויר, עוטף את לשוני כשאני ממשיכה לנשום נשימות עמוקות ולהרגיש איך חזי הלחוץ נפתח מעט. משהו בריח הים מייד מרגיע את הריאות המעונות שלי, אם זה משום שאני מתעללת בהם עם התקף חרדה או בשל הסיגריה.

זה משהו שאתאבל עליו כשאעבור בסופו של דבר אל היעד הבא.

כרגע, אני מעריכה את יופייה של פורט ואלן כל עוד אני יכולה. הרחובות מוקפים בירוק, עם כתמים זוהרים של ורוד, כתום וסגול מהפרחים. צוקים נישאים הרחק מאחוריי, ולמרות שהם רחוקים קילומטרים כאן, לא ניתן להתעלם מתצוגתם המרשימה.

קבוצת נשים חולפות לידי בחוטיני ובחלק עליון, ואני לא יכולה שלא להתאהב ברוגע של העיירה הזאת.

מה שמסוכן עוד יותר הוא, שאני מתאהבת בפורט ואלן כולה, למרות העכבישים אוכלי האדם ששוכנים במדינה הזאת.

אני פוסעת במהירות לעבר תחנת האוטובוס וצונחת על הספסל בנשיפה רועדת, שקית הניילון משתלשלת בין רגליי הפשוקות. עקעק מסתובב מעל ראשי, מותח את עצביי עוד יותר. למדתי בדרך הקשה שהציפורים המרושעות אוהבות לזנק ולתקוף בלי שום פרובוקציה. אני עדיין בטראומה מהפעם הקודמת ומתפללת שהאוטובוס יגיע לכאן מהר יותר ממה שהוא אמור להגיע.

הייתי יכולה לנהוג בסוגי הסנילית, הוואן שקניתי בשבוע שעבר. זוהי מכונית פולקסווגן ישנה, בצבע צהוב־חמאה. מאלה שההיפים נסעו בהן בשנות ה-70. לחיות בוואן זה יותר אידיאלי ממלון, והיה לי מזל גדול למצוא ואן שהיה הרבה יותר זול מערכו האמיתי. המוכר טען שהרכב היה של הבת שלו, שנפטרה, ושהוא רק רוצה להיפטר ממנו.

בכל מקרה אין לי כאן את רישיון הנהיגה שלי, ואין לי מספיק ביטחון לנהוג בצד ההפוך של הכביש. אני בטוחה שאמות בתאונת דרכים או ששוטר יעצור אותי בצד ויתפוס אותי נוהגת ללא רישיון.

כאילו על פי אות, העקעק צווח כאילו כדי להזהיר אותי, שאולי לנסות את מזלי עם סוזי הסנילית, יהיה בטוח יותר, אבל תודה לאל, הוא עף לו למקום אחר.

בידיים רועדות מהחרדה שנותרה בי, אני מפשפשת בתוך התיק ומוציאה משם חפיסת סיגריות. לא כדאי שאעשן במצב הנוכחי, ועם זאת, המחשבה על מוות מפתה מדי, ואני מפחדת מדי מכדי לעשות כל דבר אחר.

אני מתביישת בעצמי, אבל לא בטוחה שאני יודעת איך זה להרגיש משהו אחר.

אל תהפכי את זה להרגל, סויר. יש לך מספיק כאלה.

בדיוק כשאני שולפת אחת ותוקעת אותה בפי, אני מבינה שני דברים. שכחתי לקנות מצית, ויש מישהו שיושב לידי, ומשקל מבטו מכביד על פניי כמו חמר מיובש.

אני מסתובבת ומוצאת אדם מבוגר, בעל עור חום עמוק, אוחז במצית כתום זוהר כמו הכפכפים שלי, אגודלו מונח בדיוק במקום, ומוכן להצית אותו בשבילי. הוא לובש טישרט לבנה וחובש כובע בייסבול ישן בצבע חאקי. זיעה מנצנצת על צידי פניו, ויש לו ריח של אולד ספייס ומלח.

אני מחייכת ורוכנת קדימה, והוא מדליק את המצית. אני מהופנטת מהאש ממש כפי שאני מהופנטת מלראות אותה מאכלת את הנייר הדק. עשן מסתלסל מהמקל, אל תוך האוויר המלוח, צורב את עיניי כשהוא נושב על פניי.

״תודה,״ אני אומרת, מעיפה ממני את העשן. ״אתה רוצה אחת?״

״בטח,״ הוא אומר. אני מושיטה סיגריה ומתבוננת בו בעיון, כשהוא מצית את שלו, זוהר כתום בוער כשהוא לוקח שאיפה.

״אני מנסה לעשן פחות, אבל נראה שאני לא מצליח להיפטר מהן לתמיד,״ הוא מהרהר ופותח בשיחה.

זו בעיה קשה, וזו בעיה שאסור לי להביא על עצמי, אבל אז גל של אופוריה שוטף אותי, ואני מניחה שזה לא כל כך רע. השיחה לא תימשך יותר מדקה, והיא הופכת את העוקץ החד לנסבל, וזה כל מה שאני צריכה כרגע. זה, וחֶבְרה טובה.

״מתי בכלל הצלחנו לשחרר את הדברים שהכי פוגעים בנו?״ אני ממלמלת.

״טוב, תפסת אותי כאן.״

אני מחייכת. ״איך קוראים לך?״ אני שואלת, מנסה לנשוף עיגול עשן, אך נכשלת כישלון חרוץ.

הוא צוחק, והצליל נשמע צרוד. ״אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה גברת צעירה ויפה שאלה אותי לשמי. השם הוא סיימון.״

בדרך כלל, אם גבר זקן, זר, היה קורא לי 'יפה', זה היה גורם לי לקום וללכת מבלי להביט לאחור, אבל האופן שבו הוא אומר את זה, לא גורם לי אי נוחות. למעשה, הוא גורם לי להרגיש קצת כמו שבית אמור להרגיש. חמים ומקדם בברכה. בטוח.

תחושת הנחמה מפתה אותי לעשות משהו שאני עושה רק לעיתים רחוקות. משהו שאני אף פעם לא עושה. אני אומרת לו את שמי האמיתי.

״סויר. תודה שאתה מארח לי לחברה, סיימון.״

רגע של שתיקה חולף, ואז, ״את רוצה לראות את הקעקוע החדש שלי?״

ההפתעה גורמת לי להשתהות לרגע. הסיגריה נעצרת בחצי הדרך אל פי, ואני אומרת במהירות, ״אשמח מאוד.״ לאחר מכן, אני לוכדת את הפילטר בזווית שפתיי.

הוא מגלגל למעלה את מכנסי הדגמ״ח הקצרים שלו ומראה לי את הקעקוע. קווים שחורים, לא אחידים, יוצרים את המילים פאק יו, באמצע ירכו. הקעקוע עדיין נפוח ומגורה. הפעם, אני באמת נתפסת לא מוכנה.

צחוק נדהם פורץ מגרוני, ואני כמעט מאבדת את הסיגריה שלי תוך כדי כך, אבל לא היה אכפת לי אם זה היה קורה.

״או מיי גאד, אני אוהבת את זה. כנראה יותר מאשר את הבוהן האהובה עליי. זה כאב?״ אני שואלת, ורוכנת קרוב יותר כדי לבחון את הדיו. זה כנראה לא נעשה באופן מקצועי. למעשה, זו עבודה די מחורבנת, אבל אני חושבת שזה מה שאני הכי אוהבת בזה.

״לא,״ הוא אומר, ומנופף בביטול. ״זה תרפויטי. אבל אני לא בטוח למה את מתכוונת כשאת אומרת 'הבוהן האהובה עליי'.״

אני מרימה את כף רגלי השמאלי ומצביעה עליה. ״הזרת שלי ממש חמודה, אתה לא חושב?״

הוא רוכן ובוחן אותה מקרוב. ״את צודקת. גם אני מחבב את הבוהן הזאת.״

בחיוך, אני שומטת את רגלי ובוהה במילים המעוקמות. אני מאוהבת בזה. מאז ומתמיד ראיתי את עצמי כאחת שיכולה להשתמש במעט תרפיה בצורה של החלטה פזיזה... ואולי קצת מטורפת.

אני שואפת מלוא הפה עשן ונושפת אותו החוצה, מנסה להילחם בדחף שעולה בתוכי.

״איפה עשית את זה?״

הוא מושך בכתפו. ״עשיתי את זה בעצמי. שמעת פעם על טֶבּוֹרִי?״

אני מנידה בראשי, ולכן הוא חופר בכיסו ומוציא משם בקבוקון של דיו שחור וקומץ מחטים אטומות.

אני מרימה את גבותיי, תוהה למה שהוא יישא איתו דברים כאלה, אבל שמחה שהוא לפחות משתמש במחטים לא־משומשות.

״זו שיטה יפנית מסורתית. אנשים מכנים אותם בשם קעקועי 'לתקוע ולדקור',״ הוא מסביר.

״איך זה עובד?״

הוא מסביר לי את התהליך, שנשמע פשוט למדי. כל כך פשוט, עד שאני שוקלת לעשות אחד בעצמי. אין לי שום קעקועים, וגם אין לי את המותרות ללכת לחנות ולשלם על אחד.

בדיוק כשאני פותחת את פי כדי לשאול היכן הוא קנה את המוצרים, הוא קוטע אותי, ״את רוצה שאעשה לך אחד?״

אני מטה את ראשי לעברו, חיוך מתגנב אל לחיי.

״כן,״ אני אומרת, ומהנהנת, מחליטה שהרעיון שאדם זר יעשה לי קעקוע בתחנת אוטובוס הוא רעיון טוב מדי, מכדי שאוותר עליו. זו בדיוק הספונטניות מהסוג המושלם שאני זקוקה לו. ״כמה כסף אתה רוצה על זה?״

הוא מניד לעבר שקית הניילון שלי. ״חפיסת הסיגריות הזאת תספיק.״

המבט שהוא שולח לעברי מעניק לי את התחושה הברורה שהוא יותר מעוניין למנוע ממני לעשן, מאשר לעשן אותן בעצמו. אני תוהה אם הוא הבחין מה עוד היה בתוך השקית.

אני מחייכת. ״עשינו עסק. אני רוצה אחד בדיוק כמו שלך. גם באותו מקום. אנחנו יכולים להיות תואמים.״

מוצא חן בעיניי הרעיון שיהיה לי קעקוע תואם לזה של סיימון. אני מניחה שזה גורם לי להרגיש כאילו מצאתי חבר בעולמי הקטן והבודד, ושיהיה מישהו שיזכור אותי, כשבסופו של דבר אעזוב.

וחשוב יותר, אני אוהבת את המסר. כי באמת, המילים האלה ממש חולפות במוחי מדי יום. איזה ביטוי כדאי לקעקע יותר מאשר את המנטרה היומית שלי?

הוא מחייך, חושף שיניים קצת עקומות, ומסמן לי לסובב את ירכי כלפיו. מכנסיים קצרים הם תלבושת היומיום שלי כאן, ולכן הוא יוכל לקעקע בקלות, בדיוק באותו מקום כמו שלו.

האוטובוס מתקרב. אנחנו נפסיד את ההסעה שלנו, אבל אוטובוס נוסף יגיע בעוד שלושים דקות — שפע של זמן לקבל את הקעקוע הראשון שלי.

הוא פותח את הבקבוקון ומוזג מעט נוזל שחור לתוך הפקק, ואז מוציא מחט חדשה מהחבילה.

״דיו של דיונון,״ הוא אומר לי. ״הדיו הכי טוב שניתן להשיג.״

אני מהנהנת, למרות שלא בהכרח אכפת לי. כל מה שכרוך בזה הוא ממילא לא היגייני. אם הגוף שלי ידחה את זה, זאת תהיה צלקת די מגניבה.

למרות שתמיד חיבבתי דיונונים, אז אני מניחה שיהיה נחמד שחלק שלהם יוזרק לתוכי. הם מסוגלים להיעלם כל כך בקלות, ולהסוות את עצמם כדי להתמזג עם סביבתם, וזה כל מה שבאמת רציתי לעשות בחיים. אולי עם הקעקוע החדש הזה, אוכל להעמיד פנים שהדיו שלו ישחק את כל מה שהופך אותי לאנושית, ויאפשר לי להיעלם בדיוק כמוהם.

אני מקדירה מבט, יודעת שזה אף פעם לא כמו בסרטים, שבהם ילד בודד זוכה בכוחות על מדהימים. אני חושבת שאני גם כבר לא כל כך אוהבת דיונונים.

החבר החדש שלי רוכן קרוב אל ירכי, עיניו החומות לא סוטות לרגע מן המשימה שלו, כשידו היציבה להפליא מחדירה דיו לתוך עורי. דקירות הסיכה החדות משחררות סוגים שונים של אנדורפינים לתוך גופי, ואני מחליטה, כאן ועכשיו, שאני מכורה לקעקועים.

זה יותר טוב מסיגריות, למרות שמאחר שהם שלו עכשיו, הוא מרשה לי לעשן פעם אחת נוספת תוך כדי התהליך. כדי להוציא את העוקץ, הוא אומר.

עוד כמה אנשים מצטרפים, וזה גורם לי לצחוק, כשאף אחד מהם לא נראה מופתע אפילו קצת לראות בחורה מתקעקעת בקעקוע טֶבּוֹרִי בזמן שהיא מחכה לאוטובוס, כאילו זו התרחשות נפוצה בפורט ואלן. בחור אחד אפילו בא ומבקש אחד בשבילו, אבל סיימון אומר לו למצוא אותו ביום אחר.

החוויה כולה משונה, אבל היא מביאה לי שמחה, והתחושה הזרה הזאת טובה יותר מסקס. אני חווה כל כך מעט שמחה, ולעיתים קרובות מדי גברים זרים מתקרבים אליי ופולשים לגופי.

והכי חשוב, זה גרם לי לשכוח.

עשרים וחמש דקות מאוחר יותר, סיימון מזדקף, פניו מתעוותות מכאב וגבו חורק עקב כך שהיה נעול בתנוחה לא נוחה במשך זמן רב כל כך.

אני מרגישה רע בשל הכאב שגרמתי לו, והוא כנראה שם לב להבעה שעל פניי, כי הוא שולח בי מבט חמור, ממש כמו שאב היה מביט, כשהוא נוזף בבת שלו. ״אל תרגישי רע בשבילי, גברת צעירה. זו ברכה להיות זקן, וכל ברכה היא קצת מרירה־מתוקה.״

אני עדיין מרגישה רע, אבל מהנהנת ורוכנת כדי לבחון את הקעקוע שלי. הירך שלי אדומה ורגישה, מדגישה את הקווים הנוקשים.

פאק יו באותיות שחורות בולטות, למרות ששלי נראה מסודר יותר משלו. ובכל זאת, האותיות עדיין לא אחידות ובלתי יציבות, ואני מרגישה הקלה. זו הסיבה שאני אוהבת את זה כל כך. ״זה מושלם.״

״בלתי מושלם״, הוא מתקן, מביט בעבודתו.

״בלתי מושלם באופן מושלם,״ אני מתפשרת, ומחייכת אליו חיוך גדול. לחיי כואבות מכך שנמתחו רחב כל כך, אבל בדיוק כמו בכל פעם שהמחט הזאת דקרה את עורי, הכאב מרגיש טוב. ״כל הדברים הטובים ביותר הם כאלה.״

הוא מדליק עוד סיגריה ורוכן אחורה, כאילו אין לו שום דאגה בעולם. סיימון נראה כאילו חי את חייו ביסודיות, ואני רוצה לדעת מה הוביל אותו אל תחנת האוטובוס הזאת, לעשות לבחורה זרה קעקוע באחר הצהריים של יום שלישי.

״את צודקת,״ הוא מודה. ״גם את מאוד מוזרה.״ אני מחייכת חיוך רחב יותר, כשהוא מהדהד בדיוק את מחשבותיי.

״גם אתה, סיימון. גם אתה.״ המבט שאנחנו חולקים אומר הרבה. שנינו מרוצים מכך שאנחנו מוזרים.

ובדיוק אז, האוטובוס מגיע, המנוע רועם. כשהדלתות משמיעות רחש ונפתחות, אני קמה ומציעה לו מרפק, כאילו אני מלווה אותו לנשף.

הוא מנופף בידו ומגרש אותי.

״אני מעדיף ללכת. העצמות הזקנות שלי זקוקות לתנועה, אחרת הן יינעלו לנצח.״

הגבות שלי מתכווצות. ״אז למה ישבת בתחנת האוטובוס?״

הוא מושך בכתפיו. ״עברתי בסביבה, ואת נראית כמו מישהי שזקוקה לחבר.״

אני שומטת את מפרקי, ותחושה נוקבת מוזרה דוקרת בחזי.

אכזבה.

רציתי להמשיך לדבר עם סיימון. לשאול אותו שאלות וללמוד עוד על האיש מאחורי הבגדים הבלויים והדיו של הדיונון.

הוא גם חד אבחנה, ופעם נוספת הוא מבחין בהבעה שעל פניי. או שאולי אני פשוט חושפת יותר מדי את הרגשות שלי.

״אנחנו ניפגש שוב, סויר. לחיים יש דרך משונה לזרוק אנשים שאנחנו אמורים לפגוש, על המסלול שלנו. זה תלוי בך אם להפוך את זה למשהו קבוע.״

״קביעות,״ אני ממלמלת, וטועמת את המילה הזרה על לשוני.

״אתה כבר קבוע, סיימון, ממש כמו הקעקוע הזה.״ הוא מחייך אליי, נצנוץ יודע בעיניו.

״אז אראה אותך בקרוב, נכון?״

אני מרגישה טיפה יותר טוב, לוקחת את שקית הניילון שלי, והרשרוש של הדברים שבתוכה מזכיר לי מה עוד היא מכילה. החיוך הקטן שעל פניי נעלם. סיימון כבר לא יסיח את דעתי ממצבי הממשמש ובא, ולפתע, אני חרדה מהנסיעה הזאת לבד.

״אני מקווה. היה נחמד לפגוש אותך, סיימון.״

אני מסתובבת, ירכי בוערת כשאני עולה על האוטובוס. אני מניחה את המטבעות שלי בחריץ ומוצאת מקום ישיבה הרחק מאחור. העור המזויף חם ודביק כנגד החלק האחורי של ירכיי, אבל אני בקושי מבחינה בזה.

אני מסתכלת מבעד לחלון, זוכה להצצה אחת אחרונה בסיימון המנופף לי, לפני שהאוטובוס יוצא לדרכו.

לפחות לא הייתי צריכה ללכת לקניות ולהשתמש בכרטיס אשראי או להוציא עוד כסף. אני נותנת לעצמי עוד כמה ימים, לפני שיגיע הזמן לשתות משהו.

ואז, אתחיל מחדש כמישהי אחרת.

לא סויר בנט, אלא מישהי שהייתה שמחה אם מעולם לא הייתה פוגשת בה.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי35 ₪ 27 ₪
מודפס98 ₪ 55 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 39.9 ₪
עוד ספרים של לבבות הוצאה לאור
עוד ספרים של ה.ד. קרלטון
דיגיטלי 33 ₪
מודפס 59 ₪
דיגיטלי 33 ₪
מודפס 59 ₪
דיגיטלי 33 ₪
מודפס 59 ₪
דיגיטלי 33 ₪
מודפס 59 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il