דף הבית > הבחורה מקו 88
הבחורה מקו 88
הוצאה: תכלת - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 12-2023
קטגוריה: פרוזה תרגום
מספר עמודים: 320

הבחורה מקו 88

         
תקציר

"מי שמחפש תקווה קטנה, או תזכורת לאופן שבו מפגשים מקריים יכולים לשנות את החיים לטובה, זה הספר בשבילו"
- יו-אס- איי טודיי

ליבי ניקולס עולה על אוטובוס מספר 88 בלי שום ציפיות. החיים שלה דפוקים גם ככה. ברגע אחד היא איבדה הכול: את הזוגיות עם סיימון שהודיע על "פסק זמן", וגם את העבודה שלה, כי, השד יודע איך היא עשתה את זה לעצמה, היא עבדה אצלו. אבל באוטובוס קורה משהו: קשיש חביב פונה אליה ומספר לה שהיא דומה מאוד למישהי שהוא פגש לפני עשרות שנים, באוטובוס הזה ממש. גם לה היה שיער אדום ויפה, בדיוק כמו לליבי.

ליבי מגלה שפרנק איבד את מספר הטלפון שמסרה לו אותה בחורה, ושהוא  מעולם לא שכח אותה, ועל כן בשישים השנים האחרונות הוא נוסע בקו 88 בניסיון למצוא אותה. הסיפור מטלטל את ליבי. היא מרגישה שהיא חייבת לעזור לפרנק לסגור מעגל, ויש לה גם רעיון כיצד. היא גם יודעת שעליה להזדרז, לפני שיהיה מאוחר מדי.

הבחורה מקו 88 הוא ספר אופטימי ומלא חיים. זהו ספר שמאמין בטוב, בהכרת תודה, בחופש לבחור ולממש את הפוטנציאל הגלום בכל אחד מאיתנו. פריה סמפסון, מחברת רב המכר הספרייה האחרונה, שבה עם ספר מחמם לב, שיש בו כבוד עצום לעָבָר לצד הבנה שהחלק החשוב ביותר בחיינו הוא זה שמתרחש בהווה, ברגע זה ממש.

פרק ראשון

פתח דבר 

אפריל 1962

פרנק ראה אותה מבעד לשמשה הקדמית כשהאוטובוס עצר בתחנת קלפּהאם קומון.
היא עמדה בתחנה לבושה במכנסיים בגזרה רחבה ובז'קט טוויד גברי למראה וחבשה ברט שחור בזווית אלכסונית. מתחתיו נראתה רעמת שיער ג'ינג'ית. הוא מעולם לא ראה אישה לבושה כך. שילוב הבגדים היה נשי וגברי בעת ובעונה אחת. ממקום מושבו בקדמת האוטובוס בקומה העליונה ראה פרנק זוג עיניים ירוקות מתחת לברט ולבו החל לפעום במהירות.
קו 88 עצר והבחורה עלתה לאוטובוס ונעלמה בתוכו. פרנק שמע את הכרטיסן בקומה התחתונה מברך לשלום את הנוסעים ששילמו על הנסיעה ודמיין אותה לוקחת כרטיס ומתיישבת. האם כדאי לו לרדת למטה? הוא היסס לרגע ואז הרגיש שאנשים זזים מאחוריו וראה בחטף ז'קט טוויד מימינו. פרנק לא זז והמשיך להסתכל קדימה, אבל מזווית עינו ראה את הבחורה מתיישבת במושב הפנוי מצדו השני של המעבר. היא הניחה את התיק שלה על הרצפה, ליד כפות רגליה, עצמה את עיניה ונאנחה בקול.
האוטובוס יצא מהתחנה והתחיל לנסוע ברחוב הראשי בקלפהאם. הבחורה לא זזה ולא פקחה את עיניה ופרנק היה יכול ללכסן אליה מבטים חטופים. הוא ניחש שהיא קצת יותר צעירה ממנו, אולי בת שמונה־עשרה או תשע־עשרה, אף על פי שהקרינה ביטחון עצמי של אישה הרבה יותר מבוגרת. היא היתה גבוהה להפליא עם צוואר ארוך ודק, סנטר מחודד ועור חיוור כמו פורצלן, ומקרוב הוא ראה שצבע שׂערה זהה לצבע של ריבת התפוזים שהוריו מכרו בחנות שלהם. האוטובוס התקרב לסטוֹקוול והיא עדיין לא זזה, ופרנק התחיל לתהות אם היא נרדמה כשלפתע פקחה את עיניה וסובבה אליו את הראש.
"אתה תמיד בוהה בבנות באוטובוס?"
מרוב בהלה פרנק הסמיק.
"אה... אני..." הוא גמגם ופתאום הרגיש ונשמע כמו ילד קטן. "סליחה."
היא נעצה בו את עיניה הירוקות ופרנק ראה חיוך משועשע מתפשט לרגע על שפתיה. אוי לא! היא צוחקת עליו!
"אמא שלך לא לימדה אותך שזה לא מנומס?"
"סליחה," חזר פרנק ואמר. הלב שלו פעם בפראות והוא תחב יד לכיסו ושלף ממנו את הספר שלו בניסיון נואש לגרום לרגע המייסר הזה להיגמר. הוא היה יכול להרגיש את מבטה נעוץ בו, אז הוא מיהר לפתוח את הספר בעמוד אקראי והעמיד פנים שהוא קורא.
"איזה ספר זה?" היא שאלה.
"'בדרכים' של ג'ק" הוא היסס לרגע כי לא ידע איך לבטא את שם המשפחה שלו. "קרואיק."
"הוא טוב?"
פרנק הרגיש מיד שהתשובה שלו לשאלה הזו תהיה חשובה ביותר ושיש לו הזדמנות אחת בלבד לתקן את הרושם הראשוני שהשאיר עליה. אבל הבעיה היא שהוא לא אהב את הספר. הוא שאל אותו מחבר שאהב את כל מה שקשור לאמריקה והזמין אותו מניו יורק. החבר שלו התלהב מאוד מהסגנון המודרני של הספר ואמר משהו על סופרים מדור הביט, אבל פרנק התקשה להבין את הסיפור הכאוטי והמשונה, ובקושי צלח את עשרת העמודים הראשונים.
"כן. זה ספר מאמריקה. הוא מצוין. כתב אותו סופר מדור הביט."
פרנק קיווה שהמשפט הזה גרם לו להישמע בוגר ומתוחכם אבל הוא ראה שהחיוך המשועשע עדיין לא מש משפתיה.
"מה קורה בו?"
"הוא יוצא למסע. בדרכים."
"כן, את זה הבנתי מהכותרת. ומה קורה אחר כך?"
"הוא פוגש כל מיני אנשים והולך למסיבות ו..."
פרנק ניסה להיזכר מה עוד הוא שמע על הספר, אבל הבחורה הזאת הפכה את המוח שלו לעיסה. היא הסתכלה עליו בשתיקה בלי שום כוונה לגאול אותו מייסוריו.
"האמת היא שאני עדיין בהתחלה," הוא אמר בנימה תבוסתנית.
הבחורה תחבה יד לתיקה בשתיקה, שלפה ממנו מחברת גדולה ועיפרון והתחילה לשרבט בה. פרנק חיכה שתגיד משהו אבל הבין לחרדתו שהוא שעמם אותה ושהשיחה שלהם נגמרה.
האוטובוס המשיך בנסיעה ברחוב סאות' למבֶּת לכיוון ווקסהול ג'נקשן. פרנק רצה מאוד להסתכל עליה עוד קצת, אבל בכל פעם שהעיף לעברה מבט היה נדמה שהיא הרגישה את זה והסתכלה עליו בחזרה, אז הוא נאלץ להסתכל קדימה. היא עלולה לרדת בכל רגע, הוא חשב לעצמו בצער ועצר את נשימתו בכל פעם שהאוטובוס התקרב לתחנה למקרה שזו תהיה התחנה שבה היא תרד. אבל היא לא ירדה, והקול היחיד שנשמע היה קול חריקות העיפרון שלה על הנייר.
בסופו של דבר, כאשר לא היה יכול להתאפק יותר, פרנק פנה אליה שוב.
"מה את כותבת?"
"מה?" היא לא הרימה את מבטה מהדף.
"שאלתי מה את כותבת."
"אני לא כותבת."
"אבל את —"
"הנה." היא תלשה את הדף מהמחברת שלה והושיטה אותו לעברו. פרנק לקח אותו ממנה, הפך אותו בזהירות ותהה מה הוא עומד לראות.
זה היה ציור של איש צעיר, ופתאום פרנק הבין שזה הוא ורעד עבר בגופו. השיער נראה זהה לשלו — היא ציירה אותו בדיוק כפי שהוא סידר אותו, עם וקס כדי לתת לו נפח בחלק הקדמי — והנה גם אוזניו הגדולות והאף העקום שירש מאמו. אבל היא הצליחה לצייר את הפנים שלו בצורה מחמיאה שגרמה לו להיראות טוב.
"זה —" הקול שלו נשמע צווחני כמו של ילד קטן ופרנק התכווץ.
"זאת טיוטה גסה מאוד," היא הוציאה חפיסת סיגריות מתיקה, פתחה אותה ושלפה אחת.
"אני לא מאמין שציירת את זה כל כך מהר."
"אני אוהבת לצייר באוטובוס." היא הדליקה גפרור, הציתה את הסיגריה ושאפה ממנה שאיפה עמוקה. "תמיד יש מבחר מעניין של מודלים, וזה גם די מלהיב כי אי אפשר לדעת מתי הם יסתלקו."
"זה נהדר."
"זה לא אחד הציורים הטובים שלי," היא התעלמה מהמחמאה והניפה את הסיגריה שלה בביטול. "אתה אוהב אמנות?"
גם השאלה הזו נראתה חשובה ופרנק פתח את פיו ועמד לשקר, אבל אז שינה את דעתו. "אני לא מבין בזה הרבה, לצערי. המשפחה שלי אף פעם לא ממש התעניינה באמנות."
הוא ציפה שתלעג לו אבל להפתעתו היא חייכה, הפעם בחום. "גם אבא שלי לא מתעניין בזה. הוא חושב שדמויות הקומיקס ב'דיילי מירור' זאת אמנות. הוא ניסה לשכנע אותי לא ללמוד אמנות."
"זה לא שאמנות לא מעניינת אותי, אני פשוט לא ממש יודע מאיפה להתחיל. זה קצת מרתיע."
"לפעמים זה נראה ככה, אבל זה לא באמת מפחיד. כל אחד יכול ליהנות מאמנות. זה מה שעושה אותה כל כך מעניינת."
פרנק לא היה בטוח שהוא מסכים איתה. ההורים שלו התייחסו לאמנות כמו שהם התייחסו לקולנוע, או לתיאטרון. מבחינתם זה היה משהו שטותי שרק אנשים שיש להם הרבה זמן או כסף יכולים ליהנות ממנו. "אז איך למדת לצייר אם את לא לומדת אמנות?"
"אני כן לומדת אמנות."
"חשבתי שאמרת שאבא שלך שכנע אותך לא ללמוד את זה."
"הוא ניסה, אבל אני לא הקשבתי לו ועזבתי את הבית," אמרה הבחורה. "עברתי לגור עם חברה בקלפהאם ואני עובדת במשרה חלקית בחנות בגדים כדי לשלם את שכר הדירה. לשם אני נוסעת עכשיו. המשפחה שלי ניתקה את הקשר איתי."
היא הפילה את בדל הסיגריה שלה על הרצפה ודרכה עליו. פרנק הסתכל עליה בהתפעלות. הוא היה בן עשרים ואחת אבל לא היה יכול להעלות בדעתו מצב שבו ימרה את פי הוריו כמוה. אבא שלו היה הורג אותו.
"את הרבה יותר אמיצה ממני," אמר, אבל היא רק משכה בכתפיה.
"זה לא באמת אומץ. לא היתה לי ברירה. מאז ומתמיד רציתי רק לצייר."
"ומה תעשי כשתסיימי את הלימודים?"
"אני אהיה אמנית." צמרמורת של התרגשות עברה בגבו של פרנק לשמע המילה הזו. הוא מעולם לא פגש אמנית ולכן היא נראתה עוד יותר אקזוטית ונהדרת בעיניו.
האוטובוס עבר בכיכר הפרלמנט ופרנק השקיף החוצה על כנסיית וסטמינסטר. ההורים שלו לקחו אותו לפה כשהוא היה בן שלוש־עשרה כדי להצטרף לקהל הצוהל בטקס ההכתרה של המלכה. זו היתה אחת הפעמים הבודדות למיטב זיכרונו של פרנק שבה הם סגרו את החנות. הוא דמיין את עצמו פונה אל הוריו עכשיו ואומר להם שהוא לא רוצה לעבוד שם יותר, שהוא חולם על דברים גדולים יותר מאשר לעמוד מאחורי דלפק לשארית חייו. הוא העיף מבט על הבחורה, שהציתה עוד סיגריה ותהה איך זה להיות כמוה — מישהי חדורת מטרה שמוכנה להקריב למענה את הקשר שלה עם משפחתה. התחשק לו להושיט יד ולגעת בזרועה כדי לספוג מעט מהביטחון שלה.
"מה איתך?" היא שאלה כשהאוטובוס פנה לדרך וייטהול.
"אני עובד בחנות של ההורים שלי."
"אתה אוהב את זה?"
"לא, אני שונא את זה. אבל הם מצפים ממני לנהל את העסק יום אחד."
"ומה אתה רוצה לעשות?"
"את מבטיחה שלא תצחקי?"
"אני נשבעת," היא אמרה בהבעה רצינית מאוד שגרמה לו לחייך.
"אני רוצה להיות שחקן." פרנק הבין פתאום שזו הפעם הראשונה שהוא אמר את המילים האלה בקול.
"אני בטוחה שתהיה שחקן מצוין," אמרה הבחורה. פרנק הסתכל עליה כדי לראות אם היא צוחקת עליו, אבל ההבעה הרצינית על פניה לא השתנתה. "אתה אפילו נראה כמו רוק הדסון בסרט 'דו־שיח בחדר המיטות'."
"ממש אהבתי את הסרט הזה. ראיתי אותו פעמיים."
בפעם הראשונה הוא הלך לראות אותו עם רוזמונד גרין, ובפעם השנייה הוא הלך לבדו והתגנב פנימה בחשאי כדי שאיש לא יראה אותו הולך לראות סרט רומנטי בלי בחורה.
"אני הולך לקולנוע בכל הזדמנות שיש לי," אמר. "ראיתי כמעט את כל הסרטים שהוצגו באלקטריק פאלאס."
"אז כבר התחלת לרכוש השכלה בתחום," היא אמרה. "עכשיו אתה רק צריך לספר להורים שלך."
"זה לא כל כך פשוט."
"נכון, אבל אני מבטיחה לך שלא תתחרט על זה. הרי חיים רק פעם אחת."
האוטובוס הגיע לקצה דרך וייטהול והם ראו את כיכר טרפלגר מולם.
"אם אתה באמת רוצה ללמוד על אמנות, זה מקום טוב להתחיל בו," אמרה הבחורה בשעה שהאוטובוס פנה שמאלה מול עמוד נלסון.
"כיכר טרפלגר?"
"לא, מוזיאון הגלריה הלאומית." היא הצביעה על בניין שבראשו כיפה בצד הרחוק של הכיכר. פרנק ראה אותו עשרות פעמים אבל אף פעם לא התייחס אליו. "בפנים יש יותר מאלפיים ציורים מכל רחבי העולם."
"אלפיים? איך אפשר לראות את כולם בביקור אחד?"
"אי אפשר," היא אמרה. "הכניסה חופשית, אז אתה יכול ללכת כמה שתרצה. אני יכולה לבהות שם שעות בציור אחד."
פרנק הסתכל על הבחורה בתדהמה. "שעות רק על ציור אחד? את לא משתעממת?"
"ממש לא. יש ציור בשם 'בכחוס ואריאדנה' שצייר טיציאן. הסתכלתי עליו במשך ימים שלמים. בכל פעם אני רואה משהו חדש."
"וואו!" אמר פרנק.
"לפעמים אני תוהה למה אני טורחת ללמוד אמנות. ללכת לגלריה זה כמו ללמוד מהאמנים הכי דגולים בעולם."
"אז נראה לי שכדאי שאלך לשם." פרנק לא האמין שהוא גר בעיר הזאת כל חייו ואף פעם לא היה מודע לקיומו של המוזיאון. העולם שלו נראה לו פתאום קטן.
הם עברו בכיכר פיקדילי עכשיו, מתחת לשלטי הניאון שעליהם התנוססו פרסומות לקוקה קולה וצ'ינזנו. הבחורה התחילה לאסוף את חפציה ופרנק הבין בבהלה שהיא עומדת לרדת. לרגע הוא לא הצליח לדבר מרוב ההתרגשות שהציפה אותו. הוא כבר הזמין בחורות לצאת איתו בעבר, וחלקן אפילו הסכימו, אז למה הוא כל כך מתוח עכשיו?
"תראי, זה אולי יישמע יומרני, אבל..." היא נפנתה אליו ונעצה בו את העיניים המהפנטות שלה והוא היסס לרגע. "אולי את רוצה ללכת איתי לגלריה הלאומית ביום ראשון הבא? את תוכלי להראות לי את הציור הזה, 'בכחוס ואריאדנה', שאת כל כך אוהבת."
היא צמצמה את עיניה ופרנק ציפה לשמוע אותה דוחה את ההצעה.
"למה לא?" אמרה, והוא הרגיש כאילו הלב שלו עומד להתפוצץ.
"מצוין! זה... תודה!"
"אתה יכול להתקשר אלי," היא אמרה. "יש טלפון בבניין שלי ואתה תמיד יכול לבקש מאחת הבנות למסור לי הודעה."
"בסדר." הוא תחב יד לכיסו ואז קלט שאין לו עט או משהו לכתוב עליו.
"קח," היא הוציאה את העיפרון ואת כרטיס האוטובוס המרובע, כתבה את מספר הטלפון שלה בתחתיתו והושיטה לו אותו, ואז היססה לרגע והרחיקה ממנו את הכרטיס. "אתה לא אחד מהבחורים האלה שאוהבים לאסוף מספרי טלפון של בחורות ואז לא מתקשרים אליהן אף פעם, נכון?"
"ברור שלא!" אמר פרנק. "אני נשבע שאתקשר אלייך הערב וכל יום אם תרצי."
"פעם אחת זה בסדר," היא אמרה וחייכה בשעה שהושיטה לו את הכרטיס. האגודל של פרנק נגע לרגע באגודל שלה כשלקח אותו ממנה והוא הרגיש כאילו נכווה.
הוא הכניס את הכרטיס לכיס המעיל שלו ואז הושיט לה בחזרה את הציור. "תודה שהראית לי אותו. הוא נהדר!"
"אתה יכול לשמור אותו אם אתה רוצה."
"באמת? את בטוחה?"
"ברור. זה סתם שרבוט."
"טוב, אז גם אני רוצה לתת לך משהו." הוא פשפש בכיסיו אבל כל מה שהיה לו הוא העותק של "בדרכים" שחברו השאיל לו. "את יכולה לקחת את זה אם את רוצה. אני לא בטוח שזה מוצא חן בעיני."
"תודה. אני סקרנית לגלות עוד על מר קרואק."
היא ביטאה את שם המשפחה שלו בצורה שונה לחלוטין מפרנק והוא שוב הסמיק.
"אני אחזיר לך אותו כשניפגש," היא אמרה ולקחה ממנו את הספר.
האוטובוס התקרב לכיכר אוקספורד והבחורה קמה כדי לרדת ממנו. פרנק הסתכל עליה וחרת בזיכרונו כל פרט ופרט עד שיראה אותה שוב. הוא רצה להגיד משהו משמעותי או מצחיק שיגרום לה לחייך כשתיזכר בו מאוחר יותר. משהו שיוכלו לדבר עליו בעוד כמה שנים.
"היה נעים מאוד להכיר אותך," הוא אמר, ושוב הרגיש כמו תלמיד בבית הספר.
"גם אותך, רוק הדסון, נתראה בקרוב."
היא פנתה והתחילה ללכת לכיוון המדרגות בלי להביט לאחור.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 44 ₪
דיגיטלי 37 ₪
קינדל 37 ₪
מודפס 50 ₪
דיגיטלי 42 ₪
קינדל 42 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 64 ₪
עוד ספרים של תכלת - הוצאה לאור
עוד ספרים של פרייה סמפסון
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il