דף הבית > החיים המסתוריים של אמיליה
החיים המסתוריים של אמיליה
הוצאה: ספרי ניב - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 07-2023
קטגוריה: ספרות רומנטית וארוטית פנטזיה ומדע בדיוני מתח ופעולה נוער
מספר עמודים: 181

החיים המסתוריים של אמיליה

         
תקציר

"את האמת, זו יותר אגדה, מעט קללה," אמרה, "יש אגדה שמספרת שיש אנשים כמוך וכמו אחותך שמנצלים את כוחם כדי לעשות דברים רעים, אז קיימת אגודה במיוחד לעל־טבעיים מעורבבים כמוך..."

 

אמיליה גארט היא בת 274 והיא שונה מבני משפחתה הערפדים.

ביום הראשון בתיכון "העט הנצחי" היא פוגשת מישהו מסתורי ואז הכול מסתבך.

אמיליה מגלה את עברה ויוצאת למסע כדי להבין מי מנסה להתנקש בחייה.

 

זהו הספר הראשון בטרילוגיה.

 

לינוי אושר חסן, ילידת 2003 מנוף הגליל, למדה ריקוד ומשחק. בימים אלו כותבת את ספר ההמשך.

זהו ספרה הראשון.

פרק ראשון

פרק 1

התחלה חדשה

"אמיליה, קומי, שלא תאחרי לבית ספר!" אימא שלי כריסטינה הרימה את קולה בכעס ודאגה. היא מפחדת כי אני ואחותי תמיד היינו שונות מהמשפחה שלנו כי שאר המשפחה הם ערפדים ורק אנחנו יצור אחר, הייתי מנחשת שאני ואחותי מלאכיות אבל אני לא זוכרת שמישהו מהמשפחה הביולוגית הוא מלאך...

בכלל, אני לא זוכרת הרבה את אימא שלי. קראו לה אוולין. היא תמיד נראתה כמו מלאכית, עיניה היו חומות כמו תלתליה וזה היה הכרחי כי היינו חלק ממלוכה הונגרית, אבל אני לא זוכרת איזו כי גם אני חוויתי טראומה מהמרדף ביער החשוך.

אספר את הדבר האחרון שאני זוכרת מאותה תקופה. אני זוכרת מלחמה וצעקות בין אבירי המלוכה לבין קבוצה המתנגדת לשלטון. בין הגופות נשארו מעט נתינים והיה לי קשה מדי לצפות בכאוס ששרר בעיר.

ארבע אנשים אחזו בנו חזק בזרוע. ניסיתי כמובן להחליף לבגדים של פשוטי עם ולברוח, אך לא הצלחנו.

הם לקחו אותנו ליער ושחררו את האחיזה, "אתן רואות את היער?" שאל המנהיג. הנהַנו. "אתן צריכות לרוץ בכיוונים שונים," הדגיש את שתי המילים האחרונות.

"אבל היא רק בת שנתיים, היא לא תשרוד ביער ובטח שלא יכולה לרוץ." התחננתי בעקשנות, פוחדת שיגיד משהו הרבה יותר אכזרי. "אני אעשה הכול, רק אל תפגע בה. רק לא הבנתי איך אתה בכלל מסוגל להיות כל כך אכזרי? לפי דעתי אתה עושה מתוך פחד או מתוך... בדידות, כן, בדידות. אם לומר את האמת, אני מרחמת עליך ומתביישת בשבילך."

מבטו של האיש שמולנו התכווץ במחשבה, "את יודעת מה? כדי להוכיח לך שאני בן אדם טוב אתן לך לרוץ עם אחותך ביער, אבל אסור לכן לגדול ביחד ואני אהיה מודע לכל דבר שתעשו... אז תיזהרו."

פתאום משום מקום הופיע זיכרון, חיזיון עוד יותר גרוע מהזיכרון הזה – לפתע נזכרתי בנער שנראה כבן שמונה־עשרה בעל עיניים ירוקות־כחולות ואנחנו מתווכחים על משהו חשוב שאני לא יודעת מה הוא. נראה כאילו שהוא וכל שאר המשפחה אוהבים אותי.

קול רך אך עבה נשמע בכל מקום והכריז שצריך להתכנס במקום מסוים. הייתה לי הרגשה רעה בעניין ועדיין כולנו מיהרנו לאותו מקום וראינו עשרה אנשים – שמונה חיילים עם כלי נשק ושני אנשים שלפי דעתי היו בני זוג. זיהיתי בחיזיון הזה את המשפחה שלי.

"אמיליה, תרדי, שלא תאחרי!" קראה לי כריסטינה. אוף, איזו מעצבנת, נאנחתי. צמרמורת עברה לי בגוף בעקבות החיזיון. אני יודעת שהיא דואגת לי אבל הדבר היחיד שמעניין אותי עכשיו הוא להשיג כמה שיותר פרטים על החיזיון, כמו מי הם? מה זה אומר? מתי זה יקרה? והשאלה הכי חשובה, למה הם עושים את זה? אני ממש במתח ובפחד שזה יקרה כי זה כמובן יוביל לאסון נורא לאחר שזה יתגשם. אני חושבת שככל שהזמן עובר כך הפחד מתגבר ואני אפילו לא בטוחה ממה לפחד...

רק לפני כמה חודשים עברנו לצפון קליפורניה, ולמזלי אני אף פעם לא מאחרת ולא מחסירה חוץ מימים שטופי שמש. חוץ מזה שום דבר לא מפריע לי ללמוד ולקבל ציונים טובים, גם לא מחלות.

בעצם... גם כשהייתי אנושית מחלות לא הפריעו לי בלימודים... כאשר הייתי אנושית שמתי את הלימודים והעבודה לפני הבריאות וכולם כעסו עליי ואמרו שהבריאות חשובה יותר.

אבל לי זה לא אכפת. אני שמה את העבודה והלימודים לפני הכול משלוש סיבות:

הסיבה הראשונה, שאני כל הזמן חולה, שמערכת החיסון שלי לא טובה, חסרים לי ויטמינים בגוף, הייתי בתת־משקל ולא יכולתי בשום דרך לעלות במשקל. ותאמינו לי, ניסיתי הכול – הייתי אצל חמש דיאטניות ואף לא אחת הצליחה, נראה לי שהדבר היחיד שנשאר לי זה ללכת לחדר כושר. זה היה ממש מתסכל.

הסיבה השנייה, שהייתה תקופה שבאמת שמתי את הבריאות מעל הכול אבל חיסרתי מהלימודים שנתיים והיה חסר לי המון חומר, במיוחד חומר לימודי בסיסי.

הסיבה השלישית, שאם אשיג עבודה ואתחיל לעבוד, אז לפחות יהיה לי ניסיון שלא להיעדר מהעבודה, כי אין סיכוי שיש עבודה שאוכל לעבוד בה אם אני כל הזמן חולה ובבדיקות לעקמת ואסתמה. אף אחד לא חושב על זה ככה. חוץ מזה אני ערפדית, זה לא אומר שאני פטורה ממחלות כי טכנית אני אנושית ששותה דם ויש לה כוחות אבל חוץ מזה אני לא שונה מהאנושיים.

כריס עלתה לחדרי, "בהצלחה ביום הראשון אבל את יודעת מה אחד החוקים כשאת הולכת למקום ציבורי, נכון?" שאלה.

הנהנתי. "אסור לי שיהיה לי חבר אנושי ואסור לגרום למישהו לחשוד." אמרתי בשעמום וגלגלתי עיניים בלגלוג.

"אבל את מודעת שאת צריכה ללכת לבית הספר, נכון?" היא אמרה בציניות את המשפט השני, "איך את חושבת ללכת לבית הספר מבלי לקום מהמיטה?"

נאנחתי בתסכול, לאחר ביקור של כריסטינה בחדר שלי ירדתי ונכנסתי למכונית לנסוע למרכז העיר.

הגעתי לבית הספר "העט הנצחי" ששונה מכל בתי הספר שהייתי בהם. הייתי ביותר מעשרה בתי ספר וביותר מחמש אוניברסיטאות. אני זוכרת שכריסטינה אמרה שזה יהיה שונה מכל בתי הספר שהלכתי אליהם, כי בבית ספר זה אוכל ללמוד את הכוחות שלי למרות שהתנגדתי בטענה שזה מאוחר מדי ושכבר למדתי לבד. אבל מובן שהיה לה מה לומר ואמרה שיכול להיות שיש לי עוד יכולות שעוד לא עבדתי עליהן.

אני חושבת שבית הספר נראה לי שונה ומוזר משום שאני חדשה פה, אבל אני רואה שאני לא היחידה, ראיתי עוד מישהו שנראה אבוד.

בית הספר צבוע בצבע פסטל אפור וכמו שהבנתי יש בו ארבע קומות, בכל קומה חלונות בצורות שונות ומשונות.

בקומה ראשונה החלונות מעוגלים.

בקומה שנייה החלונות מרובעים.

בקומה השלישית החלונות משולשים.

ובקומה הרביעית החלונות מלבניים.

בית הספר הזה הזכיר לי בית ספר בגרמניה שלמדתי עליו וזכיתי ללמוד בו – באוהאוס. אני לא יודעת אם אתם מכירים אותו כי הוא נסגר בשנת 1933 על ידי הנאצים, מסיבה ממש מטומטמת שהיא המוטו של בית הספר – שלום עולמי.

חיפשתי חניה, מצאתי לאחר כמה דקות, החניתי את המכונית שלי ליד העץ – בצד המערבי הנטוש ולכן יכולתי להיות שם לבדי. פתחתי את תא הכפפות, פתחתי שם קופסה קטנה וצרה בצבע כחול מתכת שבתוכה היו שתי עדשות חומות – צבע העיניים שהיה לי כשהייתי אנושית.

לצערי, אני ובני משפחתי צריכים לשים אותן כדי להסתיר את הצבע האמיתי שבעינינו, שאף אחד לא יפחד מאיתנו.

יש לי עיניים אדומות, אני שותה דם משדים שדומים לחַיות כדי שאתנהג כמו בת אדם. יש לי גם בעיה לא קטנה עם אור השמש.

כן כמו שניחשתם, אני ערפדית כמו שכתבתי מקודם, אלא אם כן אתם חושבים שאני מישהי שיש לה מיגרנה ותכל'ס זה היה נכון לפני שנים רבות.

יש לי הרגל לכתוב את אותו דבר כמה פעמים כדי להדגיש את שאני רוצה להגיד כי כשאני מדברת אז אף אחד לא מבין אותי וזה נהיה מעצבן, אבל מאז הפכתי לערפדית המילים הפכו להיות מובנות יותר.

למי שזה מעצבן אותו, אז סליחה מראש.

בקיצור, יצאתי מהמרצדס האדומה עם הגג הפתוח שדלתותיה פתוחות לכיוון מעלה. הלכתי לכיוון בית הספר ושמתי לב לתלמיד שנראה אבוד, אז סביר להניח שהוא תלמיד חדש כמוני.

יש פה ריח של כלב, כלב זאב. אבל אני חושבת שזה בא מהיער הסמוך לבית הספר, סביר להניח שיש שם חיות וזה יכול להקל עליי אם אני צמאה, אבל מצד שני אני לא צריכה שמישהו יראה אותי שותה.

לנער שראיתי היה שיער חום דבש, עיניו היו ירוקות־כחולות, והוא נראה חיוור יותר מעורי עם מבט שבחיים שלי לא ראיתי, כאילו שהוא לא מהעולם הזה.

הוא מעביר את ידו בין הפוני שעולה לו למעלה, שריריו לא היו בולטים במיוחד אבל יכולתי לשים לב לקוביות שבבטנו מבעד לחולצתו האפורה.

פתאום הבנתי: המראה שלו דומה לנער שהיה בחיזיון שלי, האם זה אותו אחד?

עיניו בחנו את עיניי, כאילו ידע שאני בוחנת אותו... הוא עושה לי את אותו דבר?

הצלצול הבהיל אותי לפתע והלכתי לכיוון כיתת היסטוריה.

בחרתי במגמת אומנות, פסיכולוגיה או פילוסופיה והיסטוריה מכמה סיבות:

אחת, תמיד עניינה אותי פילוסופיה ובעיקר פסיכולוגיה כי הנושאים האלה מלמדים אותנו איך להבין אנשים טובים ורעים יחד או איך לפתור בעיות בדרך הנכונה, פשוט נתקלתי בנושא הזה כי ראיתי את "כמעט מלאכים" לפני כמה שנים ונראה לי שהתמכרתי...

שתיים, בכל שנה שאני נכנסת לבתי ספר אחרים, אני כל הזמן בוחרת ללמוד משהו אחר. בשנה שעברה בחרתי ללמוד מתמטיקה, תנ"ך וגאוגרפיה.

שלוש, רציתי לדעת אילו שטויות מלמדים בבית הספר לגבי היסטוריה.

סיבה רביעית, אני תמיד אהבתי אומנות ותמיד התעניינתי בזה. תמיד אומרים לי שהדמיון שלי גדול ושאני יצירתית מכל הבחינות – אם זה בציור, בכתיבה, משחק, ריקוד, מוזיקה... אבל השנה אני לומדת אומנות ומרחיבה לתיאטרון.

השנה אני הולכת ללמוד גם מקצועות על־טבעיים כגון איך על־טבעי הגיע לעולם ואיך השגנו את הכוחות? זה נשמע מעניין אבל כאילו שזה יעזור לי לשלוט ולהיות יותר מנוסה ביכולות שלי...

נכנסתי לכיתת היסטוריה וראיתי שם את אותו הנער שראיתי היום בבוקר ולידו יש מקום ריק. ישבתי לידו.

התיישבתי לידו ורציתי להבין מי הוא או מה הוא. דבר אחד בטוח: הוא לא אנושי. עד כמה שזכור לי אין יצור על־טבעי שקשור לכלבים, אלא אם כן ההנהלה רצתה לשלב בין העל־טבעי לאנושיים...

הבנות בכיתה אומרות שהמורה להיסטוריה חתיך, אני לא יודעת איך הוא נראה אז גלגלתי את עיניי.

"טוב", המורה להיסטוריה נכנס לכיתה, "אני בילי ג'קסון, המורה החדש שלכם להיסטוריה. כמו שאתם יודעים אני מורה חדש בבית ספר הזה אז תרחמו עליי," אמר בקלילות.

טוב, אני מבינה על מה הן דיברו אבל הוא לא יותר מנראה טוב.

"היי, אני אמיליה, אני חדשה פה," הצגתי את עצמי בלחש לנער שישבתי לידו. הוא סובב את ראשו במבוכה וביישנות. לא הבנתי אם הוא מתבייש לדבר איתי או שהוא פשוט רוצה לשמוע את המורה.

"גם אתה חדש פה?" שאלתי. הוא החזיר את ראשו אליי, והנהן.

"אני ג'ייס, גם אני חדש פה כמו שהבנת." הציג גם את עצמו בלחישה וקולו היה רגוע.

"מי זה מדבר פה?" בילי המורה להיסטוריה שאל בשירה, כולם הסתובבו לשולחן שלנו, "איך קוראים לכם? אני לא חזק בשמות."

"אני אמיליה והוא ג'ייס," השבתי בקלילות אבל קצת הייתי בלחץ כי אף פעם לא פנו אליי בשיעור.

המורה בילי הלך לשולחנו לבדוק את רשימת התלמידים, "אהה, אמיליה ליי גראט וג'ייסון ארל אקולדין," הוא אמר את שמותינו המלאים, בילי הסתובב והלך לשולחן שלנו כדי ללחוש, "תבואו אליי בסוף השיעור."

כריסטינה תהרוג אותי שהסתבכתי ביום הראשון של הלימודים, אלוהים, בבקשה שהוא לא יתקשר לאימא שלי, התפללתי.

 

"אז... ג'ייסון, עכשיו כשאני יודעת את השם המלא שלך, אתה רוצה להיות ידיד שלי?" לחשתי. הוא הנהן ומילא בי שמחה ואושר, הוא החבר היחיד שיש לי בבית הספר.

החלטתי בפעם הראשונה לרכוש חבר למרות החוקים של אימי המאמצת כריסטינה, כי החוקים שלה ממש ישנים ואני רוצה בפעם הראשונה לעשות את מה שאני רוצה, ללכת לפי הכללים שלי – החוקים שלי ולא של כריסטינה, אני יודעת שהיא תכעס אבל אלה החיים שלי.

השיעור הסתיים. אספתי את חפציי והלכנו יחד לשולחנו של בילי, "אני מצטערת שדיברנו בשיעור, פשוט רציתי שיהיה לי ידיד כי שנינו חדשים כמוך ואני זאת שדיברה איתו." אמרתי לו בהתנצלות והגנתי על ג'ייס או ג'ייסון איך שלא קוראים לו... לא הוגן שהוא יקבל עונש בגללי.

בילי רק הקשיב לדברים שאמרתי והנהן מדי פעם, "טוב... אני מבין את הטענות שלך ואני יודע שללמד ביום הראשון זה לא מי־יודע־מה, אף אחד לא מרוכז מפני שרק חזרתם מהחופש הגדול," אמר בהבנה. לא האמנתי שהוא יבין אותנו, רוב המורים לא היו מבינים, אני כבר אוהבת אותו... "אז אני לא אתן לכם שום עונש ואני גם לא אתקשר לאימא שלך, אמיליה," איך הוא יודע על זה?

"אז אני משחרר אתכם אבל אמיליה, אני צריך שתישארי לדקה."

"אני יודעת שזה מוזר כי אתה עדיין לא מכיר אותי אבל אתה יכול לחכות לי מחוץ לכיתה? כי אחרי הכול שנינו הולכים לאותו מקום, רק אם אתה רוצה," אמרתי לג'ייסון והוא יצא מן הכיתה.

הסתובבתי אל המורה, "אתה יצור על־טבעי?" שאלתי בראשי בחשד.

"כן, אני רוח רפאים," הוא ענה ומשך בכתפיו, "אני מַתי לפני מאתיים שנה ורק עכשיו גיליתי איך אני מתגלה לפני בני אדם."

פתאום הופיע לי פלאשבק ובו אני רואה אותי הורגת אותו. ניערתי את ראשי, "תגיד, אני מכירה אותך מאיזשהו מקום?" הוא רק הניד את ראשו.

אולי התבלבלתי עם מישהו אחר.

פניתי לכיוון הדלת אבל בילי עצר אותי, "תגידי, מה שלום דילן?"

כיווצתי את גבותיי. "דילן בסדר, אבל מהיכן אתה מכיר אותו?"

הוא שינה את הבעת פניו מדאגה להתעניינות, "סתם... הוא בא לבית הספר הזה כדי לבדוק אם את יכולה להיות פה, אז דיברנו קצת, בואי נגיד שאנחנו ידידים וראיתי אותו קצת מבואס."

"אה, או־קיי..." השבתי בחשד, נשמע כאילו הוא אמר חצי אמת חצי שקר... טוב אז אני אשאל את דילן כשאחזור.

יצאתי מן הכיתה וראיתי את ג'ייסון, קיבלתי הלם כשגיליתי שהוא הקשיב לי וחיכה לי. "תודה שנשארת עבורי."

"אנחנו גם ככה הולכים לאותו מקום, נכון? לספרייה לקחת ספרים." השיב לי ואני רק הנהנתי.

הספרייה הייתה ממש ענקית, אילו זה היה תלוי בי הייתי גרה שם, אבל בטוח שחצי מהספרים שיש פה כבר קראתי כמה פעמים.

הספרנית עמדה מטר מהדלת הענקית והכבדה, שערהּ ועיניה היו אפורות, גופה היה מעט מלא והיא לבשה חולצה ומכנסיים שנראו כמו חצי חצאית בצבע צהוב, ונעלה נעליים בצבע תכלת.

"היי, מה קורה?" אמרתי לה בחיוך, היא הרימה את עיניה במבט שואל, "יש לך סטייל טוב, ממש אהבתי איך שהתלבשת."

"תודה", היא השיבה, "אז... מה אתם צריכים? אתם תלמידים חדשים? כי אמרו לי שכמה ילדים יגיעו לקחת ספרים."

הנהנתי ופתחתי את הפה בשביל לדבר אבל ג'ייס חטף את המילים מפי, "אנחנו התלמידים החדשים, אז סביר להניח שהתלמידים החדשים הם אנחנו," אמר בציניות.

"בואו אחריי," הספרנית יצאה מהדוכן שלה והתחלנו ללכת אחריה, היא הראתה לנו שקיות עם ספרי לימוד, לג'ייס נתנה שקית ספרים אחת ולי הביאה שתי שקיות ספרים כי אחד לעל־טבעיים ואחד לאנושיים.

"תודה, יום טוב." הודיתי לה ביציאה מהספרייה, המשכתי ללכת לצד ג'ייס.

"תגידי," הוא שבר את השתיקה, הפניתי את מבטי אליו, "למה היא הביאה לך שתי שקיות של ספרים?"

"מה זה משנה?" השבתי לו, "סליחה שזה יוצא רע אבל אתה לא חייב לדעת הכול."

"טוב... את רוצה להיפגש מתישהו?" שאל ג'ייסון.

הנהנתי מופתעת.

למה הוא רוצה שאיפגש אותו? רק עכשיו פגשתי אותו, אז למה...? אולי הוא רוצה שנהיה חברים כמו שאני רוצה או שהוא רוצה להגיד שהוא יודע שאנחנו אויבים?

"אבל מתי?" שאלתי בסקרנות, "בבקשה תגיד שאתה מציע את זה כי אנחנו ידידים.."

"אפשר מחר בחמש לפנות בוקר, ביער, את מכירה?" הציע.

"אני גרה ליד, אפשר אחר כך ללכת לבית הספר, מה אתה אומר?" הצעתי. הוא הפתיע אותי וקיבל את ההצעה.

לאחר שהסתבכנו בבית ספר החדש, לא ידענו לאן לפנות ולבסוף יצאנו לחניה, "להתראות מחר," אמרנו יחד באותו הזמן, צחקנו ולאחר מכן התחבקנו חיבוק חברות ופרדה.

מגעו היה כמו של בן אנוש וחום גופו היה קר שנוטה להיות חם. בכל אופן הוא הלך למכוניתו האפורה ואני הלכתי למכונית האדומה שלי, אחרי היום הנפלא הזה.

נסעתי הביתה.

* * *

נכנסתי בקוצר רוח לביתי דרך דלת הזכוכית שבכניסה. ניסיתי להסתיר את ההתרגשות כדי שכריסטינה לא תשים לב ואז תאסור עליי ללכת לפגוש אותו, אבל לצערי היא שמה לב.

"היי אמ, מה קרה שאת מתרגשת כל כך?" שאלה בחשד ובסקרנות.

"יש מצב שיש לי חבר... או יותר נכון ידיד," תיקנתי במהירות כדי שלא תשאל שאלות. ראיתי על פניה שהיא תתחיל להתווכח איתי על זה. "ואני מודעת לחוקים," הוספתי, "אבל אני רוצה פעם אחת שיהיה לי חבר, זה נורא כל כך?"

כריסטינה נאנחה בתסכול ועצמה את עיניה, "עד כמה את מכירה אותו?" שאלה ופקחה את עיניה בעייפות.

"הוא מבית הספר, קוראים לו ג'ייס, אני לא יודעת הרבה עליו חוץ מהשם השני והמשפחה שלו, בגלל זה מחר בחמש לפנות בוקר אני נפגשת איתו ביער," הסברתי כשראיתי את מבטה המודאג ואז נזכרתי שאסור לי לצאת מהבית חוץ מלשתות דם או לבית ספר כעונש למה שקרה פעם, לפני כמה מאות שנים. "זה בסדר?" שאלתי. החזקתי אצבעות שכן, אני ממש מקווה שהיא תיתן לי להיפגש איתו.

היא נאנחה ומבטה התרכך. "זה בסדר, אבל את צריכה לשתות דם כדי שלא תהרגי אותו בטעות," אמרה בציניות.

צחקתי וחיבקתי אותה, "אני יודעת שאת חושבת שאני יותר מדי מגוננת ודואגת, אני יכולה להתגמש אבל.." השתחררה מהחיבוק, ניסיתי להבין מה היא חושבת... אני לא קוראת מחשבות כמו דילן.

"את צריכה עכשיו לשתות, להתארגן לדייט שלך," הוסיפה בחיוך ואני נאנחתי בהקלה.

"זה לא דייט," הבהרתי לה בכעס אבל היא צחקה.

"טוב, אז תלכי להתארגן ל'לא דייט' שלך," הוסיפה בצחוק, גלגלה את עיניה כשאמרה 'לא דייט'.

"תגידי", שאלה כשכבר הייתי ליד הדלת. הסתובבתי אליה במבט שואל, "איך היה היום הראשון חוץ מהחבר שלך?"

הלכתי לכיוון השולחן כמו בברים, "היה בסדר, אבל היה משהו ממש מוזר עם המורה להיסטוריה..." השבתי.

"איזה דבר מוזר?"

"למורה להיסטוריה קוראים בילי ג'קסון והוא שאל על דילן, כששאלתי אותו מניין הוא מכיר את דילן הוא אמר לי שהם ידידים ושהם הכירו כשדילן בחן את העט הנצחי."

"יכול להיות שהם באמת ידידים כי אני זוכרת שדילן באמת הלך לעט הנצחי כדי לדעת אם להכניס אותך לשם."

קמתי מהשולחן והתכוונתי ללכת אבל כריס עצרה אותי, "תגידי," ראשי ירד לאחור ונאנחתי בעצבים ותסכול, הפניתי את ראשי אליה, "לא סיפרת לי איך היה השיעור הראשון של העל־טבעי ובשאר המקצועות."

אוי, לא ידעתי שהייתי צריכה להיות גם בשאר השיעורים אלא רק שיעור אחד ביום הראשון וזהו, "אז זהו," העברתי את ידי בשערות במבוכה, "אני לא הייתי בשיעורים האלה כי שכחתי אבל אני יכולה ללכת מחר, לכל השיעורים. אל תדאגי," הבטחתי.

כל השיחה היססתי אם לספר לכריס על החיזיון.

יצאתי מהבית ורצתי ליער לשתות את דמם של השדים.

שתיתי את הדם של שד שעורו היה בצבע חום בהיר יפה כזה, הוא היה דומה לבמבי, היה לי קשה להרוג אותו – כשהייתי אנושית אהבתי חיות ובגלל זה הייתי מעדיפה לשתות משקיות דם למרות שלא הייתי רוצה לשתות דם בכלל. שקיות הדם נועדו להציל חיים ורציתי להתנדב במד"א אבל... תמיד לא הייתי חברותית אבל אני בחיים לא הייתי פוגעת בבני אדם גם במצבים שאין בהם ברירה.

חזרתי הביתה, הלכתי לחדרי והבטתי בשעון: ארבע לפנות בוקר.

התקלחתי, מרחתי קרמים על גופי ועל שערי, אחרי הכול הגוף שלי עדיין אנושי. בגלל שהגוף יכול עדיין להתפתח רק לאט יותר מאשר אנושיים, נגיד אני, בגלל שהפכתי לערפדית בגיל שבע־עשרה לפני מאתיים שנה אז עכשיו גופי כשל גיל שמונה־עשרה או תשע־עשרה.

פתחתי את הארון וחיפשתי בגדים.

נתפסה בעיניי חולצה כמו צבע עיניי עם שילוב תפוח אדום, לקחתי טייץ צמוד ושחור כעורב.

רצתי למקום שקבענו להיפגש, פחדתי שהוא לא יבוא או שאולי פתאום יתחרט...

בשעה חמש בבוקר בדיוק הוא הגיע. כששמעתי את צעדיו סובבתי את פניי לעברו. התחבקנו.

"אז.." אמרתי כמו בדרך אגב, "ספר לי קצת על עצמך, ג'ייס," חיכיתי הרבה זמן לרגע הזה.

"מה 'ספר לי קצת על עצמך, ג'ייס?!'" חיקה אותי בצורה מאוד מצחיקה, התאפקתי לא לצחוק.

"שכחת את ה'אז..'" הזכרתי לו בצחוק.

הוא רק גלגל את עיניו, "מה, אני בראיון עבודה?" הוסיף שאלה מצחיקה.

"טוב, אז אני עוד מעט אביא לך את קורות החיים שלי," התלוצץ, צחקתי כמו שלא צחקתי בחיים שלי עד כדי כך שכבר כאב לי בצלעות ונשכבתי על העלים שעל האדמה.

"טוב, אז אהה... קוראים לי ג'ייס אקולדין. אני גר עם הוריי ואחותי הקטנה. לאימא שלי קוראים אסול, היא בת שלושים ושבע אבל נראית בת עשרים ושמונה. לאבא שלי קוראים רוברט, הוא בן ארבעים אבל נראה בן שלושים וחמש. ולאחותי הקטנה אליסון, היא בת שלוש. אני מנגן בגיטרה ולפעמים בפסנתר, לפי מצב הרוח. הגעתי מבולגריה," אמר. היה ברור שהוא לא יגיד לי מיהו באמת, או שאולי הוא לא יודע בעצמו ואולי הוא לא על־טבעי? אולי כל הזמן הזה הוא אנושי? עלו המון שאלות במוחי.

"טוב, יש עוד.." הוא ניתק אותי ממחשבותיי, הוציא את הטלפון שלו מהכיס האחורי והסתכל בשעון. "יש עוד שעה לצלצול, עכשיו תורך לספר לי על עצמך," הודיע לי חגיגית.

קדימה אמיליה, את יכולה לעשות את זה, חשבתי, את רק צריכה לזכור לא לספר שאת ערפדה, הוספתי בראשי.

"טוב, אז אהה... קוראים לי אמיליה גראט, אני חיה עם אימי ועם ארבעת אחיי. ארבעתם עובדים ואני בקושי רואה אותם.

"אני אוהבת לשיר, לרקוד ולכתוב, ובכל שנה אני עוברת לגור בעיר אחרת או במדינה אחרת, בגלל זה אני לא נקשרת לילדים ואתה יכול לנחש שגם אין לי באמת חברים. השנה למשל הגעתי הנה מישראל."

 

כך הסברתי לו פחות או יותר על עצמי. הוא לא יודע שאחת הסיבות – ואולי העיקרית שבהן – שאין לי חברים היא מפני שאני ערפדה, אבל לא באמת יכולתי להגיד לו את זה.

נאנחתי בהקלה. עברתי את שלב ההיכרות בלי לחשוף את עצמי. זו הייתה הפעם הראשונה אז הייתי לגמרי גאה בעצמי.

הוצאתי את הטלפון מהכיס לראות מה השעה. שבע וחצי.

 

"טוב, בוא נלך לבית הספר יש עוד... עוד חצי שעה לצלצול ואני לא רוצה להתחיל לאחר," הסברתי לו. נכנסתי למכוניתו האפורה והוא התיישב במושב הנהג. חגרנו חגורות בטיחות, ויצאנו לדרך.

הגענו שנייה לפני שהמורה הגיעה. היה לנו הרבה מזל שהספקנו להתיישב בדיוק כשהיא נכנסה. השיעור – פסיכולוגיה.

המורה קוראת את רשימת תלמידים, כל אחד ואחת צריכים להגיד אם יש לו ציוד או לא, ממש כמו ילדים ביסודי.

"מישהו רוצה לספר בקצרה על מה הספר 'אודיסאה' מדבר?" היא שאלה ואני הרמתי את ידי כדי לענות. היא הבחינה מייד בידי, הביטה בי ואמרה: "כן, אמיליה, בבקשה," עשרים ושלושה זוגות עיניים הסתכלו בי.

"הסיפור אודיסאה," אמרתי, "מספר על מישהו ששמו היה אודיסאוס ביוונית או יוליוס בלטינית. אחרי שנלחם במשך עשר שנים במלחמת טרויה החל במסעו חזרה לביתו. אבל הוא לא הצליח כי זעמו של אל הים פוסידון סיבך את המסע שלו. אודיסאוס נדרש לחזור לביתו אך ורק עשר שנים ושם חיכתה לו פנלופה הסבלנית. אודיסאוס נאלץ להתמודד עם הרבה מכשולים כמו להתעמת עם קיקלופ, להאזין לשירת הסירנות ולשרוד, כי הסירנות מפתות את הגברים לקפוץ למים ולטבוע. אפשר לסכם ולהגיד שאודיסאוס נאלץ לעבור אין־ספור קשיים."

בתחילת ההסבר הרגשתי נבוכה. כולם הסתכלו בי והתמלאתי חוסר ביטחון, למרות שניסיתי לקרוא יותר את מה שכתבתי.

"אז מהו המסר בסיפור הזה?" המורה ניסתה לעשות לי בוחן פתע. היא לא ידעה שאני למדתי מאתיים ארבעים וחמש פעמים בבית ספר. היא כנראה שמה לב לחוסר הביטחון שתקף אותי ולכן היא עודדה אותי להמשיך לדבר.

 

"אממ.. המסר של הסיפור זה... שהוא... כשלמישהו יש קשיים בחיים, מכשולים שמונעים ממנו להשיג את מטרתו, אנחנו אומרים לו שהוא צריך אודיסאה." הפעמון צלצל והמורה אמרה שצריך לקרוא את הספר ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. תמיד רציתי לקרוא את הספר הזה אבל אף פעם לא הזדמן לי.

 

"אמיליה, את יכולה להישאר רגע? אני רוצה לדבר איתך," המורה סידרה את חפציה והסתכלה בי. לא היה לי שמץ של מושג על מה רוצה לדבר איתי.

אחרי שסיימתי לארגן את התיק לשיעור הבא ניגשתי אליה, "היי, מה קורה?" ניסיתי להקליל מראש את השיחה למקרה שהסתבכתי במשהו, "אפשר לשאול מה עשיתי? או במה הסתבכתי?"

המורה צחקה בקול, "את לא הסתבכת," מבטה היה רגוע ומחויך, "רציתי להגיד לך שאת אחת התלמידות הטובות שיש ושהיו לי, רק הייתי רוצה שתשתתפי יותר או לספר לי אם את מרגישה לפעמים לא בטוחה או לא נעים."

לא ידעתי מה לענות, "אני אנסה כמה שיותר להשתתף אבל אני מפחדת שאני אגיד משהו לא נכון, וגם עברתי דברים בחיים שאני מעדיפה לא לספר. דברים שגרמו לי לפקפק בעצמי." השבתי ולא שמתי לב לדמעות שזלגו בשניות. מייד ניגבתי אותן.

"אני מבינה... החיים זה דבר מסובך, אמיליה, לחלוטין דבר לא קל..." השיבה ברוך, "אבל זה שאת עכשיו פה ומצליחה לחיות כמו שאת רוצה זה נפלא. חשוב מאוד להילחם על דברים טובים כמו ג'ייס," הוסיפה בחיוך.

"ג'ייס הוא רק ידיד שלי אבל כן, הייתי רוצה שזה יהיה יותר מזה, אבל למה שהוא ירצה אותי?" אמרתי בעצב. זה היה מוזר ביותר לדבר עם מורה לפסיכולוגיה על החיים בלי שום הכנה מוקדמת.

"עוד מעט הצלצול אז אני אקצר, את יכולה לעשות הכול. דעות וביקורות הן רק רעשי רקע, אין צורך להתייחס אליהן ברצינות יתרה."

"תודה... תודה שדיברת איתי, השיחה הזאת עשתה לי טוב. נתראה מחר."

נפרדתי ממנה שתי דקות לפני הצלצול. יצאתי מהכיתה, הלכתי לכיוון הלוקרים ופתאום שמעתי את ג'ייס שואל אותי בחשד: "איך בדיוק את מכירה טוב כל כך את הסיפור הזה?" מבטו היה מופתע.

קפצתי מרוב פחד, "מטומטם, הבהלת אותי!" נתתי לו מכה בזרועו, "אני לומדת כי למדנו את זה בשיעור שעבר וחוץ מזה אני קוראת ספרים." ניסיתי להתחמק משאלותיו של ג'ייס, "לעומת אנשים אחרים..." רמזתי לו תוך כדי שצעדתי לכיוון הדלת. הוא כנראה מעולם לא קרא ספרים.

"היי", קרא, "אני כן קורא ספרים אבל לא כאלה." הבהיר במהירות.

"מה זאת אומרת 'לא כאלה?'" שאלתי בפרצוף מעוות תוך שאני מחקה את קולו.

"נו... את יודעת", היסס וסימנתי לו להמשיך, "סיפורים ישנים זה לא הסגנון שלי. אני אוהב יותר לקרוא אקשן, דרמה, על־טבעי, פנטזיה, דברים כאלה..."

"אבל בסיפור הזה יש כל הז'אנרים שאתה אוהב", הבהרתי לו. הוא כנראה קורא ספרים לא עד כדי כך ישנים.

לאחר שהבהרנו את הדברים הלכתי לשיעור האחרון, הוא שייך לעל־טבעי. אולי זה יעזור לי בעניין הכוחות שלי.

המורה נכנס. צבע גופו כהה, עיניו היו כחולות, שערו מתולתל חום והוא לבוש כמאמן כושר.

"שלום לכולם," אמר, רק עכשיו שמתי לב שיש יותר משני מורים, "שמי ויליאם, המורים שלידי הם ספנסר ומרטין. במשך השבוע הקרוב נעשה מבחנים לכל העל־טבעי כדי לבדוק איזה תלמיד שייך לכיתה או לאזור."

המורה השני ששמו ספנסר הסתכל בי באופן מוזר בעיניו החומות, "אני רואה שיש פה מישהי שהיא יותר מיצור אחד," מסביבי היו לחישות ולא הבנתי למה הוא אמר את זה.

התקרבתי אליו, "למה אתה חושב כך?" שאלתי.

הוא נגע בראשי ולאחר מכן צילם אותי והראה לי את התמונה. ראיתי את עצמי עם קרניים וכנפיים. מעולם לא תיארתי לעצמי שיש לי הדברים האלה, כריס וכל השאר ידעו על כך? איך ג'ייס לא פחד ממני?

המורה לקח אותי לצד ואמר, "אני אכוון אותך יותר פרטני כי אני מומחה בזה. זה לא יהיה קל, אז אני אומר מעכשיו."

"אז זה אומר שאני לא צריכה להיות במבחנים?"

"את במיוחד צריכה להיות במבחנים כי אנחנו לא יודעים אילו תערובות של יצורים את ולא נדע מה ללמד אותך," השיב בקשיחות מהולה במעט רכות, "המבחנים מתחילים מחר, הייתי אומר לך להתכונן אבל אין לך שום דרך להתכונן." והוא הלך למרכז החדר.

איזה מורה מוזר, חשבתי והלכתי למכונית לנסוע הביתה.

בבית ראיתי את דילן וכריסטינה.

"שמעתי שהיה לך דייט," לגלג דילן.

"זה לא דייט," אמרתי.

"טוב, אז... איך קוראים לחבר שלך?" שאל בחשדנות וסקרנות.

"קוראים לו ג'ייס אקולדין." שמתי לב שדילן וכריסטינה הם נהיו עצבניים וקפאו כאילו הכיתי אותם מתחת לחגורה.

"אמ, את זוכרת שאנשי זאב הם האויבים שלנו, נכון?"

"כן, למה?" שאלתי, יכול להיות ששכחתי משהו? שאלתי את עצמי.

"משפחת אקולדין הם אנשי זאב, זאת אומרת שג'ייס אקולדין הוא איש זאב, את לא יכולה להיות איתו." הסבירה כריס בעצב.

אז בגלל זה הרחתי ריח של זאב, ג'ייס הוא איש זאב!

"אבל עד שהוא ידע שהוא איש זאב, אני יכולה להיות איתו?" הם הנהנו.

"אבל, אמ, רק תיזהרי." אמר דילן בדאגה.

"בסדר, אל תדאג. אני הולכת להיפגש איתו." הודעתי להם.

"אם כבר מדברים על בני זוג..." שניהם הפנו אליי את מבטיהם, "דילן, אתה יכול לבוא איתי לרגע ליער להליכה?"

הוא הסתכל בי בחשד אבל בכל זאת בא איתי. התחלנו ללכת "תגיד, אתה מכיר את בילי ג'קסון?"

הוא נעצר לפתע, מבטו היה לחוץ "לא," הכחיש והמשיך ללכת, "למה שאכיר אותו?"

המשכתי להסתכל על פניו, "כי הוא המורה שלי להיסטוריה, כפי שאמרתי לכריס, והוא שאל עליך."

"מה הוא אמר? בדיוק."

נאנחתי, "הוא אמר שאתם ידידים ונפגשתם בבית הספר כשהלכת לבדוק אם הוא טוב, התכוונתי לבית הספר – כמובן."

 

ליד הבית שלי ראיתי את ג'ייס בתוך מכוניתו.

"היי ג'ייס, מה אתה עושה פה?" שאלתי בחשדנות.

"באתי לאסוף אותך לבית הספר," ענה לי בבלבול.

נאנחתי, "היום יום שבת, אין בית ספר," לאחר שעשיתי לו סדר צחקתי עליו ועל הבלבול שלו.

"'כנסי," ציווה בשמחה.

נכנסתי למכוניתו האפורה, חגרתי את עצמי ונסענו.

"לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי בחשד.

"זו ההפתעה," אמר בהתרגשות.

נסענו למקום קסום, למקום שבחיים לא ראיתי.

עברנו דרך צמחים מטפסים, צמחים שטיפסו על הענף ועל הגזע. המקום היה בהיר וראיתי מפל והמון פרחים צבעוניים וצמחים ירוקים.

ישבנו מתחת לעץ לבן־ורוד סמוך למפל, ג'ייס קטף שני פרחים.

את הפרח הראשון הניח על שערי וצבעו הוורוד־כתום העניק ניגודיות רבה בין צבע השיער לצבע הפרח. את הפרח השני הוא נתן לי להחזיק. הוא היה סגול־כחול.

הוא עטף את כתפיי בזרועו וקירב אותי אליו.

הנחתי את ראשי על כתפו, עצמתי את עיניי ואז הוא לחש לי באוזן: "זה המקום רק שלנו."

"אני אוהבת אותך." לחשתי, אני רוצה שזה תמיד יהיה כך, חשבתי.

"גם אני אוהב אותך." לחש לי באוזן ולאחר מכן נישק אותי בקצה הראש, חייכתי.

הקשבנו לשירת של הציפורים ולפכפוך המפל.

הייתי באובדן חושים. איבדתי את תחושת הזמן, אני לא יודעת כמה זמן אנחנו היינו כך.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי35 ₪ 27 ₪
מודפס98 ₪ 55 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 39.9 ₪
עוד ספרים של ספרי ניב - הוצאה לאור
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 101 ₪
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 92 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 103 ₪
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 118 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 84 ₪
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 85 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il