דף הבית > החמורים
החמורים
הוצאה: ספרי ניב - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 02-2024
קטגוריה: עיון / ספרות מקצועית
מספר עמודים: 463

החמורים

         
תקציר

“אחד מסימניו של הפילוג המתקרב והולך בעם היהודי – הינו גל השנאה ליהדות ולציבור שומרי התורה, גל שנאה ההולך וגואה בקרב הציבור החילוני, שנאה שיותר משהיא רציונלית היא אמוציונלית, ועמוקה ביותר...” פרופסור ישעיהו ליבוביץ’ .

לפנינו סקירה היסטורית של אחד השסעים המשמעותיים ביותר בחברה היהודית־ישראלית המתהווה, השסע בין חילונים לדתיים, שנמשך שנים רבות. הקמת מדינת ישראל ב־1948 לא רק שלא מיתנה את המחלוקות אלא אף העצימה אותן. בספר זה בחרנו להאיר בצד המחלוקות את אותם חלקים בחברה החילונית השוטמים את החרדים, הדתיים והמסורתיים בגלל דבקותם בדת ובמסורת ובעיקר בגלל נטייתם הפוליטית; את כל אותם אלה שבמעשיהם גורמים לכך שהאריג החברתי היהודי־ציוני־ישראלי מתחיל להיפרם. את אותם אלו שרואים עצמם כחמורו של משיח בן דויד. מכאן שמו של הספר: החמורים.

המחבר מציע זוויות התבוננות מקוריות לסוגיות חשובות שמעסיקות את המבקשים להבין את פשר הכעס והשנאה המפלגים את החברה היהודית בישראל, והוא עושה זאת באמצעות שאלות קשות הקשורות במהות הקונפליקט המתרגש עלינו – האם החברה הישראלית משנה פניה? מה הוא מקומה של הדת היהודית בחברה המתהווה? התיתכן אנטישמיות של יהודים כלפי יהודים בישראל? מה היא שנאת חינם? כלום ייתכן שעיקר המחלוקות כלל אינו קשור לדת וליהדות אלא לשאלה מי יהיו אלה שישלטו על דרך חלוקת המשאבים בחברה? בחיבור זה מבקש המחבר להציג בפני הקורא השמאל־חילוני את הצד אשר לא מוצג בפניו די הצורך, את מה שמעולם לא רצה לראות – את עצמו.

 

אבי וייצנר,  סא"ל (בדימוס), בוגר המגמות לחינוך ומדע המדינה באוניברסיטת חיפה, מוסמך למנהל עסקים מאוניברסיטת בן גוריון בנגב, היסטוריון חובב, חילוני.

פרק ראשון

פתח דבר

 

בסביבות השעה שמונה החלטנו לצאת לכיוון בית הצנחן.

"תגיד," שאלתי את דני, "כמה זמן ייקח לנו לנסוע מכאן לבית הצנחן?"

דני היסס, אחר כך אמר: "אה, משהו כמו חצי שעה. יש פקק תנועה, אמרו ברדיו, לא שמעת?"

"וואו, לא נספיק," אמרתי, "אין דרך אחרת? עוקף פקקים או משהו?"

"או־קיי, אתה יכול לנסוע דרך בני ברק, לצאת לכביש גהה, לחזור דרך צומת פתח תקווה לרמת גן, ומשם לחתוך לבית הצנחן."

"דרך בני ברק?" שאלה דינה שעד לאותו הרגע נראתה אדישה לגמרי. "זה לא מסוכן? רכב צבאי... עוד יזרקו עלינו אבנים."

"דינה," אמרתי, "אולי מספיק עם זה? אני צריך להגיע בשמונה ורבע לבית הצנחן. נוסעים דרך בני ברק וזהו, הרי לא מדובר בעזה או אנ'לא יודע מה."

ה"אפלאוז" הצבאי השתלב במהירות ברחוב הסואן. פנינו לכיוון דרום, חצינו רחוב שקט, עברנו ליד תחנת כיבוי האש של רמת גן, ואחר כמה מאות מטרים נכנסנו לתחום העיר בני ברק.

מעבר חצייה: אישה, כובע לראשה, עגלת ילדים לפניה, וארבעה ילדים עם כיפות ופאות עמדו לידה. היא נראתה כמי שמבקשת לחצות את הכביש. עצרתי ואפשרתי לחבורה לעבור.

"כמה ילדים יש להם," שמעתי את דינה מסננת בארסיות, "כמו שפנים... ראית את הילדים האלה? הם כולם נראים כאילו יצאו מאיזה שטייטל או אני לא יודעת מה... איזו פרימיטיביות, הם מתרבים בקצב כזה, בסוף ישתלטו לנו על המדינה..."

"נו, באמת, מה קרה לך?" מצאתי את עצמי מגונן על האישה וילדיה.

המשכנו בנסיעה, ובשלב מסוים הפניתי את תשומת ליבה של דינה לבניין יפה ומואר שחלפנו על פניו.

"נו, בטח, עוד ישיבה שנבנתה לטובת אלה הנהרגים באוהלה של תורה. חבורת בטלנים, גוזלים את כספם של החולים והנזקקים. טפילים... זה פשוט לא ייאמן הגזל הזה. פרזיטים שחיים על חשבוננו והורסים באופן שיטתי את המדינה בלי לתרום לה כלום."

מראה של כמה אברכים הלבושים בקפוטות הוציא את דינה מדעתה: "הנה, תראה איזה בריאים הם נראים, איזה בריונים, אפשר וצריך לשלוח אותם לעבוד. שילכו לעבודה, הבטלנים, שיחליפו פועלים זרים, שיעשו משהו."

הדרך נמשכה, ובתוך זמן קצר מצאנו את עצמנו מסתובבים ברחובות בני ברק, לא יודעים איפה בדיוק אנחנו נמצאים ואיך מגיעים משם לכביש גהה. "בואי נשאל את הבחור הזה איך יוצאים לכיוון גהה," אמרתי והצבעתי על בחור ישיבה שהלך על המדרכה.

"מה פתאום?" ירתה דינה בהיסטריה, "אני לא שואלת כאן אף אחד שום דבר, אל תעצור, לא יענו לך, זה רכב צבאי ואני אישה, הוא לא ידבר איתי!"

"דינה, בחייך, מה קורה לך? הוא בן אדם בדיוק כמונו, ברור שהוא יענה לנו."

בחור הישיבה התרחק. פתחתי את החלון בצד שלי ופניתי לנהג שרכבו נעצר משמאלי. "סליחה, אולי אתה יודע איך מגיעים לכביש גהה?"

הנהג, חרדי לבוש בקפוטה, ענה: "זה קצת מסובך, סע אחריי."

"מה אתה עושה?" הזדעקה דינה, "אולי הוא יבלבל אותנו בכוונה. עוד יחטפו אותנו."

שלוש דקות אחר כך היינו בצומת קוקה־קולה, בדרך לבית הצנחן.

בסוף שנת 1995, מאז אותו ערב מר ונמהר שבו נרצח ראש ממשלה בישראל, היה נדמה שהחברה הישראלית, השסועה והקרועה בלאו הכי, עולה על מסלול התנגשות, שהיה עלול להוביל אותה להתרסקות כללית.

הרצח הנורא של ראש הממשלה דאז יצחק רבין היה שיאו של מאבק בין־תרבותי ואידאולוגי שהלך וצבר תאוצה, זה היה מעשה שהכה את החברה הישראלית על כל חלקיה מכה קשה ביותר.

נראָה שמעשה קשה כל כך יביא בעקבותיו חשיבה מחודשת של כל חלקי החברה באשר לעתיד המדינה ולטמון בחובו. אולם בניגוד למצופה, מעשה נורא זה לא רק שלא הוביל לצמצום השסעים התרבותיים והאידאולוגיים בחברה הישראלית ולאיחויָם, אלא אף החריף אותם במידה רבה והוביל את המאבק לשיאים חדשים שכמותם לא נודעו.

הבחירות לכנסת בשנים 1996 ו־1999 חשפו יותר מאי־פעם את עומק השסע שנוצר בחברה בין חילונים לדתיים. מצד אחד "ש"ס", מפלגה חרדית, זכתה בהיקף תמיכה ומנדטים חסר תקדים והפכה למפלגה השלישית בגודלה בכנסת, ומצד שני לראשונה בתולדות מדינת ישראל קמה מפלגת "שינוי", מפלגה חילונית אנטי־דתית במוצהר, שחרתה על דגלה מלחמה בדתיים ובמפלגות הדתיות המייצגות אותם. מפלגה זו, שמצע הבחירות שלה הושתת כולו על שלילת החרדים ועל התנגדות להשפעתם על הציבוריות הישראלית, זכתה בשישה מנדטים.

עדויות וסימנים לשבר המעמיק בחברה היהודית בארץ היה ניתן למצוא מדי יום ביומו בדבריהם של חברי כנסת ישראל שנישאו מעל בימת הכנסת, בהתבטאויות של פוליטיקאים ממולחים לכלי התקשורת, בהתייחסויות חריפות וגסות ביותר בכלי התקשורת מצד מי שמכוּנים "העלית האינטלקטואלית", בדיווחי העיתונות הכתובה ובשידורי החדשות ברדיו ובטלוויזיה. ולאחרונה, עם כניסתם של חרדים לשכונות מגורים חדשות בערים ברחבי הארץ, בעימותים של ממש.

כותב שורות אלו הינו חילוני למהדרין. הוריו, זוג ניצולי שואה, עלו לארץ בשנות הארבעים, התגייסו לצה"ל, שירתו בחטיבת גולני ושם הכירו. לאחר שהשתחררו מן השירות הצבאי, נישאו והקימו את ביתם ביישוב חילוני שבו נולד המחבר.

כאדם חילוני, החי בחברה חילונית, מוצא עצמו כותב שורות אלו מזדעזע בכל פעם מחדש מרמת העוינות והשנאה שמפגינים אנשים משכילים, נאורים לכאורה ובעלי דעות מתונות על כל נושא שבעולם, כלפי אנשים אחרים הזרים להם לכאורה, אולם גם מוכרים להם מאוד.

מעקב אחר הרטוריקה כלפי הקבוצות הדתיות, הקולחת מבין שפתותיהם של פוליטיקאים, ידוענים ורבים אחרים מן המחנה המכנה את עצמו "נאור", מעלה שאלות קשות ביותר:

איך הגענו לכך שרבים מחברי הקהילה החילונית בישראל מפתחים רגשות שליליים קיצוניים כל כך כלפי היהדות האורתודוקסית? איך קרה שרבים כל כך מהזוגות היהודים בישראל של המאה העשרים ואחת מעדיפים שלא להתחתן באמצעות רב בחתונה מסורתית? האם ישראל, בסוף האלף השני, הפכה למדינה שאינה שמה את היהדות במרכז הוויית זהותה? האם ישראל של סוף שנות התשעים אינה בטוחה ליהודי חובש כיפה? האם הפכו מי מהישראלים החילונים לאנטישמיים?

רצח רבין, ויותר מזה, בחירתו של בנימין נתניהו לראשות הממשלה בבחירות ב־1996, עוררו ברבים בציבור החילוני בישראל תחושות של זעזוע, תסכול עמוק וזעם על הציבור הדתי. הדתיים נתפסו כמי שנושאים באחריות ישירה לביצוע בפועל של רצח רבין וכמי שהביאו, בזכות שיעורי הצבעה גבוהים ביותר, לבחירתו של נתניהו. תחושות אלה הובילו לפרץ חסר תקדים של פרסומים והתבטאויות נגד דתיים, אם בראיונות בתקשורת האלקטרונית או בשיחות חולין, במאמרים בעיתונות או בספרות העיון. גם הסגנון הפך ברוטלי ביותר. הפרסומים נגועים בשנאה חסרת תקדים כלפי ציבור חובשי הכיפות בישראל. ביטויים כגון "נמלים שחורות", "ארבה מזמזם", "מגפה שחורה", "כוחות השחור", "תופעות מגונות וחשוכות", "מכללות העלטה", "חוטפי הנשמות", "עלוקות", "נחשים", "גנגסטרים חמושים", "פושעים נגד האנושות", "סדיסטים" ועוד, הפכו למטבעות לשון מקובלים בפי העלית האינטלקטואלית השמאלנית־חילונית בישראל בשנים האחרונות.

בספרו "חמורו של משיח" מציין ספי רכלבסקי כי הרב קוק ראה בחילונים בבחינת חמורו של משיח, חמור מלשון חומר, שעליו רכוב המשיח הדתי הרוחני. על פי רכלבסקי, הרב קוק האמין שאחרי שהחילונים יבנו את המדינה החומרית, ישתלטו עליה הדתיים אשר יקימו במקומה מדינה רוחנית משיחית. החמור, אליבא דרכלבסקי, נתפס ביהדות כבעל חיים המייצג, בין היתר, רשעות, טומאה ושטניות. הופעת המשיח תהא אפשרית רק לאחר הכנעת כוחות הרשע המיוצגים בחמור.

מכאן שהציונות וחסידיה החילונים מהווים את התחלת הגאולה, השלב הראשון – שבו נועד לחמור החילוני החוטא, יוצר המדינה, הפושע והבונה, תפקיד אחד ויחיד: להיות מי שלאחר הכנעתו יישא על גבו את משיח בן־דוד.

באקט הרכיבה, טוען רכלבסקי, ראה הרב קוק התגלמות הכנעתו של החמור תחת כוחו של המשיח. המשיח מנצח את החמור המייצג את כל הרע שבעולם.

הצגת משנתו של הרב קוק באופן קיצוני כל כך היא מעשה אופייני לחוגים רחבים בחברה החילונית. מטרתה לשלח חיצים בציבור הדתי והחרדי, להביא להרשעתו הקולקטיבית ברצח רבין ובכך לשלול את הלגיטימיות שלו למעורבות בחיים הציבוריים בארץ, במיוחד נוכח תמיכתו בליכוד ובימין הפוליטי.

מדובר בניסיון לפענוח דמותה של החברה הדתית בישראל על בסיס שימוש מניפולטיבי בציטוטים שונים, בני מאות שנים, של רבנים. כמה מן הציטוטים אינם רלוונטיים כלל. זהו ניסיון ברור להציג את החברה הדתית־מסורתית כחברה מקובעת, פרימיטיבית ובלתי משתנה.

אין בהצגה זו כל ניסיון אמיתי להתמודד עם שורשי המחלוקת האידאולוגית־תרבותית, אין בה כל ניסיון להבין את האחר ולהכירו. יש ניסיון ברור להכפיש, לבזות ולהשפיל אותו, להציגו כזר ומוזר.

יתרה מזאת, לפנינו ניסיון מרושע לפרוט על תחושות אנושיות של חשש ופחד מהשונה ומהלא מוכר, תחושות ידועות המוגדרות בפי חוקרים כחרדות אטביסטיות, שמייצגות חרדה ופחד מפני הלא ידוע, חרדות שמובילות לשנאת החרדים, שנתפסים בעיני חלק מהציבור כזרים ולא מוכרים. רבים בקרב האנטישמים וגזענים אחרים לדורותיהם עשו ועושים עד היום שימוש בחרדות אנושיות אלו.

ההתנגדות החריפה לקבוצות הדתיות שאפיינה את בחירות שנת 1996 הייתה אחד משיאיו של תהליך, שהחל ביום שבו קראו האבות המייסדים של הציונות תיגר על היהדות האורתודוקסית של מזרח־אירופה בשלהי המאה התשע־עשרה, ומאז הסלים לאיטו לאורך השנים.

התחזקותו של המחנה החרדי־דתי בעקבות המהפך הפוליטי־חברתי של שנת 1977, שהוביל לגלישתו ההדרגתית של מחנה זה למרכז ההוויה הישראלית, הגבירה עוד יותר את עוינותו של חלק מהמחנה החילוני כלפי ציבור חובשי הכיפות. התמיכה העצומה שמפלגת "ש"ס" זוכה לה בקרב הציבור המזרחי וציבור בעלי התשובה בשנים האחרונות, החרידה את הציבור החילוני ודחפה חלקים ממנו לנקיטת עמדות קיצוניות במיוחד, עמדות שהרחיבו והעמיקו את השסע בין דתיים לחילונים בארץ לשיא חסר תקדים, למלחמת תרבות – לפי הגדרתם של החילונים. לדעתי, אי אפשר להימלט מהתחושה שעמדות אלה – הקיצוניות כל כך והנגועות באנטי־דתיות קשה במיוחד – אינן חפות מגזענות של ממש.

העניין הזה של שלילת הדתיים, ובשלבים מאוחרים יותר שנאת ש"ס, הופך ל"בון טון החילוני". חילונים רבים מגדירים ישראליות על דרך השלילה; ישראליות היא כל מה שאינו "אגודת ישראל", חרדים, ש"ס, דתיים או "גוש אמונים". אין זה עוד ויכוח, קשה אך לגיטימי, באשר למי יהיה בשלטון וכו'. הוויכוח הופך ארסי ונטול מעצורים, ויכוח על להיות או לחדול.

דוגמאות להלכי רוח אנטי־דתיים אלה מובאות לאורך כל הספר, וכן במחקרים שפורסמו לאחרונה ושממצאיהם מצביעים על המגמה האנטי־דתית שמאפיינת חלק מהציבור החילוני. ציבור זה (החילוני) רואה עצמו יותר ישראלי מאשר יהודי, בז לחרדים ולדתיים ורואה לפחות בחלק מהם אויב. זאת למול נתונים שמצביעים על כך שלמרות זיקתם החזקה ליהדותם, הרי 84% מקרב בני הנוער המסורתיים, 81% מבני הנוער הדתיים ו־65% מאלו החרדים מגדירים עצמם כבעלי זהות ישראלית חזקה מאוד.

דוגמה קיצונית נוספת להלכי הרוח השליליים שפשו בקרב הציבור החילוני, בכל הקשור לחדירתם של אנשי מפלגות הימין וגורמים דתיים לנבכי ההוויה הישראלית, ניתן למצוא בתגובתו של חלק מציבור זה, החילוני, במקרה שלהלן:

במהלך אוגוסט 2000 צצה ועלתה לתודעה הציבורית תנועה קטנה ושולית בשם "ניו יזראל". אנשי התנועה (אוסף של ידוענים, בדרך כלל אשכנזים, חילונים, מבוססים כלכלית ובעלי רקע אקדמי) קראו להקמתה של ישראל חדשה במקום אחר. לדבריהם, ישראל במתכונתה הנוכחית ובשליטת הימין והחרדים איננה מתאימה להם, ולהערכתם היא בדרכה לאבדון. הפתרון, לשיטתם של אנשי חבורה זו, היה לעזוב את הארץ ולהותירה בידי מי שכבשו (גנבו) אותה מידיהם. ישראל, על פי תפיסתם של אנשי "ניו יזראל", טובה וראויה רק כל עוד היא משרתת את תפיסת עולמם.

חיבור זה לא נכתב כדי לשכנע מי מהקוראים כי המצב חמור. ברור לכול שנכון לסוף המילניום הנוכחי (החיבור נכתב בשנת 1999) החברה הישראלית נמצאת בפרשת דרכים רצינית ורבת־משמעות, עד כי יש הטוענים שאנו עומדים על סף תהום ממש. החיבור נכתב בעיקר כדי להציג בפני הקורא השמאלני־חילוני את הצד אשר לא מוצג בפניו די הצורך, את מה שמעולם לא רצה לראות, את עצמו...

מול עינינו מתרחשת תופעה מיוחדת במינה של שנאה עצמית בדרגה חמורה במיוחד. חלק מהציבור השמאל־חילוני בישראל ספוג בדעות קדומות – פועל יוצא של חינוך מגמתי ממושך – רוחש בוז ותיעוב עמוק ביותר כלפי כל מי שאינו חלק מהקולקטיב השבטי הצר, כלפי כל מי שהצטייר בעיני חלק מהאבות המייסדים כמחויב בשינוי יסודי, אשר אם לא יתחולל, ימנע חלילה את נסיקתה של המהפכה הציונית כולה לעתיד מזהיר ויביא חלילה להתרסקותה.

פרדוקסלית, השנאה, הבוז והתיעוב הבסיסיים הולכים וגוברים ככל שהחרדים והדתיים נעשים יותר ויותר דומיננטיים בחיים הארץ־ישראליים. השמאל חילוני לא יכול עוד להימלט מפניהם – ובעצם, אולי מעצמו ומעברו. מבחינתם של אחדים מהשמאל החילוני, הופך העניין לסיוט ממש: הנה האחר, השונה, העלוב והמסכן – שממנו ניסו כל ימיהם להשתחרר כמו ממחלה – לא רק שלא נעלם, אלא חוזר ומשתלט. אנחנו, יפי הבלורית והתואר, נהפכים כמו בחלום רע, כמו בספר "תמונתו של דוריאן גריי" – אלא בהפוך על הפוך – למוטל בן פייסי החזן... ליהודונים גלותיים, קטנים, חלשים וכפופים... רחמנא ליצלן.

בפולקלור הישראלי מצטייר החמור כיצור חביב אך לא חכם במיוחד. אין כל אזכור לרשעות שאליה מכוון רכלבסקי. ברור כי החילונים אינם רשעים או חוטאים. מנקודת השקפתי, אני מציג עמדה ביקורתית נגד הממסד החילוני, שהוביל להיווצרותן של תנועות חברתיות ופוליטיות בעלות סממנים אנטי־יהודיים־ולפעמים אנטישמיים, אולם אינני מנקה את ראשי החברה הדתית־החרדית מאשמה, ואני סבור כי יש להם – ובעיקר לפוליטיקאים שבהם – חלק גדול בהתלקחות האש ובליבויה.

בשנים האחרונות ונכון לעת כתיבת חיבור זה, פורסמו ספרים רבים בנושא המאבק בין חילונים לדתיים בארץ. רובם דנו במחלוקת מנקודת השקפה חילונית – תוך הצגה מגמתית של החברה הדתית־חרדית.

ספר זה דן במקורות השסע החילוני־דתי בחברה הישראלית מהצד הדתי. בחרנו להאיר את אותם חלקים בחברה החילונית המקבלים את הספר "חמורו של משיח" כתורה מסיני; שוטמים את החרדים ואת הדתיים בגלל דבקותם בדת ובמסורת ובעיקר בגלל נטייתם הפוליטית; אינם מוכנים לקבל אותם כאחים שווים; שוללים משך שנים את הלגיטימציה של קבוצת אנשים אחת לדעה אחרת ואת זכותה לחלוק על רעותה; מי שאינם מבינים שרק ביחד נוכל. ומכאן שמו של הספר: החמורים.

 

 

 

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של ספרי ניב - הוצאה לאור
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 135 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 101 ₪
דיגיטלי 80 ₪
מודפס 176 ₪
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 92 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il