דף הבית > הטוב עוד לפנינו
הטוב עוד לפנינו
הוצאה: תכלת - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 7-2023
קטגוריה: פרוזה וסיפורת
מספר עמודים: 280

הטוב עוד לפנינו

         
תקציר

דבי מקומבר, מהסופרות האהובות בעולם, שבה עם ספר חדש ומחמם לב על הזדמנות שנייה באמצע החיים, תקווה שיכולה להיוולד רק כשהלב פתוח ואמונה שלמרות הקשיים שמצפים לנו בדרך, תמיד כדאי להאמין בטוב.

הופ גודווין יודעת שהיא חייבת להתרחק מהעצב העמוק שמילא את חייה. היא לעולם לא תשכח, אבל היא חייבת לנסות לחיות שוב, להתחיל מחדש. היא שוכרת בית נחמד בעיירה קטנה, חוזרת ללמד בבית הספר, ובעצתו של בעל הבית שלה – מתנדבת בבית מחסה לכלבים, שם היא נקשרת לכלב עזוב שהכול כבר ויתרו עליו.

גם קייד לינקולן מתנדב באותו בית מחסה. כמו הופ, גם נפשו שלו פצועה. חבריו הטובים ביותר נהרגו במלחמה - מדוע דווקא הוא נותר בחיים? קייד נקשר גם הוא לכלב שהופ מטפלת בו. עמוק בלבו הוא יודע שלשניהם אי אפשר לעזור, אבל דווקא הופ מאמינה שלפעמים כל מה שצריך כדי לאחות לב שבור הוא אדם אחד בעולם שיאהב אותך ויאמין בך.

דבי מקומבר, מהסופרות האמריקאיות המצליחות בעולם, כתבה ספר אופטימי ומחמם לב על כוחה של הנפש להירפא, על היכולת להתחיל שוב, על הטוב שימלא את חיינו, אם רק ניתן לו הזדמנות.

פרק ראשון

פתח דבר

"נא לקום," הכריז פקיד בית המשפט כשהשופטת נכנסה לאולם. "כבוד השופטת ווֹלטֶרס."

ג'ון קֵייד לינקולן ג'וּניוֹר קם על רגליו לצד עורכת הדין שמינה לו בית המשפט. הוא פגש בה רק פעם אחת קודם לכן והסכים להודות באשמה. הוא התנודד מעט כשקם. שיווי המשקל שלו נפגע כי הרגל שלו לא החלימה כראוי אחרי פציעת הרסיס שספג באפגניסטן. הוא אחז בדופנות שולחן הנאשמים כדי לייצב את עצמו.

עורכת הדין שלו, מיס ניוּמֵן, היתה צעירה, ונדמה היה שזה עתה סיימה את בית הספר למשפטים. היא רכנה אליו ולחשה, "השופטת שינתה את סדר היום המקורי כדי שאתה תהיה התיק האחרון של אחר הצהריים."

"מה זה אומר?"

"אני... לא בטוחה."

זה לא נשמע כמו חדשות טובות, והוא לא ציפה לשום דבר אחר. הוא כבר היה רגיל להידרדרות הקבועה, המסחררת וחסרת השליטה של חייו.

השופטת כסופת השיער בעלת העיניים הכחולות הנוקבות התיישבה בכיסאה, וכל הנוכחים בבית המשפט התיישבו אחריה. קייד עקב אחר תנועותיה כשנטלה את התיק שלו ועיינה בו בדומייה בזמן שהתובע הקריא בקול את שורת האישומים נגדו. השופטת וולטרס נשאה את ראשה באיטיות והישירה אליו מבט. עיניה הצטמצמו שעה שהאזינה לרשימה הארוכה ובחנה אותו בדקדקנות. קייד השיב לה מבט וזקף את ראשו כאילו עמד לפני מפקדת במסדר.

הפרת הסדר הציבורי.

תקיפה וחבלה.

השחתת רכוש פרטי.

התנגדות למעצר.

מה שמשך את תשומת לבו היה נשיפת ההפתעה שבקעה מירכתי אולם בית המשפט. הוא הכיר את הקול הזה. הכיר את האישה שהשמיעה אותו. אמא שלו. הוא נאנק בתוך תוכו ושמט את ראשו, מושפל והמום מכך שהיא הגיעה לחזות ביום השני הגרוע ביותר בחייו. אדוות ההלם שחש בעקבות הגילוי שאמו נוכחת בחדר התפשטו מכתפיו מטה, והוא צנח שוב על מושבו, שמח לתת לרגלו מנוחה מהכורח לשאת את משקלו.

שרה לינקולן, אמו, היתה האדם האחרון שציפה לראות שם. הפעם האחרונה שדיברו, אם אפשר לקרוא לזה דיבור בכלל, היתה לפני שש שנים כמעט. השיחה כללה בעיקר את צעקותיו של אביו הזועם, שפניו האדימו מרוב חמה כשהשתלח בו. אחרי שכינה אותו מפונק וכפוי טובה, הוא דאג שבנו יבין היטב איזו אכזבה הוא מבחינתו ועד כמה הוא מבייש את שם משפחתם. זה היה הדבר האחרון שקייד שמע לפני שעזב את הבית בטריקת דלת. הוא מעולם לא חזר לשם.

יכול להיות שהגיוס לצבא היה טעות מצדו, אבל זו עדיין היתה הבחירה שלו. ככל שזה היה תלוי בו, ההתלבטות בין לשרת את ארצו ובין להירשם ללימודי משפטים מיד אחרי סיום התיכון לא היתה התלבטות בכלל. מאז שהוא זכר את עצמו, אבא שלו, ג'ון האב, ציפה שבנו ילך בעקבותיו ויצטרף למשרד עורכי הדין המשפחתי.

כולם ייעדו את קייד להיות עורך דין מרגע שנולד. אף אחד לא טרח לשאול אותו מה הוא רוצה. התפקיד שלו בחיים היה למלא את ציפיות המשפחה בעיניים עצומות. לא השאירו לו שום ברירה אחרת. הכול כבר הוסכם והוסדר ברגע שנשם את נשימתו הראשונה.

הוא לא היה מסוגל לעצור בעצמו והעיף מבט מעבר לכתפו. זו אכן היתה אמו, והיא היתה לבדה, והגילוי הזה הציף אותו בהקלה מהולה בכאב. הוא ידע שאין שום סיבה לקוות שאביו יגלה אכפתיות ויתייצב לתמוך בו בשעתו הקשה ביותר, אבל מה שלא חמק מעיניו היה האהבה ללא מעצורים שקרנה מעיניה של אמו. הוא הסתובב במהירות וחזר להתמקד בקדמת בית המשפט. כבר מאוחר מדי לנסות ליישר את ההדורים ביניהם, אפילו אם התחרטה עכשיו על הסצנה האחרונה ההיא. אם היתה אומרת אז ולו מילה אחת קטנה להגנתו, היה מסוגל לסלוח לה. אבל היא לא עשתה את זה ורק עמדה והחרישה, ושתיקתה אמרה הכול.

הוא יכול רק לנחש איך היא גילתה שנעצר. הוא לא דיבר עם אף אחד מבני משפחתו מאז היום שיצא לטירונות בקליפורניה. הוא אפילו לא רשם את שמותיהם בסעיף קרובי המשפחה במסמכי הגיוס שלו, ומעולם לא הביט עוד לאחור.

שש שנים ארוכות.

זה היה ברור כשמש: ההורים שלו לא רצו שום קשר איתו עד שיודה בטעותו האיומה. ברגע שיבין את המשגה שלו, הוריו יואילו כנראה לקבל אותו בחזרה לחיק המשפחה.

השופטת וולטרס נשאה את עיניה מהמסמכים ופגשה שוב במבטו לרגע ארוך מאוד, כאומדת את אופיו.

"האם הסבירו לך את הזכויות שלך, מר לינקולן?" שאלה.

קייד קם על רגליו בתנועה מסורבלת כמקודם ולפת את השולחן כדי לשמור על איזון.

"כן, כבוד השופטת," השיב בקול חסר הבעה. עורכת הדין שלו הסבירה לו למה עליו לצפות. לא היתה לו שום הגנה. הוא היה שיכור ונהג בטיפשות. הגיע לו כל עונש שיגזרו עליו. הוא יקבל את זה כמו גבר, בלי לנסות לתרץ תירוצים או להצדיק את עצמו.

"בית המשפט מקבל את ההודאה שלך באשמה."

קייד הניח שזה כל מה שיידרש ממנו. עורכת הדין שלו אמרה שהשופטת תקבל את ההודאה באשמה ואז תקריא את פסק הדין. דממה השתררה בחדר, ומבטו שב והתמקד בשופטת, חסר ודאות ומלא חשש.

היא נשאה את עיניה מהתיק. "כתוב כאן ששירתָּ בצבא."

"כן, כבוד השופטת."

"וקיבלת את עיטור הלב הסגול."

הוא הנהן והסב את מבטו. כאילו שזה הזיז לו. הוא שרד בזמן שג'רמי ולוק, שני החברים הכי טובים שלו, נהרגו. זה היה יכול להיות קל יותר אם גם הוא היה מת באותו לילה. האמת היא שהצטער בכל נימי נפשו שלא כך קרה.

"מה היתה חומרת הפציעות שלך?"

הדבר האחרון שרצה לעשות היה לספק לה רשימה מפורטת של הצלקות הגופניות והנפשיות שנשא עמו.

"אני בחיים."

"אתה בטוח בקשר לזה?" שאלה השופטת, גבותיה מורמות.

השאלה ערערה אותו, והוא נשא את עיניו והשיב לה מבט, פגוע מהרמיזה שבדבריה.

"אתה ממשיך להגיע לטיפולי הפיזיותרפיה שלך, חייל?"

עצם העובדה ששאלה את השאלה הבהירה שהיא ידעה היטב שהוא לא עושה זאת.

"לא, כבוד השופטת."

"אתה יכול להסביר לי למה לא?" תבעה.

"לא, כבוד השופטת."

מה הטעם? הרגל שלו לעולם לא תחזור להיות אותו הדבר. הוא יצלע לשארית חייו, והצליעה תשמש תזכורת מתמדת לכך שהוא נשאר בחיים בזמן ששני החברים הכי טובים שהיו אי פעם למישהו נרקבים מתחת לאדמה בבית הקברות אֵרלינגְטוֹן.

"אני מבינה," אמרה השופטת וולטרס באיטיות.

"ואותו הדבר נכון גם לגבי הטיפול הפסיכולוגי?"

"אין לי פוסט טראומה," התעקש קייד.

איך זה אמור לעזור לו, לשבת ולבכות על מה שקרה? אבל נשאר אבל. לומדים לחיות איתו ולהמשיך הלאה. לא היה שום סיכוי שהוא ישב וישפוך את הקרביים שלו בפני איזה יועץ לחיילים משוחררים שכנראה אין לו שמץ של מושג מה זה להיקלע לקרבות אש צולבת ולראות את החברים שלך מתפוצצים לחתיכות. זה לא היה סתם לא, זה היה בחיים לא.

"לפי רשימת סעיפי האישום, נראה לי שאתה מתמודד עם בעיית ניהול כעסים."

הוא היה מוכן להודות בזה. אם לומר את האמת, הוא רתח מזעם על כל העולם. זיכרונות הקרבות העקובים מדם לפתו אותו כמו טלפיים של נשר; שנתו היתה רצופת סיוטים שתת־המודע שלו התעקש להטיח בו במהירות של מאתיים קילומטרים בשעה. הוא שתה כדי לשכוח. כדי לברוח.

האלכוהול הפך לחברו היחיד.

"אני גוזרת עליך בזאת שלוש מאות שישים וחמישה ימים בבית הסוהר שמתוכם שלוש מאות שישים ימים על תנאי. גזר הדין כולל את חמשת הימים שכבר שהית במעצר."

קייד שמע את קול יפחותיה השקטות של אמו ברקע. הוא סירב להסתובב ולהביט בה. היה גרוע מספיק שהיא ראתה במו עיניה לאילו תהומות הידרדר. הוא התקשה להאמין שאביו ידע שהיא החליטה לבוא. הוא לא היה מדבר איתה שוב לו ידע.

עורכת הדין שלו אחזה בזרועו. "אתה מבין מה זה אומר?" לחשה.

הוא לא קיבל זמן מאסר. זה לא היה מה שהגיע לו או מה שציפה לו באימה.

"בנוסף, לאור השירות שעשית לארצך, אני גוזרת עליך שנתיים על תנאי, עם השתתפות חובה בטיפולי פיזיותרפיה וייעוץ פסיכולוגי. אתה גם תצטרך לשלם את דמי הנזיקין במלואם ולהשלים חמש מאות שעות שירות קהילתי."

דממה ירדה על החדר לאחר הקראת גזר הדין הקל. התובע קם על רגליו למחות, כמתוכנן, אבל מבט אחד בשופטת הספיק לו כדי לשוב ולהתיישב במהירות.

"האם אתה מקבל את התנאים האלה, חייל?" שאלה השופטת.

"הוא מקבל, כבודה," השיבה במהירות האישה הצעירה שלצדו.

"לא שאלתי אותך, מיס ניומן. מר לינקולן?"

עורכת הדין רכנה לעברו ולחשה בבהילות, "זה הרבה יותר טוב ממה שקיוויתי. תקבל את התנאים שלה לפני שהיא תשנה את דעתה."

"חייל?" חזרה השופטת ונעצה בו מבט.

"כן, כבודה."

היא הלמה בפטיש, וכל הנוכחים קמו על רגליהם כשעזבה את אולם בית המשפט.

"מה יקרה אם לא אמלא את התנאים?" שאל את עורכת הדין. הוא קיווה שיש דרך להימנע מהייעוץ הפסיכולוגי ומהפיזיותרפיה.

"תצטרך לשבת שלוש מאות ושישים ימים בבית הסוהר. בחירה שלך. אישית, נראה לי כאילו התיק שלך נגע לשופטת וולטרס בנקודה רגישה. אני מייעצת לך לא לאכזב אותה."

קייד גנח ללא קול. הוא היה צריך להיות אסיר תודה. אם התובע היה משיג את שלו, הוא היה לובש עכשיו מדים כתומים ומובל מהאולם באזיקים.

"אנחנו צריכים לקחת את פסק הדין ואת כל מסמכי השחרור," אמרה לו מיס ניומן.

אולם בית המשפט התרוקן. לפני שהספיק לענות, הוא שמע רחש מאחוריו.

"קייד." אמא שלו הושיטה את ידה ונגעה בזרועו.

הוא העמיד פנים שלא שמע את קולה הרך, הסתובב והלך אחרי עורכת הדין שלו לעבר הפקיד שהכין את הניירת בלי לומר מילה.

כשהעיף מבט לאחור, הוא ראה שאמו הלכה. הוא הצטער שבאה מלכתחילה, והצטער אפילו יותר שלא היה להם שום דבר להגיד זה לזה.

1
למורים לא אמורים להיות תלמידים מועדפים.

אבל להוֹפּ גוּדְוִוין היה תלמיד מועדף. ספֵּנסר בראון, נער צעיר ומגושם בכיתת התכנות למתחילים שלה, שפשוט לא הפסיק להדהים אותה. הוא השאיר את כל חבריו לכיתה הרחק מאחור, והיא חששה שכישרונו המובהק יוביל לכך שבקרוב לא יישאר שום דבר שתוכל ללמד אותו.

כשנכנס לכיתה שלה לראשונה, היא הופתעה. הוא ללא ספק היה הילד החכם ביותר בבית הספר ונראה מובן מאליו שהוא יהיה זה שיישא את דבר הבוגרים כמצטיין השכבה בסוף השנה. הוא לא הצטרף לכיתה כדי להשלים את מינימום השעות הנדרש מכל התלמידים, כי כל השיעורים האחרים במערכת שלו היו ברמת מתקדמים. מקטעי רכילות ששמעה בחדר המורים, היא למדה שהן סטנפורד והן ייל שמו עליו עין. הילד הזה יגיע רחוק מאוד בחיים, ומהר מאוד היא תפסה שהוא ממש לא זקוק לשיעורי התכנות הבסיסיים שלה.

אבל לא עבר זמן רב עד שגילתה את הסיבה האמיתית להצטרפותו לכיתה שלה.

קָאלי רוֹדס, שמיניסטית אחרת, חברת קבוצת הריקוד ואחת מבנות האצולה בשכבה בכל הנוגע למדדי פופולריות. לא היה לו שום סיכוי איתה.

להופ לא היה ספק שהוא עומד לחטוף מהלומה רצינית של אכזבה והיא התקשתה לעמוד מנגד. הילד הסגיר את רגשותיו בכל שיעור. היא היתה בטוחה שהיא לא היחידה שהבחינה בזה, כי הוא פשוט לא היה מסוגל להוריד מקאלי את העיניים.

היא שאלה את עצמה אם הוא שמע ולו מילה ממה שאמרה במשך הסמסטר; תשומת לבו היתה ממוקדת כל הזמן בקאלי ובה בלבד, והנערה היפה נראתה אדישה לגמרי לעצם קיומו.

היא היתה מקובלת, יפה וחכמה. למיטב ידיעתה של הופ, היא יצאה עם סקוט פֵּנדֶר, כוכב נבחרת הפוטבול. היא שמעה שהוא שיחק תפקידי מפתח גם בנבחרת הבייסבול והכדורסל. בהשוואה לסקוט, לספנסר לא היה שום סיכוי.

השיעור האחרון של הופ לאותו יום היה היסטוריה של ארצות הברית, וקאלי וספנסר השתתפו בו. תיכון אושנסייד היה בית ספר קטן עם פחות משלוש מאות תלמידים. גודלו התאים לה. היא רצתה לעשות שינוי משמעותי בחייה. אחרי שנים בקליפורניה, לבדה בעולם, היא היתה חייבת לברוח, לשכוח ולהמשיך הלאה. העובדה שמדינת וושינגטון לא גבתה מס הכנסה היתה רק אחת הסיבות שמשכו אותה אליה. המדינה היתה יפהפייה, והיא היתה בטוחה שתצליח למצוא עבודה טובה בקהילה מקסימה וידידותית. היא הגישה מועמדות למשרות הוראה בכמה עיירות קטנות בחציה המערבי של המדינה. עם שני התארים שלה — תואר שני בחינוך ותואר נוסף בייעוץ — לא הופתעה כשהוצעה לה משרה מלאה בתיכון אושנסייד. היא ידעה שהיא מועמדת טובה. בנוסף להוראת מדעי המחשב וההיסטוריה של ארצות הברית, היא עבדה גם כיועצת בית הספר פעמיים בשבוע אחר הצהריים, הזדמנות שלא הציעו לה בבתי הספר האחרים. זה נתן לאושנסייד יתרון נוסף על פני העיירות האחרות. תלמידים הגיעו לדבר איתה על רקע שלל בעיות, אבל כולם היו זקוקים בעיקר למישהי שתקשיב להם.

המעבר לאושנסייד היה הצעד הנכון בשבילה. תמיד היה חשוב לה לחיות קרוב לים, אבל בקליפורניה, כל בית או דירה שכורה במרחק חמישה־עשר קילומטרים ומטה מהאוקיינוס השקט היו הרבה מעבר להישג ידה. היא נדהמה כשגילתה שהבית הקטן להשכרה שמצאה באושנסייד היה בהחלט בגבולות התקציב שלה — אפילו זול יחסית — ועדיין במרחק הליכה מהמים.

בעלי הבית שלה, פרסטון ומילי יאנג, היו נהדרים. פרסטון ניהל את בית המחסה המקומי לבעלי חיים, ומילי היתה אמא במשרה מלאה לשני הפעוטות שלהם. הם לא יצאו הרבה, והופ החליפה איתם דברי נימוסין בכל פעם שנפגשו במקרה. מילי לא אהבה לעזוב את הבית ולכן לא ראתה אותה לעיתים קרובות. זה היה בסדר גמור מצדה.

הבית הקטן היה ישן למדי, ונבנה כנראה בסביבות שנות השישים או השבעים. מילי אמרה שהוא שימש כבית קיץ להשכרה במשך תקופה ארוכה והפך לבית מגורים אמיתי להשכרה רק בשנים האחרונות. בהתחשב בגילו של הבית, הופ לא הופתעה כשגילתה שהוא יצטרך לעבור כמה תיקונים לא גדולים. המטבח נזקק לשכבת צבע רעננה, אחת מידיות הברז של השירותים התנודדה מעט, ומסמר אחד בלבד החזיק את מעקה המדרגות בנקודה מסוימת. כל אלה היו פרטים שוליים שניתן לתקן בקלות, והיא לא התלוננה מאחר ששכר הדירה היה סביר כל כך.

היא רצתה שהם יראו בה דיירת טובה והיתה מוכנה לתקן בשמחה בעצמה כל מה שצריך. היא לא התכוונה לתת לבעלי הבית שלה סיבה להעלות לה את שכר הדירה.

אושנסייד היתה המקום המושלם לברוח אליו, להכות שורש ולהתחיל מחדש. בהופ פיעמה תשוקה עזה להשאיר מאחור את משקעי העבר ולהמשיך הלאה, לשאוף לקרבה את החדש ולנשוף החוצה את הישן.

אחרי השיעור האחרון לאותו יום, היא יצאה מהכיתה והלכה למשרד שהוקצה לה בו חלל עבודה קטן לפגישות ייעוץ. היא העיפה מבט דרך החלון וראתה את נבחרת הפוטבול בעיצומו של מקצה אימונים על המגרש. היא הבחינה בקאלי שעמדה ביציע עם כמה חברות מקבוצת הריקוד וצפתה בנערים המתרגלים מהלכים על הדשא.

גם ספנסר ישב שם על אחד הספלים ביציע עם ספר פתוח על ברכיו וצפה בה בגנבה. לבו של הילד המסכן עמד להישבר בוודאות. היא נעצבה לראות את זה קורה.

היא ידעה שאין שום דבר שהיא יכולה לעשות, אלא אם כן יבוא ויבקש את עצתה. אחרי שעה של פגישות ושיחות עם מספר תלמידים, היא עזבה לבסוף את בית הספר. נבחרת הפוטבול עדיין היתה על המגרש. היא גילתה בשלב מוקדם מאוד שהישגי הנבחרת היו גאוות הקהילה כולה.

יתרון אחד לשכירת הבית הקטן של פרסטון ומילי היה שבית הספר נמצא במרחק הליכה קצר ממנו. באותו בוקר היא החליטה לנסוע לעבודה במכונית כי היו לה כמה סידורים לעשות אחר כך. אם להיות כנה, הסידורים הללו היו לא יותר מטקטיקת הימנעות ממה שהמתין לה בבית. היא פשוט ניסתה לדחות את הקץ.

אחרי שעצרה בחנות המכולת ובניקוי היבש, הופ נסעה לבסוף הביתה. החלל בן שני חדרי השינה הושכר מרוהט, אבל היה קטן. ועם זאת, אף שהיה בית צנוע מאוד בגודלו, עדיין היה בו הרבה יותר מקום משהיה לה בדירת הסטודיו ששכרה בלוס אנג'לס. אף שהרהיטים הבסיסיים יצאו מזמן מהאופנה, רובם לא היו מכוערים בעיניה. האנשים שחיו בבית לפניה טיפלו בו היטב. היא ידעה שתוכל להפוך את החלל לביתי ונוח אחרי כמה שינויים קטנים, אבל למרבה הצער, היא היתה צריכה לפרוק את הארגזים שנותרו מאחורי הדלת הסגורה של חדר האורחים הקטן כדי לעשות את זה.

זה היה החדר שנמנעה מלפתוח את דלתו מאז שעברה לאושנסייד.

היתה לה סיבה טובה להשאיר את הארגזים הללו סגורים, חתומים ומחוץ לטווח הראייה שלה. בהתחשב בכל מה שאבד לה, זה היה הגיוני לחלוטין. הארגזים הללו אצרו בחובם תזכורות לכל הכאב ושברון הלב שחוותה.

היא היתה נחושה להמשיך הלאה — לא משנה כמה קשה זה יהיה — והתעכבה רק כדי להכניס את החלב והקוטג' למקרר ולדחוף את המוצרים הקפואים למקפיא.

היא נכנסה לחדר שלה ותלתה את הז'קט שאספה מהניקוי היבש. כשחזרה למסדרון, היא ניגשה אל דלת החדר הסגורה ונשמה עמוק לפני שסובבה את הידית ונכנסה פנימה.

הארגזים נערמו במגדלים של שלושה וארבעה וניצבו שעונים על הקיר, בדיוק במקום שהשאירה אותם. היא עמדה מעברה השני של מיטת היחיד עם כיסוי המיטה בהדפס הוורדים שהזכיר לה את גן הפרחים הקטן של סבתה.

היא עמדה ובהתה בקיר במשך רגע ארוך, אוזרת עוז ונחישות.

"זה מגוחך," אמרה בקול לבסוף, בניסיון לשכנע את עצמה שהגיע הזמן.

היא הושיטה את ידיה אל הארגז העליון, הניחה אותו על השטיח השעיר ופתחה אותו בתנועה חדה בפרץ אנרגיה פתאומי. היא הציצה פנימה ונעצה מבט בתכולה.

זה היה זינוק ישיר אל גוב האריות. בקופסת הקרטון הראשונה המתין לה כל הכאב שקיוותה לשכוח.

ראשונה, מכוסה בקפידה ביריעת בועות, היתה תמונתו של אחיה התאום, הַאנטֵר, לבוש במדי יחידת הרֵיינגֵ'רס שלו. היא ראתה את הבעת פניו הרצינית עוד לפני שהסירה את יריעת המגן. עיניו הכהות, שדמו כל כך לשלה, התנוצצו בגאווה. הוא התגאה להיות צנחן, התגאה לשרת את ארצו. האנטר תמיד היה חסר פחד ועיקש. זה היה כמעט מתבקש מצדו להחליט שקפיצה ממטוס מגובה של אלפי מטרים היא דבר מרגש ולא מבעית עד אימה, כמו שהופ חשבה. תאומים. כל כך שונים, וכל כך דומים בו־בזמן. היתה לה הרגשה שאותו הדבר היה נכון לגבי זוג התאומים שלמדו בכיתת השמיניסטים שלה, קאלי ובן.

דמעות נקוו בעיניה כשאחזה בתמונה הממוסגרת והצמידה אותה אל לבה. האנטר, אחיה האהוב כל כך, שילם את המחיר הכבד ביותר על מחויבותו לשרת את ארצו. הוא מת מות גיבורים לפני כמעט שנתיים באיזו עיירה במדבריות עיראק שהופ לא הצליחה לבטא את שמה.

כעס מוכר התחיל לבעבע בחזה כשהדמעות שטפו את לחייה. התחושה התעצמה עוד ועוד, עד שהופ הרגישה שהיא מתקשה לנשום. היא התחננה בפניו להיות זהיר ולשמור על עצמו בכל פעם שיצר קשר במהלך השירות. היא הפצירה בו לא לקחת שום סיכון מיותר.

הם היו המשפחה היחידה זה של זה. אובדנו של האנטר השאיר אותה לגמרי לבד בעולם. הוא היה שאר בשרה היחיד ובן המשפחה היחיד שנזקקה לו. אמם נטשה אותם מיד אחרי שנולדו והם גדלו אצל סבם וסבתם, קרובים באורח יוצא דופן.

הדמעות ערפלו את ראייתה, והיא חזרה לחדר שלה והציבה את תמונתו של אחיה התאום על השידה. היא דחקה בכוח את הגוש הגדול שחנק את גרונה וסובבה את המסגרת כדי שתראה את פניו ברגע שתתעורר מדי בוקר, תזכורת לכך שלא היה רוצה שתעביר את חייה בהתאבלות עליו.

כאב האובדן, תחושת הנטישה והזניחה, הידיעה שנשארה לגמרי לבדה, היו יותר מדי בשבילה באותו רגע. היא היתה חייבת לברוח. היא חטפה את התיק שלה ויצאה שוב מהבית, לנשום אוויר צח. היא נסעה ללא יעד מוגדר במשך זמן־מה ולבסוף חנתה ליד החוף. הקרבה לאוקיינוס הרגיעה אותה מאז ומתמיד, והיא מעולם לא נזקקה לשלווה ולקבלה כמו באותו הרגע.

הדמעות על לחייה יבשו הודות לרוח שהצליפה בה שעה שהותירה אחריה עקבות צעדים בחול הרטוב, כאלה שנמחו מיד בשל הגאות. נעלמו כלא היו: בדיוק כמו אחיה התאום, שאבד לה לנצח.

היא קיוותה שספל קפה חם יעזור לה להשתחרר קצת מהמועקה והחליטה לעצור בבית הקפה. האדם היחיד שהופ קשרה איתו קשרי ידידות מאז שהגיעה לעיירה היה וילה אומאלי, הבעלים של "על קפה", בית הקפה הקטן הסמוך לחוף. היא חשה קרבה מיוחדת אליה, ולכן עצרה בבית הקפה כמעט כל בוקר. ממילא העדיפה לאכול ארוחת בוקר קלה בלבד לפני תחילת יום הלימודים.

ברגע שהופ נכנסה לבית הקפה, וילה נשאה את מבטה מהדלפק ובירכה אותה בחיוך חם וידידותי.

"היי! אני לא רואה אותך פה בדרך כלל אחר הצהריים. מה אפשר להביא לך?"

הופ הזמינה לאטה, התיישבה ליד החלון והשקיפה החוצה. היא לא הצליחה לנער מעליה את העצב שלפת את לבה. עתיד שבו האנטר לא יהיה חלק מחייה נראה לה בלתי אפשרי. היא חשבה עליו כל יום אפילו עכשיו, כמעט שנתיים מאז שמת, וחשה באובדנו בדיוק כמו שהרגישה אז, כשבישרו לה לראשונה את החדשות המרות. דמעות מילאו את עיניה בניגוד לרצונה. היא הושיטה יד למפית ועשתה כמיטב יכולתה למחות אותן בחשאי.

"הופ?" וילה הצטרפה אליה והתיישבה ליד השולחן הקטן. "את בסדר?"

הגוש בגרונה מנע ממנה להשיב. היא הנהנה בניסיון להבהיר לידידתה שהכול כשורה, אבל אז מצאה את עצמה מנענעת את ראשה פתאום.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 92 ₪
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 86 ₪
עוד ספרים של תכלת - הוצאה לאור
עוד ספרים של דבי מקומבר
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il