בית ליד הים

ז'אנר: פרוזה, רומן עמודים: 264 הוצאה לאור: תכלת / סטימצקי תאריך יצאה לאור: 04/2019 אנני לא האמינה שהיא תצליח להתאושש. היא עברה את הגרוע מכול – טרגדיה משפחתית שזעזעה את כל עולמה. אבודה ולבדה בעולם, היא בורחת אל המקום היחיד שממלא אותה שמחה, המקום היחיד שאי פעם גרם לה אושר: העיירה אושנסייד שלחוף האוקיינוס השקט, שם בילתה חופשות קיץ רבות עם משפחתה. אט אט, כשברקע רחש הגלים מול ביתה הקטן, אנני מתחילה לאסוף את השברים. היא מוצאת עבודה חדשה, מגדלת ירקות בגינה, ומקשיבה לסיפוריהם של אנשי העיירה. על חוף הים היא פוגשת שוב את קיטון הגבוה והשתקן, שזוכר את אנני מגיל 14, אז ראה אותה פעם אחת על החוף, ושערה הערמוני וחיוכה הרחב שבו את לבו. אנני מוצאת בו נחמה וביטחון, ומגלה שהיא נמשכת אליו יותר ויותר. אך כאשר היא מתקבלת ללימודי רפואה, היא מוצאת את עצמה נקרעת בין המסע החדש שמצפה לה לבין זרועותיו החמות של הגבר שהיה לה לבית. בית ליד הים הוא רומן מחמם לב על היכולת האנושית שלנו להשתקם גם לאחר שעולמנו מתרסק, ועל כוחות הריפוי הטמונים באהבת אמת. דבי מקומבר היא מהסופרות האמריקאיות המצליחות בעולם. ספריה נמכרו עד כה בעשרות מיליוני עותקים. בית ליד הים כיכב שבועות רבים ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס.

פתח דבר
לפני שלוש־עשרה שנה
קיטון הבחין בנערה היפהפייה על החוף מוקדם יותר באותו השבוע.
הוא לא הצליח להסיר ממנה את העיניים מהרגע שראה אותה
משחקת כדורעף עם קבוצת נערים ונערות אחרים. המשפחה שלה
שכרה את הבית של משפחת מאנסון והגיעה בשבת בבוקר. הנערה
ואחיה הגדול הלכו אל החוף ברגע שסיימו לפרוק את חפציהם
מהמכונית. הם בילו שם מדי יום, צוחקים, שוחים ומתיידדים עם
בני גילם. הנערה היתה תוססת ומלאת חיים, וקול צחוקה נישא
ברוח והעלה חיוך על פניו בכל פעם ששמע אותו. היא היתה בת
ארבע־עשרה או חמש־עשרה לכל היותר, ואחיה היה מבוגר ממנה
בשנה או שנתיים. קיטון שם לב שאנשים נמשכו אליה באופן טבעי
ורצו להיות בסביבתה. הוא הרגיש את כוח המשיכה שלה בעצמו,
אפילו שצפה בה מרחוק.
אֹושֶנסַייד היתה עיירה קטנה ונידחת במשך רוב השנה, אבל
כשהקיץ הגיע, כל החדרים במלונות והבתים להשכרה היו מתמלאים.
החנויות המו תיירים שהיו להוטים לבזבז את כספי החופשה שלהם.

ניחוח האוקיינוס התערב בריח צדפות מטוגנות ופיש אנד צ'יפס.
ילדים התגודדו מחוץ לחלון הראווה של חנות הממתקים ועקבו
בעיניהם אחר מר באסטר כשמשך את רצועות הטופי "סֹולט וֹוטֶר"
או מזג תערובת שוקולד אל תבניות גדולות של עוגיות. חנות
העפיפונים היתה חביבה במיוחד על המקומיים והתיירים כאחד,
והשמים נמלאו בכל צורה שניתן לדמיין כשילדים ומבוגרים רצו
הלוך ושוב על החוף. ככה זה היה בכל קיץ.
החוף היה צפוף, רוחש פעילות, אבל הנערה המסוימת הזו משכה
את תשומת לבו של קיטון עד כדי כך שהוא מצא את עצמו מחפש
אחריה ולו למבט חטוף.
קיטון פשוט לא הצליח להוציא אותה מהראש מהרגע שהיא
הגיעה לאושנסייד. הוא אהב את השיער הארוך הערמוני שלה,
שהשמש צבעה בו גוונים. היא קלעה אותו בצמה שפיזזה על גבה
כשרצה לאורך החוף, וכפות רגליה היחפות בעטו חול לכל עבר.
הוא הבחין שהיא היתה מוקפת תשומת לב; היה ברור שנערים רבים
התעניינו בה. קיטון לא היה יכול להאשים אותם.
הדבר שרצה יותר מכול היה לדבר איתה. הבעיה היתה שהוא
לא ידע איך לגשת אליה או מה לומר לה אם יעז לעשות זאת. הוא
לא ידע איך להגיד לה שהוא חושב שהיא יפה. הוא דיבר לעתים
נדירות, אפילו בימים הטובים יותר. מול נערות הוא נהיה אילם
ופניו האדימו. לבו הלם בכוח עד שהרגיש את הדופק הולם ברקותיו
בכל פעם שחשב לגשת לנערה על החוף. לראשונה בחייו, קיטון
ניסה למצוא דרכים להתגבר על הפחד שלו מדיבור כדי שיוכל
לפנות אליה. הוא מעולם לא היה דברן גדול, והביישנות הטבעית
שלו עבדה לרעתו. ּפֶרסטֹון, החבר הכי טוב שלו, עודד אותו לנסות
לדבר עם הנערה הזאת שהעסיקה כל כך את מחשבותיו.
"מי שלא מנסה, לא מצליח," יעץ פרסטון.
לקיטון התחשק להטיח כלפיו את אותן מילים בתגובה; אחרי
הכול, פרסטון היה מאוהב במילי ג'ונסון לכל אורך שנות התיכון,

ולמרות שהיה ממש חולה אהבה, הוא לא עשה יותר מלומר לה
שלום במסדרונות במשך ארבע שנים. ולא שזה היה עוזר לו גם
אם היה מנסה — מילי התעופפה לה עם איזה בחור שהיא פגשה
באָּבֶרדין יום אחרי שהם סיימו את הלימודים. אף אחד לא ראה
אותה ולא שמע ממנה מאז.
אבל זה לא הפריע לפרסטון להציק לקיטון בעניין נערת החוף.
עבר כמעט שבוע עד שקיטון אזר אומץ לגשת אליה. הוא ידע שזה
עכשיו או לעולם לא, ולמרות זאת המשיך להתחבט ולהתייסר. אי
היכולת שלו לנהל שיחה היתה בעיה אחת, אבל היתה בעיה אחרת,
גדולה יותר.
הגודל שלו.
הדבר שהכי הפחיד אותו היה שהוא יבהיל אותה, או שהיא תירתע
ממנו כמו רוב האנשים. הבנות בבית הספר שמרו ממנו מרחק כי
הוא נראה להן תוקפני ומרושע. הוא לא התכוון להיראות ככה; הוא
פשוט נראה ככה מאז ומעולם, מפני שחייך לעתים נדירות. האמת
היתה שבחיים שלו לא היו יותר מדי דברים שמעלים חיוך. אם זה
היה תלוי בו, הוא היה הופך לבלתי נראה, אבל גובהו ומידותיו הפכו
את המשאלה הזאת לבלתי אפשרית. הוא צמח לגובה מטר תשעים
ושמונה כבר בכיתה י"א, ואז נוספו לו עוד חמישה סנטימטרים
בכיתה י"ב. הכתפיים שלו היו רחבות עד כדי כך שהוא בקושי
הצליח לעבור מבעד לדלתות. הידיים והרגליים שלו היו ענקיות. הוא
כבר התרגל לכינויים שאנשים הדביקו לו כשצחקו על הגודל שלו.
שור.
סוס.
אלה היו רק שניים מתוך כמה וכמה שמות שהשתמשו בהם
כשהקניטו אותו. הוא היה מטרה קלה מפני שבחר להתעלם מהלעג
ולא הגיב. הכינויים הללו מעולם לא ממש הטרידו אותו.
קיטון התקרב אל הנערה באיטיות, ולבו הלם כמו סופת רעמים
בחזהו המסיבי.

"היי, תראו, זה הענק הירוק העליז," אמר אחד הנערים.
קיטון התעלם ממנו וחייך. "היי," הוא מלמל ונעץ בה מבט
חודר. היא היתה אפילו יפה יותר מקרוב. היו לה עיניים בצבע
שנע בין חום לירוק וצמתה העבה נחה על כתפה החשופה. היא
לבשה שמלה קיצית עם הדפס של פרגים אדומים מעל בגד הים.
הוא נתקף דחף כמעט בלתי נשלט להושיט יד ולגעת בלחייה, רק
כדי לוודא שהיא לא יציר דמיונו.
"זה איש השלג הנורא," קרא נער אחר באימה היתולית.
קיטון לא זיהה אותו, והניח שהיה תייר.
"לא, זה ּבִיגפּוט."
"באמת יש לו כפות רגליים גדולות."
"כן, זה ביגפוט."
"די עם זה," אמרה הנערה. היא הסתובבה אל קבוצת הנערים
שהקיפה אותה, נעצה בהם מבט ואז שבה והסתובבה אל קיטון
בחיוך. "היי," השיבה.
"בואי כבר, אנני," דחק בה אחיה ותפס בידה. "אנחנו צריכים
לחזור."
אנני. קוראים לה אנני. קיטון שינן את שמה, והאופן שבו הדהד
בראשו מצא חן בעיניו.
היא המשיכה להביט בו בעיניים סקרניות, רחבות וחמימות.
"יש לך משהו להגיד, קינג־קונג?" לגלג דֶבֹון אנדרסן.
קיטון הכיר את דבון מבית הספר. הוא היה אידיוט. לא הפתיע
אותו לגלות שדבון הבחין באנני וניסה למשוך את תשומת לבה.
"אל תקרא לו ככה," התפרצה אנני על דבון בכעס.
"הוא לא מדבר."
"טוב, הוא הרגע דיבר," היא סתרה אותו. דבון עצבן אותה, והיא
לא טרחה להסתיר את זה. "הוא אמר 'היי', למקרה שלא שמעת."
"אבל הוא לא יגיד יותר שום דבר," קרא דבון ונעץ בקיטון
מבט ידעני.

אנני חיכתה בציפייה, אבל קיטון לא היה מסוגל להוציא מפיו
מילה נוספת גם אם חייו היו תלויים בכך. הוא רצה להגיד לה שהיא
יפה, ושהוא ראה אותה רצה על החוף. המילים עמדו על קצה לשונו.
הוא רצה להגיד כמה הוא אוהב את הצמה שלה ואת צבע שערה,
אבל הוא לא היה מסוגל להגיד גם את זה.
"מבינה למה התכוונתי?" אמר דבון בלעג.
"אל תעשה את זה," היא התפרצה. "זה מרושע."
אחיה משך בידה. "קדימה, אנני, אבא ואמא מחכים לנו."
"מצטערת," היא אמרה לקיטון. עיניה נעשו עדינות כשדיברה.
"אנחנו חייבים ללכת. היה נעים להכיר אותך."
קיטון הנהן וניסה לחייך בניסיון לשדר לה שהתחושה הדדית.
"אנחנו נחזור בקיץ הבא," אמרה, והתחילה ללכת לאחור בזמן
שאחיה משך אותה אחריו.
שנה. הוא יכול לחכות עד אז. הוא קיווה שבעוד שנה הוא יצליח
למצוא את המילים הנכונות שיביעו את כל הדברים שאחסן במוחו.
אבל אנני לא שבה עוד לאושנסייד.
קיטון חיכה, שנה אחר שנה, ומעולם לא שכח את הנערה
היפהפייה עם השיער הערמוני שראה על החוף באותו קיץ. התמונה
של אנני רצה על החוף נשארה איתו. הוא צייר אינספור תמונות
של החוף בעיפרון ובפחם והציב אותה במרכזן. ציורים שאף אחד
לא ראה. הוא ניהל איתה שיחות ארוכות בראשו — רק המחשבה
עליה העלתה אצלו טעם נדיר וחמקמק של אושר.
אולי יום אחד, הוא חשב כשהשקיף על האוקיינוס וצפה בגלים
המתנפצים על החוף.
אולי יום אחד...

פרק 1
אנני מארלֹו ממש לא אהבה לאכזב את ההורים שלה, אבל פשוט
לא היה שום סיכוי שהיא תטוס הביתה לסיאטל בחג ההודיה. היא
כבר עשתה את כל הסידורים להגיע הביתה בחג המולד והיה מאוחר
מדי לשנות הכול עכשיו. היו לה תוכניות.
היא עבדה כעוזרת לרופא ולא זכתה להרבה סופי שבוע ארוכים
של ארבעה ימים במסגרת העבודה, וטרבר יכין תרנגול הודו והזמין
אותה לבלות איתו את היום. גם סְטֶף תהיה שם, ושתיהן היו להוטות
לפגוש מחוץ לשעות העבודה רופא צעיר וחמוד שהצטרף לאחרונה
לצוות המרפאה.
אנני הבינה שמה שאמא שלה באמת רצתה היה תמונה של כל
המשפחה ביחד בשביל כרטיס הברכה שהוריה שלחו לכל ידידיהם
ומכריהם מדי שנה. מצדה, הם יכלו גם להכניס אותה לתמונה
בפוטושופ. לא היה שום צורך שהיא תשנה את כל התוכניות שלה,
במיוחד עכשיו, פחות משבוע לפני חג ההודיה.
גבי, בת הדודה שלה, עמדה לטוס מלוס אנג'לס כדי לבלות איתה

את החג. לוותר על זמן איכות עם גבי בשביל כרטיס ברכה לחג
המולד? אין מצב. חוץ מזה, היו לאנני זוג חדש של נעלי מעצבים
עם עקבים של עשרה סנטימטרים ושמלה שהיא התכוונה ללבוש
לערב הבנות שהן תכננו בעיר.
אמא שלה ניסתה שוב במטרה לגרום לה ייסורי מצפון. "אנני,
בבקשה?"
"אמא, את לא יכולה לשנות הכול ברגע האחרון ככה."
היא העיפה מבט בשעון ונאנקה ללא קול. אם השיחה הזאת
תימשך עוד הרבה, היא תאחר לשיעור היוגה שלה ושל סטף.
"אחיך מגיע עם קֶלי והתינוקת."
זה באמת היה התמריץ הכי טוב של אמא שלה? אחיה? הבן
המועדף? היא כבר ראתה את מייק ואת המשפחה שלו פעמיים
השנה. "הוא היה אמור להגיע גם לחג המולד, זוכרת?" מייק היה
זה שכולם תמיד היו צריכים לשנות את כל התוכניות שלהם כדי
להתאים את עצמם אליו. זה לא היה הוגן שהיא תצטרך לארגן מחדש
את כל החיים שלה כדי להתאים את עצמה ללוח הזמנים של אחיה.
"לא בילינו יחד כל המשפחה מאז אוגוסט."
חוסר הסבלנות של אנני הלך וגבר בזמן שהצמידה את הטלפון
אל אוזנה והאזינה לאִמה, שהמשיכה בשלה.
"לא ראית את התינוקת כבר המון זמן. ידעת שּבֶלה כבר הולכת?"
"אני אראה את בלה בדרך הביתה לחג המולד. אני מבטיחה
לעצור בפורטלנד בדרך," מחתה אנני. "אמא, בבקשה. כבר דיברנו
על כל זה."
נשמע דנדון מהטלפון, המבשר שהתקבלה הודעה חדשה. היא
העבירה את השיחה לרמקול ופתחה את ההודעה. סטף שלחה לה
סֶלפי. החברה שלה נראתה מהממת עם שערה שנצבע לסגול. היא
שרבבה את שפתיה אל המצלמה ונראתה כאילו היא מתנשקת דרך
הטלפון.
אנני צחקה.

"אנני? את צוחקת עלי?"
"לא, סליחה, אמא," היא אמרה, והחניקה את השעשוע. "פשוט
סטף שלחה לי הודעה."
"כל כך קיוויתי שתשני את דעתך."
"מצטערת, אמא, באמת, הלוואי שיכולתי, אבל אני פשוט לא
יכולה." טוב, האמת שהיא יכולה, אבל לא בלי להרוס לעצמה את
כל התוכניות. "אני בטוחה שאני לא אחסר לכם," היא אמרה, בניסיון
לשכך את אכזבתה של אִמה. "את תהיי עסוקה עם קלי והתינוקת,
ואבא יבלה את כל הזמן עם מייק." בלה תתבע את כל תשומת לבם;
הם סגדו לנכדה הראשונה שלהם. אם להיות הוגנת, בלה באמת
היתה מתוקה. קשה להאמין שהיא כבר הולכת.
"אבל תבטיחי לי שלא תשני את דעתך לגבי חג המולד, בסדר?"
ביקשה אִמה. בחג המולד שעבר הציעו לאנני לעבוד, וכיוון שהמצב
הכספי שלה היה דחוק כל כך היא קפצה על ההזדמנות להרוויח
תעריף כפול. להורים שלה לא היה שמץ של מושג כמה עולה
לחיות בדרום קליפורניה וכמה קשה היה לה לא להיכנס למשיכת
יתר.
"אני אגיע הביתה לחג המולד, אמא, מבטיחה." היא שנאה את
זה שאמא שלה פקפקה בה. היא לא הגיעה הביתה לחג פעם אחת,
רק פעם אומללה אחת, אבל אמא שלה סירבה לסלוח לה.
"אני מצטערת שאני מנדנדת לך," אמרה אמא שלה. "אני פשוט
מאוכזבת, זה הכול."
"אני יודעת. גם אני מצטערת, אבל לגבי ולי כבר יש תוכניות
לכל סוף השבוע. אם הייתי יודעת קודם הייתי מתארגנת אחרת,
אבל מאוחר מדי עכשיו. אני אגיע הביתה לחג המולד, זה רק עוד
כמה שבועות. יש לי חיים משלי, את יודעת."
האנחה מלאת התסכול של אמא שלה נשמעה מצדו השני של
הקו. "אל תהיי כזאת, מותק."
"כזאת מה?"

"עקשנית," טענה אמא שלה. "משפחה זה הדבר הכי חשוב.
אני יודעת שהחיים שלך עמוסים, אבל אבא שלך ואני לא נעשים
צעירים יותר. אנחנו לא נהיה בסביבה לנצח, את יודעת."
אנני לא האמינה שאמא שלה באמת אמרה לה דבר כזה. היא
הגיעה לשפל חדש במפגן ייסורי המצפון שלה כשהזכירה לאנני
שהיא ואביה עומדים למות מתישהו. זה היה מגוחך, בהתחשב
בעובדה ששניהם היו בריאים ובשיא חייהם. היא נשכה את שפתה
התחתונה והדחיקה את הדחף לומר לאמא שלה שאין בזה שום היגיון.
נראה שאִמה הרגישה שהלכה רחוק מדי עם האשמה. "יש לי
רעיון," היא התאוששה במהירות. "תזמיני את טרבר לבוא איתך."
אמא שלה לא הבינה שהיחסים שלה עם טרבר לא היו רומנטיים.
היא הזכירה את השם שלו פעם או פעמיים, ואמא שלה לא מפסיקה
לדבר עליו מאז. אם היא תזמין אותו לבוא איתה לסיאטל, היא רק
תקבע לה בראש את הרעיון שיש ביניהם משהו. הוא היה ידיד שלה,
וחוץ מזה, סטף היתה מעוניינת בו. בינו ובין אנני אף פעם לא היו
שום ניצוצות, אבל היא חיבבה אותו והיה לה כיף לבלות איתו. לא
הזיק גם שהוא היה רקדן מדהים ושהיא זכתה להמון תשומת לב
בכל פעם שהיתה איתו על רחבת הריקודים.
"את מחבבת אותו, נכון?"
"הוא רק ידיד, אמא, שום דבר מעבר לזה. חוץ מזה, את שוכחת
את גבי. היא כבר קנתה כרטיס טיסה. אני אוספת אותה מנמל
התעופה של לוס אנג'לס ביום רביעי אחר הצהריים." אנני כבר
הזכירה את הביקור של בת הדודה שלה עשר פעמים לפחות.
"אה, כן."
אמא שלה עדיין סירבה להכיר בחוסר ההיגיון העיקש שלה. "אני
באמת מצטערת לאכזב אותך, אמא, אבל כל חג ההודיה המשפחתי
הזה פשוט לא הולך לקרות השנה."
"בסדר, מותק, אני מבינה. את תחסרי לנו."
"אמא, אני באמת חייבת ללכת."

"בסדר. רק עוד דבר אחד. לא התכוונתי לספר לך כי חשבתי
שתגיעי הביתה לחג ההודיה. רציתי להפתיע אותך."
השעון המשיך לתקתק. אנני לקחה את מזרן היוגה ואת התיק
שלה וצעדה במהירות אל דלת הדירה.
"אבא ואני עיצבנו מחדש את המטבח. קנינו מכשירים חדשים
לגמרי והחלפנו את השיש. את לא תזהי את המטבח כשתראי אותו!"
הוריה אהבו את הבית שלהם וחסכו במשך שלושים שנה כדי לבנות
אותו. הוא ניצב על צד הגבעה והשקיף אל מצר ּפיּוגֶ'ט סָאּונד. הנוף
מהבית היה מרהיב. הוריה קנו את הנכס לפני שנים ועבדו וחסכו
מאז ללא לאות כדי להפוך אותו לבית חלומותיהם.
"נהדר, אמא. אני אראה הכול בחג המולד. אוהבת אותך."
"גם אני אוהבת אותך. לפני שתלכי, אבא שלך רוצה להגיד
לך שלום."
"הוא לא מתכוון ללחוץ עלי בקשר לחג ההודיה, נכון?"
"לא, טיפשונת." היא כנראה העבירה לו את המכשיר מפני
שהקול הבא ששמעה היה קולו של אביה.
"מה שלום הבת שלי, הרופאה?" שאל. הוא רצה שאנני תמשיך
ללימודי רפואה.
"אני לא רופאה, אבא." לאנני נמאס מהלימודים. הפרידה מהחבר
שלה בקולג' שברה אותה לגמרי בזמנו, והיא היתה להוטה לשים
את כל הפרק הזה מאחוריה. במקום להמשיך בלימודים ולהפוך
לרופאה, היא החליטה להפוך לעוזרת לרופא.
"יום אחד," אמר אבא שלה. הוא מעולם לא החמיץ הזדמנות
להזכיר לה את החלום שלה לרפא אנשים. דומה שהוא לא
הבין או העריך את העובדה שהיא כן ריפאה אנשים, פשוט לא
כרופאה.
הם דיברו קצת, ואנני מצאה את עצמה מעיפה מבט נוסף בשעון.
"אבא, הייתי שמחה להמשיך לדבר, אבל אני מאחרת לפגוש
חברה."

"ביי, חמודה שלי."
"ביי, אבא."
אנני הגיעה למכון הכושר דקה לפני תחילת השיעור ומצאה את
סטף מחכה בחוסר סבלנות בחוץ. הן מיהרו יחד לשיעור שלהן.
כשסיימו, הרגשתה של אנני השתפרה לאין ערוך. היא היתה שוב
רגועה ובמצב רוח מרומם.
הן עצרו לקנות שייק פירות בדוכן המיצים, ואנני צילמה סלפי
של שתיהן והעלתה אותו לטוויטר בזמן שסטף לא הסתכלה.
"תני לי לראות, תני לי לראות," מחתה סטף ואז צחקה. "את
כזאת רעה."
"אבל שתינו נראות מעולה."
"ראוי לאינסטגרם לדעתך?"
אנני צחקה ואישרה, "נראה לי שכן," ואז העלתה את התמונה
לאינסטגרם כדי שגם גבי תראה אותה. היא כבר חיכתה שגבי
תגיע ביום רביעי; היא ציפתה לזמן האיכות הזה עם בת דודתה
כבר שבועות. גבי והיא היו קרובות בגיל והיו חברות הכי טובות
כמעט כל חייהן. גבי סיימה לאחרונה מערכת יחסים של חצי שנה,
ואנני התכוונה לעשות כל שביכולתה כדי לגרום לה לשכוח מג'ף.
התוכנית שלה היתה להתחיל במסיבת טרום חג הודיה במועדון
נחשב עם כמה חברים מהמרפאה.
בבוקר של חג ההודיה אנני התעוררה עם הנגאובר רצחני. היא
הרגישה כאילו מישהו קדח לה בראש במקדחה חשמלית, והפה
שלה היה צחיח כמו אפיק נהר במדבריות אריזונה. הצלצול הטורדני
והבלתי נלאה של הטלפון הנייד שלה, שנח על שידת הלילה לצד
המיטה, החמיר את המצב עוד יותר. היא ראתה שהמתקשרת היא
דודה שלה שרי, אמא של גבי. למה לכל הרוחות היא מתקשרת
אליה מוקדם כל כך בבוקר? גבי הודיעה לאמא שלה שהיא הגיעה

בשלום אחרי שהמטוס נחת. היא התכוננה להעביר את הטלפון לבת
הדודה שלה, שהתגלגלה על צדה ורטנה על ההפרעה.
"הלו," היא הצליחה למלמל לבסוף בקושי. היא הצמידה את
ידה בכוח אל מצחה, בתקווה שהלחץ יפייס את האנשים הזעירים
שקדחו בתוך מוחה ויגרום להם להפסיק.
"אנני." קולה של הדודה שרי היה חסר חיים, כאילו מישהו
הוציא לה את הרוח מהמפרשים. "אוי, אנני... אנני."
אנני התיישבה במיטה ושמעה שדודתה בוכה. היא שאלה, "דודה
שרי, את רוצה לדבר עם גבי? היא כאן."
"לא... לא. אני צריכה לספר לך."
"לספר לי מה?"
דודתה השתנקה ביפחה.
אנני נדרכה ושאלה בקול שקט ויציב, "את בסדר, דודה שרי?"
כשהבינה שהשיחה עומדת להיות רצינית, היא העבירה את דודתה
לרמקול כדי שגם גבי תשמע.
בת דודתה כבר התיישבה במיטה ושפשפה את קורי השינה
מעיניה. השתיים החליפו מבטים ואנני משכה בכתפיה. לא היה
לה מושג מה קורה.
"את... את... הטלוויזיה? היא דלוקה?" שאלה דודתה בקושי
רב.
"לא. דודה שרי, מספיק, פשוט תגידי לי מה קורה." בזמן שדיברה,
אנני שלחה יד אל השלט והדליקה את הטלוויזיה. היא העבירה
ערוצים עד שהגיעה לערוץ החדשות ששידר ברציפות. מבטה
התמקד במסך, והדבר הראשון שראתה היה פרסומת של מייסיס
לקראת חג ההודיה שלא חידשה לה דבר.
במקום לענות, דודתה התחילה למרר בבכי. "זה נורא, אנני.
אני... אני אפילו לא יודעת איך... אני לא יודעת... איך לספר לך."
כעוזרת לרופא, אנני התמודדה לעתים קרובות עם אנשים במצבי
משבר. "קחי נשימה עמוקה, תספרי עד חמש, ואז קחי עוד נשימה

ותתחילי מההתחלה," היא יעצה לדודתה בקול שלֵו ומרגיע. הדבר
הראשון שחשדה בו היה שמשהו קרה ללַייל, החבר של דודה שלה
בחמש־עשרה השנים האחרונות. אבל זה לא נראה לה הגיוני. היא
היתה מתקשרת לגבי אם זה היה העניין.