הצל שמלווה אותי

קוראים לי אמור אטיאס. הוריי קראו לי על שם הדבר הכי טהור בחייהם – אהבה.

יש מי שמכיר אותי כעורכת הדין אטיאס שנלחמת למען נשים חסרות ישע, שעברו התעללות בדיוק כמו אימי. אומרים שאני אדם שמפיץ אהבה, אבל מה קורה כשאני זו שרוצה לקבל אהבה ונכנעת, בכל פעם מחדש, לגבר שלא יודע להחזיר לי אהבה, לגבר שבשבילו תמיד אהיה ‘אמור מיו’. זה שהבטיח שיבוא היום והוא יפסיק להתגנב דרך החלון וייכנס דרך הדלת, יפסיק לברוח ויאהב אותי בחזרה.

קוראים לי אוראל זדה. אני קצין מוערך בצה”ל – אבל תמיד אשאר ‘הבן של’ או ‘הנכד של’.

לגדול במשפחה כמו זו שגדלתי בה מחייב נאמנות למדינה ושירות בה גם במחיר החיים עצמם. לא בחרתי בזה, אבל זכיתי להיוולד במשפחה שמדינת ישראל זורמת בדם שלה. המקום היחיד שבו הייתי רק אוראל היה איתה, עם האישה שנתנה לי את הלב שלה. אבל אני שברתי את ליבה בכל פעם שנכנסתי ויצאתי מחייה דרך החלון כמו גנב.

הצל שמלווה אותי מאת סופרת רבי המכר אבישג צ’רחי הוא רומן עכשווי על גבר שגדל בבית של דמות נערצת ורוצה להצליח בכוחות עצמו. הוא מצליח לעשות זאת רק בזכות אהבה של אישה שלא מוותרת עליו.

הדמויות בספר מוכרות מהספרים הצל ששומר עליי והאהבה הנכונה שלי, ועם זאת אפשר לקרוא אותו כספר יחיד. ספר נוסף של הסופרת יצא בהוצאת יהלומים כמו שהיינו פעם. הספרים כיכבו במקומות הראשונים ברשימות רבי המכר וזכו להצלחה רבה.

לספרים נוספים של הסופרת לחצו כאן -> אבישג צ’רחי

פרולוג
אוראל, בן 11

"נור, אני צריך ללכת, את צריכה משהו לפני שאני יוצא?" אני שומע את קולו של אבא מעבר לדלת חדרי ופותח אותה מעט, מאזין לשיחה.

"אני בסדר, ליאור, זה לא שאני אלד אם תצא לרגע." קול צחוקה של אימא נשמע ואני יוצא בשקט, מסתתר מאחורי הקיר ומסתכל עליהם. אימא יושבת על הספה ואבא כורע על ברכיו מולה, מחבק אותה ברוך ונושק למצחה בעיניים עצומות.

"אתה תהיה בסדר, נכון? אני לא רוצה שתישבר לי שם לבד."

"אני אשתדל."

"אימא שלך עדיין מסרבת לבוא איתך?"

"היא תלך עם ההורים שלך. את מכירה את אימא שלי, היא לא מוכנה לבכות עליו לידי, רק ליד ההורים שלך."

"אני מצטערת שאני לא יכולה להתלוות אליך היום, הבן שלך מונע ממני." היא מחייכת בעצב ואבא רוכן ומנשק את בטנה הגדולה.

"תשמרי עליו עד שאחזור ותפסיקי לדאוג לי, עברתי דברים קשים יותר בחיים, מי כמוך יודעת." אבא מתיישר וניגש לאי במטבח, אוסף את המפתחות שלו ויוצא מהדלת.

"אני רואה אותך, אוראל," אימא קוראת מהספה ואני יוצא ממחבואי. "למה אתה מאזין לנו בסתר?"

"אני רוצה ללכת איתו," אני אומר בביטחון. "אני רוצה להיות שם לצידו של אבא."

"אז קדימה, רוץ. לפני שהוא יספיק לצאת מהחניה, רוץ." אני מסתכל על רגליי היחפות ורץ אל חדרי, תופס בידי את הנעליים הראשונות שאני מוצא ורץ יחף אל החניה כדי להשיג את אבא.

"באבא, באבא, חכה!" אני צועק ומנופף בידי. אבא עוצר ואני נכנס למושב האחורי, חוגר את חגורת הבטיחות ומשלב את ידיי. "סע."

"מה קרה, אוראל?"

"כלום, אני בא איתך."

"זה לא מקום לילדים, אוֹמְרֵם."

"חה, ילדות נורמלית זה לא משהו שמכירים במשפחה שלנו." אני מסובב את ראשי אל החלון.

"טוב, אי אפשר להגיד שאתה לא הבן שלי," אבא צוחק ומשתלב בתנועה. "אתה בטוח שאתה רוצה להיכנס?" אבא שואל כשאנחנו עומדים בכניסה לבית העלמין, שם קברו את מה שנשאר מגופתו של אביו.

"בטוח." אני משלב את ידי בשלו וצועד איתו פנימה בשקט. אבא מרכיב משקפי שמש, מסתיר ממני את עיניו, אבל אני שומע את המשיכות באפו ורואה את הדמעות שזולגות מקצה סנטרו.

"באבא, באבא ג'וּן." הוא כורע על ברכיו ומנשק את המצבה שנושאת את שמו של אביו, את שמי, עזיז זדה. אני מסתכל על המצבה ויודע שהמראה יישאר בזיכרון שלי לנצח. "רוּאֵת שָאד בָּאשֶה, באבא ג'ון." תנוח בשלום. אבא מוציא מתוך שקית נר נשמה וקופסת גפרורים ומושיט לי אותם, נותן לי להדליק את הנר. בפעם הראשונה בחיי אני רואה את אבא שלי בצורה שונה. האבא החזק והקשוח שלי, הרקולס, כמו שאימא מכנה אותו, נראה עכשיו בגילי, בוכה על קברו של אביו. פתאום נמצא מולי אותו הילד ששמעתי עליו, שעזב את המשפחה שלו, ואני מתחיל להבין את גודל הכאב ואת ההקרבה שלו.

"באבא ג'ון, אל תבכה, סבא במקום טוב עכשיו, אני בטוח." אני מניח את ידי על כתפו ואבא מושך אותי לחיבוק חזק ולראשונה מתפרק בבכי מלווה בקול חלוש. זה הרגע הראשון בחיי שאני מבין שאברהים זדה החזק יכול להיות לא פחות חלש ממני.

"אתה צודק, אומרם, הוא במקום טוב יותר. הוא בארץ ישראל, במקום שהוא נלחם למענו."

"תספר לי עליו?"

"סבא שלך היה החבר הכי טוב שלי, הוא גידל אותי להיות מי שאני היום והוא נטע בי את האהבה למדינה שלנו. סבא האמין שאנחנו צריכים להקריב את עצמנו כדי שלעם שלנו תהיה מדינה ויהיה בית. הוא חלם לחיות בארץ ישראל, אבל ויתר על החלום כדי לשרת את המדינה ממרחק, להשיג את המידע החשוב, ולהציל חיי אזרחים."

"את זה אני יודע, באבא. תספר לי עליו כאבא, לא כלוחם."

אבא מחייך בעצב ומסמן לי לכרוע על ברכיי לצידו.

"כשהייתי ילד, קצת אחרי בר המצווה שלי, סבא סיפר לי קצת על העולם שלו והסביר לי שאני צריך להמשיך להתחזות למוסלמי, רק שעכשיו אצטרך גם לשהות במסגדים ולהתפלל לאללה לעיני כול. פחדתי. לא ידעתי איך להתמודד עם זה ופחדתי לשכוח את השורשים שלי. הוא אמר לי להתפלל לאלוהים, לימד אותי, חוץ מתפילת שמע ישראל, את תפילת שחרית, מנחה וערבית בעל פה, ואמר לי להתפלל בפנים לאלוהים ובחוץ לאללה. לחקות את התנועות שלהם ולומר את התפילה שלנו."

"היית הולך איתו למסגד?"

"כן, בכל יום שישי."

"ומה עם בית כנסת? הלכתם פעם לבית כנסת באיראן?"

"לא יכולנו להסתכן שיתפסו אותנו, אבל אני התעקשתי שאני רוצה לראות איך העם שלי מתפלל, ולא רק בבר המצווה שלי בכותל או בביקורים אצל סבא וסבתא שלי בארץ, בחופשות הקיץ."

"אז מה סבא עשה?" אני מסתקרן ואבא מלטף את פניי בידו הגדולה, תופס ביד אחת כמעט את כל פניי.

"ליהודים באיראן יש אמונה ששרח בת אשר, נכדתו של יעקב אבינו, קבורה שם, ושמהקבר שלה יש מנהרה שמובילה אל ארץ ישראל. בחגים החשובים, כמו חגי תשרי, יהודים רבים נהגו לעלות לקברה להתפלל. אחרים היו עולים לקברם של מרדכי ואסתר. סבא שלך, כיד ימינו של שר ההגנה, וידא ששר ההגנה ישלח אותו לפקח בזמנים האלה על היהודים. הוא היה לוקח אותנו איתו והיינו מבלים בחברת יהודים. לא פעם הוא נאלץ לעצור אותי שלא אסתנן לתוך התפילה." הוא צוחק ומסיר את משקפיו, מוחה דמעה.

"זה נכון? באמת יש משם מנהרה לארץ ישראל?"

"אני לא יודע. אם תשאל את זקני העם יגידו לך שהיא קיימת. אני פשוט בוחר להאמין שכן."

"וזאת גם הייתה אחת מדרכי המילוט?"

"דרכי המילוט?"

"תמיד אמרת שסבא לימד אותך להציל את סבתא מינה ואת הדודות שלי. המקום הזה היה אחד מהם?"

"לא, המקום הזה היה הדרך שלו לחבר אותי לאמונה שלי, הוא לא רצה שאזכור ממנו משהו אחר."

"היה לך אבא טוב, באבא ג'ון." אני כורך את זרועותיי סביב צווארו ומניח את ראשי על כתפו הרחבה.

"היה לי האבא הכי טוב, אומרם. הלוואי שאהיה בשבילך אפילו חצי ממה שהוא היה בשבילי." אני מרגיש את הדמעות שלו עליי ואחרי רגע הוא מנשק את עורפי כהרגלו, נושם אותי עמוק.

"אתה האבא הכי טוב. אתה גיבור."

"אני מקווה שתזכור את זה כשתגדל." הוא צוחק ובוכה יחד, מלטף את ראשי.

"כשאגדל אני רוצה להיות כמוך, באבא ג'ון. אני רוצה להיות בדיוק כמוך."

"תיזהר במה שאתה מבקש, ילד." אבא נעמד, מרים אותי אחריו ומנער את החול מבגדינו. "חכה פה רגע," הוא מבקש וניגש לשביל הראשי, משאיר אותי לבד מול המצבה הנושאת את השם באותיות ענק – עזיז זדה. אבא חוזר עם קבוצת גברים שכיפה לראשם ומושיט לי אחת. "שים על הראש ותענה 'אמן' כשהם עונים, טוב?" אני מהנהן ואבא מכחכח בגרונו, מרכיב שוב את משקפי השמש ומתחיל בקריאת קדיש. "יתגדל ויתקדש שמיה רבא," ארבע מילים, זה מה שנדרש לו כדי לפרוץ בבכי לעיני כול, ולהמשיך לקרוא בדמעות. זה מה שנדרש לי כדי להבין מה אני לא רוצה לעשות בחיי, לקרוא קדיש על אבא שנרצח מולי ושרק אחרי חמש עשרה שנה הצלחתי להביא לקבורה. כשהוא מסיים לקרוא הוא לוחץ את ידי הגברים ומוביל אותי חזרה אל רכבו, לא מנתק את ידי מידו.

"אבא," אני קורא לו כשהוא מתחיל בנסיעה הביתה. הוא מסתכל עליי דרך מראת הנהג. "אני לא רוצה שתמות כמו סבא, אני לא רוצה לקרוא עליך קדיש ככה, לא ככה."

"כולם מתים בסוף, אוראל."

"אז אתה אל תמות. אני לא חזק כמוך, אני לא אדע לשרוד כמוך, אני לא אצליח לטפל באימא ובאחים שלי אם פתאום תלך. תבטיח לי שתישאר איתי עד שאהיה זקן."

"באבא ג'ון."

"תבטיח לי, אבא!" אני מרים את קולי, כמעט צועק עליו.

"אני תמיד אהיה איתך, חבר, גם אם לא פיזית, אז נפשית. אני תמיד אהיה איתך."

"אני אוהב אותך, אבא." אני משתחרר מהחגורה שלי ומחבק את צווארו חזק, מפחד לשחרר.

"גם אני אותך. לא משנה מה יקרה, תמיד תזכור שאבא אוהב אותך."

"גם אם אני אכעיס אותך?"

"כן."

"גם אם אתחיל לדבר כמו אימא ואגיד שבאת ממדינת עולם רביעי?" אני מתפנק לו והוא צוחק, מרעיד את הרכב.

"תמיד, אוראל. אבא תמיד אוהב את הילדים שלו, לא משנה מה יקרה." הוא ממשיך בנסיעה איטית הביתה. כשאנחנו מגיעים הוא אוחז בידי ואנחנו נכנסים פנימה.

"הכול בסדר?" אימא מצביעה על בגדינו ואבא מושך בכתפיו. "סך הכול ניהלנו שיחה על האדמה."

"תודה שליווית את אבא היום במקומי." היא משחקת בשערי. "נראה לי שעשית עבודה טובה יותר ממני."

"קדימה, באבא ג'ון, אנחנו צריכים להתקלח." הוא משחרר את ידי ואני מתחיל ללכת אל חדרי, חוזר על עקבותיי בריצה ומחבק אותו הכי חזק שאני יכול.

"לכבוד מה זה היה?" אימא שואלת ואבא יורד על ברכיו, עכשיו ראשי מול ראשו.

"אני לא אעזוב אותך לעולם. אני תמיד אהיה כאן איתך, מבטיח."

"אני אוהב אותך, אבא." אני מלטף את פניו והוא מנשק את כף ידי.

"לא יותר ממני, אומרם. לא יותר ממני." הוא מניח את ראשי על כתפו ומחבק אותי. בידו השנייה אוחז בידה של אימא ומקרב אותה אל שפתיו.

"ליאור, הכול בסדר?"

"הכול בסדר גמור, קטנה. רק אהבה בין אבא לבן." אני חורט את הרגע הזה בזיכרוני ויודע שהוא ילווה אותי לנצח. אני נושא תפילה שנישאר ככה, שתמיד נהיה יחד. אם רק הייתי יודע מה יקרה בינינו לאורך השנים אולי הייתי מתפלל חזק יותר. אולי הייתי נלחם לא לאבד את עצמי ואת הדרך שלי לאבא שלי.

 

פרק 1
אמוֹר

אומרים שהורים הם המראה שלנו, המורים שלנו ומובילי הדרך שלנו. ההורים שלנו סוללים לנו את הדרך ואנחנו צועדים על עקבותיהם, בדיוק כמו סימבה ומופאסה ב'מלך האריות', או במבי ואביו, נסיך היער. אנחנו מחקים את ההורים שלנו, חיים בצילם ורוצים להיות כמוהם. אולי אפילו טובים מהם.

עוד כשהייתי נערה מתבגרת ידעתי באיזו דרך אצעד. ידעתי שאהיה עורכת דין ואייצג נשים נפגעות תקיפה מינית, כמו אימי שנפגעה בצעירותה. גדלתי בצל סיפור מאבקה של אימי, ובצל מאבקן של נשים רבות שמצאו מחסה במרכז לנפגעות אונס שהוריי הקימו, שלימים הפך גם לביתן של נשים מוכות וילדיהן. כשהוסמכתי לעריכת דין החלטתי להתנדב למען אותן נשים בתמורה לדבר אחד בלבד, האושר שלהן.

"שקט באולם בית המשפט!" השופטת יפית סויסה־מלכה נוזפת כרגיל.

"גברתי," אני נעמדת בניסיון לבקש את זכות הדיבור, אבל היא דופקת על שולחנה, מבהירה לי שהיא רצינית.

"עורכת הדין אטיאס, אני מבקשת ממך להירגע. אחרת איאלץ להוציא אותך מאולם בית המשפט."

"איך אני יכולה להירגע?!" אני צועדת לקראתה. "אני מצטערת, האדם הזה הוא פצצה מתקתקת מעל ראשה של מרשתי!"

"גברתי, חברתי חורצת את דינו של מרשי שלא הוכחה כל אשמה כנגדו."

"נו באמת, עידן, שנינו יודעים את מי אתה מייצג," אני נוחרת בבוז ומגלגלת אליו את עיניי.

"זה מספיק!" השופטת שוב נוזפת בי. "עורכת הדין אטיאס, אני דוחה את המשך הדיון ליום ראשון בבוקר. אני ממליצה לך להגיע לאולמי כראוי לעורכת דין ולא למוכרת בשוק. זאת הפעם האחרונה שאני מזהירה אותך, וזאת בעקבות היכרות ארוכת טווח איתך. תכבדי את בית המשפט או שלא אתיר לך כניסה לאולמי, מובן?!"

"כן, גברתי, אני מצטערת, זה לא יחזור שנית."

"את זה עוד נראה. הדיון נדחה ליום ראשון בשעה אחת עשרה בבוקר, בלי איחורים. זה ברור?!" עכשיו היא פונה לעידן, עורך הדין המייצג את בעלה האלים של הלקוחה שלי.

"ברור, גברתי."

"באשר לבקשה לביטול צו ההרחקה, ההחלטה נדחית לדיון הבא. עד אז הצו נותר בעינו."

"בית המשפט!" הקלדנית קוראת וכולם נעמדים בעוד השופטת יוצאת מהאולם.

"תמיד אמרתי שהפה שלך יסבך אותך בצרות, אמוֹר אטיאס. עוד מעידה אחת, ואנצח בתיק הזה." עידן צוחק לידי ואני מתאפקת לא להכות בפניו.

"תמיד אמרת?"

"מאז למדנו יחד לתואר. אני מכיר אותך, אמור. מכיר מקרוב."

"פעם חשבתי שאני מכירה אותך, מתברר שאתה אפס שחושב שהוא גבר כי הוא מייצג חיות אדם שמתעללים בנשים. עוד לא החלטתי אם אתה סתם עורך דין שימכור את עצמו למען כסף או פשוט חייל של עבריינים."

"תשמרי על הפה שלך, אמור. אנחנו כבר לא כל כך חברים, להזכירך." הוא מזדקף במקומו בביטחון ואני נלחמת בדחף להקיא. לחשוב שפעם יצאתי עם הגבר הזה לכמה דייטים. תודה לאל שלא התקדמנו יותר מזה.

"בפעם הבאה שתייצג בהמת אדם שמרים יד על האישה שלו, ורוצח את הילד שלו שגדל בתוכה, תחשוב שהיו עושים את זה לאימא שלך או לאחותך. תחשוב על היום שהבת שלך תדפוק לך על הדלת עם אף מדמם, עובר מת ברחם וגוף מלא סימני אלימות." אני הודפת אותו לאחור וניגשת לעזור ללקוחה שלי לקום, מלווה אותה ליציאה.

"אלוהים ישמור אותך, אמור." היא לוחצת את ידי בדמעות ואני נלחמת בדמעות שלי, מתאפקת לא לבכות יחד איתה. אני יכולה להיות שנים במקצוע ולראות לא מעט מקרים, אבל הלב שלי עדיין יוצא אליהן, אל כל אחת ואחת מהן. אני מחייכת בקושי ומובילה אותה אל אביה, שממתין על ספסל מול דלתות האולם.

"ביטלו את הצו?" אביה צועד לעברנו ואני תומכת בה עד אליו.

"לא. הדיון נדחה ליום ראשון, אבל בינתיים הצו לא הוסר. אל תדאג, הוא לא יתקרב אליה." אני מקווה בליבי.

"הם לא יכולים לבטל את הצו. אם הוא יבוטל הוא יהרוג את הבת שלי על שהיה לה האומץ להתלונן נגדו. אני מבוגר מדי כדי להגן עליה בכוחות עצמי, ואני יודע שהוא יבוא לחפש אותה."

"אני מבטיחה לך שאלחם שהוא יקבל את העונש שלו. אף אחד לא יפגע בבת שלך יותר." אין לי מושג אם אצליח בזה או לא, אבל הלב שלו לא יעמוד בתשובה אחרת. אבא שמתייסר על שלא הצליח להגן על הבת שלו זה מחזה נורא שאני משתדלת למנוע. "תגיעו ביום ראשון ברבע לאחת עשרה, הדיון יתחיל באחת עשרה בדיוק."

"תודה לך, תודה רבה לך." הוא לוחץ את ידי ואני נפרדת מהם ונוסעת חזרה אל המשרד.

 

"אמור," איילה, המזכירה של אבא, שעם השנים הפכה להיות גם המזכירה שלי, מקבלת את פניי במשרד.

"היי, דודה איילה." אני מנשקת את לחייה ומתיישבת על הכיסא שמולה. איילה אולי לא אחותו הביולוגית של אבא שלי, אבל עם השנים היא הפכה להיות כמו אחת מאחיותיו, ואני ואחיי קוראים לה דודה איילה.

"חזרת מוקדם היום."

"הדיון נדחה ליום ראשון. איפה אבא?"

"יצא לאכול עם אימא שלך. אני מבינה שהדיון היה קשה."

"אני לא מבינה איך גבר יכול להכות ככה את האישה שלו, איך הוא יכול להרוג את הילד שלו ברחם שלה." אני לוחצת על גשר אפי, מנסה לשחרר את הלחץ בראשי ללא כל הצלחה. אם רק הייתה לי הוכחה שבעלה של הלקוחה שלי הוא הגורם להפלה שלה הייתי יכולה לנשום לרווחה.

"לצערי העולם מלא בגברים כאלה, מתוקה." היא תופסת את ידי ולוחצת אותה מעט.

"העולם גם מלא בעורכי דין שמייצגים אנשים כאלה. איך אפשר להגן על אדם כזה? ובשביל מה? בשביל כסף?!" אני נעמדת בכעס ומתהלכת מצד לצד. "איך אפשר להסתכל על האישה המסכנה הזאת שייצגתי היום, לראות את סימני האלימות על הגוף שלה ולנסות להוציא זכאי את האשם בזה?"

"אמורי, מה קרה?" אבא נכנס למשרד ומתקרב אליי. "מי עצבן אותך?"

"גברים, בעיקר." אני נושמת עמוק בניסיון להירגע ומניחה עליו את ראשי. "למה לא כל הגברים כמוך, אבא? למה גברים אונסים ומכים נשים חסרות ישע? למה הם בהמות?!"

"אני יודע שאנחנו תמכנו בך ללמוד את המקצוע הזה, ושנתנו לך גיבוי מלא כשבחרת להתנדב בייצוג נשים שנפגעו מאלימות, אבל אני עדיין חושב שהלב שלך לא יעמוד בזה לאורך זמן."

"אני חזקה יותר ממה שאני נראית."

"ברור שאת חזקה, יש לך חוזק נפשי וביטחון עצמי שלא ראיתי כמותו בחיי. אבל יש לך גם לב רגיש ואני לא יודע כמה זמן תצליחי לשרוד בעבודה הזאת." באמת יש לי ביטחון עצמי שלפעמים מפחיד אפילו אותי. מיום שהייתי קטנה אימא חיזקה את הביטחון העצמי שלי, שארגיש שלמה עם עצמי ועם גופי. בזמן שהחברות שלי הרעיבו את עצמן כדי שיהיה להן גוף של דוגמנית, אני קיבלתי באהבה את המידה מדיום ולא סמול.

"אני אשרוד. למדתי מה זאת מלחמה עוד כשהייתי ברחם של אימא, שכחת?" אבא צוחק בתגובה ומנשק את מצחי. "אני בחיים לא אשכח, זאת הסיבה שקיבלת את השם שלך."

"שקר, היא קיבלה אותו כי אף פעם לא ידעת להתנגד לאפרת." איילה מכחכחת בגרונה וממלמלת, "ואתה עדיין לא יודע."

"אל תקשיבי לדודה המשוגעת שלך. אני יודע להתנגד לאימא, היא פשוט הרוויחה ביושר את בחירת השם שלך." הוא מחזיק את פניי בידיו ומרים את מבטי אליו. "ברגע שאימא שלך גילתה שהיא בהיריון היא שלפה ציפורניים של לביאה ונלחמה באנס שלה מול כל המדינה. אני לא אגיד שהיא לא נשברה בדרך, היו ימים שהיא כן בכתה, והרבה, אבל היא ליטפה אותך, נשמה עמוק ונלחמה למענך, למען עתיד טוב יותר בשבילך."

"אני יודעת, אבא, וזאת הסיבה שאני אשרוד בעבודה שלי. אני אלחם על הנשים האלה שעברו את מה שאימא עברה, ועל כל אישה שהרימו עליה יד. אנחנו לא שק אגרוף ולא חפץ לפורקן מיני. לאף אחד אין זכות לפגוע בנו."

"זאת הילדה שלי." הוא מנשק את ידי ומנגב דמעה שזלגה במורד לחיי. "עכשיו תיכנסי לחדר הזה ותמצאי דרך להשאיר את המנוול בכלא לשנים רבות, ולא רק מורחק בצו הרחקה. את מסוגלת לעשות את זה." הוא מצביע על חדרי ואני אוספת את התיק שלי ונכנסת לחדר, סוגרת אחריי את הדלת ועוברת בפעם המי יודע כמה על התיק, מחפשת דרך לשכנע את השופטת להשאיר את האשם מאחורי סורג ובריח, לנצח.

 

 

אוראל
"שבת שלום, המפקד!" פרץ, אחד החיילים שלי, מצדיע לי בחיוך, הקיטבג שלו כבר על הגב.

"שבת שלום, תשמור על עצמך."

"המפקד, אתה אולי נראה קשוח, אבל אתה אח."

"פרץ, תעלה לאוטובוס הביתה, לפני שאתה נשאר שבת."

"כן, המפקד!" הוא מצדיע שוב ובורח כל עוד נפשו בו. ליצן.

"החיילים שלך מאוהבים בך, המפקד זדה." איתי, הסמ"פ שלי והחבר הכי טוב שלי כאן בבסיס, מקניט אותי.

"מעניין למה." אני זורק עליו את הכומתה שלי והוא מתכופף ומרים אותה.

"כי אתה רגיש."

"אני לא רגיש. מעצבן. אני פשוט יודע להיות אחד מהם ולהקשיב להם. אתה שוכח שאנחנו היינו במקום הזה לפני כמה שנים."

"אתה יותר מדי מתעסק באיפה היינו ומה עברנו. תחיה את הרגע, אחי, לא את העבר."

"העבר זה מה שבונה אותנו."

"העבר של המשפחה שלך יכול היה לבנות לך עתיד טוב יותר. אתה זה שבחר להתעלם מהעבר."

"לא שוב..."

"כן שוב!" הוא מחזיר את הכומתה שלי למקומה ומיישר את המדים שלי באזור כתפיי. "אתה הנכד של שר הביטחון הכי מוכר בתולדות המדינה."

"מי שישמע... סבא שלי הקים את המדינה עם בן־גוריון, כתף אל כתף." אני מגלגל את עיניי. "תפסיק להגזים ולהקצין כמו כוסית רכלנית שמספרת לחברה שלה על השיחה עם האקס."

"סבא שלך הצליח לחלץ גופת שבוי מהידיים של האיראנים בעזרת אבא שלך בלבד. כל המדינה דיברה על המבצע הזה במשך שנים!"

מה אתה אומר.

"אני מכיר את הסיפור הזה מילדות, אחי. וכן, אבא שלי החזיר את הגופה של אבא שלו, מי לא היה עושה את זה אם הייתה לו האפשרות?"

"לא לכל אחד היה האומץ להיכנס לשטחה של איראן ולצאת משם עם גופת שבוי, אחי. אתה בן של גיבור." שוב אותו התקליט, שוב אותו הייחוס שהצל שלו מלווה אותי מרגע שדרכתי בלשכת הגיוס.

"ספר לי משהו שאני לא יודע." אני מרים את התיק שלי ולוחץ את ידו. "שבת שלום גם לך, אחי."

"לאן אתה ממהר, יום חמישי היום."

"יש לי אימא שלא ראתה את הבן שלה כבר שלושה שבועות בגלל נוהל חירום. אתה רוצה להתעסק איתה?"

"לא, תודה. שבת שלום ודרישת שלום לגברת נור." הוא צוחק ואני זורק את התיק שלי על המושב האחורי של רכבי.

"איתי, תשמור על עצמך ותשימו לב לכל תנועה," אני קורא מחלון הרכב והוא מתכופף מעט, מנופף לשלום.

"אל תדאג, שום מחבל לא יחדור לבסיס בשבת הקרובה, אני מבטיח."

אני יוצא מהבסיס ונוסע לקניון ליד הבית, קונה ללביא, אחי הקטן, צעצוע חדש ופרחים למלכה של הבית ונוסע הביתה.

 

"אברהים, דופקים על הדלת." אני שומע את אימא צועקת מאחורי הדלת, מדמיין אותה מתמרנת בין הסירים לניקיונות של יום חמישי.

"שמעתי, שמעתי," אבא עונה לה ופותח לי את הדלת. "אוראל," הוא פותח את זרועותיו לחיבוק ואני מניח את הדברים שלי ומחבק אותו חיבוק גברי. "חוֹש קַארְדִי, בַּאצֶ'ה." ברוך הבא, ילד.

"באבא ג'ון."

"אומרם," הוא מנשק את עורפי ונושם עמוק, עוד אחד מההרגלים שלו מאז הייתי ילד. "ברוך הבא הביתה."

"אוראל!" אימא צועקת ורצה אליי, מעיפה את אבא לאחור. "אוי, אלוהים, הילד שלי בבית. הילד שלי חזר."

"הילד שלך בסך הכול היה בבסיס, נור. לא במלחמה," אבא מקניט אותה והיא כמעט חונקת אותי בחיבוק.

דמעות זולגות מעיניה כשהיא מרימה אליי את ראשה ואני מוחה אותן ונושק למצחה. "היי, אני בריא ושלם, תירגעי כבר." אני מושיט לה את זר הפרחים והיא מניחה את ראשה על חזי, מחבקת אותי ביד אחת.

"תשכח מזה, ילד. אימא שלך אוהבת להראות את הגעגוע שלה." אבא נאנח ומרים את התיק שלי, מפנה לנו את הכניסה.

"אתה רעב, אומרם? להכין לך משהו לאכול?"

"אני רק רוצה להתקלח ולנוח, אימא."

"לך תנוח, אני בינתיים אכבס את הבגדים שלך." היא גוררת את התיק שלי לחדר הכביסה.

"צוציק!" אני קורא ללביא. "צוציק, איפה החיבוק שלי?"

"אוראל," הוא רץ לכיווני בחיוך חסר שיניים ואני צונח על ברכיי, פותח את זרועותיי לקראתו. "התגעגעתי." הוא מניח את ראשו על כתפי. "אימא אמרה שלא תבוא בקרוב."

"רציתי לעשות לך הפתעה. קניתי לך מתנה." אני נעמד איתו בזרועותיי ומרים את המתנה שלו.

"אתה תשחק איתי?" אני אעשה כל מה שתבקש ממני, צוציק, וכל בני הבית יודעים את זה.

"אני קודם אלך להתקלח, טוב? תחכה לי בחדר ונשחק יחד." אני מניח אותו על הרצפה ומתכופף אליו, מצביע על לחיי והוא שותל נשיקה ארוכה ואז רץ אל חדרו. אני עולה אל חדר השינה שלי ואבא בעקבותיי.

"הכול בסדר?" הוא בוחן את פניי וסוגר אחרינו את הדלת.

"תמיד."

"אתה יודע שאתה יכול לסמוך עליי ולשתף אותי בכול, אוראל."

"אני בסדר, אבא, בסך הכול עייף קצת מהבסיס. שלושה שבועות סגרו את כולנו שם וזה היה קצת מעייף."

"טוב, המצב לא יציב כרגע במדינה והבסיס זה המקום הכי מוגן עבורכם."

"שוב התראות?" אני פושט את חולצת המדים שלי, נשאר בגופייה.

"תגיד לי מתי אין התראות במדינת ישראל. אנחנו מוקפים באויבים עשרים וארבע שבע." הוא אוחז בזרועי ומושך אותי אליו. "מה זה? מה קרה לך?"

"שום דבר."

"לשום דבר לא עושים תפרים. איפה נפצעת?"

"נו באמת, אבא, כאילו לא נפצעת בחייך." אני משתחרר מידו ולובש בחזרה את חולצת המדים שלי.

"לא נמאס לך מזה? אתה לא רוצה לשנות את..."

"לא, אבא. לא נמאס לי מצה"ל, ולא, אבא, אני לא רוצה לשנות את הדרך שלי לשרת את המדינה. טוב לי ללבוש מדים ולהילחם בשטח. טוב לי להדריך את החיילים שלי לשמור על המולדת שלנו ואין לי כל צורך בעזרה שלך או בעזרה של סבא כדי לשנות לי תפקיד ולקמבן אותי," אני תוקף אותו.

"התכוונתי לשאול אם לא נמאס לך מהגישה הזאת, עזיז. מהדיבור שלך. מה קרה?" אוקיי, אברהים זדה רציני עכשיו.

"מה צריך לקרות, אברהים?"

"אני מנסה לדאוג לך כאבא שלך ואתה נכנס למגננה ומתחיל לתקוף. אני מכיר אותך, אתה הבן שלי, מה עובר עליך?"

"עובר עליי ששוב אני חוזר הביתה אחרי נצח בשביל לקבל מאבא שלי את הטקסט הקבוע שלו על זה שאני יכול לעשות יותר וצריך לתרום למדינה שלי בדרך אחרת. מה קרה, צה"ל לא מספיק טוב בשביל הבן של אברהים זדה?" אני חוזר על המשפט הקבוע שלי בריבים שלי איתו ועם סבא, יודע מראש מה תהיה התשובה.

"בלי צה"ל לא היית פה היום. לא אתה ולא כל אזרח אחר במדינת ישראל. אני לא אמרתי לך לשנות את התפקיד שלך מתוך זלזול בצבא שלנו, ולעולם לא אעשה דבר כזה. אני כן אומר לך שיש לך כישורים להרבה יותר מלחימה בשטח. אתה יכול לתרום למדינה שלך יותר, אבל מסתפק במועט."

"אני תורם למדינה שלי מספיק, אבא."

"להתאבד בשטח לא יעזור למדינה שלך יותר."

"אני לא מתאבד בשטח, אני נלחם בשטח ומוכן למות למען המדינה שלי. זה לא מה שלימדת אותי מיום שנולדתי?"

"שנינו יודעים שיש לך את הכישורים לתרום למדינה שלך יותר. הרבה יותר."

"מה אתה רוצה שאתרום למדינה שלי? את אבא שלי? שאעמוד מול מה שנשאר מגופה בת חמש עשרה שנה ואקרא קדיש? אתה רוצה שכל מדינת ישראל תכיר אותי כאדם שהצליח להערים על ממשלת איראן ולהבריח משם את הגופה של אבא שלו? אני לא אתה, אברהים. אני לא מוכן לקבור את המשפחה שלי. אני לא מוכן להיות צל ולפספס רגעים חשובים בחיים."

"זה מה שאתה חושב עליי? שאני צל? אתה מרגיש שפספסתי רגעים בחיים שלך?"

"מה קורה פה?" אימא נכנסת לחדר ואבא שותק. הוא לא מסיט את עיניו ממני, אבל אני רואה כמה פגעתי בו עכשיו. חציתי גבול כשנגעתי בנקודת התורפה שלו.

"תתנצל, זה לא מגיע לאבא שלך," היא דורשת, ובצדק.

"באבא – "

אבא מרים את ידו ומונע ממני להמשיך. "שלא תעז להתנצל על הרגשות שלך. זה מה שאתה מרגיש והתנצלות לא תשנה את המציאות. וגם אַת, נור, אל תבקשי מהבן שלך להתנצל. הוא כרגע הבהיר את העמדה שלו טוב מאי פעם."

"באבא, חכה רגע." אני תופס בזרועו כשהוא מסתובב לדלת, אבל הוא מנער את ידי ממנו.

"כשאיבדתי את אבא שלי איבדתי את עצמי. עזבתי את אימא שלך, נטשתי את המשפחה שלי והפכתי לצל של עצמי," הוא לוחש בראש מושפל. "שנאתי את מדינת ישראל, שנאתי את חיים, סבא שלך, ואת עצמי. איבדתי את אבא שלי, שהיה החבר הכי טוב שלי. אימא שלך הצליחה להחזיר אותי לחיים. כמעט ויתרתי על שירות המדינה בשביל לחיות עם אימא שלך ואיתך חיים אחרים, רחוקים מהמציאות שלנו. אבל הבנתי שזה מי שאני ושזה העתיד שלי. כשנולדת נשבעתי להיות האבא הכי טוב שיש ולא לפספס שום דבר חשוב בחיים שלך. רציתי להיות החבר הכי טוב שלך ואדם שתאהב כל חייך, לא אדם שמעיק עליך. אני מצטער אם אכזבתי אותך ולא הצלחתי להיות האבא שאתה רוצה." הוא יוצא וסוגר אחריו את הדלת, ואחרי חצי דקה דלת הכניסה נטרקת.

"מה עובר עליך, אוראל? ממתי אתה מדבר ככה לאבא שלך?" אני צונח על המיטה שלי בשתיקה ומושך את שערות ראשי בתסכול. "למה רבתם?"

"הריב הקבוע." זה שבכל פעם מביא אותו למצב שהוא לוקח את הדברים שלו והולך, במקום להעמיד אותי במקום.

"אתה יודע שאני לא כמו אבא או סבא שלך, אבל שניהם צודקים. מרגע שלמדת לדבר וללכת חיקית את שניהם, ביקשת מתנות שקשורות בכלי נשק ומלחמה, ביקשת מסבא לאמן אותך – וברגע האמת בחרת בדרך אחרת משלהם. אם יש לך חצי מהיכולות שיש להם אתה יכול לתרום יותר למדינה, אבל אתה בוחר להילחם בצל של מי שגידל אותך במקום באויבים של המדינה שלך. אני לא יודעת מה בדיוק קרה, עזיז, אבל אכזבת את האדם שכל החיים שלך הערצת." היא מסתכלת עליי באכזבה ניכרת.

"זה לא ככה, אימא. יש הרבה דברים שאת לא מבינה."

"תסתכל עליי," היא מרימה מעט את קולה ואני מסתכל על פניה הזועפות. "פעם אחת, עזיז, אפילו פעם אחת סבא שלך לא עמד לצידי ברגע חשוב. לא כשגרפתי תעודות, לא כשסיימתי תואר ואפילו לא בבת המצווה שלי מול אולם מלא באנשים. אבא שלך נלחם להיות חלק פעיל מהחיים שלך ושל האחים שלך ולא פספס אפילו יום הולדת בגן. אני לא יודעת מה עובר עליך ומתי הפכת להיות כזה, אבל אתה עושה טעות שתצטער עליה. סבא שלך עד היום מתחרט על הילדות שלי. תשאל אותו."

"אני מצטער." היא צודקת, אבא לא פספס רגע אחד קטן מהחיים שלנו. גם בכל הפעמים שהוא נשלח לשטח הוא היה מוצא את הזמן להתקשר אלינו ולהקשיב לנו איך עבר היום בלימודים. גם כשהוא לא היה נוכח פיזית, הוא היה נוכח בחיים שלנו.

"תמצא דרך לתקן את מה שעשית." היא יוצאת מחדרי. "נוי, אבא שלך יצא מכאן עצבני, תחזירי אותו הביתה, בבקשה." היא מבקשת מאחותי, הנסיכה הקטנה של אבא. ככה זה כשאת בת יחידה בין ארבעה בנים, את נקודת התורפה של אבא שלך. אני, כנראה, זה שמאכזב אותו ושובר את הלב שלו.