דף הבית > סדרת התנגדות
השקת המארז!

סדרת התנגדות

         
תקציר

מארז סדרת התנגדות מכיל את שלושת הספרים:

  1. הוד מעלתך
  2. הוד מלכותך
  3. הוד רוממותה

_______________________________________________

הוד מעלתך

"אני לא מאמינה שפעם חשבתי שאתה חבר שלי! אני לא מאמינה שהייתה בי תקווה שתעזור לי! אני מצטערת על היום שהכרתי אותך. אתה גרוע יותר מכל גבר אחר שפגשתי בחיי."

מריאן לופן

ברגע שאנחנו נפגשים מחדש ברור שהארי כבר לא הילד חסר הבית שהתאהבתי בו בילדותי. הוא האדם האחרון שאליו אני אמורה לפנות כי הוא שונא אותי ואין לי מושג למה, אך אין לי ברירה, אני צריכה את הקשרים שלו כדי להציל את אחותי. הארי לא מוכן לעזור לי ללא התשלום המתאים, ולא כסף הוא רוצה.

הארי מארט

מריאן הייתה צריכה לחשוב פעמיים לפני שבגדה בי. היא הייתה צריכה לדעת שאעקוב אחר כל צעד שלה ולהבין שיגיע הזמן שבו אנקום את נקמתי בה ובכל מי שהיה מעורב. חוב איננו מסולק כאשר האדם מת, ומבחינתי עליה לשלם על מעשיו של אביה. זה חוב של כבוד, חוב של נקמה, משהו שכסף לעולם לא יוכל לפצות עליו, ומריאן היא רק אמצעי להשגת מטרה.

הוד מעלתך מאת דיאן אל הוא רומן פשע על הקרטל הכי מסוכן בעולם. זה הספר הראשון בסדרת התנגדות. הספרים הנוספים בסדרה: הוד מלכותך, הוד רוממותה. דיאן אל, הכותבת בשם עט, היא סנסציה ברשתות החברתיות, עם מיליוני צפיות בוואטפד ואלפי עוקבים בטיקטוק.

_______________________________________________
הוד מלכותך

* מיריבים לאהבים * גבר אלפא * נקמה * פשע רומנטי * סחיטה *

 

"לא, אבל..." אני משתהה לכמה שניות, לא יודעת אם נכון לומר את זה לריי.

"קארה דה אנג'ל, אל תנשכי את היד שמאכילה אותך," הוא מזהיר, מכניס אל בין שפתיי חתיכה נוספת, "תספרי לי הכול, ורק את האמת."

 

לואר לופן

האיש היחיד שיכול להציל אותי מגורל אכזר ממוות תלוי בין חיים ומוות ואין אף אחד מלבדו שיכול להציל אותי. אני בידיו של האיש המסוכן ביותר שאי פעם הכרתי, ואין כל דרך בריחה. הוא לעולם לא ישחרר אותי, לעולם לא יוותר, ואני מתחילה לחשוב שיש דברים גרועים פי מיליון מהמוות. אני אפילו מצפה למוות, אם זה יעזור לי להימלט מציפורניו של השטן בעצמו.

 

ריי רודריגז

זה שאתה נושם, לא בהכרח אומר שאתה חי. המשפט הזה מלווה אותי מאז שאני ילד ואני עדיין מאמין בכל מילה. הבטחתי להארי שלא אהרוג אותה, אבל הבהרתי שהיא תשלם על הבגידה שלה. הוא הסכים בהנהון.

הנהון זה כל מה שהייתי צריך כדי שהסיוט של הבחורה בעלת המראה הטהור יתחיל. פני מלאך או לא, היא בגדה בי ועל זה היא תשלם.

הוד מלכותך מאת הסופרת דיאן אל הוא רומן פשע על הקרטל הכי מסוכן בעולם. זה הספר השני בסדרת התנגדות. הספרים הנוספים בסדרה: הוד מעלתך, הוד רוממותה. דיאן אל, הכותבת בשם עט, היא סנסציה ברשתות החברתיות, עם מיליוני צפיות בוואטפד ואלפי עוקבים בטיקטוק.

_______________________________________________
הוד רוממותה

* מיריבים לאוהבים * גבר אלפא * נקמה * סודות מהעבר * אופל *

 

"תני לי את שמו ואדאג שהוא ישלם על מעשיו."

היא צוחקת צחוק מריר, מבטה עדיין קבוע בתקרה. "הוא ישלם. כל אחד מגיע ליום הדין מתישהו. כל אחד בסופו של דבר נותן דין וחשבון."

 

אנה קסטרו

אני חזקה יותר ממה שהוא חושב שאני. הוא לא יכול לדמיין את העוצמות שאני מכילה. עברתי הרבה חרא בחיים, אני מכירה כל שיטת עינוי על פני כדור הארץ, ולא מהצד, אלא חוויתי אותן על בשרי. הוא רוצה לשבור אותי, אבל הוא לא מבין משהו אחד; אי אפשר לשבור משהו שבור.

 

מנואל גרסיה

היא יודעת למה היא פה. היא נזקקה לכסף, אני נזקקתי לגוף חם ולא יותר מזה, אבל האישה הזאת, המשרתת הפשוטה הזאת, משאירה ביופייה ובאיכויותיה אבק לכל האחרות. הבעיה איתה, שהיא מלאה בסודות. היא מראה חלק ממנה ומסתירה אותו מייד, ובעוד עם כל אחת אחרת לא היה לי אכפת, את הסוד הזה אני עומד לפצח.

 

הוד רוממותה מאת הסופרת דיאן אל הוא רומן פשע על הקרטל הכי מסוכן בעולם. זה הספר השלישי בסדרת ההתנגדות. הספרים הנוספים בסדרה: הוד מעלתך, הוד מלכותך. דיאן אל, הכותבת בשם עט, היא סנסציה ברשתות החברתיות, עם מיליוני צפיות בוואטפד ואלפי עוקבים בטיקטוק.

פרק ראשון

1


מריאן
בת חמש־עשרה
"מריאן לופן?" המורה קורא.

אני מרימה את ידי כדי לסמן שאני נוכחת ואז מחזירה את ראשי למחברת וממשיכה לשרבט פני דוב על הדף המשובץ. אבא אומר שאני צריכה להמשיך בחיי כרגיל. כלומר, אני צריכה להראות שאני ממשיכה את חיי כרגיל, אף ששום דבר לא רגיל בחיים שלי. לא מאז שאבא החזיר את לואר לבית.

אני שמחה שהיא חזרה, אחרי הכול היא אחותי. הבעיה היא שמאז שחזרה אנחנו עסוקים במשחק מחבואים עם אנשים שלא יסיימו את המשחק בלדפוק על הקיר ולהכריז 'אחת, שתיים, שלוש, מצאתי אותך!'. לא! אם הם ימצאו אותנו, הם כנראה יהרגו אותנו.

אני בולעת את רוקי ולוחצת על שרשרת שעון הכיס שאבא נתן לי בשנה שעברה ליום ההולדת. הצלצול מסמן לנו על סיום יום הלימודים, ושוב אני מתקשה להבין איך השיעור הסתיים אם הוא רק התחיל לפני... אני מסתכלת על השעון ורואה שחלפו ארבעים וחמש דקות מאז התחלנו בשיעור.

בדרכי הביתה אני מרגישה שמישהו עוקב אחריי. כל כמה דקות אני מסתובבת לאחור כדי לבחון את הסביבה, ולא רואה שום דבר חשוד. אולי זאת החרדה שלי?

אף שאני בטוחה שמדובר בדמיוני, אני בוחרת בדרך הארוכה הביתה. לא אסכן את לואר. אני מציצה בשעון הכיס התלוי על השרשרת. חלפו עשרים דקות מאז התחלתי ללכת, פי שניים מהזמן שלוקח לי בדרך כלל. אני מסתובבת לאחור שוב ורואה נער משחק בטלפון נייד. הוא לא מייחס אליי חשיבות.

כן, זו רק החרדה.

הנייד שלי מצלצל. אני מוציאה אותו מהכיס ועל המסך מופיע שמו של אבא. מוזר לראות שאבא שמור לי בנייד בשם 'ז'אן', אך הוא התעקש. הוא טוען שהקשר בינינו עלול לסכן אותי. "הלו?"

"מֶר, תוכלי הערב ללכת לבית היתומים?" הוא שואל. כמו שאני מכירה אותו, הוא בטח צמוד למסך המחשב. מאז שאני זוכרת את עצמי אבא ואני מתנדבים בבתי יתומים ברחבי העיר, אבל בזמן האחרון נכנס לאבא ג'וק חדש לראש, הוא רוצה שאלך לבית יתומים מסוים ואקח לשם שמיכות, בגדים ואוכל שהוא אוסף. הוא לא הסביר לי למה בזמן האחרון הוא מתמקד דווקא בבית היתומים הזה.

לא באמת אכפת לי למה. אני מאושרת ללכת לבית היתומים הזה כי זה אומר שאני עומדת לראות אותו.

אבא מוציא הרבה כסף על תרומות. אני לא יודעת איך הוא מרוויח את הכסף. "הבטחתי ללואר שנצפה הלילה בסרט השלישי בסדרת סרטי 'הארי פוטר'," אני אומרת, אף שאני מצפה ללכת לבית היתומים, או נכון יותר, לסמטה הסמוכה לו.

"תצפו בו אחרי שתחזרי," אבא עונה.

"או־קיי." אני מחייכת לעצמי.

"הבגדים מוכנים בכניסה לבית בשקיות, אני אוהב אותך," הוא מזכיר לי, כמו תמיד.

"גם אני."

כשאני מגיעה אל הבית, אני מוצאת בכניסה שקית בגדים גדולה ותיק גב שחור. לואר יושבת בישיבה אינדיאנית על הספה, שקועה בסרט השני בסדרה של הארי פוטר, אותו סרט שבו צפינו אתמול.

"לו, איפה אבא?" אני שואלת וסוגרת את הדלת.

היא מצביעה לכיוון חדר השינה היחיד שיש לנו בדירה בלי לנתק את עיניה מהמסך. אני הולכת לשם ומוצאת אותו מקליד בריכוז מוחלט. אבא לא מסכים שנפריע לו בזמן העבודה, ובטח לא כשהוא מרוכז כל־כך. אז אני מסתובבת ושבה על עקביי לכיוון הבגדים שנמצאים בכניסה לבית.

"התיק השחור הוא בשביל החבר החדש שלך," אבא קורא מהחדר. אף שלא הודעתי לו על הגעתי, הוא שם לב לכך. אני מסתובבת וחוזרת אל פתח חדרו, מסתכלת עליו בשאלה. "הילד שגר ליד בית היתומים, זה שאת מדברת איתו כשאת מבקרת שם," הוא מסביר.

"איך אתה יודע?" הוא הרי בכלל לא הולך איתי לבית היתומים.

"אני יודע הכול, מריאן. אני שומר עלייך."

"אני יודעת שאתה לא מסכים שיהיו לי חברים, אבל אני לא מספרת לו כלום. לא אמרתי שום דבר על לואר," אני ממהרת להתגונן.

אבא מרים את ידו ומסמן לי לשתוק. "אני סומך עלייך."

מה? אבא מעולם לא סמך עליי, לפחות לא בכל הקשור לאנשים זרים. לכן אני לא מתחברת לאף אחד בבית הספר. אני מבינה את אבא. אנחנו משחקים במחבואים ולא אסכן את חייה של לואר, ועם זאת, החיבור עם הארי היה מהיר ולא צפוי, ולא חשבתי שנהפוך לחברים מהר כל־כך.

אני נותנת לו את דמי הכיס שאני מקבלת מאבא כדי שהוא יוכל לקנות אוכל. הוא טוען שיחזיר לי את הכסף כשיהיה עשיר. אני יודעת שזה לא יקרה. החברה לא נותנת לאנשים כמוהו הזדמנויות, אבל אני לא אומרת לו את זה. אני לא רוצה שהוא ישנא אותי.

"אל תשכחי את דמי הכיס שלך," אבא אומר ומצביע על השידה שעליה הניח מאה דולר. עד לפני כמה שבועות אבא נתן לי עשרים דולר כדמי כיס, אך בזמן האחרון הוא העלה את הסכום למאה. יכול להיות שאבא יודע שאני נותנת להארי את הכסף?

אם אבא היה יודע, הוא בטח לא היה שותק.

"אחזור כשאסיים." אני לוקחת את השטר ומכניסה אותו לכיס.

"אזמין פיצה לארוחת הערב," אבא אומר, ואני מכווצת את גבותיי בבלבול. אבא לא מזמין אוכל, הוא תמיד מבשל. משהו מוזר קורה, וזה כנראה קשור לכל השעות שהוא עובד על המחשב.

תחושת הבטן צועקת לי שמשהו רע עומד לקרות. אני ממהרת לסלק אותה, לא מניחה לחרדה להשתלט עליי.

"הארי," אני קוראת לתוך הסמטה החשוכה ולא מעיזה להתקדם פנימה. אי אפשר לדעת מה מסתתר בה.

את הבגדים ואת השמיכות מיהרתי להניח בבית היתומים ויצאתי לראות את הארי, והוא לא עונה או יוצא לקראתי בחיוך. אני בולעת את רוקי בכבדות ופוסעת לאורך הסמטה בהיסוס, נעצרת אחרי כמה צעדים. "הארי, זה לא מצחיק, אם אתה כאן תענה לי," אני לוחשת.

מדי פעם הארי נוהג להבהיל אותי. הוא טוען שהוא אוהב לראות את האישונים שלי מצטמצמים כשאני נבהלת כי אז הצבע הכחול מתכהה ומזכיר לו את האוקיינוס, ומובן שהתגובה שלי מצחיקה אותו.

אותי זה לא מצחיק. אני יודעת למה אנשים מסוגלים. "אלך אם לא תראה את עצמך." אני משתדלת להישמע משכנעת, אך הקול שלי רועד.

"בּוּ!"

יד נוקשה אוחזת בכתפי. אני מסתובבת בבהלה, והארי צוחק בקולי קולות. "זה לא מצחיק," אני צועקת, פורשת את כף ידי על חזי. הדופק הרקיע שחקים ואין דרך להרגיע אותו.

"זה כן," הוא אומר וצוחק חזק יותר. השעשוע שבפניו מעלה חיוך על שפתיי.

"אתה אידיוט," אני נוזפת בו.

"את נבהלת בכל פעם מחדש. מתי תתרגלי?" הוא מקניט.

אני מורידה את תיק הגב מכתפי ודוחפת אותו בכוח לחזהו, ואז מוציאה את השטר מכיסי ומושיטה לו אותו. "אני עפה מכאן."

"לא, תישארי קצת," הוא מבקש, תופס בידי.

אני מנענעת את ראשי בכעס. "אני כל הזמן מבקשת ממך להפסיק לעשות את זה ואתה ממשיך." אני משחררת את ידי מאחיזתו ומתחילה לצעוד לעבר היציאה מהסמטה. הארי ממהר ללפף את זרועו סביב מותניי ולהצמיד את גבי לחזהו.

"סליחה, אל תלכי, טוב?" הפרפרים הבלתי נסבלים מופיעים בבטני. "תאכלי איתי בפארק." הבל פיו מלטף את אוזני.

"שמור את הכסף שיספיק לך למשך השבוע." אני מסתובבת בין זרועותיו ומסתכלת בעיניו הכהות. הארי מבין שהתרככתי ומחייך.

"אני יכול לקנות לנו סוכריות דובדבן מהסוג שאת אוהבת. הן עולות פחות מעשרה סנטים. אני יכול להרשות לעצמי את זה עכשיו, כש — " הוא נעצר באמצע המשפט. "עזבי. נלך לפארק, בסדר?" הוא מסיט קווצה משערי אל מאחורי אוזני ופניי מתלהטות. אני מהנהנת. "מה יש בתיק?" הוא מתעניין.

"בגדים, אוכל. כרגיל," אני אומרת. הארי מחביא את התיק בסמטה כדי שלא יגנבו אותו ואנחנו מתחילים לצעוד אל הפארק.

"זה דוחה." אני מעוותת את פניי כאשר הארי מכניס לפיו את סוכריית המנתה.

"כשתגדלי לא תאהבי סוכריות מתוקות. תעדיפי סוכריות מנתה," הוא אומר בחיוך יפה.

"אין מצב," אני עונה בביטחון ונאנחת בהנאה כשטעם הדובדבן מתפוצץ בפי. "לעולם ועד אוהב מתוק."

במשך שעה ארוכה אנחנו מקשקשים על כל דבר אפשרי. הוא מספר לי על האנשים שפגש ברחוב ועל החוויות שחווה, ואני בעיקר מקשיבה. "התחלתי לראות את 'הארי פוטר' עם — " אני משתתקת לפני ששמה של לואר חומק מבין שפתיי. אסור להארי או לאף אחד אחר לדעת עליה. אם הוא שם לב לכך שאני מסתירה ממנו משהו, הוא לא אומר כלום.

"דווקא 'הארי פוטר'?" הוא שואל בחיוך יהיר. "את בטח ממש אוהבת את הארי," הוא מקניט.

אני פורצת בצחוק. "חוץ מהשם, אתה לא דומה לו בשום צורה." אני ממהרת להסתיר את פניי הלוהטות.

"למה? כי אין לי צלקת בצורת ברק על המצח?"

"אתה לא קוסם."

"את לא יכולה לדעת, אולי ביום ההולדת שלי אקבל מהוגוורטס מכתב זימון ללימודים. ואת עניין הצלקת אני יכול לתקן."

"הם שולחים מכתבים ביום הולדת אחת־עשרה, עברת את הגיל מזמן," אני מודיעה לו, "ואני ממש לא רוצה שתפצע את עצמך."

"את דואגת לי?"

זה לא היה ברור עד עכשיו?

אני מגלגלת את עיניי במקום לענות וממשיכה לדבר על הסרטים שראיתי. הארי משום מה אוהב את בית סלית'רין, בעוד אני אוהבת את בית גריפינדור, כמובן.

"את יודעת שפרד ויזלי מת," הוא אומר.

אני פוערת את פי באימה. "לא, אין סיכוי." הוא מהנהן בממזריות ואני מתעצבנת. "אתה בטח עובד עליי." אני דוחפת אותו בחזהו בחוזקה.

"אני לא."

"תפסיק להרוס לי עם ספוילרים, רשע אחד!" צחוקו מתחזק. "מתאים לך להיות בסלית'רין עם כל הנבלים." אני מעקמת את פניי. הארי ממשיך לצחוק. אני מכה אותו מתחת לצלעות. צחוקו משתתק והוא נאנק בכאב. אני נבהלת מתגובתו ורוכנת קדימה. "אתה בסדר? זה לא היה חזק כל־כך," אני מתגוננת.

הארי מתנשם בכבדות, מכופף.

"הארי," אני לוחשת ומסתכלת באימה על כתם הדם שמתפשט על חולצתו. "פגעתי בך." אני בולעת את רוקי כדי לרסן את רגשות האשם. הוא מסתכל על החולצה ואז עליי וסוגר את הז'קט.

"זה בסדר." הוא מחייך בכוח. "זאת סתם מכה."

"אתה צריך עזרה רפואית," אני מתעקשת.

"אני בסדר, מריאן," הוא אומר בקשיחות ופניו מזדעפות. אני נדרכת והוא שם לב וממהר לחייך כדי לרכך את האווירה.

"אבא שלי קורא לי בשמי המלא כשהוא כועס," אני מציינת.

"אז אני צריך למצוא לך שם חיבה."

"הוא מכנה אותי מֶר."

"שם חיבה אמור להביך." הוא מסתכל עליי לרגע וחושב, ואז מחייך חיוך רחב. "בקביק1."

"מה זה בכלל?" אני שואלת.

"תצפי בסרט השלישי בסדרה של 'הארי פוטר' ותביני."

אני מתעלמת מהכינוי ומודה בליבי על כך שהשיחה חזרה להיות קלילה. הארי עבורי הוא הפוגה מהכאוס של חיי ואני מודה על כך שהוא חלק מחיי.

הארי מספר לי שבזמן האחרון התחיל לעבוד, אך הוא לא מרחיב על סוג העבודה או על האנשים שאיתם הוא מסתובב, ואני לא לוחצת עליו לספר לי. אחרי הכול, גם אני שומרת מפניו סודות.

הכי חשוב לי לדעת שהוא לא לבד כל היום. לאורך הקשר שלי עם הארי לא הזכרתי את שמו של אבא או את קיומה של לואר. אבא לא מסכים שאדבר על המשפחה, ואני מבינה למה.

עדיף גם להארי לא להסתבך בצרות שלנו. סוכריית הדובדבן שלי נגמרת ואני עצובה מפני שגם הזמן שלנו יחד הסתיים.

"כשאהיה גדול ועשיר אקנה לך הר של סוכריות דובדבנים," הארי מנסה לעודד אותי ואני צוחקת.

לא נהיה חברים כשנגדל. שנינו יודעים את זה, אבל אף אחד מאיתנו לא אמיץ מספיק כדי לומר את זה בקול רם. אנחנו מתחילים לצעוד בחזרה אל הסמטה שהוא נמצא בה תמיד, הסמטה שהחלטנו לקרוא לה רציף תשע ושלושה רבעים, על שם הרציף המפורסם בספרי 'הארי פוטר', המכנה המשותף הגדול שלנו.

"היה לי כיף," אני אומרת. שעון הכיס מראה שהגיע הזמן שלי לשוב הביתה.

"גם לי." הוא מעביר את משקלו מרגל לרגל ונראה לחוץ.

"נתראה." אני מסתובבת כדי ללכת והוא אוחז במותניי ומצמיד אותי לגופו הרזה והגבוה. הפרפרים שבבטני מתעופפים חזק כל־כך שהם יוצרים מיני־טורנדו.

הארי רוכן לעברי ושפתיו נוגעות בשפתיי בנשיקה שטוחה וחמימה. אני עוצמת את עיניי לכמה שניות ומחבקת את גופו הגבוה. הוא נאנח בכאב ואני מתרחקת. "סליחה, כואב לך." אני פוסעת עוד צעד לאחור, הרגע היפה שלנו נגמר.

"אני בסדר."

"מה הולך כאן?" נשמע קול נערי קשוח.

אני מסתובבת בבהלה ורואה דמות גבוהה ושרירית מתקרבת אלינו. הוא מסתכל עליי במבט קשוח כל־כך שגורם לי לצעוד לאחור ולהתנגש בגופו של הארי. אני כמעט בטוחה שזה אותו הנער שראיתי היום מחוץ לביתי.

לא. זאת החרדה משתלטת עליי שוב.

"הנרי, היא — "

"היא צריכה לעוף מכאן," הנרי קוטע את דבריו של הארי ומסתכל עליי בשנאה. מה עשיתי לו?

"היא חברה, תתרחק," הארי נוהם על הנרי. גם הוא שם לב לעוינות של חברו כלפיי. הנרי נעצר, אך לא מנתק את עיניו ממני.

"חברה, הא?" הטון שלו מזלזל ואכזרי באותה המידה.

"אני צריכה ללכת," אני מצליחה למלמל, תופסת בידו של הארי ומסמנת לו שיישאר קרוב. אין לי כוונה לחלוף לבד ליד הבחור הזועם הזה. נראה כאילו הוא רוצה לרצוח אותי ולא עשיתי לו שום דבר רע.

הארי מבין אותי ומהדק את אחיזתו בידי, משרה עליי ביטחון. אנחנו עוקפים את הנרי ואני משחררת נשימה עצורה. הוא לא מסיר ממני את עיניו הבוחנות והרעות.

"נתראה בשבוע הבא?" הארי שואל. אני מעבירה את עיניי ממנו להנרי. הארי מזהה את ההתלבטות בפניי. "הוא לא יפגע בך, הוא חבר שלי." הבטחה בקולו. אני מהנהנת בתגובה. לא הייתי רוצה להפסיק לפגוש את הארי בגלל הבחור הזה.

הארי מצמיד את שפתיו ללחיי ומשאיר אותן שם לרגע ארוך במיוחד, מזכיר לי את הרגע שחלקנו לפני שהנרי הפריע. אני מחייכת וממהרת לרוץ הביתה בדרך הארוכה כדי שלא יעקבו אחריי.

השבוע חולף לאט במיוחד. נראה ששעון הכיס שאני עונדת על צווארי עושה לי בכוונה והאט את הזמן. הבוקר אבא סוף כל סוף השאיר חבילות לבית היתומים, מה שאומר שבקרוב מאוד אראה את הארי.

היום אבא נתן לי חמש מאות דולר כדמי כיס ותירץ זאת בכך שהתנהגתי למופת. ברור לי שהתנהגתי בדיוק אותו הדבר, ובכל זאת אני לא מתנגדת לקחת את הכסף. אני שמחה שיש לי יותר להביא להארי. הכסף יעזור לו.

לאחר שאני משאירה את החבילות בבית היתומים, אני ניגשת לכניסה לסמטה ורואה את הארי מחכה לי, שעון בגבו על הקיר וזרועותיו שלובות על חזהו. "היום אתה לא מנסה להבהיל אותי?" אני מקניטה בחיוך.

הארי לא מרים את ראשו, מבטו צמוד לקרקע כאילו לא שמע אותי.

"הארי?" אני קוראת. הוא מרים את עיניו. מספיק מבט אחד כדי להבין שמשהו רע קרה. "אתה בסדר?" אני שואלת ונעצרת, לא ממשיכה להתקרב אליו.

הארי מזדקף ושומט את ידיו לצידי גופו, מביט בי במבט אכזרי וגורם לי לסגת. מילדות אבא לימד אותי לזהות סכנה, ועיניו של הארי זועקות צרות.

"אני לא רוצה לראות אותך שוב," הוא אומר בקשיחות.

"עשיתי משהו?"

"לכי ואל תחזרי לכאן שוב לעולם," הוא נוהם.

"תסביר לי מה קרה." אני מתקשה לשדר ביטחון.

"אני לא חייב לך הסברים."

"אני לא מבינה, אנחנו חברים."

צחוק מכוער בוקע מבין שפתיו. אני בוחנת את חברי הטוב ולראשונה שונאת לשמוע אותו צוחק. "את כלבה שקרנית ומניפולטיבית," הוא מטיח בי.

אני בולעת את העלבון בכאב. הארי באמת אמר לי את המילים האלה? מה עשיתי לו?

"אני לא מבינה, בשבוע שעבר הכול היה בסדר." אני משפילה את ראשי ומתקשה לזכור מה היה שונה. "זה כי גרמתי לך לדמם?" אני נזכרת במכה שהחטפתי לו. הוא לא עונה לי. "לא התכוונתי לפגוע בך, אתה חבר שלי."

"עופי מכאן!" הוא מרים את קולו, "אל תחזרי לכאן שוב ואל תחפשי אותי. אם תעשי את זה, אדאג שיפגעו בך."

הוא מאיים עליי? אני צועדת לאחור ומוחצת את שרשרת שעון הכיס לחזי, מנסה להכאיב לעצמי כדי לשכוח את מילותיו הקשות, אך הפעם, בשונה מפעמים אחרות, הכאב לא עוזר. דמעות ממלאות את עיניי. "אתה תצטער על כך," אני אומרת בכאב.

הוא פותח את פיו כדי להגיב, אך שותק כאשר אני מתקדמת אליו בביטחון מזויף, מוציאה את הכסף מהכיס ודוחפת אותו במכה חזקה לחזהו, מכה שנועדה להכאיב לו, אבל הוא לא זז או מניד עפעף. "לא ארשה לך לדבר אליי ככה. לא ארשה שתאיים עליי. החברות שלנו הסתיימה, הארי מארט."

אני מסיגה את ידי, מאפשרת לכסף ליפול לקרקע. בלי להוסיף מילה, אני מסתובבת והולכת.

שבוע לאחר מכן, כשאני חוזרת לחפש את הארי, הוא לא שם. הוא לא שם גם בשבוע שלאחר מכן.

אחרי כמה שבועות אני כבר מפסיקה לנסות.

בקביק הוא שמו של היפוגריף, יצור קסום מספרי 'הארי פוטר', הכלאה בין סוס ונשר.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 20 ₪
מודפס 70 ₪
דיגיטלי 25 ₪
מודפס 70 ₪
עוד ספרים של יהלומים - הוצאה לאור
דיגיטלי66 ₪ 49 ₪
מודפס196 ₪ 99 ₪
פסח בביבוקס
דיגיטלי35 ₪ 25 ₪
מודפס98 ₪ 50 ₪
פסח בביבוקס
דיגיטלי35 ₪ 25 ₪
מודפס98 ₪ 50 ₪
דיגיטלי66 ₪ 45 ₪
מודפס196 ₪ 99 ₪
פסח בביבוקס
דיגיטלי35 ₪ 25 ₪
מודפס98 ₪ 50 ₪
דיגיטלי70 ₪ 56 ₪
מודפס196 ₪ 110 ₪
עוד ספרים של דיאן אל
דיגיטלי165 ₪ 125 ₪
מודפס299 ₪ 199 ₪
דיגיטלי66 ₪ 49 ₪
מודפס196 ₪ 99 ₪
פסח בביבוקס
דיגיטלי35 ₪ 25 ₪
מודפס98 ₪ 50 ₪
פסח בביבוקס
דיגיטלי35 ₪ 25 ₪
מודפס98 ₪ 50 ₪
פסח בביבוקס
דיגיטלי28 ₪ 25 ₪
מודפס98 ₪ 50 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il