דף הבית > חופה שחורה בווינה
חופה שחורה בווינה
הוצאה: ספרי ניב - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 03-2024
קטגוריה: פרוזה וסיפורת
מספר עמודים: 56

חופה שחורה בווינה

         
תקציר

אך בינתיים התמכרתי למחול, סגדתי לנשיותה והתמוססתי לרגליה. כך ריחפנו לתומנו, החורף חלף והתחלף באביב בשלל צבעים וריחות, הקיץ הגיע עם הירוק החד־עונתי שהפך לצהוב היבש ולקוציו המחודדים, עוד מעט הסתיו ומה יקרה עם הדירה, החוזה, העבודה ואיתנו – האם בעל החלומות יסתפק במתנה זו שזימנו לו חייו, או שלהב החיפוש, הגילוי, היהירות והשריטות יכריע אחרת? כמו הרבה פעמים בהמשך חיי, הטעות והטיפשות משלו בכיפה, עד שלא נמצאתי ראוי לאהבה המאירה.

 

חופה שחורה בווינה הוא ספר של שיבה למפגשים האנושיים, לאהבות, לפרידות ולתהומות של אז, המחייה וממשיך את שחלף, אבד ונעלם מלב זה עשרים ושלושים שנים. כך נכתבו המשכים עתידיים ליחסים שנגדעו באיבם מזמן, מעלים באוב את שהוחמץ והותיר ריק גדול, מעוררים את הדו־שיח שנמשך במסתרים בהיעדרנו, נותר כנוכח־נפקד, ועתה ניתנים לו עתיד וקול משלו. היקום הגולם על יוצרו?

 

פרק ראשון

השיקוי החם הרך

 

זה היה אחר צוהריים גורלי. עזבתי את עבודתי בחברת תרופות אחרי שנה, והתחלתי את לימודי המוסמך בטכניון. חיפשתי עבודה, וקורות חיים שנשלחו בעשרות הניבו תשובות שטפטפו לאיטן. אך בצוהרי יום זה הייתי בדרכי לפגישה עם מנכ"ל חברת דיאגון בע"מ, מתחום האבחון הרפואי, שחיפשה מנהל ייצור. הנסיעה מחיפה לירושלים, שבה סיימתי לפני שנתיים את התואר הראשון בביולוגיה, עוררה זיכרונות טובים מחיי הסטודנטיאליים. העיר, צלצול פעמוני הכנסיות בעין כרם, אהבות שהבטיחו ולא תמיד קיימו, הקונצרטים הקאמריים בכנסיית הגואל בעיר העתיקה ובכנסייה המורמונית בבין הערביים של ימי ראשון, עת אט־אט ירד הערב על כיפת הסלע והעיר העתיקה, לאחר שקיעה.

קבענו במפעל באזור התעשייה שבכניסה לעיר. הגעתי מוקדם. ירון המנכ"ל, הקיבוצניק ששירת כקצין בסיירת, הגיע באיחור, אך זה לא הפריע לשיחה לקלוח, להתפתח ולהגיע להסכמות, עד שהסתמן שאקבל את התפקיד. מכאן נסענו לביתו של בעל המפעל במבשרת ציון. ירון נהג כנהג מרוץ המגרד את גבולות החוק, ואילו אני ניסיתי להדביקו ולשמור על קשר עין. לבסוף הגענו לבית רחב מידות מוקף גינה יפה עם שיחים ועצים, וכלבי שמירה אימתניים מטיילים בקצהָ. נכנסנו. ד"ר שמואל קדוש התעניין בשירותי הצבאי, בידיעותיי במדעי החיים ובלימודיי בטכניון, ונדמה שמה ששמע השביע את רצונו. משם קצרה הדרך לדבר על כסף, ועוד באותו ערב מוקדם לחצנו ידיים וחתמנו על חוזה.

יצאתי במידה לא מבוטלת של התרוממות רוח לקרירות הערב, למכונית ולירידה לשער הגיא ומשם בואכה חיפה. אך כאן, נדמה, חלה תפנית, ובלהט קבלת התפקיד פניתי בהיסח הדעת במחלף לכיוון ירושלים והחלטתי לציית לגחמת המקרה. אם כבר ירושלים, נעצור בגבעת רם, אולי אמצא מודעה של דירה להשכרה בעיר. עצרתי ליד שער האוניברסיטה, ועל לוח המודעות צדה את עיניי מודעה כתובה בטוש סגול. תלשתי את מספר הטלפון וחייגתי בטלפון הציבורי. מעבר לקו נשמע קול אישה צעירה ושאל, "זה אתה, בועז?" כאן חשתי שהשעשוע שעימו זרמתי נהיֶה רציני, ומייד שאלתי, "איך את יודעת איך קוראים לי?" לילך מעבר לקו ענתה שבחור בשם בועז כבר התעניין בדירה אתמול ואמר שיצלצל היום, לכן חשבה שזה הוא. כאן השתלבה הזכייה בתפקיד, לצד הפנייה הלא־מתוכננת לירושלים וצירוף המקרים בטלפון, לכדי תחושה גורלית, ומשם שמתי פעמיי אל עבר דירה ברחוב אורוגוואי שבקריית יובל. חניה, מדרגות אבן יורדות ובית דו־קומתי ישן אך אינטימי, שקירותיו מצופים בלוחות אבן וסביבתו טובלת בגינה קטנה ונעימה, והינה הדלת משמאל, שעליה דפקתי בהיסוס, נפתחה.

בכניסה עמדה לילך, אישה צעירה בסוף שנות העשרים, שיער חום ארוך, פנים מאירים בחיוך, שנגע ושיכך מעט את אש התשוקה לניצחונות ולכיבושים שבערה בי. נכנסנו, התיישבנו, כוס תה המרווה שהכינה בידי, ומייד חשתי בית ושלווה במחיצתה, כמעט שייך לה. על פני השטח דיברנו על הדירה, על שכירת החדר השני, על מי אני ומי היא, קיבוצניקית מהדרום, מכשפה לא קטנה, קריסטלים, קלפי טארוט, פרחי באך, קטורת, ואיזו איכות מימית ועוטפת שקראה לי "הישאר". גם כאן דיברנו על החוזה, התלהבנו והפכנו שותפים לדירה הקטנה.

זה התחיל בשבוע טרם תחילת העבודה ועבר לעצימות תפקיד מנהל ייצור וכימאי המפעל למוצרים דיאגנוסטיים, הכנת תמיסות וקיטים דיאגנוסטיים למעבדות, ואחריות לקו הייצור של ערכות בדיקה ביתיות. המפגש עם המערכת, ללא סדר מספק ושיטתיות הנדרשים לצורך תנועה יעילה על עקומת הלמידה, היה קשה מאוד לאיש השיטה שהגיע מחיל האוויר ולתאוריה הסדורה שקיבל בטכניון בימי שלישי הארוכים שהסתיימו בנהיגה הארוכה לירושלים. כך הייתי טעון בגאווה על התפקיד הניהולי הראשון שלי מחד גיסא, ומאידך גיסא המתחים המקצועיים והבין־אישיים בעבודה הביאו אותי, פגיע ומשתוקק, לערבים בחדרי בבית שברחוב אורוגוואי.

השהייה תחת קורת גג אחת של גבר צעיר נסער ופגיע, אישה צעירה שחיה די לבדה בעיר הגדולה וקסם המפגש, הביאה אותנו זה לזרועות זה במחול מכושף שבו זכיתי בחמלה, בחום ובאהבה, שאז לא ידעתי להעריך את שכיחותה הנמוכה. אך בינתיים התמכרתי למחול, סגדתי לנשיותה והתמוססתי לרגליה. כך ריחפנו לתומנו, החורף חלף והתחלף באביב בשלל צבעים וריחות, הקיץ הגיע עם הירוק החד־עונתי שהפך לצהוב היבש ולקוציו המחודדים, עוד מעט הסתיו ומה יקרה עם הדירה, החוזה, העבודה ואיתנו – האם בעל החלומות יסתפק במתנה זו שזימנו לו חייו, או שלהב החיפוש, הגילוי, היהירות והשריטות יכריע אחרת? כמו בפעמים רבות בהמשך חיי, הטעות והטיפשות משלו בכיפה, עד שלא נמצאתי ראוי לאהבה המאירה, שבהמשך נגלתה לי רק במשורה.

נפרדנו בלא חמדה אחרי שאמרה, "כשתבין כבר יהיה מאוחר". הזמן מיהר, יום ויום ועוד יום, שנה ושנים, זרים שוטטו, גופים נפגשו, התקרבו, הפיקו אנחות, חיפשו אחיזה, התנתקו, חיפשו מקום בהמולה הנעה מפגימת הלבנה לסהר המלא, בחסד, בחסר ובמלאות המדומה, בכאב ובשמחה. עונות, טעמים ושמות התחלפו, ותובנות שנחצבו בעמל התפזרו לאין. הקמתי משפחה ובית, התהוללתי באוניברסיטאות ובתארים, משביע ומכסה בסקרנות, בתאוות הלימוד ובהישג את החושך ואת ההיעדר. אך גם ילדות שגדלו, שביל של אור מתפתל ובסופו שבר, עיים ואבק, ומעט היש התפזר כמוץ אשר תִדְפנוּ רוח.

שוב דירה שכורה ומרפסת לנוף הברושים. מזריחה באדום לדמדומים חיוורים ולנצנוצי אורות רחוקים בלילות. אני כבר לא אותו הצעיר שהגיע לעיר הקודש, כמעט שלושים שנים חלפו, גיל העצה מחייב והעץ נותן פירותיו בעיתו. בוקר, עבודה, ילדות, התנדבות, עבודות הבית, מילים, צלילים וחלומות על משכבי. אך יש שזה תופס אותי פתאום בשוכבי או בקומי או בלכתי בדרך, פגיע ולא מוכן. חוזר אליי אותו הרוך, השקט הממס, אותו האור בעינייך, המגיש לי לגימה קטנה מהשיקוי החם הרך – לא נשכח.

 

 

 

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 97 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס88 ₪ 59 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 93 ₪
דיגיטלי 44 ₪
עוד ספרים של ספרי ניב - הוצאה לאור
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 102 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 87 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 101 ₪
דיגיטלי 68 ₪
מודפס 103 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il