דף הבית > חלק מהעולם שלך
חלק מהעולם שלך
הוצאה: ונוס הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 05-2024
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 386

חלק מהעולם שלך

         
תקציר

אחרי התערבות נועזת, טוסט גורמה והתכרבלות עם עז תינוקת, עולמה של אלכסיס מונטגומרי התהפך. הסיבה: דניאל גרנט, נגר לוהט להפליא שצעיר ממנה בעשר שנים. אבל מקסים ונינוח ככל שיהיה – הוא ההפך הגמור מהבחורה העירונית והמתוחכמת שהיא. ועדיין אי אפשר להתכחש לכימיה ביניהם.

בעוד הוריה העשירים בהגזמה רוצים שהיא תמשיך את המורשת המשפחתית של מנתחים בעלי שם עולמי, אלכסיס לא צריכה כבוד או תהילה. נוח לה להיות "סתם" רופאה בחדר מיון. ובכל דקה שהיא מבלה עם דניאל בעיירה המחבקת שבה הוא גר, היא מגלה מה באמת חשוב. ולמרות זאת, להפוך את מערכת היחסים ביניהם לכל דבר יותר מאשר שעשוע מזדמן פירושו להפנות את הגב למשפחתה ולוותר על ההזדמנות לעזור לאלפי אנשים.

אלכסיס לא יכולה להכניס את דניאל לעולמה, ובכל זאת היא גם לא מוכנה פשוט לוותר על האושר שמצאה איתו. אבל איך היא יכולה לבחור בין העולם שלה לשלו כשקיימים הבדלים רבים כל כך ביניהם?

פרק ראשון

פרק 1
אלכסיס

עשים התעופפו מול הפנסים שלי מעל הדשא הארוך של התעלה. עדיין אחזתי בחוזקה בהגה, הלב שלי הלם.

סטיתי כדי לא לפגוע בדביבון בערפל, ואיבדתי שליטה על הרכב בגלל תלולית נמוכה בצד הדרך. הייתי בסדר. מזועזעת, אבל בסדר.

ניסיתי לנסוע לאחור, והצמיגים שלי הסתובבו במקום. כנראה בגלל הבוץ. אוף. הייתי צריכה לקנות ג׳יפ במקום מכונית רגילה.

כיביתי את המנוע, הפעלתי את איתות החירום והתקשרתי לשירותי הגרירה. הם אמרו לי שאצטרך להמתין שעה.

מושלם. פשוט מושלם.

הייתי עדיין במרחק שעתיים נסיעה מהבית, תקועה באזור מבודד בין בית הלוויות שעזבתי זה עתה בסידר ראפידס, איווה, לבין הבית שלי במיניאפוליס. הייתי מורעבת, הייתי צריכה לשירותים ולבשתי מחטב. זה היה ממש אקורד סיום צורם לשבוע הגרוע ביותר אי־פעם.

התקשרתי לחברה הכי טובה שלי, ברי. היא ענתה בצלצול הראשון. "נו? איך היה השבוע מהגיהינום?"

"טוב, אני יכולה לספר לך איך הוא נגמר," אמרתי והשכבתי את המושב. "בדיוק הסעתי את המכונית שלי לתעלה."

"אאוץ׳. את בסדר?"

"כן."

"התקשרת לגרר?"

"כן. המתנה של שעה. ואני לובשת מחטב."

היא נשפה אוויר דרך שיניה. "ההלבשה התחתונה של השטן? לא החלפת לפני שעזבת? בטח ברחת משם כאילו רודפים אחרייך. איפה את?" היא שאלה.

הצצתי מהשמשה הקדמית. "אין לי מושג. ממש באמצע שום מקום. אני אפילו לא רואה פנסי רחוב."

"דפקת את המכונית שלך?"

"אני לא יודעת," אמרתי. "לא הייתה לי הזדמנות לצאת לבדוק. אני לא חושבת," זזתי באי־נוחות במושבי. "את יודעת מה? חכי רגע. אני מורידה את זה."

פתחתי את חגורת הבטיחות והשענתי את המושב עד הסוף. הורדתי את נעלי העקב שלי והשלכתי אותם על מושב הנוסע, ואז הושטתי יד כדי לפתוח את הרוכסן. התפתלתי כדי לפשוט מעליי את רצועות החזייה המחוברות למחטב, נשכבתי כדי למשוך את שמלת הערב השחורה מעל ירכיי, ותחבתי את אגודליי לתוך החלק העליון של המחטב שלי.

לא הייתה כאן אף נפש חיה. לא ראיתי מכונית אחת על הכביש הזה בחצי השעה שאני כאן. אבל בדיוק כשהתחלתי להיאבק בגרביונים שלי, נראו פנסים דרך השמשה האחורית שלי — כמובן.

"שיט," סיננתי ופעלתי מהר יותר.

זה היה כמו לנסות להשתחרר בזמן קצוב מתחבושת אלסטית שמכסה את כל הגוף. שמעתי דלת מכונית נטרקת ונלחצתי, נלחמתי מתחת להגה ברצועות המחטב שלי שנתקעו על הברכיים, ואז בעטתי אותו בדיוק כשמישהו ניגש לחלון.

כלב מדובלל גדול צץ משום מקום וקפץ על הדלת שלי כדי להסתכל עליי. ואז בחור מזוקן בז׳קט ג׳ינס עם צווארון צמר הגיח מאחוריו. "האנטר, למטה." הוא הזיז את הכלב מהמכונית שלי והקיש על החלון באצבעותיו. "הי, את בסדר שם?"

הרוכסן שלי עדיין היה פתוח למחצה, והשמלה שלי התרוממה כמעט עד התחתונים. "אני בסדר," אמרתי, משכתי את השמלה על ירכיי וסובבתי את גבי החשוף לכיוון מושב הנוסע. "דביבון."

הוא הניח יד על אוזנו. "אני מצטער, אני לא יכול לשמוע אותך."

פתחתי מעט את החלון. "סטיתי בגלל דביבון. אני בסדר," אמרתי שוב, חזק יותר.

הוא נראה משועשע. "כן, יש לנו הרבה כאלה בסביבה. רוצה שאני אגרור אותך החוצה?"

"התקשרתי לגרר, אבל תודה."

"אם התקשרת לגרר, את מחכה לקארל," הוא אמר. "את עלולה לחכות קצת," הוא החווה בראשו לעבר מורד הכביש. "הוא כבר שתה שש בירות בבר של ארגון החיילים המשוחררים."

עצמתי את עיניי ונשפתי בעייפות. כשפקחתי אותן, האיש חייך. "תני לי שנייה, אני אגרור אותך החוצה."

הוא לא חיכה שאענה, רק נעמד מאחורי המכונית שלי.

רכסתי את השמלה במהירות, ואז הרמתי שוב את הטלפון שלי. "איזה בחור גורר אותי החוצה," לחשתי לברי.

הטיתי את המראה האחורית שלי כדי לנסות לראות את לוחית הרישוי שלו, אבל הפנסים שלו סנוורו את עיניי. שמעתי קרקוש מתכת מבחוץ. הכלב קפץ שוב כדי להסתכל עליי דרך החלון. זנבו הכחוש התחיל לכשכש, והוא נבח.

"זה כלב?" שאלה ברי.

"כן. הוא שייך לבחור," אמרתי והנדתי בראשי אל הכלב. הוא ליקק את החלון.

"למה את כל כך חסרת נשימה?"

"הייתי באמצע הניסיון להוריד את המחטב שלי כשהוא הופיע," אמרתי, הרמתי אותו מהרצפה והכנסתי לתוך התיק שלי. "הייתי חצי עירומה כשהוא ניגש לחלון."

היא צחקה חזק כל כך עד שנאלצתי להזיז את הטלפון מהאוזן שלי.

"זה לא מצחיק," לחשתי.

"אולי לא אותך," היא אמרה והמשיכה לצחוק. "אז איך הבחור הזה נראה? כמו איזה סוטה זקן?"

"לא. הוא די חמוד, למען האמת," אמרתי וניסיתי לראות את הפעילות מאחוריי דרך המראה הצדדית.

"אההההה. ואיך את נראית?"

הסתכלתי על עצמי. "שיער ואיפור מושלמים, שמלת לוויות שחורה —"

"השמלה של דולצ׳ה?"

"כן."

"אז את נראית לוהטת. אני אשאר איתך בטלפון למקרה שהוא ירצח אותך."

"מצחיק. תודה," נשענתי לאחור במושבי.

"אז הלוויה הייתה מבאסת?" שאלה ברי.

שחררתי נשיפה ארוכה. "היא הייתה כל כך מבאסת. כולם כל הזמן שאלו איפה ניל."

"מה אמרת להם?"

"שום דבר. שנפרדנו ושאני לא רוצה לדבר על זה. לא הסכמתי להיכנס לזה. וכמובן דרק לא הגיע."

"איזה עיתוי להיות בקמבודיה. הוא מפספס את כל הכיף," אמרה ברי.

לאחי התאום הייתה נטייה להימנע מהדרמות המשפחתיות. אני לא יכולה להגיד שהוא ידע שדודה רבתא ליל עומדת למות פתאום בבית האבות, ושאני עומדת להיזרק לבד לתוך גוב האריות בלוויה/ מפגש משפחתי שנמשך שלושה ימים — אבל זו התנהגות מאוד אופיינית לו.

פתחתי עוד קצת את החלון כדי שאוכל ללטף את הכלב. היו לו גבות עבות כמו של איש זקן ועיני זהב גדולות שגרמו לו להיראות כאילו הוא נבהל לראות אותי.

"אימא עשתה עבודה ממש יפה עם ההספד," אמרתי וגירדתי את אוזנו של הכלב.

"לא מפתיע אותי."

"וניל לא הפסיק לשלוח לי הודעות."

"גם זה לא מפתיע אותי. האיש הזה חצוף. ענית לו?"

"אה, לא," אמרתי.

"יופי."

עוד רעשים נשמעו מבחוץ.

"טוב, אז תקשיבי," אמרה ברי, "חשבתי שנוכל לעשות דאבל דייט כשתחזרי."

נאנחתי.

"תקשיב לי עד הסוף. זה לא כזה נורא."

ידעתי שזה עומד להיות נורא.

"שתינו בוחרות את הבחורים הכי לוהטים שנוכל למצוא בטינדר. כנראה כאלה שמצטלמים עם דג, אבל זה לא חשוב. אנחנו לוקחות אותם לבית קפה מחוץ למשרד של ניק, זה שבו הוא אוכל את ארוחת הצהריים שלו כל יום באחת־עשרה וחצי? ואז כשניק מופיע, אנחנו מופתעות לגמרי לראות אותו שם. את מעמידה פנים שאת מועדת ושופכת קצת יין אדום על החולצה שלו בטעות, בזמן שאני מתמזמזת עם הדייט שלי."

נחנקתי מצחוק.

"עד כמה שהייתי רוצה לעזור לך להרוס את הבגדים של מי שעומד להיות בעלך לשעבר," אמרתי בלי להפסיק לצחוק, "אני לא יוצאת לדייטים בעתיד הנראה לעין. אני לא צריכה שום גברים בחיים שלי עכשיו. או אי־פעם."

היא נאנחה. "כן, טוב, כולנו נשים חזקות עד שגלאי העשן מתחיל לצפצף בשלוש לפנות בוקר על תקרה גבוהה ואין מי שישתיק אותו עם מטאטא חוץ ממך."

גיחכתי.

"אבל ברצינות," היא אמרה, "אף פעם לא היינו רווקות יחד. אנחנו צריכות לקבל את זה בברכה. בנות הקיץ הלוהטות. זה יכול להיות כל כך כיף."

"אני חושבת שאני יותר במצב רוח לקיץ של ׳בנות הזהב׳..."

נראה היה שהיא שקלה את זה. "גם זה יכול לעבוד."

שמעתי עוד רעשים מבחוץ והרגשתי את המכונית זזה, כאילו משהו הוצמד לפגוש.

"רוצה לצאת לשתות מחר?" שאלה ברי.

"באיזו שעה? יש לי פילאטיס."

"אחרי הפילאטיס."

"אוקיי, בטח."

הבחנתי בתנועה במראת הצד. הבחור התחיל לחזור לכיווני. הפסקתי ללטף את הכלב וסגרתי את החלון שלי כמעט עד הסוף.

"הי," לחשתי לברי, "הבחור חוזר. תישארי איתי על הקו."

הבחור הזיז את הכלב שלו מהמכונית שלי שוב ורכן כדי לדבר איתי דרך החלון. "את יכולה לשלב לניוטרל?" הוא שאל דרך הסדק הצר.

הנהנתי.

"אחרי שאני מוציא אותך, תשאירי את הרכב על פארקינג ותכבי את המנוע עד שאשחרר את השרשראות."

הנהנתי שוב והסתכלתי עליו כשהוא הלך לטנדר שלו. דלת נטרקה, והמנוע שלו רעם. ואז המכונית שלי זינקה, ולאט־לאט התגלגלתי החוצה מהתעלה בחזרה לכביש. הוא עקף את המכונית עם פנס והסתכל על הפגוש.

שפירית נחתה על מכסה המנוע שלי, היא ישבה שם ולא זזה בזמן שהבחור התכופף לבדוק את הצמיגים שלי. ואז הוא כיבה את הפנס וחזר אל מאחורי המכונית. נשמע עוד קרקוש שרשראות, וכעבור דקה הוא חזר לחלון. "הסתכלתי על המכונית, אני לא רואה שום נזק. את יכולה להמשיך לנהוג, לא אמורה להיות בעיה."

"תודה," אמרתי והחלקתי שני שטרות של עשרים דולר מבעד לסדק.

הוא חייך. "זה בחינם. נסיעה טובה."

הוא חזר לטנדר שלו וצפר, ואז נופף בידו בלבביות כשחלף על פניי אל תוך הערפל.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס59 ₪ 98 ₪
דיגיטלי 150 ₪
מודפס 200 ₪
עוד ספרים של ונוס הוצאה לאור
עוד ספרים של אבי חימנז
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il