יופי מלוכלך: שקרים (1)

קנדל ריאן - יופי מלוכלך: שקרים

אדל – הוצאה לאור

שנת הוצאה: דצמבר 2017

מס' עמודים: כ- 200

ז'אנר: רומן רומנטי    

“במראה אני רואה ילדה עם עיניים כחולות סקרניות ולב פתוח לרווחה. שילוב מסוכן. להתאהב באדם שקנה אותי מעולם לא היה חלק מהעסקה. אפשר בכלל להיות נאיבית יותר מזה?“

סופי אוונס נדחקה לפינה. חייה של אחותה התאומה תלויים על בלימה וסופי תעשה כל שביכולתה להציל אותה, גם אם זה אומר למכור את בתוליה לכל המרבה במחיר. כשקולטון דרייק לוקח אותה הביתה, היא לומדת במהירות שאצל הגבר היפה והמיוסר הזה, לא כל הנראה לעין אמיתי. השהות עם קולטון מציבה בפניה אתגרים שמעולם לא צפתה וגורמת לה לרצות דברים שמעולם לא חשבה שתרצה.

יופי מלוכלך: שקרים, מאת סופרת רבי המכר של העיתון ניו יורק טיימס, וול סטריט ג’ורנל ויו. אס. איי טודיי קנדל ראיין, הוא ספר רומנטי ממכר שבו לכל דבר יש מחיר אבל מחירה של האהבה הוא היקר מכולם.

פרולוג

הלילה אמכר למרבה במחיר. בעומדי כאן בחדר השקט, אני מנסה למצוא את קול ההיגיון הקטן שיגיד לי שאני עושה את הדבר הנכון. אני לא מצליחה למצוא אותו.

בן-זונה בוגדני.

אני פוגשת את מבטי הכחול והמעומעם במראה ומזכירה לעצמי שאני נכנסת לדבר הזה בדעה צלולה, ומתוך בחירה מלאה. זו לא בחירה שאני רוצה לעשות, ודאי שזו אינה שאיפת חיי, אבל זו בחירה שאני חייבת לעשות כדי להציל מישהי שאני אוהבת.

בעוד שעה אהיה שייכת למישהו, לגבר עם צרכים חולניים ופֶטִיש שכופה עליו לקנות לעצמו בת לוויה במקום לצאת עם בחורה נורמלית.

שאלוהים יעזור לי.

1

סופי

נאמר לי שרוב הסיכויים שישלמו עבורי מאתיים וחמישים אלף דולר ואולי אפילו יותר בהתחשב בעובדה שאני עדיין בתולה. הכסף הזה הוא עניין של חיים ומוות עבור אחותי שהיא גם החברה הכי טובה שלי בעולם. אוכל להכניס אותה לתוכנית טיפולים חדשנית המטפלת בסרטן השחלות בשלב מתקדם. שתינו בסך הכול בנות עשרים ואחת ובקושי הספקנו לחיות את החיים. כשהיא אובחנה כחולה בסרטן בגיל תשע עשרה ועברה כריתת רחם, הבטחתי לה שאשא עבורה את ילדהּ ביום מן הימים, הבטחה שבה אני מתכוונת לעמוד. היא עלולה למות תוך חודשים ספורים אם לא אתערב, וזו הסיבה שאני עומדת בחדר הלבשה חשוך, מורחת שכבה שלישית של מסקרה ולגופי רק זוג תחתונים.

גיליתי את המקום הזה לגמרי במקרה. עד לפני כמה שבועות, לא הייתי מאמינה שמקום כזה קיים בכלל. חיפשתי באינטרנט כל מיני הזדמנויות לעשות כסף, משהו, כל דבר שיעזור לי לגייס את שלוש מאות אלף הדולרים הנחוצים לנו. הוריי מתפרנסים בקושי אז אני יודעת שהכול תלוי בי. חיפושיי אחר עבודה היו פשוט בדיחה. כישוריי מתאימים בקושי למלצרות בשכר מינימום. בנקודה הזאת חיפושיי ברחבי האינטרנט הפכו מעניינים יותר וגישתי הפכה נועזת יותר.

הסכמתי להגיע לריאיון במועדון חשפנות מקומי. כאילו הריאיון עצמו לא היה מספיק מביך – נתבקשתי להוריד את הבגדים בפני בעל המועדון ולהראות את כישורי הריקוד שלא היו לי כמובן – הוא שאל אותי מהן ציפיות השכר שלי מהריקוד ואמרתי שלוש מאות אלף דולר בחודשים הקרובים. הוא צחק לי בפנים ואמר לי להתלבש. היה ברור לשנינו שעל בסיס כישורי הריקוד שלי, לעולם לא ארוויח סכומים כאלה, בטח ובטח לא בעיירה קטנה בצפון קליפורניה.

כשהוא ראה את הדמעות שהציפו את עיניי ושאל מדוע אני זקוקה לכסף, פרשתי בפניו, אדם זר לי לחלוטין, את הסיפור כולו. כשסיימתי להתלבש, הוא לקח אותי למשרדו והכריח אותי להבטיח שמה שהוא עומד לומר לי יישאר בינינו. האופן שבו זזו עיניו מצד אל צד רמז לי שמה שזה לא יהיה, זה בטח משהו לא חוקי. לא היה לי אכפת בכלל. עד אז אפילו לא עברתי ברמזור אדום, אבל הייתי מוכנה לעשות הכול, קיצוני ככל שיהיה, כדי להציל את בקה. הבטחתי לו סודיות מוחלטת. הוא שאל אותי עד כמה אני רצינית לגבי הצלת אחותי והזהיר שלא אוהַב את מה שהוא עומד לספר לי. כך למדתי על המכירה הפומבית.

ביל, הבעלים של מועדון החשפנות, הכניס אותי למכירה שתתקיים הלילה. הוא ארגן הכול עבור עשרה אחוז ממה שארוויח. נבדקתי אצל רופא שאישר שאני לא בהיריון, שאין לי מחלות מין ושאני אכן בתולה. ביל גם קבע לי תור במכון יופי מקומי לשעווה בכל הגוף ומייקאובר – תספורת עם תוספות ארוכות של גווני קרמל לשערי השטני, מניקור ופדיקור. העלות עבור כל אלה תוחזר ממה שארוויח כמובן. גם אם לא אמכר, אהיה חייבת להחזיר לו את ההוצאות האלה, אבל ביל בטוח שאמכר. הוא אמר שבתולות הן נדירות ושמישהי כל־כך טבעית ויפה כמוני תימכר במחיר גבוה מאד. אני רק מקווה שאצליח להישאר רגועה מספיק כדי לעבור את כל זה. בא לי להקיא ולא אכלתי כלום כל היום.

אני מפנה את ראשי אל הדלת לקול דפיקה קלה עליה, וראשו של ביל מציץ פנימה. ידיי עפות אל החזה שלי בניסיון להסתיר את שדיי. אין טעם לצניעות בשלב הזה וצחוק היסטרי מבעבע בגרוני. בקרוב מאד אהיה חשופה בפני חדר מלא גברים, תחת עננה של ציפייה שאתן את גופי לאחד מהם, אבל אני מנסה לשמור על תמימותי כל עוד אני יכולה. ביל מרים גבה.

"את מוכנה?"

אני מעיפה מבט אחרון אל המראה ושואפת שאיפה עמוקה כדי לייצב את עצמי. אני מביטה ברגליי. הן חטובות הודות לשעות שאני מבלה בריצה – הדבר היחיד שעוזר לי להפיג לחצים. אני ממשיכה להביט הלאה על הבטן שלי, שהיא מעט רכה יותר ממה שהייתי רוצה שתהיה ועד שדיי, שרוטטים כשאני זזה. העיניים שמחזירות לי מבט נראות קשוחות יותר הפעם. מצוין. אני צריכה להיראות קשוחה כלפי חוץ אם אני רוצה לשרוד את ששת החודשים הקרובים.

לא ידעתי שדברים כאלה קיימים בעולם ועכשיו אני נכנסת ממש עמוק לתוך זה. אני עושה את זה בשביל בקה, אני מזכירה לעצמי. אני שואבת פנימה כל טיפה של כוח שאני רק יכולה, מסירה את ידיי מהחזה ומהנהנת. "אני מוכנה."

עיניו בוחנות אותי. אני מעריכה את זה שהוא לא בוהה בי. "את נראית מעולה. טבעית מאוד. זה יעבוד לטובתך," הוא מציין תוך שהוא מוביל אותי החוצה מהאזור הבטוח של חדר ההלבשה.

ככל שאנחנו מתקדמים במסדרון אני מבינה למה הוא מתכוון. יש כמה נשים בטווח הגילאים שבין שנות העשרים המוקדמות עד שנות השלושים המאוחרות ונראה שכל אחת מהן אימצה את מראה החשפנית – שיער נפוח, שכבות על גבי שכבות של איפור, אודם אדום בוהק, גרביוני רשת ונעלי עקב גבוהות. כולן לובשות חוטיני. אמרו לי שפריט הלבוש היחיד שמותר לי ללבוש הוא תחתונים אז בחרתי בזוג התחתונים הצנוע ביותר שיש לי – גזרה גבוהה, צבע תכלת עם תפר תחרה. הם חמודים, נשיים ונוחים. לא חשבתי בכלל לנסות להיראות סקסית יותר. חרטה מתחילה להתהפך בבטני. מה אם אף אחד לא ירצה אותי? כל מה שעשיתי יהיה לשווא, וכאילו לא די בכך, עוד אהיה חייבת כסף לביל על המייקאובר היקר שמימן. רצפת הבטון מעבירה קור דרך כפות רגלי היחפות עד לפטמותיי הזקורות. אני שוב מניחה את ידיי מעל החזה ואוחזת בשדיי.

אולי אני מכוסה יותר מהנשים האחרות אבל איכשהו, אני מרגישה חשופה יותר. חשופה לחלוטין בפני כל העולם. אני לבושה כמו מי שאני, לא גרסה סקסית של עצמי המיועדת לגברים הממתינים בצידה השני של הדלת. לפתע אני לא רוצה שהם יראו את מי שאני באמת. אני רוצה להיות מפוצצת באיפור ואולי עם פאה בלונדינית ארוכה ופונפונים שתלויים מהפטמות. אני יכולה להיות כל מי שהם רוצים שאהיה. במקום, אני רק סופי וההרגשה הרבה יותר מסוכנת. אני לא יכולה לתת לבעלים החדש שלי להיכנס לי לראש. הוא אולי ירכוש את הזכויות לגוף שלי, אבל הוא לעולם לא יקבל את מי שאני באמת. אני חייבת לזכור את זה.

ברגע שאנחנו עוצרים על יד דלת מתכת כבדה, פניקה זורמת דרך עורקיי ואני משתנקת. רפלקס ההקאה מאיים לשלוח מיצי מרה במעלה הגרון שלי. אני נושמת נשימה עמוקה דרך האף ופותחת את הפה כדי לומר לביל ששיניתי את דעתי, כשלפתע, הוא שולח את ידו ומסובב את הידית.

הדלת נפתחת במהירות וחושפת חדר גדול, מואר בעמימות. האור היחיד בוקע ממנורה חשופה התלויה ישירות מעל במה קטנה במרכז החדר. גברים ישובים בכורסאות עם הפנים לבמה, פניהם מסתתרות בצללים. אני לא מסוגלת לזהות אף חלק בפניהם ואני מבינה שזו בדיוק הנקודה. הם בוודאי מבקשים להישאר עלומים בהתחשב באופיו של הערב. הכסף שהם צפויים להוציא הלילה קונה להם את הזכות לאנונימיות.

ביל דוחף אותי קדימה בעדינות ולוחש כמה מילות עידוד אבל פעימות הדם שאני שומעת באוזניי מבלבלות את המסר. רגליי זזות אל תוך החדר, זרועותיי מוצלבות וידיי אוחזות בחוזקה בשדיי. ניחוח עשן סיגרים תוקף את חושיי בעודי מתקדמת לכיוון הבמה. עיניי ממוקדות ברצפה ואני זזה בכיוון האור התלוי מעל הבמה. ברכיי רועדות בעודי צועדת את צעדיי האחרונים.

לבסוף, אני נעמדת על הבמה בפניי לכיוון קבוצה קטנה של גברים. בעיניים מושפלות, אני מבינה בזה הרגע שלעולם לא הייתי יכולה להתפשט כחשפנית מול קהל. אני בקושי מצליחה לעמוד כאן בלי שברכיי יתדפקו זו בזו. רק לזכור למשוך אוויר אל תוך ריאותיי ולשחרר אותו שוב נראה כמשימה קשה, מעבר ליכולותיי. אבל ניצוץ של נחישות קורע את דרכו בתוכי. אני כאן במטרה להציל את בקה.

גבר העומד בצללים בצידו השני של החדר מכחכח בגרונו. "לפניכם הבחורה התשיעית והאחרונה לערב זה. סמכו עליי כשאני אומר לכם, רבותיי, שמרנו את הטובה ביותר לסוף. היא הטהורה ביותר שתמצאו. היא מגיעה אלינו בתולה, מוכנה, מזומנה ומסכימה לחלוטין לתנאים של שישה חודשים. אם כן, מי רוצה לתת את ההצעה הראשונה?"

השקט נשמר במשך דקה בעודי מחכה שמשהו יקרה.

"תסירי את הידיים מהציצים, חמודה," אומר גבר מתוך הקהל.

אני מרימה את עיניי לכיוון הקול אבל ידיי נשארות במקומן. רמז לחוסר משמעת שלא ידעתי שקיים בי בכלל. אף אחד לא קנה אותי עדיין. אף הצעה לא ניתנה. אני עדיין זו השולטת בגורלי.

אני מעבירה את משקל גופי מצד אל צד, בעודי חשה עקצוץ שמתריע בפניי שהרגל שלי נרדמת, ומהדקת את אחיזתי בשדיי כאילו חיי תלויים בכך. ליבי פועם בקצב ואגלי זיעה קטנים צצים כמו חרוזים מתחת לזרועותיי למרות הטמפרטורה הקרירה שבחדר.

אני מסוגלת לעשות את זה. אני חייבת לעשות את זה.

"מאתיים." הגבר שקרא לי לחשוף את שדיי נותן את ההצעה הראשונה. אני מקווה שזה מאתיים אלף ולא רק מאתיים דולר. עד לאותו הרגע לא חשבתי שאולי הייתי צריכה לקבוע איזשהו מחיר מינימום לפני שנכנסתי לסיפור הזה. אני לא מתכוונת לשכב עם איזה זקן מוזר בשביל מאתיים דולר. אני נזכרת שביל אמר משהו על מינימום שש ספרות ונרגעת מעט.

"מאתיים וחמישים," אומר קול אחר. הוא נשמע צעיר יותר ומתובל במבטא ספרדי עדין.

"שלש מאות," נשמע קול שלישי.

במהרה, המחיר מטפס לחמש מאות ושבעים וחמישה ואני נהיית קצת מסוחררת מהמתרחש. אני חייבת לרדת מהבמה הזאת לפני שאתעלף או אקיא או משהו גרוע באותה המידה כמו למשל, אלך הביתה עם אחד הסוטים האלה כאן.

תהיי חזקה, סופ.

"שש מאות אלף," פולט מיודענו חובב הציצים. אני לא רוצה ללכת עם אדם שאת פיו כבר הספקתי להמרות כשסירבתי להראות את החזה שלי. עם המזל שלי, הדבר הראשון שהוא ירצה לעשות יהיה להעניש אותי על כך.

"מישהו חמדן במיוחד הלילה. כבר לקח אחת ועכשיו הוא רוצה את השנייה," מצחקק המנחה.

מסתבר שהאדון הנכבד שמעלה את המחיר שלי כבר קנה מישהי הלילה ועכשיו הוא רוצה גם אותי. אולי אני בחורה מיושנת, אבל הנחתי שבסידור כזה, אהיה השפחה היחידה. חשבתי שזו הולכת להיות חוויה סטנדרטית של גבר ואישה. לא כך דמיינתי את עצמי מאבדת את בתוליי, ויותר מכך, מעולם לא ראיתי את עצמי משתתפת באורגיה, או מה שהוא לא מתכנן. מציק לי לחשוב שהוא יכול לקנות אותנו כמו כבשים ולהכריח אותנו לעשות דברים זו לזו ולו. כל הסיפור הזה הולך ונהיה גרוע יותר ויותר.

אני מיישירה מבט אל מרכז החדר – אל הגבר היחיד שלא אמר מילה עד כה. הוא מעביר את קרסולו אל מעל הברך, נשען לאחור בכורסה ומסתיר לחלוטין את פניו בחסות החשכה. התנהגותו האדישה מעוררת בי משהו. יש כאן חדר שלם של גברים שרוצים את הבתולין שלי אבל משום מה, אני לא אוהבת את המחשבה שיהיה כאן מישהו שלא מעוניין. משהו לא בסדר בי? זה אולי חסר ביטחון וטיפשי אבל כשאת עומדת כמעט עירומה בחדר מלא גברים שאינך מכירה, מחשבות מוזרות מוצאות את דרכן אל תוך ראשך.

אף אחד לא נתן הצעה נגדית לגבר שקרא לי 'חמודה' ורצה לראות את השדיים שלי, והבטן שלי מתהפכת. הוא הציע חמש מאות שבעים וחמישה אלף דולרים – יותר ממה שאצטרך כדי לשלם עבור הטיפול הרפואי של אחותי, לתת לביל עשרה אחוזים ולהחזיר לו את מה ששילם למכון היופי. אני צריכה להרגיש תחושת הקלה. זה מה שרציתי, לא? אבל המחשבה שאצטרך לעזוב את המקום איתו ועם בחורה נוספת מעוררת בליבי תחושת מועקה.

"אם אין הצעות נוספות..." המנחה מתחיל.

אני מתחילה להרגיש קשיי נשימה. זה לא יכול להסתיים ככה.

"שבע מאות," אומר האדם שיושב ישירות מולי. קולו חלק ועשיר, עמוק ואיכשהו מהפנט. אני נשענת קדימה על הבהונות בניסיון לראות את פניו. כף הרגל שהניח על קרסולו מקפצת, אולי הסימן היחיד שהוא כן מוצא עניין בקרב ההצעות הזה. ליבי מדלג בתוכי, מכפיל את קצב הדפיקות בעודי מחכה לדעת מה יקרה כאן.

אינני מסוגלת לראות דבר מלבד נעליו בחדר, לכן אני מתמקדת בהן. הן גדולות, עשויות עור חום מבריק, ונראות יקרות. אני מניחה שהגברים בחדר הזה חייבים להיות עשירים באופן מגוחך כדי לשלם את המחירים שהם מציעים. רגלו מקפצת שוב ועיניי נורות אל המקום שבו אמורות להיות פניו, החבויות באפלה. הגבר השני נוהם משהו מתחת לשפמו, ואני מצליחה לשמוע את המילים 'יקרה מדי', ואז הוא נובח הצעה חדשה. "שבע מאות עשרים וחמישה."

שיט. אני לא רוצה להיות חלק מהפטיש המוזר שלו לשלישייה ואין לי שום מושג עם הגבר בעל הנעליים המבריקות יהיה טוב ממנו, אבל אני נועצת את עיניי בחלל האפל מולי, מתחננת אליו ללא מילים להעלות את הצעתו. הכוח היחיד שעדיין מצליח לגרום לי לעמוד על רגליי הוא כוח רצון.

"מיליון דולר," הוא אומר אחרי זמן שמרגיש כמו נצח.

ראשי מסתחרר ואני מרגישה חולשה. מיליון דולר? עבורי? אין מצב שאני שווה סכום כזה של כסף בתור שפחת מין. ברגע שהוא יבין כמה אני חסרת ניסיון, ולא רק בסקס, אלא בכל תחומי החיים, הוא יתחרט על שקנה אותי ואולי אפילו ינסה להחזיר אותי. ועדיין, אני עוצרת את נשימתי, מתפללת שאף אחד לא יציע הצעה נגדית גבוהה יותר. משהו בתוכי, האינטואיציה הנשים שלי אולי, אומרת לי שמתוך כל הגברים שנמצאים פה הערב, אני אמורה ללכת הביתה איתו, אבל המחשבה על ממש להעניק את גופי לאחד המפלצות האלה לשישה חודשים מפחידה אותי עד מוות.

אין לי על שום דבר להסתמך מלבד על בעל הנעליים השחורות, הנקיות והמבריקות, שמעביר לי איזו הילה של משהו טוב. אולי, לכל הפחות, הוא יתייחס אליי יפה. פניקה מאיימת להכניע אותי. תנשמי, סופ.

"היא שלך. אף כוס לא שווה כל־כך הרבה," יורק הגבר השני, נע במושבו. ריאותיי מתמלאות בחמצן וכשאני נושמת בחדות וממלאת את בית החזה באוויר.

"הפריט האחרון שלנו הערב במכירה, נמכר. רבותיי, תודה לכם על השתתפותכם הערב. אם תואילו לעשות את דרככם אל אזור ההסבה דרך הדלת האחורית, נסגור את אופן התשלום ותוכלו לעזוב עם הרכישות שלכם. תמצאו בלובי משקאות וגם מעט בידור על חשבון הבית, אם אתם במצב הרוח הנכון."

קולו של המנחה מזמזם בראשי.

נמכרתי.

גברים מתרוממים ממושביהם ואני שומעת צעדים כשהם יוצאים מהחדר. דלת נסגרת במרחק, ובחדר השקט נשארים רק אדוני החדש ואני.

אני רוצה לרדת מהבמה המשפילה שעליה נאלצתי לעמוד. אני רוצה את הבגדים שלי, אבל רגליי נותרות נטועות במקום כשאני מבינה, לראשונה הערב, שכל ההחלטות שלי מעתה והאלה אינן שייכות לי יותר.

"תצעדי קדימה," הוא מצווה. אני בולעת ויורדת מהבמה, רגליי כבדות מהעמידה הממושכת במקום אחד. אני צועדת צעדים איטיים לאורך החדר, כאילו אני מתקרבת אל חיה מסוכנת. אולי זה בדיוק מה שאני עושה. איזה מין גבר קונה אישה?

"לא אפגע בך," הוא מעודד אותי להתקדם ואני צועדת עוד צעק לקראתו, עוצרת בדיוק מול כיסאו. "אורות," הוא אומר אל החלל והאורות שמעל לראשינו נדלקים כולם בבת אחת. אני ממצמצת כמה פעמים לנוכח בוהק האורות המפתיע, עפעפיי מסוככים על עיניי בעודי מנסה להסתגל.

מבולבלת, אני ממשיכה להביט למטה, בוחנת את נעליו, שעתה נחות שתיהן על הרצפה. "תביטי בי," הוא מבקש.

אני מרימה את סנטרי ומביטה בגבר שיושב מולי. חליפה שחורה. חולצה לבנה מגוהצת. עניבה שחורה ודקה קשורה באופן רפוי סביב צווארו.

אני נושמת לאט לעומק ריאותיי ואוזרת אומץ להביט לתוך עיניו של הגבר שזה עתה שילם מיליון דולר כדי לרכוש אותי. עיניים כחולות כרקיע ממוסגרות בריסים שחורים כבדים בוהות בי בחזרה, גונבות את נשימתי מריאותיי. הוא מהמם. גבוה, בכושר, מושך. בלבול שוטף את עורקיי. מה גבר כמוהו עושה במקום כזה? הוא יכול להיכנס לכל בר באמריקה ולאסוף איזו בחורה שהוא רוצה, בלי בעיה בכלל. בטני מתהפכת כשאני מבינה, שרק גבר שיש לו טעם מסוים מאוד בסקס, ירגיש צורך לקנות אישה. הוא ירצה מישהי שתציית לו לחלוטין. הוא ירצה ממנה דברים שבחורות נורמליות לא יסכימו לעשות. אוי אלוהים, אני מרגישה שאני עומדת להתעלף. אני לא יכולה לתת למפלצת המושכת הזאת לפתות אותי אל המלכודת שלה.

"פשוט תנשמי," הוא אומר, מרגיע את פחדיי.

אני מציית כמו שפחה קטנה וטובה, פותחת את פי ונושמת בכוח.

"ככה," הוא אומר בטון מרגיע, ישיבתו על הכיסא גם הופכת נינוחה מעט יותר. "איך תרצי שאקרא לך?"

זו דרך מעניינת לנסח את השאלה. הוא לא שאל אותי מה הוא שמי. אולי הוא מניח שאתן לו שם בדוי, וייתכן בהחלט שזה מה שהייתי עושה אם הייתי מצליחה לחשוב בבהירות. במקום זה, אני לוחשת, "סופי." ברגע ששמי עוזב את שפתיי, אני מתחרטת על כך שאמרתי לו את שמי האמיתי, אבל אז אני מבינה שאני עומדת להתגורר איתו בששת החודשים הקרובים וגם ככה לא אוכל להסתיר ממנו את זהותי האמיתית לאורך זמן. יהיו לי מספיק שקרים להתמודד איתם גם ככה, עם כל השקרים שאני עומדת לספר למשפחתי ולחבריי, ואין זה חכם להכביד על עצמי עם עוד שקרים.

הוא מטה את ראשו וממשיך לבחון אותי. "תקראי לי דרייק," הוא אומר לבסוף. אני תוהה אם דרייק הוא שמו האמיתי.

כשאני מתחילה לחשוב שהוא הולך לגרום לי לעמוד פה כל הלילה, הוא מתרומם מהכיסא. כשאני רואה אותו במלוא גובהו מולי אני נבהלת. גובהי ממוצע, והוא גבוה ממני בשלושים סנטימטרים, לפחות. יותר ממטר ותשעים. אני נרתעת לאחור צעד אחד.

"בואי איתי." הוא מסתובב ופונה לעבר היציאה. אני צועדת אחריו כמו חיית מחמד צייתנית. כשאנחנו מגיעים אל דלת הפלדה שדרכה נכנסתי לאולם הזה רק לפני שלושים דקות, אני מרגישה כאילו אני יוצאת אישה אחרת לחלוטין מזו שהייתי כשנכנסתי. דרייק מסתובב לעברי לפני שהוא פותח את הדלת. "תרצי את הז'קט שלי?"

אני משפילה את עיניי לגופי ומביטה בתחתוניי הכחולים-חיוורים שעכשיו נראים לי ילדותיים ואל ידיי שמעולם לא עזבו את שדיי. אני מהנהנת בחולשה.

הוא מסיר מעל כתפיו את הז'קט, ואני רואה שהוא אפילו שרירי יותר מכפי שחשבתי. חולצתו המחויטת נצמדת לכתפיו הרחבות ולחזהו החטוב. רטט של פחד נשלח עמוק לתוך קרביי. כן, הוא מושך, אבל הוא גם חזק, וזה אומר שאין לי ממש סיכוי לגונן על עצמי במקרה שהוא ינהג בי באלימות יתרה.

הוא מתעלם מעיניי החוקרות את גופו ללא בושה ומניח את הז'קט על כתפיי, סוגר אותו מעל החזה שלי ומכפתר את הכפתור הראשון. חשבתי שהוא עלול לדרוש ממני להראות לו את גופי, כדי לבחון אותי בעצמו, אבל נראה שהוא מודאג מדבר אחד – לצאת מפה וכמה שיותר מהר. זה לגמרי בסדר מבחינתי.

ברגע שאני מכוסה בז'קט שלו, אני מניחה לידיי להחליק אל צידי גופי. מפרקיי נוקשים מעמידתי הממושכת בתנוחה אחת. אני הולכת בעקבותיו אל המסדרון. ככל שאני אסירת תודה לו על כך שנתן לי את מעילו, אסור לי להפוך את המחווה הקטנה הזאת למשהו שהיא לא. הוא פשוט לא רוצה שגברים אחרים ינעצו עיניים שבמה שהוא קנה לעצמו, ובהרבה מאוד כסף. אנחנו חולפים על פני אחרים בדרכנו ואני מקפידה לנעוץ את עיניי בנעליו של דרייק כשאני הולכת אחריו במורד המסדרון. תחושה כוזבת של ביטחון אופפת אותי.