דף הבית > כיף זה לא
כיף זה לא
הוצאה: ספרי ניב - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 05-2024
קטגוריה: פרוזה וסיפורת
מספר עמודים: 329

כיף זה לא

         
תקציר

”בערב, אחרי שהשכבתי את אדם לישון, פתחתי את האפליקציה בטלפון וראיתי תמונות של גברים, המון גברים, ונבהלתי שגם הם רואים אותי. הרגשתי מבוכה ובושה. מה אם מישהו שאני מכירה ייראה אותי שם ויגלה לכל העולם? מה אם כולם ידעו שהתגרשתי? שנכשלתי? שאני אימא עם תינוק? ומה אם אף אחד לא ירצה אותי כי אני עם תינוק במשמורת מלאה. עברתי עוד תמונה ועוד תמונה. היו תמונות רק עם חלקי גוף, היו כאלה שכתבו בפרופיל שהם מחפשים לענג אישה הריונית, והיו כאלה שאמרו שיש להם סטיות והם ישמחו לחלוק אותן עם כל מי שתסכים. היו גברים צעירים והיו מבוגרים, היה הכל מהכל וזה היה יותר מדי בשבילי.

אני לא כזאת. אני לא יכולה.

לא ידעתי מה יותר הטריד אותי, המבוכה הפרטית שלי או הפחד מפני הגברים שמוצגים לראווה. העדפתי להתעלם מהטלפון הערב ולקרוא ספר עד שארדם.

למוחרת כבר היו לי התאמות אבל אף אחד מההתאמות לא כתב לי. מה הטעם להחליק ימינה אם אתה לא באמת פנוי לשוחח? היו גברים מטרידים ששלחו לי הודעות גם ללא התאמה. חיכיתי עוד שעתיים ולא יכולתי לשאת את זה יותר.

מחקתי את האפליקציה והרגשתי הקלה.

במשך יממה הרגשתי שאני משתלטת על הדו קרב בין הכבוד העצמי שלי לבין ההזדקקות לגבר. שני הצדדים נלחמו עד שהמנצח הכריע את הכף והורדתי את האפליקציה מחדש.

הפעם אני באמת מוכנה.”.

 

אלה מתכננת ומחשבת את צעדיה, נחושה לתקן את חייה, למצוא אהבה ולהגיע לשלמות, אך הכל משתבש שוב ושוב בניגוד לרצונה. היא מתארת ברגישות, הומור וכעס את התמודדותה עם העבר, ההווה והעתיד. ואיך בלית ברירה היא נאלצת לעזוב ביחד עם בנה התינוק את תל אביב אהובתה ולחזור לעיר השנואה עליה, ירושלים.

כיף זה לא הוא סיפור סוחף, תוסס ומרגש שנכתב בשנינות בהשראת סיפורים לא מצחיקים מהחיים, על רומנטיקה שלא הייתה ובעיקר על הרומנים שכן.

הספר מיועד לכל מי שחווה אתגרים במערכות יחסים. הוא נותן הצצה להתמודדות עם מורכבויות בתוך חיי המשפחה, בנישואים, בגירושים ובהורות. הסיפור מתאר את אירועי החיים והאופן שבו הם מעצבים את האופי ודפוסי המחשבה, או שמא האופי הוא זה שמעצב את אירועי החיים?

המשחק הבלתי נתפס בין הגורל לבין הבחירה החופשית יוצר סיפור ייחודי על החיפוש אחר הדבר הנכון. מה הוא הדבר הנכון הזה בשביל גיבורת הספר? ומה אתם הייתם עושים במקומה?

 

קצת על הסופרת

ענת בייטמן היא אחות מוסמכת, מנחת קבוצות וציירת. בשנת 1991 עלתה עם משפחתה מרוסיה הקרה הישר לירושלים הקרה אף יותר.

אוהבת לקרוא, לכתוב, להקשיב ולדבר. פעם גם אהבה לישון אבל התחביב הזה נרמס ואת מקומו תפס ההרגל להרהר על הפרעות שינה בזמן נדודי השינה.

בגיל 26 ילדה את בנה ומאז כל מה שרצתה ותכננה שינה כיוון. זהו ספרה הראשון שנכתב בהשראת סיפורים אמיתיים מחייה.

פרק ראשון

פרק 1

 

השארתי את אדם בגן וחזרתי הביתה. כבר שבוע שהוא מתעורר רק פעמיים בלילה לבקבוק, ואני מרגישה פתאום מחוזקת יותר. אני ישנה כמעט שש שעות לא רצוף וזו כבר התחלה חדשה. נראה לי.

אדם בן שנה וחודשיים ורק לפני חודש הוא התחיל ללכת לגן. אנחנו עדיין בהסתגלות, בוכים בבקרים, אבל עם כל יום שעובר מצליחים להתגבר על הפרידה מהר יותר. הוא מפסיק לבכות ברגע שאני יוצאת מהגן. ואני מפסיקה לבכות אחרי הקפה והסיגריה במרפסת.

"אני רוצה להתגרש." אמרתי לאלכס, כמו שהייתי אומרת לו לפחות פעם בחודש מאז שאדם נולד.

"אני מבין." הוא ענה במעורפל וראיתי שדבר לא מחלחל אליו, כמו בכל שאר הפעמים.

"זה כבר לא עובד בינינו ואני באמת חושבת שהפעם לא נוכל לשנות את המצב." כי בשאר הפעמים הוא הבטיח שהכול יהיה שונה, הוא ידאג לי יותר, הוא ינסה לשהות עם הבן שלנו יותר מחמש דקות רצוף, הוא יענה לאימא שלו כשהיא מלכלכת עליי והוא יחזור הביתה לפני עשר בלילה.

"בואי נישן על זה, טוב?" הוא הציע כמו תמיד.

"הלילה אתה יכול לישון בחדר האורחים."

"את באמת מתכוונת לזה?"

"אני מאוד מבקשת." הסתכלתי עליו בזמן שהוא חיפש משהו בשמיים.

המרפסת שלנו השקיפה על המגדלים בשכונת נחלת יצחק בתל אביב. מהמגדל שלנו היה אפשר לראות פיסה קטנה של ים. איפרתי על רצפת המרפסת, לקחתי שאכטה אחרונה וזרקתי את בדל הסיגריה לתוך כוס הקפה שסיימתי. אולי הגיע הזמן לקנות מאפרה? אני לא באמת מעשנת, זו רק תקופה, זו רק קופסה. על מי אני עובדת?

"אני חייב לצאת." הוא פתח את דלת המרפסת ונכנס אל תוך הבית.

המשכתי לשבת במרפסת והדלקתי עוד סיגריה. שמעתי אותו מתארגן ויוצא מהבית.

חיכיתי לו עד אחת-עשרה בלילה. שנאתי להירדם בלעדיו. תמיד לקח לי זמן רב להירדם בלי הנחירות שלו ברקע. הוא לא ענה לי להודעות ולא ידעתי אם ומתי יחזור. עצמתי עיניים וחיכיתי שמשהו יקרה.

 טריקת הדלת של הבית העירה אותי בחצות. שמעתי את אלכס מניח את התיק שלו וצועד אל החדר.

"שתים-עשרה בלילה." אמרתי מנומנמת.

"אני יודע, יפה שלי, אני כל כך אוהב אותך, אין לך מושג. התווכחתי שעתיים עם אימא שלי. אמרתי לה שתפסיק להתערב לנו בחיים. אמרתי לה שאני לא רוצה יותר לשמוע מה היא חושבת עלייך. אני רוצה שתישני כל הלילה רצוף, אהבה שלי. אני לא רוצה להתגרש. אני מבטיח לך שאקום הלילה." הוא עצר כדי לנשק אותי.

"בסדר." עניתי, "אפשר שנישן עכשיו?"

אבל אדם בכה בשתיים בלילה ואלכס לא קם. ולאחר מכן הוא בכה קרוב לחמש לפנות בוקר ואלכס לא קם. בשש וחצי בבוקר אדם כבר התעורר ליום חדש ואני התעוררתי לתוך השגרה הכושלת שלי, ואלכס פשוט לא קם. הבטתי בו ישן לפני שסגרתי את דלת חדר השינה. זיהיתי את התחושה הזו שקיבלה הגדרה סופית. סלידה.

בצוהריים, לפני שאלכס יצא לעבודה, הטלפון שלו צלצל. אימא שלו בצד השני צעקה כל כך חזק, עד ששמעתי אותה דרך הדלת הסגורה של חדר השירותים.

"אתה לא רואה שהיא איתך בגלל הכסף?! תיזהר ממנה! זו אישה רעה! אני אומרת לך!" אלכס שתק, לא היה לו סיכוי להשחיל מילה, אבל הוא הקשיב לה מבלי לנתק. ואני הקשבתי בלי היכולת להתנתק והבטתי בדמעות שטפטפו לי על הברכיים.

בערב אלכס חזר הביתה קצת אחרי שאדם נרדם והביא לי פרוסת עוגה בקופסת פלסטיק שקופה מהמאפייה שליד המשרד שלו.

"רציתי לצאת מוקדם אבל לא הצלחתי." הוא הטה מעט את ראשו כאילו מחפש את האישונים שלי.

"תודה על העוגה." זו הייתה העוגה האהובה עליי, פאי אגסים עם קרם שקדים ועם השרוף מלמטה. פתחתי את הקופסה והלכתי למטבח לחפש מזלג.

"אני אוהב אותך, אני לא רוצה שניפרד. אני לא יודע מה אעשה בלעדייך." הוא דיבר בזמן שהתקרב אליי וחיבק אותי.

"אני אוהבת אותך גם." עטפתי בזרועותיי את גופו הצנום ועצמתי עיניים חזק כדי שלא יראה אותי דומעת.

"בואי ננסה אחרת. אני מבטיח להשתפר." הוא אמר.

"אני אקבע לנו טיפול זוגי. בסדר?"

"כן. כל מה שצריך." הוא התרחק כדי להביט בעיניים הטרוטות שלי. "את הכי יפה בעולם." הוא אמר ונישק אותי. זה כל מה שהייתי צריכה באותו רגע, להרגיש מחובקת, אהובה, רצויה.

 

"נו, הוא נתן לך לישון בלילה?" גלי שאלה אחרי שעדכנתי אותה במה שקרה אתמול.

"לא." השאלה האופטימית הזו הצחיקה אותי. אלכס היה אלוף בהבטחות שלא היה יכול לקיים.

"טוב אולי באמת קשה לו לקום." היא ניסתה לנחם.

"קשה לו לקום. וגם לי קשה, אבל לי אין ברירה." שמתי לב שהעליתי את הטון.

"אולי אם לא הייתה לו ברירה, הוא היה קם." היא אמרה את זה כמעט בלחש, ואני התעצבנתי אפילו יותר.

"זה לא פייר! זה כל כך לא פייר!" והגברתי את הטון עוד יותר. "אני לא יכולה לקבל את תעודת ההסמכה שלי ודוחה את כל הקריירה שלי. והוא לא! הוא לא עוצר לרגע! זה פשוט לא פייר! מה, כי אני אישה? כי אני אימא? כי לי קל לוותר על עצמי? כי הוא לא יכול אפילו לרגע אחד לוותר על שינה רצופה? למה רק אצלי זה ככה? הינה דויד קם בלילות! למה אלכס לא יכול? כבר שנה וחודשיים המוח שלי מאבד נפח בגלל חוסר שינה! אני באמת לא יודעת איך אני שורדת!"

גלי ודויד היו מחלקים את הלילה ביניהם מאז שהילד שלהם נולד, חודשיים לפני אדם. דויד היה קם עד שלוש בלילה וגלי החל משלוש וממשיכה אל תוך הבוקר. העניין הוא שמגיל חצי שנה התינוק שלהם כבר ישן לילה שלם רצוף. כל התינוקות בעולם ישנו רצוף. חוץ מאדם.

"אני לא יודעת אלי, אולי תשכרו עוזרת שתוכל לקום במקומך בלילה?" היא הציעה שוב למרות שידעה שאסרב.

"קבעתי פגישה עם מטפלת זוגית לשבוע הבא." שיניתי נושא.

"יופי! טוב שעשית את זה. ואלכס יודע? הוא הסכים?"

"כן. נראה לי שזו התקווה האחרונה שלנו."

"אני מקווה שהיא תעזור לכם."

"גם אני." דמיינתי איך חיי עומדים להשתנות לטובה. איך אני ישנה רצוף בלילה, איך אנחנו מבלים שלושתנו כמו משפחה, איך אני מקבלת את התעודה שלי ומתחילה לעבוד כאחות.

חזרתי הביתה עם קרקורים מפתיעים מכיוון הבטן. מזמן לא הרגשתי רעב בבוקר, בדרך כלל אני ניגשת ישר לארוחת הצוהריים. לפי לוח השנה בעוד יומיים תגיע הווסת. רעב של מחזור. פתחתי את המקרר והוצאתי גבינת שמנת. עמדתי ליד השיש עם פרוסת לחם ביד אחת וכפית עם גבינת שמנת ביד השנייה. מרחתי את קצה הלחם לפני כל ביס. להכין כריך הייתה טרחה גדולה מדי.

"מה את עושה?" אלכס יצא מנומנם מהחדר.

"אוכלת לחם עם גבינת שמנת. רוצה גם?" שאלתי בפה מלא.

"מה? מה השעה עכשיו?" הוא נראה לחוץ.

"שמונה."

"את רעבה?"

"כן."

"ואת אוכלת." הוא התקרב אליי, "את אוכלת בעמידה ליד השיש!" הוא הביט בי בחשש.

"מה יש לך? אני לפני מחזור." ואני צריכה עכשיו פחמימות מבלי שיעצבנו אותי. הסתכלתי עליו באדישות ודחפתי ביס ענק לפה.

"לא, את לא. תעשי בדיקת היריון. רק בהיריון היה לך תיאבון בבוקר, ורק בהיריון אכלת לחם עם גבינת שמנת ככה." הוא הצביע על הכפית שלי ונראה מבוהל.

"בסדר. זה ככה מאז שחזר המחזור, כבר חצי שנה אני רעבה בבקרים לפני הווסת. פשוט לא קמת בשעה מוקדמת כל כך, אז לא ראית. איך באמת קמת מוקדם היום?"

"אריאל התקשר לעדכן אותי במשהו חשוב בעבודה. בבקשה תעשי בדיקת היריון." אריאל היה שותפו לעבודה שהרשה לעצמו להתקשר בכל שעה ביממה.

"למה? אני אומרת לך שעוד יומיים מחזור. מאז שהוא חזר, זה כמו שעון אצלי, שום בדיקה." איזה שטויות. התעצבנתי.

"אני מבקש, תעשי בדיקת היריון."

"זה ממש מטופש, אני יומיים לפני! מה הקשר בדיקת היריון עכשיו? מילא אם היה לי איחור במחזור! אבל ככה סתם? בגלל שאני רעבה?"

"כן! אני מבקש!" הוא כעס.

"לא רוצה!" דחפתי בכעס עוד ביס לפני שהספקתי לבלוע את הביס הקודם.

"אם את לא עושה את הבדיקה זה אומר שאת לא מכבדת אותי!" הוא כעס אפילו יותר.

פתאום נבהלתי שאני כבר לא מזהה אותו. אלכס היה בחור אדיש, כזה שלא כועס אף פעם, לא צוחק יותר מדי, לא עצוב מדי. מנעד רגשי שטוח ויציב. הוא היה אומר, "זה יעבור", על כל דבר שהיה מוציא אותי מכליי. אפשר לומר שהוא היה בדיוק ההפך ממני. הרגשות שלי הטיחו אותי מקצה לקצה. אירועים יומיומיים יכלו להדליק או לכבות אותי בלי התראה מוקדמת. המחזור החודשי טרף את מצבי הרוח שלי, ואלכס עמד מול כל אלו אדיש, מקבל ואוהב. הוא היה עבורי נציג השלווה והוודאות. כשצחקתי בפראות עד כדי שיהוק וכאב בלחיים, הוא היה מחייך ומביט בי בהערצה, "אני לא יכול לצחוק ככה." כשזעמתי על שירות לקוחות גרוע והרגשתי שאני עומדת לפרק את הטלפון, הוא היה אומר שהכול שטויות וכולם אנשים קטנים עם ידיים כבולות, "חבל על העצבים שלך. אם זה באמת חשוב לך, אני אפרוץ להם למערכת ואשיג לך את מה שביקשת." הוא תמיד היה מאפס אותי. הוא גרם לי להרגיש בטוחה ומוגנת, הוא גרם לי להרגיש שאכפת לו ממני. כשהייתי עצובה הוא היה מחבק אותי ארוכות ולא מרפה עד שהיה בטוח שהתאוששתי. הוא החזיק אותי בשתי ידיו הרזות והייתי אסירת תודה על כך. בזכות האהבה שלו כלפיי, הצלחתי לאהוב את עצמי.

רק עם בכי הייתה לו בעיה. אחרי שנתיים ביחד, צפינו בסרט דרמה סוחט דמעות. ייבבתי בסוף הסרט וקינחתי את האף.

"אני שונא כשאת בוכה." הוא לא הביט בי. 

"אבל אני בוכה כמעט בכל סרט, בכל ספר, בכל הצגה. בוכה כשאני רבה עם אימא שלי. וכשכואב לי משהו. ולפני מבחנים. וכשיש לנו ג'וק בבית. איך אתה אומר את זה רק עכשיו?" הייתי מבועתת אבל הוא רק משך בכתפיים. "ומה זה אומר שאתה שונא? שונא את איך שאני בוכה? את הנזלת? את הפרצוף הנפוח? העיניים האדומות? מה אתה שונא?" על מה לעזאזל הוא מדבר ואיך יכולתי לפספס את זה?

"לא יודע. אני פשוט שונא את זה." הוא ענה באדישות.

אז הפסקתי לבכות. מאז אותה שיחה התאפקתי לא להזיל אפילו חצי דמעה לידו. הייתי בוכה מאחורי הספר לפני השינה בזמן שהוא שיחק בפלייסטיישן. הייתי בוכה לאימא בטלפון כשהוא לא היה בבית. הייתי בוכה בקולנוע רק כשחשוך והיה אפשר להיחנק מהדמעות. ופחדתי שאם יראה אותי בוכה, יפסיק לאהוב אותי.

 

"את לא מכבדת אותי!" הוא חזר על דבריו בכעס.

"די כבר עם השטות הזו! גם כן כבוד! לא מכבדת! אתה שומע את עצמך? מה הקשר בין כבוד לבין בדיקת היריון מיותרת?"

"אם את לא מכבדת אותי! אני לא יכול ככה יותר! אנחנו מתגרשים!" הוא קרא בכעס.

"אז מתגרשים!" קראתי אליו בחזרה.

הוא חזר לחדר השינה ואני כבר לא הצלחתי לאכול את פרוסת הלחם השלישית שהנחתי על השיש. נמאס לי ממנו. אני זאת שלא מכבדת אותו? אני שכל חיי סובבים סביבו? המילים של אימא שלו החלו לצאת לו מהפה והכעס שלי התעצם.

הוא יצא מהבית בלי להחליף איתי מילה נוספת ואני המשכתי בשגרת היום. כיבסתי, תליתי, הכנתי מרק וטחנתי בשביל אדם למקרה שיסכים לאכול. שילמתי חשבונות, הלכתי לקנות חול וצעצועים לחתולים, וחיכיתי לערב. הייתי בטוחה שאלכס יחזור עם עוד פרוסת עוגה ויתנצל. אבל בערב הוא לא חזר הביתה ואני לא טרחתי לשאול היכן הוא. באחת בלילה שמעתי את דלת הכניסה נפתחת ונסגרת. רעש של ארון מטבח, מים, כוס זכוכית בכיור. דלת החדר נפתחה וניחוח דוחה של בירה השתלט על כל החדר. עשיתי את עצמי ישנה והוא נשכב לידי בשקט ונרדם.

התהפכתי לכיוונו ולחשתי, "אלכס?" והוא לא ענה.

שמעתי אותו נושם בכבדות וקינאתי שגם הלילה הוא יישן בנינוחות וברצף.

לקחתי את הטלפון וחיפשתי בגוגל מאמר על "איך להיות גם אימא וגם אבא אחרי גירושים?" תוצאות החיפוש הציגו רק חלוקת משמורת ומזונות. חיפשתי "איך אימא יכולה להיות גם אבא?" וקיבלתי תוצאות על שינויי מין. חיפשתי "איך לגדל תינוק בלי אבא?" וקיבלתי תוצאות על עמותות ורווחה. חיפשתי בעברית ובאנגלית ולבסוף מצאתי פסקה מתוך עיתון אמריקאי להורות ומשפחה, שגזר את גורלו של הילד שלי, "אימא לא יכולה להוות תחליף לדמות אב". נתקעתי על המילים האלה וקראתי אותן שוב ושוב. אימא לא יכולה להיות אבא, אני לא יכולה להיות אבא. אני יכולה להיות רק אימא, מה שאומר שאף פעם לא אהיה מספיקה בשביל הבן שלי. אני גוזרת עליו לחיות בחוסר שלעולם לא אוכל למלא. איך הילד שלי יגדל להיות גבר בריא בלי אבא, האם אבא שלי, סבא שלו, יהיה מספיק עבורו? האם אחי יוכל להוות דוגמה לגבר? איך אמצא לי גבר אחר שיוכל להיות בשבילו אבא? איפה אמצא מישהו ראוי בשבילו? בשבילי? ומה אם אני רוצה עוד ילדים? ואיך אני אסתדר עכשיו? והאם אלכס ינתק את הקשר איתנו או יישאר בחיינו? התיישבתי דרוכה במיטה וחיכיתי לשמוע את אדם בוכה לבקבוק. הייתי נואשת לקום אליו ולבשר לו שאני אשמור עליו. אף אחד עוד לא הכיר אימא שהיא גם אבא, כי אני אהיה הראשונה. גם כן עיתון מדעי. חיכיתי שעה וחצי בתוך התוהו ובוהו שהתרוצץ בראשי עד שאדם צעק לי. לחשתי לו, "אתה הבן שלי ואני אימא שלך, ואני אעשה הכול בשבילך. גם אם זה אומר להיות אבא. אנחנו צוות, אני ואתה. אנחנו צוות אימא ואדם".

 

"הדביל הזה החליט להתגרש כי סירבתי לעשות פיפי על מקל יומיים לפני מחזור! את קולטת? כי הוא טוען שזה לא מכבד אותו! אני לא יכולה עם הטמטום הזה יותר!" סיפרתי לגלי בשיחתנו הקבועה בדרך חזרה הביתה מהגן.

"די, לא נכון!" היא ענתה בהלם.

"נשבעת לך, זה מה ששבר אותו! זה!"

"ומה תעשי?" שמעתי את הפחד בקולה.

"אני לא יודעת!" צעקתי לאוויר, "אני ממש מקווה שהוא שוב יתחרט ונלך לטיפול הזוגי הזה שקבעתי. אני לא באמת רוצה להתגרש! כאילו, אני כן, אבל אני לא!" ניסיתי להסביר.

"אז תעצרו רגע, תגידי לו שאת רוצה לחשוב על זה ביחד ולפתור את זה בטיפול הזוגי!"

"אני לא חושבת שהפעם זה תלוי בי בכלל! הוא בחיים לא היה ככה קודם! אני מפחדת! ומה אם נתגרש? מה יהיה איתי ועם ואדם? חשבתי שזה יהיה לי קל אבל אתמול בלילה קלטתי שזה סיפור! מה אני עושה?" הייתי כל כך מבולבלת, הרגשתי לחץ בחזה ורעד בלתי נשלט בכתפיים.

"אני מקווה שהוא יתעשת ושאתם תהיו בסדר! והלוואי שהכול ישתנה לטובה."

"גלי, אני פוחדת שלא אוכל לעבוד במצב הזה. לבד עם אדם בעולם. לאן אלך? לחזור לירושלים? ומה אם אני לא אסתדר? ומה אם אלכס לא ישלם מזונות?"

"הוא ייאלץ כי החוק יחייב אותו." היא ניסתה להרגיע.

"יש מלא סיפורים על חוקים שלא חייבו אף אחד ועל אבות שהתנערו מאילוצים."

"אלכס לא כזה." היא הכירה אותו.

 

נכנסתי הביתה עם מחשבות על טוסט לחמנייה, על מחזור ועל כל מה שאני צריכה להספיק לעשות לפני שאאסוף את אדם מהגן. לעשות כביסה, ללכת לסופר, לנקות את החול של החתולים, לנקות את הבית, להחליף מצעים, לגהץ את החולצות של אלכס, לשלם את דוחות החנייה שלו. איך הוא תמיד שוכח להפעיל פנגו בתל אביב?

כבר בכניסה לבית שמעתי את אלכס מדבר בטלפון. סגרתי את הדלת בזהירות כדי לא להסיח את דעתו וניגשתי לחפש בשקט לחמנייה במקפיא.

"אל תדאגי." הוא אמר.

"תיזהר!" שמעתי את הקול הצורמני צורח מהצד השני של הקו.

"די, זה לא המצב פה!"

"אתה לא יודע למה היא מסוגלת! היא תיקח ממך הכול! אתה חייב להחביא ממנה את הכסף שלך. היא לא יכולה להמשיך להשתמש בכסף שלך אם אתם מתגרשים!"

"אבל זה הכסף של שנינו!" הוא פסע הלוך ושוב בחדר השינה.

"זה הכסף שלך! היא לא עובדת בכלל!" היא צעקה חזק אפילו יותר.

הוצאתי לחמנייה אחת מהשקית והחזרתי את השאר למקפיא. אלכס כנראה שמע התרחשות במטבח, הוא התקרב מהר ואמר, "חכי רגע." לנייד שצמוד לאוזנו. הוא ראה שאני מתעסקת עם הטוסטר ולשבריר שנייה גבותיו עלו למעלה לפני שהתכווצו על מצחו. הרמתי אליו את הלחמנייה בחיוך ובמבט שואל. קיוויתי שירצה גם טוסט ושנוכל לשבת ביחד ולדבר. כבר דמיינתי איך אנחנו יושבים אחרי הטוסט זיתים עם הקפה והעוגיות ומחליטים שננסה טיפול זוגי. אבל הוא סימן לי 'לא' עם הראש וחזר לחדר.

"אני אעשה מה שאני חושב, אל תדאגי. ביי." הוא שב אל המטבח.

"מה קורה?" השתדלתי להישמע מתעניינת.

"כלום. אני יוצא בדיוק."

"רוצה לדבר?"

"על מה?"

"עלינו! על מה עוד יש לדבר?" בטוח לא על הזיתים בטוסט.

"אין מה לדבר, את לא מכבדת אותי, אני נוסע לעורך דין היום כדי שיכין חוזה."

"אתה לא רוצה לחשוב על זה קצת?" ניסיתי להחזיק את הקול שלי יציב ואת העיניים שלי ממוקדות, פחדתי לבכות ופחדתי עוד יותר שיראה שאני מפחדת.

"זה סגור מבחינתי." הוא פסק.

לא ידעתי מה לענות, הבטתי מושפלת בנעלי הבית שלי. איך נחלק את הרהיטים בבית?

"אני חוזר עוד שעתיים. תהיי בבית?" הוא שאל.

"כן." עניתי. "אני אלך עכשיו לסופר אז אהיה בבית עד שתחזור." ומה יהיה עם הגן של אדם? עכשיו חודש מאי! איפה אמצא לו גן אחר? ומה אם הוא לא יסתגל לגן אחר?

הוא חזר אחרי חמש שעות. לא שאלתי למה התעכב, הוא תמיד התייחס לזמן כאל המלצה. הספקתי הכול מלבד הגיהוץ. אולי כדאי שיילמד לגהץ בעצמו, אני מגהצת לו כבר שש שנים. תוך כמה זמן הוא ימצא מישהי שתגהץ לו במקומי? וכמה זמן ייקח לי למצוא מישהו שיאהב אותי?

"תעברי על החוזה ותראי אם זה מתאים לך." הוא הגיש לי את המסמכים. 

ארבעה עמודים של מילים קשות. הואיל, והיה אם, מרשי, הון, חלוקה, ויתור על ייצוג של עורך דין. רגע, מה?

"תגיד רגע, מה זה אומר? למה אני צריכה לוותר על ייצוג של עורך דין?" זה חוקי בכלל?

הוא הלך לחדר עבודה וחזר עם פתקית.

"עורך הדין אמר שאת חייבת לוותר על ייצוג, אם לא תוותרי - תקבלי את המינימום לפי חוק." קראתי בקול את מה שהיה כתוב בפתקית. הבטתי בו בהלם.

"למה אתה כותב את זה?" שאלתי.

הוא קרע את הפתק וזרק לפח.

"מה אתה עושה? אני לא מבינה."

הוא לקח עוד פתקית ורשם עליה, "שלא תקליטי, זו ההמלצה במקרים כאלה." קרע את הפתקית וזרק לפח.

"ואתה מקליט אותי?" שאלתי המומה.

"תעברי על החוזה ותעדכני אותי." הוא אמר ביובש והלך לחדר העבודה.

כאב לי בחזה, כאב לי בגרון, שרף לי בלסת שננעלה חזק כדי שלא אפרוץ בבכי. התיישבתי ליד השולחן במטבח ועברתי על כל הסעיפים. היו שם חלקים ריקים שאני צריכה להשלים, כמו איפה אגור ומה אני לוקחת איתי מהבית. ובסעיף חלוקת ההון היה רשום שאני מוותרת על החצי שלי ומסכימה לקבל פיצוי סמלי.

הסתכלתי על שני החתולים שישנו בשלווה על הספה בסלון, ומה איתם? ואיך הגענו לזה?

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 107 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 91 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 93 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 89 ₪
עוד ספרים של ספרי ניב - הוצאה לאור
דיגיטלי 88 ₪
מודפס 126 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 104 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 97 ₪
דיגיטלי 45 ₪
מודפס 113 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 113 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 83 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il