דף הבית > לרדוף את אדליין כרך ב'
לרדוף את אדליין כרך ב'
הוצאה: לבבות הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 06-2022
קטגוריה: ספרות רומנטית וארוטית
מספר עמודים: 360
ניתן לרכישה גם במארז מארז אדליין מארז אדליין

לרדוף את אדליין כרך ב'

         
תקציר

המניפולטורית 
אני יכולה לתמרן את הרגשות של כל מי שייתן לי.
אני יכולה לגרום לך לכאוב, לבכות, לצחוק ולהיאנח. 
אבל המילים שלי אינן משפיעות עליו. במיוחד לא כשאני מתחננת בפניו שיעזוב.
הוא תמיד שם, צופה וממתין. 
ואני לא מצליחה אף פעם להסיט את מבטי. 
לא כשאני רוצה שהוא יתקרב. 

הצל
לא התכוונתי להתאהב.
אבל עכשיו, כשהתאהבתי, אני לא מסוגל להתרחק. 
אני מהופנט מחיוכה, מעיניה ומהאופן שבו היא נעה. 
האופן שבו היא מתפשטת.
אמשיך לצפות ולהמתין, עד שאוכל להפוך אותה לשלי. 
וברגע שהיא תהיה שלי, לעולם לא אתן לה ללכת. 
גם אם היא תתחנן שאתן לה. 

"הפיתוי האפל והחושני שבלהפוך ליעד של האובססיה המסוכנת של גבר אחד מוצגת לראווה באופן גרפי בוטה בספר המרתק הזה."
- זואי בלייק, USAT. סופרת רבי מכר ברומנים אפלים.

"בספר הזה, בכנות, יש הכול. דמויות שמרתקות אותך כבר מן ההתחלה, מתח, אספקטים מצמררים, תעלומת רצח, אהבה ותשוקה אובססיביות, המשתלטות על הכול, והתבלין, אלוהים אדירים, אל תיתנו לי אפילו להתחיל לדבר על התבלין."
- טאשה, מבקרת של Goodreads. 

טריגרים: סחר בבני אדם, אונס, התעללות בילדים, רצח.

הערת הכותבת: הספר הזה מסתיים בקליף האנגר. אזהרות תוכן נוספות ניתן למצוא באתר האינטרנט של הסופרת. 

פרק ראשון

פרק 20


הצל

הבס מהמוסיקה משתלט על הכול. התחושה היא כאילו הקצב מגיע מתוך החזה שלי. אף פעם לא ממש התרגלתי לווליום במועדונים.
אני מפלס את דרכי דרך קהל הזוגות המתחככים, בחורות שתויות שמטלטלות את ישבניהן, ודושים דוחים ששמו יותר מדי בושם, עם הר של ג'ל בשערם. אוי אלוהים, אחד מהם אפילו פתח את כפתורי החולצה שלו כדי להציג לראווה את שרשרת הזהב התלויה על החזה השעיר, השזוף־מדי שלו.
פני צלקת הוא מודל חיקוי שרק מעטים מצליחים לעשות איתו חסד, כשהם מנסים לחקות אותו. הם יכולים להכניס את הפרצוף שלהם לתוך ערמה של קוקאין, אבל הם לא יפגינו את אותו עידון תוך כדי שהם עושים זאת.
הברדס שלי משוך על ראשי, מסתיר את זהותי, כשאני עושה את דרכי במעלה מדרגות המתכת. אותן מדרגות מתחת שאדי עלתה בהן לפני זמן לא רב, כשיד של גבר אחר כרוכה סביבה.
נהניתי לנסר את היד הזאת, וללא ספק הייתי עושה את זה שוב.
כשאני מגיע אל הישורת, אני נעצר על מקומי. על הספה בצורת חצי ירח יושב מקס, רגליו פשוקות, ומלצרית קופצת מעלה ומטה בחיקו בזמן שראשו מוטל לאחור ועיניו עצומות. החצאית שלה מורמת למעלה, והחוטיני שלה משוך הצידה, חושף את הכוס שלה, שזולל את הזין של מקס, כך שכולם יכולים לראות.
אני מרים גבה, לא מתרשם מכך שהיא צריכה לנחות ממש נמוך. לאדי לא תהיה הבעיה הזאת.
זוג תאומים יושבים בכל אחד מהקצוות, מקבלים טיפול משלהם מבחורה.
אני נאנח, נכנס בחזרה אל תוך הצללים, שולף את האקדח שלי ומבריג את משתיק הקול. הבס חלש יותר כאן למעלה, אבל קליע של רובה שחולף ליד האוזן שלך, עשוי למשוך את תשומת ליבו של מישהו.
אני מכוון ויורה. הקליע חולף במרחק שני סנטימטרים מראשו של מקס.
הוא מייד צולל כדי למצוא מחסה, דוחף את הבחורה המסכנה ממנו ועל הרצפה. היא צועקת, מכסה את גופהּ כשהיא קמה ובורחת.
"היי," אני אומר בשלווה. היא קופאת, בעוד שהתאומים נכנסים לפעולה, מושיטים את ידיהם לאקדחים שלהם בזמן שמקס ממהר למשוך את מכנסיו, כדי לכסות את הזין שלו, הרופס עכשיו.
"אני אעריך את זה אם תחזירו את האקדחים לכיסים, וגם את הזין שלכם. אף אחד מכם הוא לא הטיפוס שלי. לצערכם הרב, יש לי רק טיפוס אחד, ויש לה עיניים חומות בהירות יפות ונטייה לגברים מסוכנים."
כשאחד התאומים לא מקשיב, וממשיך לכוון את האקדח שלו, אני יורה ירייה אחת גם ליד הראש שלו. הוא שומט את האקדח ומרים את ידיו.
אני מפנה את עיניי אל שלוש הבחורות. "אני רוצה שאתן, גבירותיי היפות, תצאו מכאן ולעולם לא תדברו על זה, כן? יש לי זיכרון של פיל, במיוחד כשמדובר בפּנים."
הנשים האלה לא יראו את הצד הלא נכון של האקדח שלי, גם אם הן כן יספרו, אבל זה בוודאי יהפוך את החיים שלי לקשים בהרבה אם הן ידעו את זה.
הן מהנהנות ורצות החוצה מהחדר כאילו רוטוויילר מכרסם את התחת החשוף שלהן.
"מי אתה? ואיפה השומרים לעזאזל?"
מקס מסנן, וידו נחה על האקדח בחלק האחורי של מכנסיו.
"השומרים של המועדון הזה?" אני צוחק. "אתה יודע, בשביל מישהו שעושה עסקאות מפוקפקות למדי, אתה חתיכת בן זונה שחצן, אם אין לך שומרי ראש משלך."
מקס מושך באפו בבוז. אני מחייך חיוך רחב יותר, מבין שהוא עדיין נאבק בנוגע לנאמנות ובנוגע לריק שנותר בענייני השליטה עכשיו, כשמשפחת טלברה נמחקה.
"לא הצלחת להשיג שומרים נאמנים?"
"תתעסק בעניינים שלך," הוא מסנן. "מי אתה ומה אתה רוצה?"
אני פוסע אל המקום שבו הוא יושב ומתיישב לידו, נאנח כאילו זה עתה התיישבתי על כיסא חוף על אי פרטי עם פינה קולדה בידי.
ואז אני מצמיד את המתכת הקרה של משתיק הקול שלי אל רקתו. מנצל את העובדה שלפחות שני הדבילים האלה יפגינו כלפיו שמץ נאמנות.
"זה משגע אותך שמישהו צץ משום מקום ומאיים על חייך? אני מודה, הייתי קצת יותר ישיר, אבל הכוונה זהה."
התאומים מסיטים את עיניהם אחד כלפי השני.
"על מה לעזאזל אתה מדבר, גבר?"
"אני אגיד לך למה אני כאן כששלושתכם תניחו על השולחן הקטן הזה שם את האקדחים הקטנים האלה שאתם מחזיקים על חורי התחת שלכם," אני אומר, ומניד בראשי לעבר השולחן המדובר.
התאומים מסתכלים אל מקס כדי לקבל הוראה, וכשהוא מהנהן, הם מקשיבים.
או. יופי. אכן יש לו שני אנשים בעלי שמץ נאמנות. בואו נראה כמה זמן זה יחזיק, כשמישהו, שהוא ללא ספק מעל הליגה שלהם, מנהל את ההצגה.
טיפת זיעה זולגת על מצחו של מקס כשהוא מציית להוראות שלי, כמעט זורק את הנשק על השולחן מרוב כעס. שני האחרים פועלים בעקבותיו. תאום אחד מרים את הנשק שלו מהרצפה והשני מוציא את שלו מהכיס האחורי ואז מניח אותו על השולחן ליד האקדח של מקס, לאט ובעדינות. זה מעיד על כך שזה לא הסיבוב הראשון שבו מישהו תוקע להם אקדח בפרצוף.
"אדליין ריילי ודאיה פירסון. השמות האלה מצלצלים לכם באופן מוכר בתוך הראשים הריקים שלכם?"
עיניו של מקס מתעגלות קצת בקצוות, מספיק כדי לחשוף זיהוי.
"אף פעם לא שמעתי —"
"זה העניין עם שקרנים," אני קוטע אותו. "אני לא אוהב אותם. הם גורמים לי לעצבנות. אתה רוצה שאהיה עצבני כשהאצבע שלי על ההדק?"
שפתיו של מקס מתהדקות לפס צר.
"הבחורה שלך הייתה מעורבת ב... של החבר הכי טוב שלי —"
"והינה העניין עם הנחות," אני קוטע אותו שוב, מחייך כשמקס רוטן ברוגז. "הן חסרות יסוד, ורוב הזמן, אתה פשוט פאקינג טועה. לאדי אין שום קשר עם המוות של ארצ'י, אבל לי יש."
ראשו של מקס מוסט לעברי, אבל הוא נרתע מהאקדח שעדיין צמוד אל רקתו. הוא חורק שיניים, החזה שלו עולה ויורד בזעם, ואני מחייך כשגופו רועד.
"מה, אדי היא אקסית או משהו? אתה מקנא כי היא רצתה את ארץ' ולא אותך?" מקס מסנן. וואו, השניים האלה באמת היו חברים הכי טובים. הם נשמעים בדיוק אותו דבר, רגע לפני מותם.
אני מושך בכתפיי, לא מוטרד. "באמת קינאתי, אבל היא לא אקסית. החבר הכי טוב שלך היה אדם מחורבן. אתם, זבלים שכמוכם, מתחרמנים אולי כשאתם מכים נשים, אבל אני לא יכול לומר שאני נהנה מזה."
"אני ארצח אותך —"
"אתה לא תעשה כלום," אני קוטע אותו בפעם השלישית. "אתה ראשן קטן בתוך אוקיינוס של כרישים, ואין לך מושג מי אני, אבל אתה עומד ללמוד."
כשעיניו של מקס פוגשות את עיניי, אני חושף שיניים, מוציא את הטלפון שלי ולוחץ על כפתור ה'נגן' על סרטון הווידיאו שממתין.
אביו של מקס יושב בכיסא עם סמרטוט בפיו. זיעה ודמעות זולגות על פניו כשהוא מביט במצלמה עם כל הפחד שהאנושות ידעה אי פעם.
שניהם קרובים זה לזה, ככל שאב ובן יכולים להיות, חולקים את אותה התעניינות בסמים, ומשחקים עם נשים רק בשביל הכיף.
האב ממלמל מאחורי מחסום הפה, מתחנן על חייו. אין לי שום תוכניות להרוג את האיש, למרות שהוא אדם מחורבן, הוא לא יביא לי שום תועלת אם ימות. לא כשהוא עתיד להיות קלף המיקוח שלי מול מקס.
הייתי ממש קרוב לבוא לכאן ולירות בכולם, אבל אז הייתי צריך להרוג גם את כל המשפחות שלהם, והבחורה שלי לא אוהבת שאני עושה את זה.
עכשיו, כשאדי מתחת לרדאר שלהם, ככל שאהרוג יותר מהם, כך אצבור אויבים לא רק לעצמי, אלא גם לה.
מוצג ראשון — הזין שהאקדח שלי צמוד לראשו כי הרגתי את החבר הכי טוב שלו.
אין לי זמן להתעסק עם דג קטן כשיש לי את הלבן הגדול שצף לו בתוך האוקיינוס שלי.
לצערם הרב, אני פאקינג מגלודון1.
"מה עשית לו?!" מקס צועק, ומזנק קדימה לעבר האקדחים. אני אוחז בזרועו ומושך אותו בחזרה אל התא, ונשיפה נפלטת ממנו בשל הכוח שאני מפעיל.
"הוא לא מת, אז תירגע. אין צורך לצעוק, האוזניים שלי רגישות."
קללות צבעוניות נשפכות מפיו, אבל אני מתעלם מהן וטופח עם משתיק הקול על הצד התחתון של הסנטר שלו, מספיק חזק כדי לגרום לו לנשוך את לשונו.
"כל עוד תעזוב את אדי ואת דאיה לנפשן לתמיד, אבא היקר ימשיך לחיות חיים ארוכים ובריאים. אני לא רוצה לראות שערה אחת שתיפול מראשיהן של מי מהן, אתה מבין אותי? אני יודע עליך הכול, מקס, וגם על שני העוזרים האלה שלך. אני יודע איפה אתה אוכל, ישן ומחרבן, ואני אעקוב אחריך עד שאיזה מניאק עלוב אחר יתקע לך כדור בראש. אתה קולט את מה שאני אומר?"
עיניו הכחולות מצטמצמות לחריצים, מביטות בי בזעם. זה עובד כמו לזרוק עליי ארנב, אבל אם זה גורם למניאק להרגיש כמו אלמר פאד2, אז בסדר.
אני עוצר את הסרטון של אביו המיילל של מקס ונעמד, ממשיך לכוון אליו את האקדח שלי. ליתר דיוק, אל הזין שלו. רוב הגברים יעדיפו למות מאשר לחיות בלי זין.
"עשינו עסק, אלמר?" גבותיו מתכווצות למשמע הכינוי, אבל הוא לא מערער על זה. כשמכוונים לך אקדח אל יהלומי הכתר של המשפחה, זה לפעמים משנה את סדרי העדיפויות שלך.
"כן. כל עוד תשחרר אותו."
אני מחייך חיוך רחב. "הוא כבר בדרכו הביתה."
אני פונה ללכת, פוסע בחזרה אל גרם המדרגות, ואז קולו עוצר אותי פעם נוספת.
"היי! לא אמרת מי אתה," מקס קורא מאחוריי, כולו עדיין מלא בזעם חסר מעצורים.
אני מפנה את ראשי מעבר לכתפי, חיוך פראי עולה על שפתיי, ואני אומר בקריצה. "אתה יכול לקרוא לי זי."
ואז אני מוציא את עצמי החוצה, צוחק בשל המבט שעל פניהם החיוורות.

"מר פורת'רייט, ברוך הבא לפרל," האישה הבלונדינית אומרת, ומוליכה אותי אל המבואה, המוארת באור עמום. היא לבושה בבלייזר שחור פשוט וחצאית, ונועלת נעלי עקב. שערה אסוף אחורה לפקעת הדוקה.
זה נראה כואב.
חיוך שלו מרוח על פניה, אבל בעיניה הכחולות הזוהרות חסר הניצוץ. הצבע הכחול חסר־חיים, וזה הרמז הראשון לכך שהיא נמצאת במקום הזה יותר מדי זמן.
אני נכנס אל תוך מה שנראה כמו מבואה עם אריחים מוזהבים, קירות שחורים ונברשת מחרידה. על הקירות תלויות תמונות, ממוסגרות במסגרות זהב, של האבות המייסדים של המועדון.
או במילים אחרות, חבורת אנסים מזוינים תלויים על הקירות.
גברים בחליפות עסקים מחייכים אל המצלמה וככל הנראה עדיין נמצאים בטריפ, אחרי שאנסו ילדה קטנה או ילד קטן.
כולם נראים לי אותו הדבר.
אני הולך לאורך המסדרון, והגברים הקריפים האלה בוהים בי משני הצדדים לאורך כל הדרך, בזמן שמוסיקה עם בסים רועמים בוקעת ממקום כלשהו שנמצא לפניי.
אני שומר את האוזנייה בז'קט שלי, מוסתרת היטב, עד שיהיה לי צורך בה.
נדרשו לי חמש דקות להיכנס אל המקום שכוח האל הזה, בגלל שמר אצבעות בלשיות מהביטחון רצה לחקור ביסודיות את חריץ התחת שלי. הייתי צריך להקדיש כמה דקות להרצות לו מה יקרה אם האצבעות שלו ייגעו בחור התחת שלי עוד פעם אחת.
אחרי שאני צועד בסמטת האנסים, אני נכנס אל חדר גדול, מלא בספות ובשולחנות פוקר. גברים שרועים על הספות עם נשים ששוכבות עליהם ומנענעות את הישבנים או את הציצים שלהן בפרצופיהם.
בחלק האחורי של הבמה, אישה מתפתלת על מוט בזמן שגברים משליכים עליה שטרות של דולרים. בר מלא נמצא משמאל למוט, ושם יושבים מספר גברים בחליפות עסקים, שותים אלכוהול. כנראה ויסקי שעולה חמישים אלף דולר ויש לו טעם של תחת.
אבל כן, הם כנראה נהנים מהטעם הזה, מאחר שהם חושבים שלנפיחות שלהם יש ריח של פרחים.
נשים כמעט עירומות משוטטות בחדר, מביאות משקאות, ומעמידות פנים שהן צוחקות מהבדיחות העלובות שלהם ו—
מה זה לעזאזל?
במרחק של שלושה מטרים ממני, אישה עומדת ליד בר פוקר ומושיטה את זרועה החשופה בזמן שאיזה מניאק מכבה את הסיגר המאוד דולק שלו על העור שלה. פניי נופלות, כשאני רואה שהמניאק הוא מרק פאקינג סיינבורג.
לעזאזל.
עשן עולה מבשרה, אבל היא לא זזה אפילו סנטימטר. למעשה, היא אפילו לא ממצמצת.
זעם הולם בחזי. אני מאלץ את עצמי להישאר רגוע, כשאני פוסע אל השולחן, מעמיד פנים שאני יותר מתעניין במשחק מאשר בבחורה.
כשאני מתקרב, אני מבחין בכך שפניה נטולות הבעה, בדומה למארחת שקידמה את פניי.
ריח הבשר החרוך ממלא את האזור. אחד מהחארות אפילו מנופף בידו מול אפו בדרמטיות, כאילו זו אשמתה שזה מסריח. היא שומטת את זרועה ופשוט עומדת שם במבט מזוגג. אחרי בדיקה מעמיקה יותר, אני מבחין שכל הזרוע שלה מכוסה בצלקות של כוויות, ישנות וחדשות. כולן בשלבים שונים של החלמה, והרבה כוויות טריות מהערב.
מרק מגרש אותה, והיא מסתובבת בתנועה רובוטית ומסתלקת משם, כאילו לא כיבו עליה סיגריה זה עתה.
היא מסוממת.
אחרי שאני מביט סביב על הנשים, אני קולט שהן כולן מסוממות.
לא רק שזה שומר אותן צייתניות, אלא שהן ככל הנראה גם לא זוכרות את רוב החרא שמתרחש כאן.
המסכה שלי נשארת במקומה, מסרבת להיסדק מהזעם שמסתחרר במעמקי חזי. אני משאיר את עיניי על השולחן וניגש אל הגברים.
"רבותיי! מי מנצח הערב?"
חמישה זוגות עיניים פונים להביט לעברי, כולם עם מבטים לעגניים על פניהם. אני יכול לנחש מה הם חושבים מבלי שיגידו את זה.
מי אתה? מה נותן לך את הזכות לדבר אלינו?
"אני," מרק מצייץ, ואני ממש לא הייתי יכול לתכנן את זה טוב יותר בעצמי. כאילו אלוהים פתח את ידיו והשליך בעצמו אל חיקי את פיסת הברכה הטובה הזאת. "אתה משחק, ילד?"
מה שאני באמת רוצה לעשות זה להכות אותו על זה שהוא קורא לי "ילד", כשאני גבר בן שלושים ושתיים, אבל במקום זאת, אני מחייך חיוך ערמומי.
"בטח," אני אומר.
מרק מעיף מבט אל גבר קרח ומרים את סנטרו למעלה. "תפנה לו את המקום שלך."
דממה נופלת על השולחן. אני שומר על הבעה רגועה כשהגבר הקרח מחזיר למרק מבט, שומר על הבעה ריקה. אבל את עיניו הוא לא נועל. זעם מנצנץ בעיניו החומות, והוא מביט במרק במידה רבה כמו שאני הייתי רוצה להביט בו. כאילו הוא רוצה להרוג אותו.
למען האמת, עדיף כך. הוא לא היה שחקן פוקר טוב ממילא, אם הוא אפילו לא מסוגל לבלום את הזעם שלו.
בשלווה, האיש קם ומניח את הקלפים שלו. רויאל פלאש3.
הוא היה מנצח בסיבוב הזה.
אני שומר על פנים נטולי הבעה, לא חושף את החיוך שמאיים להופיע. הייתי מצטער בשבילו, אילולא הוא היה גבר שמתחרמן מלפגוע בנשים.
על מי אני עובד? לא הייתי מצטער בשבילו בכלל.
בזמן שמרק שרף את הסיגר שלו על גופהּ של המלצרית, הגבר הקרח הזה שיחק עם עצמו. אבל הוא לא היה היחיד, והקפדתי לשים לב לכל אחד מהפרצופים שלהם, להמשך.
הגבר נותן במרק ובי מבט אחד אחרון ואז מסתלק בלי לומר מילה.
הלקח הקטן והחשוב שהוסק מהמיצג המביך שהתרחש הרגע, היה שלמרקי־מרק שלנו יש כוח. והכוח הזה מספיק כדי להעניק לו עליונות על האנשים הרגילים.
אני תוהה כמה ילדות וילדים קטנים שילמו בחייהם כדי שהוא יגיע רחוק כל כך.
"איך קוראים לך, ילד?" הוא שואל.
"זאק פורת'רייט," אני משקר בקלות.
"השם הוא מרק סיינבורג, אבל אני בטוח שאתה כבר יודע מי אני. כמה זמן אתה כבר משחק פוקר?" מרק שואל כשהם מתחילים מחדש את המשחק, מתעלם מהנרקיסיזם שלו, כאילו הרעיון שאני לא יודע מי הוא, איננו בגדר אפשרות בכלל.
אני יודע בדיוק מי הוא, אבל לא מהסיבות שהוא חושב.
"מאז שהייתי ילד," אני עונה בכנות.
אבא שלי היה שחקן פוקר מקצועי, והוא לימד אותי איך לשמור על פני פוקר, וזה דבר שהייתה לו חשיבות קריטית בתחום העבודה שלי.
כשהייתי ילד קטן, הוא היה מושיב אותי בחיקו ומלמד אותי את המשחק, ואז היה מראה לי את הקלפים שלו כששיחק עם חבריו. הוא בחן אותי אם אני מסוגל לשמור על פנים חתומות. הוא הפסיד הרבה משחקים ככה.
אבל הוא באמת האמין שאני לא אלמד איך לשמור על פני פוקר, אלא אם כן אני אדע מה זה אומר לשחק את המשחק. הוא היה לוחש לי באוזן, מצביע על סימנים מסגירים אצלי, ומלמד אותי איך לא רק לקרוא ולהבין הבעות פנים, אלא גם מיקרו־הבעות.
במהלך התקופה ההיא, אבא שלי מעולם לא באמת הפסיד כסף. אחרי השיעור שלי, הייתי רץ החוצה לשחק, והוא היה זוכה בכל כספו בחזרה, פלוס עוד קצת. לקח לי כמה שנים עד שהצלחתי לרכוש פני פוקר, ועוד יותר זמן ללמוד היטב את המשחק עצמו, אבל הוא הכריח אותי לשחק נגדו, אחרי שלמדתי.
ניצחתי אותו במשחק הראשון, ואני חושב שלא ראיתי אי פעם גאווה רבה יותר, מנצנצת בעיניו של גבר, מאז היום ההוא.
"טוב, ילד, אז בוא נראה ממה אתה עשוי."
הוא יגלה ממה כדור האקדח עשוי כשהוא יהיה תקוע בגרונו, אבל אני לא אגיד את זה.
במהלך השעות הבאות, אני שומר בכוונה על קרב צמוד איתו. אני מבין מספיק טוב מהו אגו של נרקיסיסט, כדי לדעת שזה רק יכעיס אותו אם ארוקן אותו מכספו, ואם אהיה גרוע מדי, הוא לא יכבד אותי. אז אני שומר על שוויון.
אתה מנצח קצת, אתה מפסיד קצת. הלוך ושוב, עד שהוא מטיח את קלפיו על השולחן בצחוק לבבי.
"מצאתי את המתחרה שלי," הוא מגחך ולוקח לגימה מכוס הוויסקי שלו.
אני מחייך אליו חיוך יפה. "אתה הרבה יותר טוב ממה שחשבתי," אני משבח אותו.
הוא מציע לי סיגר, ואני לוקח אחד, אבל אני אתן לאצבע של אצבעות בלשיות להיכנס לי לתחת לפני שאכבה את זה על זרוע של בחורה. אצטרך למצוא דרך לעצור אותו בלי לשבור לו את הצוואר, אם הוא ינסה לעשות את זה שוב.
"איך זה שלא ראיתי אותך כאן בעבר?" הוא שואל, מביט בי במבט בוחן, בעודו מצית את הסיגר שלו. לא בהכרח בחשדנות, אבל כל גבר במועדונים מסוג זה מביט בחשד מסוים על חבר חדש. "הייתי מזהה את הצלקות המכוערות האלה בכל מקום."
זה היה מאוד גס רוח, אבל הוא לא טועה.
אני מושך בכתפיי. "הכסף שלי חדש," אני משקר.
זאק פורת'רייט הוא מיליונר שבנה את עצמו מעיצוב ומיתוג רשתות. אם מחפשים את השם הזה בגוגל, מוצאים עמוד בוויקיפדיה ופוסטים במדיה החברתית, עם עוקבים מזויפים וכניסות מזויפות, אבל כל זה רק כיסוי.
ברגע שאתחיל לצבור כאן מוניטין ולהראות את פניי יותר, יבדקו אותי, ויהיו כמה דברים שיגרמו להרמת גבה או שתיים, אבל לא יהיה שום דבר שיגרום למישהו לחשוב שאני מנסה להפיל את המועדון.
"איך קיבלת את הצלקות?" הוא שואל, ומניד בראשו אל פניי.
"בריון בחטיבת הביניים. ילד דפוק שאהב לשחק עם סכינים," אני משקר שוב, ומחייך, ואז מושך בכתפיי. "הבחורות דווקא מחבבות אותן."
הוא צוחק, "הו, אני בטוח בזה. הבחורות הצעירות תמיד אהבו את ה... איך קוראים לזה? מראה של ילד רע?"
לפני שאני מספיק לענות, מלצרית ניגשת עם מילוי חוזר למשקאות שלנו, וגם לה יש אותו מבט מזוגג בעיניים.
"בואי לכאן, מתוקה," מרק אומר לבחורה, טופח בידו על ברכו כדי שהיא תשב עליה. טבעת הנישואים שעל אצבעו מנצנצת באור, כאילו להאיר את העובדה שהוא בן זונה בוגדני.
אדי לעולם לא תצטרך לדאוג לגבי הדברים האלה כשאתחתן איתה, זה בטוח. היא לא צריכה לדאוג בעניין זה אפילו עכשיו. הכוס היחיד שאני רוצה שייכרך סביב הזין שלי עד סוף חיי, הוא זה שלה.
המלצרית מביטה בו כאילו הוא רק רוח רפאים. היא מביטה דרכו.
בתנועות רובוטיות, היא מתיישבת על ברכיו, חיוך חסר צבע עולה על שפתיה האדומות־בוהקות.
מרק מושך אותה קרוב יותר אליו, מביט בה בחיוך חלקלק. מכאן אני יכול לראות איך הזין שלו גדל בתוך מכנסיו.
באופן רגיל, אני לא אחד שישפוט זין של אדם אחר, אבל כשהוא מתקשה בשביל בחורה שסובלת מהתעללות, והזקפה היא חלשה, טוב... זה פשוט מגעיל, בכל כך הרבה רמות.
הוא מושך אותה בחזרה ישר על הזין שלו, אוחז במותניה בחוזקה ומנחה את הישבן שלה להתחכך בו. אני נאנח, שומר על שליטה.
בזהירות, אני בולע את שארית הוויסקי שלי ובכוונה מניח אותו בקצה.
אני מרים את אפי באוויר, ומרחרח בדרמטיות.
"מה זה הריח הנעים הזה?" אני שואל בקול רם. מרק מביט לעברי, החיוך שלו מתרחב, בזמן שאני מביט בבחורה. "יש לך ריח נהדר. תתכופפי אליי, תני לי להריח אותך."
הבחורה לא מהססת. שנינו רוכנים זה לעבר זה, וברגע שגופהּ גוהר מעל הכוס הריקה שלי, אני מפיל אותה.
הכוס מתהפכת ומתנפצת ברעש על רצפת האריחים השחורה. אלפי חתיכות זכוכית מתפזרות, והצליל נשמע בקולניות למרות המוזיקה החזקה בחדר.
הפטפוטים נפסקים, והראשים מסתובבים לעבר ההתרחשות.
זה מזכיר לי את התיכון, כשאיזה ילד הפריח נפיחה בכיתה, וכל הכיתה השתתקה ובהתה בו עד שפניו הפכו סגולות.
הבחורה קופצת, הולכת על קצות אצבעותיה על עקבי הפלטפורמה שלה דרך הזכוכיות, כמו שתכננתי.
"אני כל כך מצטערת," היא מתנצלת, ורמז ראשון לרגש נשמע בקולה. "אני אנקה את זה מייד."
"את צוחקת עליי?" אני צועק, ומביט בה בכעס כאילו היא זאת שהפילה את הכוס.
פיה נפער לרווחה, ואני קם.
"בואי אחורה איתי," אני רוטן, ועיניי מבזיקות בזעם. היא מתכווצת, והגברים האחרים נוחרים בבוז.
"כלבה מגושמת," אחד הגברים ממלמל, ומסתכל עליה באותו אופן שבו הייתם מסתכלים, אם במקרה הייתם נוגעים במסטיק בן שבוע שנדבק לחלק התחתון של השולחן.
"אני אחזור אחרי שאטפל בה," אני אומר ישירות למרק.
הוא צוחק מכל הלב, נהנה מהמחשבה שאישה תמימה נענשת על משהו כל כך פעוט. המניאק הזקן בטח נופל פעם בשבוע וצריך כנראה ששירותי חילוץ יבואו להרים אותו. המניאק לא יכול לדבר על כוס שנופלת כשהוא אפילו לא מסוגל להחזיק את הגוף שלו בתנוחה אנכית.
אני אוחז בחוזקה בזרועה של האישה, מושך אותה אליי וגורר אותה משם.
היא לא נאבקת יותר מדי. השימור העצמי שלה נכנס לפעולה, ומנסה לפלס לו דרך בתוך ענן הסמים שבתוכה. אבל היא כבר מזמן השלימה עם גורלה.
ברגע שאנחנו נכנסים לחדר שקט, אני פונה אליה. היא כבר ירדה על ברכיה, עיניה הירוקות מסתכלות עליי במבט של צער והשלמה.
היא בחורה יפה, עם שיער ג'ינג'י זוהר, עיניים ירוקות כמו דשא ונמשים על אפה.
משהו בה מזכיר לי קצת את אדי, ואני כמעט יוצא החוצה כדי לתת למרק אגרוף בפרצוף, רק על זה שנגע בה.
"קומי," אני אומר בתקיפות. היא קמה על רגליה, מתנודדת, נראית במידה רבה כמו ג'ירף תינוק שהולך בפעם הראשונה.
"אני עומד להוציא אותך מכאן," אני אומר. היא מכווצת את גבותיה.
"אדוני —"
"איך קוראים לך, מותק?"
"היא מגמגמת. "צ'רי.4"
אני מניד בראשי. "זה השם האמיתי שלך או שם במה?"
היא מגלגלת את שפתיה. "אמיתי."
ההורים שלה היו ממש לא מקוריים. כאילו שאם הייתה להם ילדה שנייה, הם היו קוראים לה תות או אבטיח.
בכל אופן, זה לא משנה. "איך היית מרגישה אם היו נותנים לך התחלה חדשה בחיים, הא?"
עיניה מתרחבות, ונראה כאילו הסיכוי להימלט מהחיים האלה גורם לחלק מהערפל שנוצר בהשפעת הסמים, להתפוגג ממבטה. אבל אז היא נהיית חשדנית, ואז כנועה. דמעות נקוות בקצות עפעפיה, והמראה הזה ירדוף אותי לנצח.
היא משפילה מבט, לכאורה כדי לאסוף את עצמה. "אני יודעת מה זה אומר. אני־אני ממש מצטערת. לא ראיתי שאני מתכופפת נמוך מדי."
"אני לא אכאיב לך או אהרוג אותך, צ'רי," אני קוטע את דבריה. "אני אעזור לך, אבל אני צריך שתקשיבי בדיוק למה שאני אומר."
היא נעה במקומה, מביטה בי דרך ריסיה ומהנהנת בראשה בפראות. אני מוציא את אוזניית הבלוטות' שהחבאתי עמוק בתוך כיס החליפה שלי. לכל הז'קטים שלי יש ריפוד עופרת מיוחד שחוסם קרינה. כלומר, אני יכול לעבור כל מכונת סריקת גוף, בלי שהמכשירים שלי יאותרו.
אני מכניס את האוזנייה לאוזני, לוחץ על הכפתור שמייד מזמן את ג'יי, ומחכה שהוא יענה.
כשהוא עונה, אני מסביר את המצב. חמש־עשרה דקות נדרשות עד שהוא מארגן מכונית שתבוא לקחת אותה. במשך הזמן הזה, צ'רי מספרת לי על המשפחה שלה, על אחותה הצעירה שחולה בסרטן ועל אימה היחידנית הענייה.
היא עובדת בעבודה הזאת, כדי לשלם את חשבונות הטיפולים הרפואיים, אבל היא מתוודה שהיא לא יודעת אם זה שווה את זה, למקרה שהיא תיהרג וההכנסה הנוספת תפסיק להגיע.
היא לא תצטרך יותר לדאוג לעולם בנוגע לטיפול בהם או לחשוש שיהרגו אותה בגלל זכוכית שבורה מטופשת.
ג'יי מביט בחומר מהמצלמה ומכוון אותי אל יציאה מהדלת האחורית בלי שיוכלו לאתר אותי.
אני אוחז במפרק כף ידהּ לפני שהיא יוצאת מהדלת. מכונית הסדאן השחורה חסרת הייחוד ממתינה במרחק של שלושה מטרים, והדלת כבר פתוחה בשבילה.
"אני יודעת," היא אומרת בשקט. "אני לא מכירה את הפנים שלך. אף פעם לא ראיתי אותך קודם," היא מנחשת.
אני מניד בראשי לשלילה. "צ'רי, את לא נוסעת למקום שבו יתחקרו אותך על משהו כזה. ידאגו לך ולמשפחה שלך, ואתן תהיינה מוגנות. אני מבטיח. כל מה שאני מבקש זה שתעשי משהו משמעותי עם החיים שלך. זה הכול."
דמעה בודדה זולגת מעינה. היא מוחה אותה במהירות ומהנהנת. עיניה הבורקות נוצצות מתקווה, ולעשות את החרא הזה — להתעסק עם בני האדם הגרועים ביותר שיש — הכול שווה את זה, כשהניצולים מביטים בי כך.
לא שאני גיבור, רק שהם פשוט יכולים לדמיין לעצמם עתיד.
היא פוסעת אל המכונית, ואני עושה את דרכי בחזרה פנימה, מוודא שאף אחד לא רואה אותי.
"ג'יי, טפל במצלמות," אני אומר לפני שאני שולף החוצה את האוזנייה ומחזיר אותה אל הכיס החבוי.
המצלמות יעברו עריכה. אם מישהו יצפה בחומר, הוא יראה אותי גורר את צ'רי לתוך חדר, ואת כל אחד מאיתנו יוצא משם בנפרד.
זו אחת ההתמחויות ששכללתי לכדי שלמות, ואחר כך הכשרתי בה גם את ג'יי. לחתוך חלקים מחומרים של מצלמות ולעשות בהם מניפולציות, כך שזה ייראה בדיוק כמו שאתה רוצה שזה ייראה, בלי שאפילו ההאקרים הטובים ביותר יצליחו לאתר את המניפולציה.
אני מותח את צווארי ומכין את עצמי לערב ארוך מדי של העברת זמן רק כדי להפוך לחבר הכי טוב של פדופיל מזוין.

4 ביולי, 1945

4 ביולי הוא תמיד אחד החגים האהובים עליי. אני מבלה את כל היום בהכנות לאורחים, וג'ון מופקד על הגריל.
אז אנחנו מדליקים זיקוקים בחצר האחורית שלנו, מעל הצוק. זה תמיד מאוד יפה, וזה החלק החביב עליי בלילה כולו.
אבל כרגע, אני בחדר שלי, בוכה.
ג'ון שוב שיכור. הוא צעק על שרה ועליי כל היום. שום דבר לא התבצע כמו שצריך, והוא אפילו הרחיק לכת והשליך צלחת זכוכית על הקיר.
אני אסירת תודה על כך שהאורחים שלנו עדיין לא הגיעו.
פרנק נמצא בדרכו לכאן, ואני אסירת תודה על כך. הוא היה קצת מרוחק מאז אותה ארוחת הערב, שבה ג'ון התפוצץ בסוף.
אבל אני מתארת לעצמי שהוא לא רוצה להיות מעורב בסכסוכים המשפחתיים שלנו. עדיין, אני שמחה שהוא בא. הוא יצליח להעסיק את ג'ון, בזמן שאני אבדר את שאר המשפחה שלנו.
אני רק מתפללת שג'ון לא יביך אותי הערב. אני לא חושבת שאסלח לו על זה אי פעם.

הערות:

1. סוג של כריש פרההיסטורי.
2. הצייד מהסדרה "באגס באני".
3. הרצף החזק ביותר במשחק הפוקר.
4. דובדבן באנגלית.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי35 ₪ 27 ₪
מודפס98 ₪ 55 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 39.9 ₪
עוד ספרים של לבבות הוצאה לאור
עוד ספרים של ה.ד. קרלטון
דיגיטלי 29 ₪
מודפס 59 ₪
דיגיטלי 33 ₪
מודפס 59 ₪
דיגיטלי 33 ₪
מודפס 59 ₪
דיגיטלי 33 ₪
מודפס 59 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il