מארז טרילוגיית על הכול

מארז טרילוגיית על הכל כוללת את כל שלושת הספרים בסדרה:

1. לוותר על הכל
2. להילחם על הכל
3. להתגבר על הכל

יש לקרוא את הספרים לפי סדר כרונולוגי.

פרק 1
אסף
"אתה פשוט מטומטם." יוסי, החבר הכי טוב שלי, סוגר את הלפטופ שלי ומכריח אותי להרים אליו את מבטי.

"תיזהר ממני."

"מה תעשה לי? תשלח את אחד הלקוחות שלך לטפל בי?"

"לא כזה רעיון גרוע."

"ואז עם מי תריב כשאתה עצבני?" הוא מרים גבה בשעשוע. "אתה מת עליי."

"מה שתגיד."

"זאת טעות, אסי."

"למה?"

"כי זה פשוט שגוי מהשורש."

"תפסיק להיות דרמה קווין. היא לא זוכרת אותי, אחי. היא גם לא יכולה לזכור כי שיניתי שם משפחה ומעולם לא נפגשנו פנים מול פנים. אתה חושב שהיא תזכור תמונה מלפני כמעט חמש עשרה שנה?"

"לא, אבל עדיין, זאת טעות."

"למה שאפספס מישהי שיכולה להתאים לי לצוות המשרד כמו כפפה ליד רק בגלל משהו שקרה כשהיינו נערים, וגם לא קשור אליה ישירות?"

"לצוות שלך או לך?"

"מה?"

"אחי, יצאת עם החברה הכי טובה שלה, שרק במקרה הייתה האחות החורגת של התאומים. אם יהיה פיצוץ ביניכם, וכמו שאני מכיר אותך – יהיה, היא תספר לחברה הכי טובה שלה ומשם כמו דומינו הכול יתחיל ליפול ודבר יגרור דבר."

"יצאתי עם החברה הכי טובה שלה..." אני צוחק. "היינו יחד דקה וחצי, וגם זה כי היא הייתה כוסית ולקח לי זמן כנער להבין שהיא איתי בשביל להשתייך לחבורה שלנו. אני לא בקשר עם התאומים שנים ואני בספק אם היא בעצמה תזהה אותי."

"ואם היא תזהה אותך ותדבר עם התאומים? אני מזכיר לך שסיימת איתם ברע. אחרי מה שקרה עזבת את הקריות ועברת למרכז, שינית את שם המשפחה שלך ומחקת כל מה שהיה קשור באסי עמר. אתה מסַכן את כל מה שבנית בשנים האחרונות."

לא עזבתי, הוגליתי מהקריות בפסק בוררות.

"אתה מגזים." אני נעמד וזורק שטר של מאה שקלים על השולחן. "בסך הכול קיבלתי לעבודה מתמחה חדשה. שום דבר לא יחשוף עבר שנקבר מזמן."

"התאומים כן מזהים אותך ויודעים טוב מאוד מי אתה."

"התאומים לא יספרו כלום כי אין טעם להתעסק בזה. שילמתי ואני עדיין משלם את הקנס על פי פסיקת בוררות. מאז הם שותקים וככה זה יימשך. אני צריך לחזור למשרד, סיימנו כאן."

"אני בא איתך."

"לא היה לי ספק." אני לובש את ז'קט החליפה וחוזר לג'יפ שלי, מניח את התיק על המושב שלידי ונוסע אל המשרד, יוסי בעקבותיי על האופנוע שלו. אני מחנה מחוץ למשרד, מחכה שהוא ירד מהאופנוע ונכנס איתו פנימה.

"בלי שטויות, יוסי."

"קודם תן לי לבדוק את הסחורה." הוא צוחק ונכנס אל המשרד, מחבק את רינת ומנשק אותה.

"אמרתי לך לא פעם שאני לא מרשה דברים כאלה במשרד." אני נוזף בו כשהוא צועד אחריי לחדרי. רינת, מנהלת החשבונות במשרד שלי, היא אשתו והיחידה מתחת לגיל ארבעים ששרדה אצלי לאורך שנים. נראה שהקסם שלי כמעסיק לא עובד על חברת הילדות שלי.

"לך תזדיין." הוא מכה בעורפי וכשאני נועץ בו מבט זועם הוא מרצין ומתנצל. "סליחה, שכחתי שיש חוקים נוקשים כאן וצחוק נשאר מחוץ למבנה."

"נמאס לי ממך." אני נעצר ליד חדרי וסופר בליבי. אחת... שתיים...

"וואו!" אני שומע את יוסי ועוצר את הספירה. חשבתי שייקח לו יותר זמן. אני נאנח ומסתובב אליו.

"תיכנס לחדר ותפסיק לבלבל לי בביצים, יוסי. אין לי זמן לשטויות שלך."

"כן, המפקד." הוא נכנס ומתיישב על הכיסא שלי, לא מסיר את עיניו מהחדר ממול. שאלוהים יעזור לי עם חברי הילדות שקיבלתי.

"אריאל," אני נעמד בכניסה לחדרה. "ברוכה הבאה."

"תודה." היא מסמיקה ומתקרבת אליי, מושיטה את ידה ללחיצה. "אני מוכנה להתחיל ללמוד."

"אני רואה." אני מחייך, לשם שינוי לא בציניות. "אני מקווה שההמלצות לא יאכזבו אותי."

"הן לא, אני מבטיחה." היא מנתקת את ידינו. "אני לומדת מהר ואתה תראה שאהיה המתמחה הכי טובה שהייתה לך."

"אתה לא מתכוון להציג אותי?" יוסי נדחף בינינו, מתעלם מהמבט הרצחני שלי. "נעים מאוד, יוסי, החבר הכי טוב של הבוס שלך ובעלה של רינת."

"אריאל, נעים מאוד." היא לוחצת את ידו בחיוך רחב. "אשתך מקסימה."

"נכון?!" האידיוט קורץ לה. "אבל אני יותר."

"כן, בטח," אני ממלמל. "אני מסיים עם יוסי כאן ואז נשב. אם את צריכה להתארגן זה הזמן, לא נעשה הפסקה באמצע."

"כן, בטח..." היא מחווירה לרגע. "אני רק אלך להתארגן ולהכין לי קפה. כמה זמן יש לי?"

"עד שנסיים את הפגישה," יוסי עונה.

"שזה אומר?"

"שתי דקות. שלוש, גם אם אצטרך לפנות אותו מפה בעצמי."

"לא אספיק כלום..." היא לוחשת כמעט לעצמה.

"אקריב את עצמי ואפילו אקבל מכות מהחבר שלנו. הרווחת עוד שתי דקות." יוסי שוב מתערב והיא מודה לו ובורחת במהירות במסדרון הארוך.

"אני י'זיין אותך!"

"אני נמשך לצד השני ונשוי. מצטער, אחי, אולי בגלגול הבא."

"תעוף מפה."

"קודם שהיא תחזור. הבטחתי לה שארוויח לה זמן."

"אתה מכיר את הדלת החוצה." אני לא נשאר להתווכח איתו, נכנס אל חדרי ומתיישב על הכיסא.

אני מסתכל על הכיסא הריק שלה. למה, לכל הרוחות, יש לי הרגשה שיוסי צודק ואני עושה טעות?! היא תשב מולי כל היום ותעבוד צמוד אליי. בסופו של דבר היא תזהה אותי וגם אם לא, אם יוסי צודק והכול יתגלה, היא תזהה אותי כשהשם שלי ייחשף ותבין שאני אסי עמר, אותו נער שנעלם ביום בהיר אחד ועד היום אין לה מושג לאן.

"אפשר?" אריאל נוקשת על הדלת, מחברת ועט ביד אחת ובשנייה כוס קפה.

"בואי." אני מצביע על הכיסא שמולי והיא מתיישבת בהיסוס. "נתחיל?"

אריאל פותחת את המחברת שלה ולוחצת על קודקוד העט שלה. "נתחיל."

שאלוהים יהיה בעזרי.

אריאל
זה דבר אחד לראות את אסף מלכה בטלוויזיה – ודבר אחר לגמרי לראות אותו פנים מול פנים. אסף משדר ביטחון, כריזמה מטורפת ונוטף סקסיות. הוא גבוה ורחב, אפשר לראות את השרירים שלו, שעומדים לפוצץ את החולצה המכופתרת בכל רגע נתון. העיניים שלו על הגבול בין ירוק לחום והפנים שלו משורטטות. השיער הכהה בתספורת קצוצה ועל מפרק היד השמאלית שלו שעון שצועק יוקרה, שאם הייתי מספיק קרובה, בטח הייתי רואה עליו סמל של רולקס או משהו בסגנון.

ראשו רכון מטה והוא מדפדף בדפי הקלסר שלו, לא מרים את עיניו לרגע. אני מנצלת את ההזדמנות לבחון אותו. הגבר הזה היה צריך להיות דוגמן ולא עורך דין. בטח השופטות פוסקות לטובתו רק בגלל היופי שלו. נקישה נשמעת מאחורי גבי ואסף מרים את עיניו, מחייך חיוך שחושף גומה בצד ימין, חיוך של קולגייט, שמזיז את המערכת הפנימית שלי. אוי. ואבוי. לי.

"קפה שחור חזק, בלי סוכר, ופרוסת עוגה הכי דקה שיכולתי לחתוך." רינת נכנסת בחיוך ומניחה לידו את הקפה והעוגה.

"זה דק?"

"אם אימא שלי הייתה כאן, הייתי מקבלת נזיפה שהגשתי לך חתיכה קטנה כל כך."

"ידוע." הוא לוגם מהקפה ורינת פונה אליי.

"עוגה?"

"לא, תודה."

"תרגישי חופשי לקחת מהמטבח מה שאת רוצה. אם יש דברים שאת אוהבת, תגידי לי ונזמין לך. בכל יום ראשון אני עושה הזמנה לכל השבוע."

"תודה."

"אסי... סליחה, אסף," היא מתחילה לגמגם. נראה שבמשרד הוא לא מרשה לפנות אליו בקרבה. "אני יכולה לצאת? יוסי גם ככה פה וחשבתי לתפוס איתו טרמפ."

"המצב במזכירות מאוזן?"

"כן, הבנות כאן וגם סיגל."

"רק בשביל להעיף מכאן את הקרצייה אני מאשר לך לצאת מוקדם. קחי אותו כמה שיותר רחוק."

"אני 'על זה'. בהצלחה, אריאל, נתראה בבוקר." היא בורחת והוא נאנח, לוגם שוב מהקפה שלו.

"אל תחשבי שמה שקרה פה כרגע תקין." הוא מרים אליי את מבטו. "אני לא מאשר יציאות מוקדמות, אלא אם ביקשת מראש והסיבה מוצדקת. לכאן מגיעים לעבוד, לא לעבודה. יהיו ימים מטורפים שגם נצטרך לישון כאן. יש חדרים עם מיטות ושני חדרי רחצה בקומה מעלינו. אומנם זה נדיר יותר, אבל קרה לא פעם שנכנס תיק כבד מאוד שכלל מעצרים והצריך זמינות, ועורכי הדין והמתמחים נאלצו לישון במשרד ולהמשיך לעבוד."

"לישון?"

"לישון. את יכולה להביא לך בגדים ולהניח אותם בארון. לכל עובד יש מדפים שמוקצים לו. כמו שאמרתי, זה לא קורה בתדירות גבוהה, וברוב התיקים הכבדים מטפלים בן, נתן ואני, כמובן, אבל תמיד יש סיכוי שזה יקרה ואת צריכה להיות מוכנה לזה."

"אבל..." אני רוצה למחות, לסרב, אבל המבט שלו מבהיר לי שהוא לא מסוג המעסיקים שיש להם סבלנות לתלונות מהעובדים.

"אבל?"

"לא משנה." אני מתיישרת במושבי. "מתחילים?"

"כן. דבר ראשון, נוהלי עבודה –"

"כבר עודכנתי. אסור לאחר, צריך להגיע לפחות עשרים דקות לפני הזמן להתארגנות של הבוקר כי זה גוזל זמן עבודה יקר. לא סוגרים דלתות, אחרת אתה פותח אותן. יש עוד?"

"לא קוטעים אותי, לא מתערבים לי באמצע משפט, לא קופצים מעל הפופיק, מקשיבים למה שיש לי לומר, לא מבזבזים לי את הזמן, ואם לא מתכוונים לקחת את ההתמחות הזאת ולהתאבד עליה, לא מגיעים לכאן יותר." קולו חד.

"יש משהו חיובי בנוהלי העבודה שלך? בינתיים הכול זה לא ולא ולא." אסף נועץ בי מבט שכנראה אמור להפחיד אותי, אבל אם לא אבחן את הגבולות שלי כבר עכשיו, ואראה לו שאני לא אחת מאלה שמשתיקים אותה ומנצלים אותה, הוא ירשה לעצמו לדרוך עליי בתקופת הניסיון ובכל השנה וחצי של ההתמחות לצידו. הוא וכל הצוות שלו. לעורכי דין יש נטייה לשכוח שהם עצמם היו מתמחים ואוהבים לזרוק את כל העבודה השחורה על המתמחים החדשים. לא אתן לזה יד.

"סליחה?"

"אני די בטוחה ששמעת אותי, עורך הדין מלכה."

"יש לך חתיכת פה. את חוצפנית."

"התקבלתי למשרת התמחות במשרד פלילי. אתה מצפה ממני שיהיה לי פה של ילדה טובה ירושלים? אני מתכוונת להיות פליליסטית, לא עורכת דין שחותמת על תצהירים בכניסה לבית משפט, או אחת שיושבת בחברה ומרוויחה אלף שקל יותר משאר החברות שלה במחלקה רק בגלל התואר ליד השם שלה. באתי לכאן ללמוד ולהוכיח את עצמי, לא להיות אילמת."

"את מודעת לעובדה שזה יום העבודה הראשון שלך ואת כרגע מתחצפת לבוס שלך?" הוא נשען על השולחן, ריח הבושם שלו מגיע אליי ואני נלחמת בעצמי לא לבלוע רוק, שלא יתפרש שאני מפחדת ממנו.

"זה גם היום האחרון?"

"את רוצה שהוא יהיה האחרון? כי ההתנהגות שלך מעידה שכן."

"לא, אני לא רוצה. אבל אני גם לא מתכוונת לענות לך 'אמן' על כל דבר שתגיד. יש לי פה ואני משתמשת בו. ובאותה מידה יש לי שכל וגם בו אני נוהגת להשתמש בכל רגע נתון. אם ציפית למתמחה שהיא רובוט, מצטערת, אבל אני לא כזאת."

"צאי מכאן."

"מה?"

"שמעת אותי בפעם הראשונה. צאי מכאן. תחשבי על השיחה שהתנהלה כאן עכשיו ותחליטי עם עצמך אם במקומי היית מקבלת מישהי כמוך לעבודה. אם התשובה שלך היא כן, תחזרי בבוקר ואם התשובה היא לא, אל תראי את הפרצוף שלך כאן." הוא מסתובב אל המחשב שלו ואני מסתכלת עליו בהלם. יכול להיות שחציתי גבול? "ביקשתי ממך לצאת." הוא לא מסתכל עליי, שקוע במחשב.

"לצאת לאן בדיוק?"

"לחדר שלך, הביתה, זה לא מזיז לי. לכי תחשבי על מה שאמרתי ותחזרי אליי, אם בכלל, עם תשובה." אני סוגרת את המחברת והעט, משאירה אותם על השולחן, לוקחת את כוס הקפה שלי ויוצאת. קולו נשמע מאחורי גבי. "הדברים שלך. החדר שלי זה לא מחסן."

"השארתי לך בכוונה. אם אחליט לא לחזור, שתישאר לך מזכרת מהמתמחה היחידה שהעזה לענות לעורך הדין אסף מלכה הנודע."

אני לוקחת את הדברים שלי מהחדר, מודעת בכל נימי גופי לעיניים שלו שעוקבות אחרי כל צעד שלי, נעצרת לרגע מול דלתו. "שיהיה לך ערב טוב, בוס." אני יורה לעברו ומתקדמת אל היציאה, שומעת אותו ממלמל, "חוצפנית קטנה."

מה, לעזאזל, עשיתי עכשיו?!