דף הבית > נישואים במדבר
נישואים במדבר
הוצאה: שלגי - הוצאה לאור
קטגוריה: ספרות רומנטית וארוטית
מספר עמודים: כ300

נישואים במדבר

         
תקציר

הדרך היחידה להגן עליה היא להצהיר בפני העולם כולו על הבטחתם האסורה. סיפור מרתק על תשוקה מדברית מאת אנני ווסט, סופרת רבי המכר הענקית.

נתונה להגנתו של אויבה הגדול

נתונה לפיתויו של הפרי האסור

 

במנוסתה מנישואים בכפייה, טארה מייקלס חוצה בגנבה את הגבול ומוצאת את עצמה בארמונו המפואר של השייח ראיף. מדינותיהם הן אויבות מרות, והוא שתלטן ויהיר ‒ אבל השליט המדברי הכריזמטי מעניק לה מקלט כה נוח.

ראיף מודע לסיכון שהוא לוקח בהגנתו על טארה, אך הוא מכושף על ידי יופייה ‒ והיא גם עומדת על שלה מולו בעוד ששאר הסובבים אותו לא מעיזים לנהוג כך. אבל מרגע שזהותה של האורחת שלו יוצאת לאור, הברירה היחידה שנותרת לו ושהוא מעולם לא העלה בדעתו היא להכריז על טארה כעל כלתו המיועדת!

 

ספר נוסף על בריחה למחוזות אקזוטיים שבהם אין לתשוקה שום גבול!

פרק ראשון

1
המשאית נעצרה והלמות ליבה של טארה האיצה. זה היה החלק שמפניו היא חששה יותר מכול. החלק המסוכן.

קשה היה לה להאמין שהיא ממש עושה את זה, מפירה את החוק, מנסה להבריח את הגבול של המדינה.

נמלטת ממדינה אחרת. זה היה החלק המשמעותי יותר.

היא נרעדה בחשבה על הגורל שהיה מצפה לה אילו הייתה נשארת בדאלקוּר.

כל חששותיה בקשר להפקדת גורלה בידיו של איש שהיא בקושי מכירה, כדי להימלט, התגמדו בהשוואה לזה.

האלטרנטיבה, להישאר בארץ של אימהּ, נתונה לחסדיו של פוּאד, הייתה לגמרי לא אפשרית. בחילה הסתחררה בבטנה והחום המחניק גרם לעורה להצטמרר.

פחד כרסם בתוכה. גרם לצלעותיה להתהדק סביב ריאותיה ולהקשות עליה את הנשימה. אם כי בעצם יכול להיות שנשימתה הייתה קצרה בגלל החלל הדחוס שבו היא הייתה מוסתרת, באחורי המשאית. השעה הייתה מוקדמת, אך להט המדבר כבר החל להתעצם.

היא חשה טלטלה קלה, כאילו הנהג ירד מתאו או שמישהו טיפס לתוכו והצטרף אליו, ואז הותנע המנוע, והם החלו להתגלגל קדימה.

הם חצו את הגבול.

ההקלה בערה בריאותיה של טארה כשלקחה אוויר בשאיפה כבירה, גדולה ככל שהייתה מסוגלת לקחת, איך שלא יהיה. היה שם מעט מאוד מקום, ומעט מאוד אוויר, אבל היא לא יכלה להרשות לעצמה לחשוב על זה כעת. אסור היה לה להיתקף בקלאוסטרופוביה דווקא עכשיו. יוּנס עמד לעצור את המשאית ברגע שהם יהיו רחוקים מספיק ממעבר הגבול, ולעזור לה לצאת מהחלל הקטנטן הזה שבו היא הייתה מוסתרת. כל שהיה עליה לעשות הוא רק לשמור על שלוותה ולהמתין.

זה תבע את כל כוחותיה הנפשיים. החודש האחרון היה הפרק הנורא ביותר של חייה, וכעת זה הפך לסיוט של ממש. יגון כבד מילא אותה וגרם לעולם כולו להיראות אפור וקודר. כל העולם מלבד פואד. שאותו היא ראתה בצבעי טכניקולור. לצערה הרב.

היא בכלל לא רצתה לראות אותו יותר. דודנה גדל מילד מרושע וסדיסטי והפך להיות גבר תאוותני וחסר רחמים שמוכן לדרוס כל אדם שניצב בינו לבין מה שהוא רוצה.

כמו טארה, למשל.

היא נרעדה שוב, אמרה לעצמה שבקרוב היא תהיה חופשייה. המשאית תעצור ויוּנס יוציא אותה ממקום המסתור. יוניס שהכיר את אימהּ הרבה מאוד שנים והיה מוכן להסתכן למען טארה. אחרי שהיא תגיע לחוף מבטחים, היא כבר תמצא את הדרך לגמול לו כראוי.

טארה המותשת פיהקה, למרות הסכנה הכבירה. החום העז וחוסר האוויר גבו את מחירם.

בקרוב הם יעצרו, ואז...

 

היא התעוררה בבהלה בחשיכה מוחלטת. החום הלם בה, החום המחניק. היא לא יכלה לזוז. זרועותיה ורגליה היו לכודות. היא לא יכלה לראות. היא גם לא יכלה לשמוע שום דבר. היא הרגישה כאילו היא כבולה ועקודה. לגמרי מבולבלת, היא לא ידעה להבדיל בין למעלה ולמטה.

טארה כבר עמדה לצרוח כשהזיכרון שלה חזר לפעול. המשאית. הגבול. הצעתו של יונס להסתיר אותה בתוך משלוח הסחורה שהוא מסיע לנהראט.

בסך הכול היא נרדמה. היא כמעט פרצה בבכי מעוצמת ההקלה.

קול חבטה הדהד בהיפתח הדופן האחורית של המשאית. האם היו אלו קולות בני-אדם?

היא נחפזה לסכור את פיה ולעצור את המילים שכבר עמדו לצאת את שפתיה. יונס היה בדרך אל הבירה של נהראט, אך הוא הבטיח להוריד אותה באיזשהו מקום שקט. התוכנית לא הייתה אמורה לכלול אנשים נוספים.

ועם זאת, הנה, היא שוב שמעה אותם קולות של גברים, שהיו עמומים אולי בגלל האופן שבו היא הייתה מוסתרת ובגלל הדם שפעם באוזניה.

איפה הם? מי הם? האם היא עשתה טעות כששמה את מבטחה בידיד של אימהּ?

בלב מלא אימה היא חשה בתנועה. מישהו משך את החבילה שבתוכה היא הוסתרה. קולות של גברים ופרץ של צחוק, ואז, בטלטלה עזה שגרמה לה לשמוח על כך שהיא דילגה על ארוחת הבוקר, היא הוטלה על גבי משהו שהיה אולי כתף.

טארה נשכה את שפתה, חשה טעם של דם ונאלצה לכבוש זעקה של הלם וכאב. ערה לחלוטין כעת, ולא מסוגלת לזוז, היא יכלה רק לשמור על שקט מוחלט ולקוות שהשינוי בתוכניות לא אומר שפואד לכד אותה.

חומצה הציפה את בטנה מעצם המחשבה על התייצבות פנים אל פנים מול פואד.

או מהאפשרות שיונס מביא אותה לאיזשהו מקום אחר, אל אנשים חסרי מעצורים שבוודאי יוכלו למצוא שימוש לדודניתו של פואד. היא לא רצתה לחשוב על זה כלל.

 

ראיף המתין עד שנותר לבד, ואז קם מכיסאו המוזהב, במרכז במת השיש. הוא התמתח בכוח, הרים את כתפיו ושחרר את המתח שאחז בהן.

למרות חוסר הנוחות שזה הסב לו, קבלת הקהל השבועית כדי לשמוע בקשות ותלונות הייתה מסורת בת מאות שנים שלא הייתה לו שום כוונה לשנות. חשוב היה שהאנשים ירגישו שאוזנו של השייח נתונה להם.

קבלת הקהל היום החלה עם סכסוך קרקעות שרחש מזה כמה דורות, ושהיה בוחן אפילו את הסבלנות של שלמה המלך, החכם באדם. לאחר מכן הוא שמע תלונה על גניבה לכאורה של נדוניה, על בעיות בתכנון ובשינויים במחוזות בחירה, והאשמות שהופנו כלפי אחד מפקידי הממשל בנוגע להתנהגות לא ראויה.

ראיף היה מודאג במיוחד בגלל ההאשמות כלפי פקיד הממשל. האיש ניהל תקציבים של פרויקטים למען הקהילה, ואם הייתה אמת בהאשמות–

הדלת נפתחה וראש הלשכה של הארמון נכנס לחדר וקד. הוא החווה בידו לעבר איש גבה-קומה שנשא על כתפו דבר מה מאורך. אפילו מרחוק, ראיף ראה שהאיש מזיע, שנשימתו כבדה ועיניו פעורות. האם המטען כבד עד כדי כך, או שעצביו של האיש מתוחים? קבלת הקהל בלשכת השייח נועדה להבהיר לאורחים את רוחב ליבו.

"מהר," האיץ ראש הלשכה באיש. "אל תבזבז את הזמן של הוד מעלתו."

קידה נוספת, וראש הלשכה קרב אל הבימה המלכותית. "אדוני, ביקשת שנודיע לך כשתגיע המתנה לדודתך." הוא החווה לעבר האיש שהתקדם באיטיות וחצה את רצפת האבן בעלת העיטורים הגיאומטריים המורכבים. "אחד מאנשיי הזדמן במקרה למעבר הגבול בעת שהמשלוח הגיע, ודאג לשלוח אותו ישר לכאן. עלה בדעתי שתרצה לבחון אותו ולוודא שהמתנה עומדת בדרישותיך."

ראיף הנהן. ראש הלשכה שלו היה אדם טוב, אם כי להוט מדי לפעמים, משתדל להתערב בניהול הפרטים הקטנים ביותר. הוא לא היה מופתע לגלות שאיש הארמון שהזדמן "במקרה" אל מעבר הגבול נשלח לשם עם הוראה ברורה להמתין למשלוח. כאילו שהיה נחוץ לו ליווי מיוחד!

הוא העתיק את תשומת ליבו אל האיש הזר, שבאנחה של מאמץ הניח בזהירות את מטענו על הרצפה. ואז הוא קד והותיר את ראשו מושפל.

"אתה רשאי להזדקף."

אפילו אז, האיש נותר מהוסס. הוא הזדקף אך מבטו נותר שלוח לעבר כפות רגליו של ראיף.

"פתח את החבילה כך שהוד מעלתו יוכל לראות." ראש הלשכה פסע לכיוון החבילה, אבל האיש הזר קטע את נתיבו כאילו ביקש לגונן על מטענו.

"לא!" הוא הסתובב ופגש לראשונה את עיניו של ראיף. העור על עורפו של ראיף נמתח. הבעת פניו של האיש ביטאה בהילות, אפילו ייאוש. "אם ייטב הדבר בעיני הוד מעלתו, מוטב שאדוני יראה את זה בפרטיות." הוא שלח מבט מעבר לכתפו, אל שומר הארמון שעמד ליד הדלת.

ראיף בחן את הזר בסקרנות. "ולמה זה?"

שפתיו של האיש נעו, כאילו ניסה וביטל כמה תשובות אפשריות. הוא פכר את ידיו. "אנא, הוד מעלתו. העניין חשוב מאוד. זה נועד לעיניך בלבד."

אפילו ראש הלשכה נראה מופתע. "שמע נא." הוא החל להתקדם, כאילו ביקש ליטול את העניינים לידיו, אך שוב, הזר חסם את הניסיון הזה.

"ומי בדיוק אתה?" קולו של ראיף קטע את ההתעמתות.

"יונס, הוד מעלתו. אני מגיע מדאלקור, שם אני עומד בראש הגילדה מלכותית של– "

"אני יודע מי אתה." דודתו הרבתה בשבחו של האיש, מה שהניע את ראיף להזמין עבורה את המתנה הזאת מבית המלאכה שלו. "אני מצפה בקוצר רוח לראות מה הבאת לנו."

לא רק מפני שהוא רצה להעניק לדודתו משהו מיוחד, אלא גם משום שסקרנותו של ראיף התעוררה. דודתו שיבחה לא רק את עבודתו של האיש אלא גם את אופיו.

"אנא, הוד מעלתו." מבט ממושך נוסף מעבר לכתפו, ואז יונס הניח יד על לוח ליבו. "אני נשבע שאיני רוחש שום כוונת זדון."

זה הלך ונעשה מעניין יותר ויותר. בהנהון פתאומי שילח ראיף לדרכו את השומר, שמיהר לצאת ולסגור את הדלת אחריו.

"הוד מעלתך!" מחא בקול ראש הלשכה.

ראיף התעלם ממנו. יונס לא היה מצליח להיכנס אל הארמון כשהוא חמוש. ונוסף לכך, דודתו של ראיף ערבה לשמו הטוב.

"פתח את זה," הוא הורה.

יונס העיף מבט אחרון של מורת רוח לעבר ראש הלשכה, ואז כרע והחל להתיר את רצועות הבד שקשרו את הגליל הארוך. הוא מלמל חרש משהו שראיף לא הצליח להבין, ואז באיטיות ובזהירות רבה, כאילו טיפל בחפץ עשוי חוטי זהב עדינים מאוד עם אבני חן יקרות ערך, הוא החל להסיר את עטיפת החבילה.

קצה כתם זהוב לכד את האור, כאילו כדי להעניק ממשות לדמיונותיו של ראיף. יונס הסיר כעת עוד מהעטיפה, הסיר הצידה עוד מהאריג הארוך כשהוא חושף ממנו עוד. זהב מעורב בגוון הבהיר של חולות המדבר, ולעומתו אינדיגו כחול וסגול עמוק.

דודתו ודאי תאהב את השטיח. הצבעים הללו היו האהובים עליה ביותר, ובדרך כלל לא היו הצבעים שבהם נהגו להשתמש האורגים המסורתיים. ראיף הבחין בנקל בכך שהשטיח נארג באופן יפה ביותר. אבל מדוע הדרישה לפרטיות? למה להשתהות כל כך בפרישתו של השטיח?

כנראה שכך בדיוק חשב גם ראש הלשכה. לפני שעלה בידו של יונס לעצור אותו, הוא תפס בקצה האריג ומשך בכוח. הגליל נפתח בקול חבטה ומהומה בלתי צפויה משכה את עיניו של ראיף מטה, לבהות בגפיים חשופים, סבך שיער כהה וזוג עיניים ענקיות שבהו בו בחזרה.

ראש הלשכה נרתע לאחור בזעקה. יונס קפא במקומו.

ועדיין הוסיף ראיף לבהות.

היא, כי לא היה ספק שמדובר במישהי, הייתה לבושה בשמלה בצבע של פטל בשל. או חצי ממנה היה לבוש בשמלה, מפני שהרבה מאוד עור זהוב היה גלוי לעין. שוקיים חטובים וירכיים חלקות. שדיה התרוממו וצנחו מתחת לכסות הארגמנית הדקיקה שמעליהם כשהיא ינקה אוויר לריאותיה בנשימות ענקיות. ועדיין, העיניים הענקיות הללו השיבו לו מבט בוהה.

ראיף חש את עוצמת המבט הזה, איפשהו באזור בסיס עמוד השדרה שלו ועוד יותר עמוק, בתוך בטנו.

לבסוף התרוממה יד דקיקה והסיטה קווצת שיער ארוך כדי לחשוף פנים סמוקות.

היא הייתה יפהפייה, או כמעט יפהפייה.

אולי היה זה הפה הבשל שגרם לה להיראות כל כך מדהים. היו לה שפתיים מלאות, שמוטות מעט בזוויותיהן. זה היה אמור לגרום לה להיראות ממורמרת, אבל במקום זאת העניק לה מראה כה מפתה.

ראיף חש דקירת רפאים נוספת במעמקי בטנו.

הסומק שעלה בלחייה, בצווארה ובהתרוממות של שדיה, צניחת שערה הכהה וקוצר נשימתה גרמו לראיף לחשוב מייד על חדר המיטות. על חדר המיטות ועל תשוקה לוהטת.

 

"קליאופטרה, אני מניח?"

הקול הלם אותו, וחלף במרכז גופה, אפל, עמוק ומסוכן, כמו סרט קטיפה כרוך סביב מתכת.

כי בהחלט הייתה פלדה בקול הזה. היא הבחינה בה גם בעיניו החפויות – עיני נץ בעוצמת מבטן העז. בהטיה היהירה של סנטרו ובגבות הכהות שנמתחו אל מצחו בתערובת של תהייה ובוז.

בנוסף לקומתו הגבוהה ממילא הוא גם ניצב מעליה על במת השיש וגרם לה להרגיש קטנה וחסרת כל חשיבות, בהיותה שרועה לפניו. גלימתו הרשמית, צחורה ומעוטרת ברקמת זהב, עמדה בניגוד בולט להופעתה הסתורה. זרועותיו השלובות ביטאו סמכותיות מהולה בקוצר רוח.

הוא היה מדהים.

ובהחלט מודע לכך.

אינסטינקט נשי, עתיק כמו הזמן עצמו, אמר לה שהאיש הזה מבין את הילת הכוח והגבריות הצרופה שהוא מקרין על סביבותיו. מודע לה ונהנה ממנה.

או פשוט מתייחס אליה כאל דבר מובן מאליו.

תוך מצמוץ, כשהיא עדיין משתדלת להסדיר את נשימתה, עדיין מסוחררת מהטלטלות ומוסר החמצן, לקח לה רגע די ארוך לקלוט את פשר ההתייחסות לקליאופטרה. ואז היא נזכרה. לפי המסופר, קליאופטרה דאגה שיבריחו אותה אל חדריו של יוליוס קיסר כשהיא מגולגלת בתוך שטיח, ואז כמובן היא פיתתה אותו.

גל של הלם הכה בה, ואחריו גל של בושה יוקדת.

טארה מיששה באצבעות רועדות את הקשר של שמלת המעטפת שלה וגילתה עד כמה בדיוק היא החלה להיפתח.

באנקת אימה היא מיהרה לחפש את הקצוות הפתוחים, אלא שכפות ידיה האיטיות ובטנה המתהפכת לא הקלו עליה כלל את המלאכה ואיימו להשלים לגמרי את מבוכתה.

היא שמעה קולות. יונס אולי, אבל לא הייתה מסוגלת להבין מה הם אומרים מפני שהייתה שקועה כל כך בצורך לכסות את גופה ולעצור את עצמה מלהקיא בעוויתות. המסע הממושך, החום והמחנק, הותירו אותה אחוזת בחילה הולכת וגוברת.

מעבר לשולי השטיח היא ראתה דוגמה מורכבת של אבני החן ששובצו ברצפת השיש. היא הרימה שוב את ראשה וראתה את ממדיו המרשימים של החלל. כיפה בוהקת הייתה תלויה גבוה מעל לאולם ריק – מלבד הבמה שעליה הוא עמד.

עיצובו של האולם אישר את חששותיה. ברגע הראשון שבו היא ראתה אותו היא הייתה מבולבלת ומוכת בחילה עד כדי כך שלא עלה בידה לעשות יותר מאשר לבלוע את הנוכחות שהוא הקרין. כעת האמת חבטה ישר בפניה.

זה לא היה חדר רגיל. בדיוק כשם שהגבר שעמד מולה ובחן אותה בהתנשאות, לא היה כלל בן-אדם רגיל.

טארה הכירה את תווי הפנים הרציניים והנאים הללו. כל אדם עם שמץ של עניין באקטואליה היה מזהה אותם מייד.

יונס לא מכר אותה לסתם איזה סוחר נשים. הוא הביא אותה אל השייח של נהראט.

היא חשה את בטנה מתהפכת מרוב מיאוס ועורה מצטמרר.

היא הצליחה לגנוב את הגבול אך בכלל לא אל חוף מבטחים. נורא היה שהתגלה שהיא זרה שהתגנבה אל המדינה שלו ללא אישור. אך זה היה עוד כלום בהשוואה למה שיהיה צפוי לה אם יתברר לו מי היא ואם הוא יחליט להשיבה אל דודנה.

בבחילה שחלחלה עד מעמקי בטנה המתהפכת, טארה לפתה בכוח את שולי שמלתה והצמידה אותה אל גופה תוך שהיא קמה ונעמדה. היא מתחה את כתפיה לאחור וחישקה את לסתותיה.

"הוד מעלתך." היא לא הייתה מסוגלת לקוד, בטח שלא להשתחוות, כך שהיא רק הרכינה את ראשה והתמקדה במאמץ להישאר עומדת, למרות החולשה של ברכיה והבחילה המתערבלת.

"זאת הייתה חתיכת הופעה."

אי אפשר היה לנחש מהמילים הללו את מצב רוחו. האם הוא דיבר בסרקזם? טארה לא הרימה את מבטה לברר. במקום זאת, היא בלעה במאמץ ואמרה לעצמה שאסור לה להקיא. בשום פנים לא!

"שמך?"

לאט-לאט, טארה הרימה את עיניה, בתקווה שהפעם הוא לא ייראה כה עז. היא לא חשבה שיש לה די אנרגיה להתמודד כרגע עם מישהו עז.

זאת הייתה תקוות שווא. השייח ראיף אבן-אנסאר, השייח של נהראט, נראה עוד יותר עיקש וחד מבט משהיה לפני כן.

"טארה, הוד מעלתו." היא לקחה נשימה עמוקה ודמיינה שהיא מצליבה את אצבעותיה. קשה היה להאמין שלשם המשפחה שלה תהיה איזו משמעות בעיניו. "טארה מייקלס."

"ומה פשר ההופעה הזאת, מיס מייקלס?" עיניו התמקדו בה. "אני חייב להודות שזאת דרך חדשנית להופיע, אם כי לא... מכובדת במיוחד." הוא נראה כאילו לא נע כלל ממקומו, ובכל זאת, לפתע הוא נראה מאיים עוד יותר. "למרות מה שאנשים מסוימים חושבים, אין לי שום עניין בנשים שנופלות לרגליי, תרתי משמע או לא."

מבטו לא עזב לרגע את פניה, אבל זה לא מנע את הסומק היוקד אשר אחז בה, כאילו היא חשה איך הוא מעביר את המבט הנוקב הזה לאורך כל גופה.

כי משהו בהתבוננות שלו כפה עליה להיות מודעת לעצמה כאישה, ואליו כאל גבר.

או שמא היה זה כיוון שהוא כבר הביט בה והחליט שהיא אינה טובה מספיק?

ונוסף לכך הייתה ההנחה השערורייתית שלו שהיא תכננה את הסצנה המשפילה הזאת.

כאילו שמישהי הייתה מתגלגלת לפני רגליו מתוך שטיח כמו מין... מנחה! היא הייתה מוכנה להתערב שאת הסיפור העתיק על קליאופטרה המציא איזה גבר. גבר עם ראש מלוכלך.

עלבון התעורר ובעבע בתוכה.

"אם יישא חן הדבר בעיני הוד מעלתו," יונס פסע קדימה ונעמד לצידה. "זאת הייתה טעות. זה לא היה אמור לקרות." הוא הסתובב אל טארה, פניו הקמוטים מלאים בדאגה. "עצרו אותי ליד הגבול. לא הייתה לי אפשרות לעצור ולהוציא אותך לפני הגעתנו לארמון."

"הברחת בני-אדם," אמר קול אחר, ואיש קטן קומה ועגלגל נכנס אל שדה הראייה של טארה. "אני אקרא לשומרים ואורה לכלוא אותם."

כל כוחה של טארה התפוגג לשמע המילים הללו. רק מעצם המחשבה על היותה כלואה שוב, אחרי כל מה שהיא עברה! ברכיה קרסו תחת משקל גופה אך יונס תפס את מרפקה והותירה עומדת יציבה.

"אין בכך שום צורך," אמר השייח. "אחקור אותם בעצמי. אתה יכול ללכת. ואתה לא תדבר על זה עם אף אחד עד שאחליט מה נעשה בקשר לכל זה."

טארה בקושי שמעה את האיש הקטן עוזב. אבל היא כן שמעה את הלמות צעדיו היציבים של השייח ברדתו מהבמה אל רצפת החדר.

"את מרגישה לא טוב?"

טארה התאמצה לזקוף את גבה ולנעול את ברכיה. "בחילה מהנסיעה," היא הפטירה. "לא היה לי בכלל אוויר, והיה גם נורא חם."

השייח הביט בה בדממה במשך שניות ארוכות. הוא עמד קרוב מספיק כדי שהיא תראה שעיניו כהות כל כך עד שנראו ממש שחורות. המראה היה פשוט ממסמר.

הצורך לפגוש את מבטו, לא להירתע ולא לחמוק, סייע לה להילחם בבטנה המתהפכת וברגליה הרועדות.

"בואו." הוא פנה ויצא את החדר בלי שטרח לבדוק אם הם באים אחריו.

 

עשרים דקות אחר כך, טארה ישבה בטרקלין מפואר. הכורסה שלה הייתה כל כך נוחה שהיא התפתתה לקפל את רגליה מעלה ולהניח עליהן את ראשה היגע. היא לא ישנה בלילה הקודם, וכל היום הזה היה ממש מתיש.

היא די ציפתה להיות מובלת אל איזה חדר חקירות ריק מריהוט, אבל אישה חייכנית הביאה קנקן של מים צוננים וצלחת של רקיקים.

כעת, כשהבחילה של טארה החלה לשכוך, רצונה היחיד היה לעזוב. רק שהשייח לקח איתו את יונס, וטארה לא יכלה להסתלק בלי לוודא שיונס יהיה בסדר. הרי רק בגללה הוא נקלע לכל התסבוכת הזאת.

היא הייתה יוצאת לחפש אותו אלמלא השומר שניצב בדום מתוח מחוץ לחדר.

אז היא התנחמה בהנחת ראשה על הריפוד הרך ובעצימת עיניה, לגייס בחזרה את כוחותיה.

היא לא ידעה מה בדיוק העיר אותה. לא קול, אלא אולי תחושה שמישהו מביט בה.

טארה פקחה את עיניה וגילתה שהיא לא לבדה.

עיניים כהות שאין שיעור למעמקיהן בחנו אותה בעיון. השייח אבן-אנסאר מנהראט לא מצמץ כלל בשבתו שם, בהתבוננו בה.

טארה נחפזה להוריד את רגליה, שהיו מקופלות תחת גופה, ולהזדקף במושבה, ולהניח את כפות רגליה על הרצפה. היא גיששה במהוסס עם בהונותיה כדי לאתר את הסנדלים שחלצה מוקדם יותר, אבל ויתרה על כך. אז היא יחפה. הוא כבר ראה אותה בשמלה כמעט פתוחה. מה זה כבר זוג כפות רגלים יחפות בהשוואה לכך?

היא בדקה במהירות אם המחשוף של שמלתה לא נפתח שוב בשנתה, ואז שילבה את ידיה בחיקה כמו ילדה טובה. "איפה יונס?"

"אין לך סיבה לדאוג בנוגע אליו."

"באמת?" ראשה הרגיש אטום ומחשבתה איטית מאוד. "אתה שחררת אותו? הוא חופשי?"

השייח תופף באצבעות יד אחת על המשענת של כיסאו. "מובן שלא. הוא הפר את החוק כשהבריח אותך מעבר לגבול. בוחנים כעת את שאר המטען שלו. מי יודע מה עוד הוא הבריח."

טארה נדה בראשה. "זה בכלל לא ככה. הוא לא מבריח באמת."

"לא באמת?" הוא לא נראה כלל משוכנע.

"זאת האמת. הוא הביא אותי הנה בתור טובה."

"זה ממש לא מצדיק הברחה של בני-אדם. זאת עבירה חמורה. אם אין לו שום כבוד לגבולות שלנו, הוא עשוי לבצע גם עבירות אחרות. הוא יטופל בהתאם."

השייח נראה חמור סבר כל כך שליבה של טארה נפל. היא נשענה קדימה, בקצה הכיסא שלה, ידיה מהודקות יחדיו.

"מה עשית איתו?"

נהראט הייתה ידועה כמדינה מתוקנת בעלת מערכת משפט מודרנית. אבל הניסיון שהיה לה לאחרונה עם פואד לימד אותה איזו חשיבות קטנה יש לחוקים כשאנשים רבי עוצמה וחסרי רחמים בוחרים להתעלם מהם. האם יונס נאלץ לעבור יותר מסתם תשאול? היא התרוממה על רגליה בבעתה.

"פגעת בו?"

השייח נשען אחורה בכיסאו. "זה היה משנה משהו אם הייתי פוגע בו?"

אימה זחלה במעלה גבה של טארה ומילאה את פיה. היא הרגישה איך כל הדם מתנקז אל בהונותיה.

"מובן שזה משנה! עינויים זה לא בסדר, שלא לדבר על כך שהם לא חוקיים."

היא ינקה שאיפת אוויר נרעדת אך הותירה את מבטה נעוץ בעיניים האניגמטיות הללו. הן נראו כה מאיימות כעת. "הוא אדם הגון. הוא מעולם לא עשה דבר כזה. הוא ראה שהייתי נואשת והציע לי אפשרות להימלט. בסך הכול הוא ניסה לעזור לי."

השייח הנהן. "זה מה שהוא אומר. הוא ממתין כעת, ללא שום פגע, עד שנאמת את הסיפור שלו."

טארה הרגישה איך כל האוויר יוצא ממנה, כמו מבלון שהתפוצץ. היא צנחה בחבטה בחזרה אל הכיסא, וליבה ההולם היה בניגוד גמור לגופה שהרגיש פתאום כאילו אין בו אפילו עצם אחת.

"למה גרמת לי לחשוב שפגעת בו?"

"זה היה רק בדמיון שלך, מיס מייקלס." הוא עצר לרגע, וכששב ודיבר, סמכותיות נוקשה הדהדה בקולו. או שמא היה זה כעס? "אני מקיים את חוקי המדינה שלי, מה שאומר שאפילו עבריינים מקבלים פה יחס הוגן."

טארה הבחינה בקמטי הזעף שנחרצו במצחו ובקו הישר של פיו שנמתח כעת.

האם היא פגעה בגאוותו בשאלה שלה? לא ייתכן. הוא רק השתעשע בה במכוון, הפחיד אותה. האם הוא עשה זאת כדי לערער אותה?

היא בילתה לאחרונה זמן רב מדי בחברתו של פואד. דודנה לא בחל בשום אמצעי כדי להשיג את כל מבוקשו, ולא נמנע מגרימת כאב. למען האמת, נראה היה שזה ממש מסב לו הנאה. האם היא ייחסה בטעות תכונות דומות גם לשייח?

"ספרי לי את האמת, מיס מייקלס."

"זה מה שאני עושה!" בשבתה זקופה, היא נעצה בו את מה שהיה לתקוותה מבט שלֵו, אף שבתוכה הרגישה הכול מלבד שלווה.

היא נמלטה מצפורניו של פואד, אך אם האיש הזה ישלח אותה בחזרה אל מעבר לגבול, היא כבר לא תזכה להזדמנות נוספת. היא לא יכולה להרשות לעצמה לחזור כלעומת שבאה. השאלה היחידה הייתה כמה בדיוק היא יכולה לספר לאיש הזה. עד כמה היא יכולה לבטוח בו.

"אני אזרחית בריטית ו– "

"איחוליי. את מטיבה לדבר בשפתנו."

"אני..." כמה לחשוף? "אימי הייתה מדאלקור במקור, וגם אני נולדתי שם. גדלתי שם עד גיל שמונה."

"וחזרת כדי לבקר את המשפחה שלך?"

טארה היססה. זאת כבר הייתה טריטוריה לא בטוחה. אם הוא יגלה מיהו הדודן שלה, הוא בוודאי ירגיש מחויב להחזיר אותה."

"אימי הלכה לעולמה, הוד מעלתך." גרונה הרגיש מחוספס ומגרד, והיא נאלצה לבלוע בעווית. חודש אחד לא היה די זמן כדי להסתגל לאובדן העצום.

היא השפילה את מבטה אל כפות ידיה, ראתה אותן מתאגרפות כשפרקי האצבעות מלבינים ממתח, ואילצה אותן להיפתח. וכשהרימה את עיניה, הבעת פניו של השייח הייתה חתומה לחלוטין.

"אין שום דבר שיותיר אותי בדאלקור, אני רוצה לחזור הביתה. אבל אני... איבדתי את הדרכון שלי– "

"ואת המטען שלך?"

"סליחה?"

"אנשיי מעדכנים אותי שלא נמצא במשאית שום מטען. התכוונת לנסוע בלי מזוודות, מיס מייקלס?"

טארה אילצה את עצמה למשוך כתפיים. "קצת נחפזתי. אני צריכה להגיע במהירות ללונדון, ויונס הציע לסייע לי. הוא היה חבר ותיק של אימי, לפני שנים." לפחות זה היה נכון.

"אז במקום לפנות לרשויות ולדווח עד אובדן הדרכו בחרת להפר את החוק ולהסית את השותף שלך לנהוג כמוך, בכך שיעביר אותך מעבר לגבול באופן לא חוקי."

פניו היו שלווים אבל קולו נוקשה מאוד, כמו שופט בהקריאו את גזר הדין.

"אני בטוח שאת מסוגלת ליותר מכך, מיס מייקלס." זווית אחת של פיו התרוממה בחיוך צונן שגרם לרעד לחלוף בגופה. "או שמא עליי לקרוא לך הנסיכה טארה?"

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של שלגי - הוצאה לאור
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
עוד ספרים של אנני ווסט
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il