דף הבית > סדרת אימפריה מוכתמת 3 - כאוס מושחת
סדרת אימפריה מוכתמת 3 - כאוס מושחת
הוצאה: ונוס הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 06-2023
קטגוריה: ספרות רומנטית וארוטית
מספר עמודים: 328
ניתן לרכישה גם במארז מארז סדרת אימפריה מוכתמת מארז סדרת אימפריה מוכתמת

סדרת אימפריה מוכתמת 3 - כאוס מושחת

         
תקציר

האויב שלי לא קובע את הכללים מאחורי דלתיים סגורות...

גם אם הוא הבוס שלי.

 

קייד ארמנלי הוא אולי האקר ידוע לשמצה שמחזיק בתואר מיליארדר ופועל טוב יותר לבדו, אבל הרווחתי את המקום שלי בעבודה לצידו.

בין שהוא אוהב את זה ובין שלא.

וזו בדיוק הסיבה שאני על המטוס בדרכי ליעד לא ידוע, שבו מתקיימת חופשת צוות אבטחת הסייבר שלנו. אני מוכנה להוכיח לכולם שאני יכולה להתמודד עם כל דבר...

חוץ מלחלוק בקתה ומיטה עם הבוס הדקדקן והחמקמק שלי.

הוא אנטי חברתי.

חסר רחמים.

אויב מספר אחת.

לרוע המזל, הוא גם מספר אחת בקטגוריית המקועקעים, האפלים והמסוכנים. מהר מאוד אני מגלה שלא רק כישורי הפריצה שלו מושלמים, אלא גם הביצועים שלו בחדר המיטות.

לא שזה משנה. אני צריכה לעשות את העבודה, להגן על הלב שלי ולאבטח את הנתונים הרגישים של האומה שלנו.

קייד לא יכול לעזור לי בכל זה.

הוא הסחת דעת. כזו שאני חייבת להימנע ממנה.

גם אם זה אומר שעליי לצייר קו אדום לאורך המיטה שלנו ולהשאיר את הבוס שלי בצד שלו.

 

כאוס מושחת הוא רומן מאפיה לוהט על קרבה מאולצת, תשוקה מתפרצת ואיל טכנולוגיה שיילחם עד חורמה עבור סוף טוב עם הבחורה הלוחמנית שלו. זהו הספר השלישי בסדרת אימפריה מוכתמת.

פרק ראשון

פרק 1
איזי
"זה לא אני. זאת את." החבר שלי בשנה האחרונה טפח על כתפי בידו הרכה והמזיעה.

רציתי להגיד למניאק שאנשים לא משתמשים במשפט הזה כדי להיפרד. זה צריך להיות ההפך. אבל רק בהיתי בטלפון שלו בזעזוע.

התחפשנו להארלי קווין והג'וקר למסיבה במקום העבודה שלי. זאת הייתה מסיבת ליל כל הקדושים מוקדמת, בתחילת אוקטובר, והתרגשתי מאוד לקראתה. אפילו הכנתי תחפושת מעולה, אבל כשעמדנו לצאת מהמכונית הטלפון שלו צפצף ונכנסה הודעת טקסט.

לא חשבתי על זה יותר מדי כשלקחתי את הטלפון מהכיסא כדי לתת לו, אבל כשהבהיקו על המסך שני שדיים לגמרי מזויפים הייתי חייבת לפתוח את ההודעה.

מי לא הייתה פותחת?

הודעה אחרי הודעה אחרי הודעה הופיעו על המסך.

ג'ראלד ג'ונסון השלישי היה כל מה שייחלתי לעצמי. בערך. הקופסה המסודרת של רגשות שבניתי לעצמי החמיאה מאוד לגישתו המאוזנת. הוא היה האדם העובד הממוצע, עם לחיים שמנמנות ושיער בלונדיני, בחור שקט, שהתחבב כמעט על כל אדם שפגש. חשבתי שהוא מושלם בכל מובן, למעט העבודה שלו. הוא נאלץ לטוס ברחבי העולם מטעם העבודה. אבל אבא שלו היה הבעלים של חברת השקעות גדולה, וזה מה שהם נדרשו לעשות – או לפחות זה מה שסיפר לי.

ולא שלא סמכתי עליו. הצטרפתי אליו לכמה נסיעות. הוא הראה לי שבאמת עבד במהלכן.

או כך חשבתי.

הנסיעה האחרונה שלו נמשכה חודשיים ארוכים, ושבועיים אחרי שחזר הביתה לא רצה לפגוש אותי. עד כדי כך שהתחלתי לתהות אם אני מספיק טובה, אם משהו לא בסדר אצלי, אם עשיתי משהו שגרם לו להתרחק?

עכשיו הכול מובן, בהתחשב בהודעות הטקסט האלה. אבל זאת לא הייתה אשמתי. זאת הייתה אשמתו. הרמתי את הטלפון כדי שיראה, רק כדי שיענה בשורת הפרידה הזאת. "זה לא אני, זאת את."

אשמתי? איך העובדה שהוא בגד בי היא באשמתי?

"זאת אני?" צעקתי, מכסה הצנצנת שבה נעלתי את הצד האפל שלי נפתח מעט. "תן לי לנחש, אני דחפתי אותך לסמס ללוסי הזאת תמונה של הזין שלך על מגש. מגש, ג'ראלד! באמת?"

הוא נענע את ראשו, עם השיער הבלונדיני, והזעיף פנים עם עיני כלבלב שחשבתי פעם שהן חמודות. "לא רציתי שתגלי את זה ככה, מותק. אבל באמת חשבת שרציתי לחזור הביתה לזה?"

הוא הצביע עליי. הסתכלתי על עצמי ולא הבנתי למה התכוון.

"אמרתי לך שאני צריך שתקפידי יותר על פעילות גופנית. ושתרפי קצת. אפילו לא ניסית."

הלב שלי צנח ולחץ הדם הרקיע שחקים. פרידות הן תמיד שילוב של כעס ועצב, אבל הפעם נאחזתי בכעס.

התכוונתי לשטוף אותו במילים קשות, אבל הוא המשיך לדבר. "אל תביני אותי לא נכון – אני מת על איך שאת נראית. באמת. אבל את יודעת שיש לי סטנדרטים. אני צריך בחורה שתתאים לתפקיד. לוסי עומדת בקריטריונים. ואת אפילו לא שותה איתי כל כך באירועי הצדקה. את יודעת שכחלק מהחברה של אבא שלי אני צריך טיפוס ממש חברותי לצידי. אני חושב שאנחנו פשוט צריכים קצת זמן בנפרד כדי שתוכלי לעבוד על זה."

"קצת זמן בנפרד?" נשמעתי כמו תקליט שבור כשחזרתי על מה שאמר. הוא באמת חשב שנוכל שוב להיות יחד אחרי זה? איך יצאתי עם אידיוט כל כך גדול ולא שמתי לב?

הוא אומנם חזר הביתה, אבל הראש שלו היה עדיין אי־שם. לא יכולתי אפילו למשוך את תשומת ליבו מספיק זמן לזיון טוב, לא שהוא היה כזה טוב במיטה. סקס עם ג'ראלד היה כמו ניסיון לגרד נקודה שנמצאת במרחק סנטימטר מהישג היד. אבל התנזרתי חודשיים והייתי חייבת לשבור את תקופת היובש הזאת.

עכשיו הוא ניסה להגיד לי שלא כיף איתי.

"תראי, אני לא רוצה שנסיים ככה. אולי אנחנו יכולים לעבוד על זה." המצח שלו התקמט כשניסה להביט בי בעיני הכלבלב.

"אה, באמת? אז כדאי שנשלח הודעה ללוסי ונגיד לה שגמרת עם –"

"לא!" הוא נזעק ומשך את הטלפון שלו הרחק ממני. "זה... למה שלא נעשה את זה? אני נפרד ממך רק לבינתיים. כפי שאמרתי, תמיד נהניתי איתך, איזי. פשוט... בכנות, דיברתי עם אבא שלי וכמה מהחברים שלי. אנחנו חושבים שאולי את צריכה להשיל כמה קילוגרמים לפני שנתחתן, ואז תהיי במקום טוב יותר ולא תצטרכי לעבוד קשה כל כך, פשוט תתלווי אליי באירועים וכל זה, הבנת? יעשה לנו טוב לקחת הפסקה, לצאת עם אחרים, ואז אולי לחזור ל –"

"אני לא רוצה להתחתן איתך, ג'ראלד." פלטתי, הגוף שלי התכווץ בגועל מעצם המחשבה על כך. ואז אמרתי בהדגשה כל מילה, בניסיון להבהיר שמערכת היחסים בינינו הסתיימה. "ואני לא רוצה לעבוד על דברים."

"שמעי, אני יודע שאת כועסת. אבל תזכרי מה אמר לך הפסיכולוג."

העיניים שלי כמעט יצאו מהחורים. הוא באמת מתכוון לדבר על הטיפולים שלי? אם כך, אני חושבת שהפסיכולוג שלי יבין אם אשרוט אותו בפרצוף. מכסה הצנצנת נפתח עוד קצת.

"את רואה, את מתעצבנת. את נוטה להתעצבן ולהגיב כשאת פגועה. אז גם עם זה אני צריך להתמודד. זה הרבה. זה לא פשוט לצאת עם מכורה, איזי. איך את חושבת שאני מרגיש?"

הנה זה הגיע. הדבר שהוא תמיד הרגיע אותי לגביו ואמר שאין לו שום חשיבות. הוא הבטיח לא להשתמש בזה, ואז הבן זונה עשה זאת. "אבל ג'ראלד, אמרת –"

"אני יודע מה אמרתי. והתכוונתי לזה. פשוט ממש קשה ליהנות כשאני יודע שאת לא יכולה לשתות יותר מדי או לפנק את עצמך בדברים חדשים בגלל שאת פוחדת מ'הנטייה להתמכרות' שלך." הוא סימן מירכאות באוויר כאילו זה לא דבר אמיתי. "לוסי היא משב רוח רענן שאני מחזיק מהצד. אם היית פוגשת אותה, היית מבינה. אולי נצא כולנו לאיזו ארוחת בוקר מאוחרת – להרגיע קצת את העניינים."

לא.

אפשר לומר שתמיד ידעתי שהבחור הזה לא בשבילי. הייתי אמורה להרגיש פרפרים בבטן כשהוא נישק אותי, לא?

הייתי אמורה לרצות שיקדים לחזור מנסיעת עבודה ולא שיישאר עוד יום.

הייתי אמורה, אבל זה לא קרה.

כל דבר שקשור בו היה בינוני, אבל ניסיתי. התאפקתי שוב ושוב לא להיפרד ממנו כי ידעתי שדברים מסוימים לא נועדו להיות רק נקודות שיא ושפל רגשיות. אז מה אם לא התגעגעתי אליו כשלא היה בסביבה? זה רק אומר שאני אדם בוגר שהתמודד בבגרות עם היעדרו.

אבל עכשיו הכול נעשה הגיוני.

"אני מתכוונת להקל עליך בעניין הזה. אנחנו גמרנו."

"קחי נשימה עמוקה, מותק." הוא החמיץ פנים כמו ילד קטן.

"ג'ראלד, אל תתקשר אליי. אל תכתוב לי. זה נגמר." פתחתי את דלת המכונית, אבל הוא תפס בזרועי.

"אני באמת אוהב אותך, איזי." האמנתי לו, בערך. הוא הזיע עכשיו ופכר את מפרקי אצבעותיו בידו השנייה כאילו לא רצה שזה ייגמר. "בבקשה, מתוקה, אני באמת מתכוון לזה."

הוא רכן לנשק אותי. אני חושבת שהופתעתי כל כך שבהתחלה לא הגבתי, הנאום הפוגעני שלו תפס אותי לא מוכנה. ואז היד שלו נשלחה לחולצה שלי כאילו התכוון למזמז אותי.

נרתעתי לכיוון השני ודחפתי אותו. "אתה צוחק עליי?"

"תמיד היינו טובים בזה. בואי ננשום עמוק ונלך לארוחה עם לוסי, מותק. הכול יהיה בסדר. אנחנו צריכים אותך."

"אנחנו?"

"אני," הוא תיקן. "אני זקוק לך. אני אוהב אותך." עיניו ניסו לשדר את המראה המסתורי של הגבר החושני, אבל הוא נראה סתם ישנוני וטיפש.

"העובדה שאתה חושב שהיינו טובים במשהו רק מוכיחה שאנחנו ממש לא מתאימים." התאפקתי לא להגיד עוד משהו. השתפרתי פלאים בשמירה על קור רוח.

הפסיכולוג שלי צדק בקשר לזה.

"ברוך שפטרנו, ג'ראלד ג'ונסון השלישי." גלגלתי עיניים ומשכתי ממנו את זרועי כדי לצאת מהמכונית.

כמובן, האיש לא היה מסוגל לאפשר פרידה נקייה וקלה. הוא היה חייב לפתוח את החלון ולעשות צחוק משנינו. "ברוך שפטרנו? נתתי לך הכול. ביקשתי רק משהו קטן בתמורה. לא זונה שהולכת למסיבת תחפושות עם התחת הענקי שלה בחוץ. זה אמור להיות משהו שרק אני רואה בכל מקרה."

בטח.

טוב, זה כנראה הזמן לציין שבתור תאומה לא הייתי הטובה בין השתיים. דלילה הייתה הטובה. היא קיבלה את הציונים הטובים, היא זאת שמעולם לא התמרדה, לא חוללה יותר מדי סערות. זאת שהרגיעה את המצב במקום להחמיר אותו.

אני, לעומת זאת, בקושי הצלחתי לסיים תיכון ונשלחתי למוסד לעבריינים צעירים כשהייתי מסוממת כל כך שניסיתי לגנוב מחנות. אני לא ממש זוכרת את זה. זה היה רגע של שפל בחיי.

היו לי הסיבות לכך, ושמרתי אותן נעולות בקופסה מתחת למיטה.

אבל לא יכולתי לברוח מעצמי. אומנם תמיד הייתה לי משפחה שהרעיפה עליי אהבה, אבל התמכרות יכולה להשפיע על כל אחד.

לא הייתי צריכה להגיע ממשפחה או עבר נוראים כדי להתמכר לסמים. פנטניל עבד מהר ובעוצמה. נדרשה רק פעם אחת שהתנסיתי עם חבר, והייתי מכורה. כמה התנסויות לא טובות נוספות, וזהו.

אבל בזכות המוסד לעבריינים צעירים נעשיתי אחת מבנות המזל. הלכתי לגמילה, התנקיתי, ניסיתי לא להביט לאחור.

בכל זאת לא הייתי התאומה הטובה. באמת ניסיתי להיות דומה לאחותי מצטיינת השכבה. אבל בכנות, הייתי כדור האש שהייתם זורקים אם רציתם גיהינום, ולא המלאך שיביא לכם את גן העדן, כמו אחותי.

למען האמת, התחפשתי להארלי קווין מסיבה מסוימת. בהדפס על החולצה שלי נכתב 'המפלצת הקטנה של אבא'לה', והאודם האדום בניגוד לאיפור שהחוויר את פניי יצר את הרושם של מישהי שההתנהגות שלה שערורייתית.

התחפשתי בשביל הכיף, אבל פתאום הרגשתי טוב, הרגשתי שזה מתאים. תהיתי למה אני מאופקת. למה אישה תמיד חייבת לדכא את הרגשות שלה כדי לא לפגוע באחרים? נשים רשאיות – לא, לנשים מגיע – המרחב להרגיש פגועות כשפוגעים בהן.

התחפושת שלי התאימה בצורה מושלמת הערב.

פסעתי בצעדים גדולים למכונית שלו ופשפשתי בתיק. לא נהגתי לסחוב איתי תרסיס צבע כדבר שבשגרה, אבל מוקדם יותר באותו יום, כשיצאתי לקנות את החלקים האחרונים בתחפושות שלנו, ראיתי את התרסיס האדום במבצע ולא התאפקתי. אדום דם בוהק. הגוון המושלם שימשוך את העין לציור, או צבע נועז לשפץ בו רהיט ישן.

אהבתי לעשות את שני הדברים. הם הרגיעו את המוח שלי יותר מכל דבר אחר.

תרסיס הצבע ישמש אותי מצוין ליצירה הבאה שלי, אבל כרגע הוא עמד לשרת מטרה אחרת.

האטתי את צעדיי בזמן שהסרתי את המכסה. אם הוא לא היה עד כדי כך סתום אז הוא היה מבין את הרמז ונוסע מהמקום בזמן שניערתי את המכל.

"איזי, מה את מתכוונת –"

התרסיס האדום ניתז ישר דרך החלון לתוך הפרצוף שלו. "הסקס איתך אף פעם לא היה טוב," הודעתי לו בקול חדגוני.

הוא צרח ולחץ על הכפתור כדי לסגור את החלון מהר ככל האפשר.

לא הפסקתי לרסס. התחלתי לכתוב 'בן זונה' על הדלת השחורה והמבריקה, אבל הוא האיץ משם, סוף־סוף הבין את הטעות שעשה.

הטעות שעשה לא הייתה העובדה שנפרד ממני לפני מסיבת ליל כל הקדושים המוקדמת במשרד. הטעות הייתה שיצא איתי מלכתחילה.

שאפתי שאיפה עמוקה של אוויר, נשימה שהרגישה פתאום נקייה, רעננה, לא כבדה כמו קודם. הסתכלתי על העננים. רגע אחד של חופש מחוץ לצנצנת הסגורה שלי שחרר את כל התסכולים והזעם, וההרגשה הייתה פשוט נפלאה, כאילו הייתי דחוסה במקום קטן ומגביל וסוף־סוף יכולתי להתמתח. חייכתי בבוז בעודי מביטה לשמיים. איזה כוח עליון שם למעלה היה אמור לדעת שג'ראלד השלישי לא מתאים לאיזי הראשונה. כנראה לא הייתי מספיק יציבה נפשית מתחת לפני השטח כדי להתמודד עם מי שכולם החשיבו לכזה בחור מדהים.

אבל לספר למשפחה שלי שאיבדתי אותו עומד להיות קשוח. אימא שלי חייכה בפעם הראשונה שפגשה אותו, כאילו הוא יפתור את כל הבעיות שלה איתי. "הוא יעזור להרגיע את נשמתך, איזי," אמרה.

כמה שהיא טעתה.

"אז אני מניח שמערכת היחסים הזאת נגמרה," קול עמוק רעם מהצללים ברחוב צדדי.

קפצתי בבהלה והסתובבתי. הכרתי את הקול הזה. הייתי מזהה אותו בכל מקום. הכרתי ושנאתי אותו בכל ליבי, גם אם לא שמעתי אותו כבר שנה. "אלוהים, קייד... מה הקטע? היית שם כל הזמן?"

קייד יצא לאט מבין הצללים כמו אדם שנועד להיות בהם. ואולי הייתי היחידה שחשבה כך. כל חברי הצוות שלי בעבודה טענו שהתמזל מזלנו לעבוד תחת קייד, כי הוא זה שקיבל את ההצעה מתעשיות סטונווד שהשיגה להם את החופשות הנחמדות האלה ואת העלאות השכר.

לא תיקנתי אותם, אבל ידעתי שהם טועים. תעשיות סטונווד, יחד עם כל משפחת ארמנלי, עבדו עם הממשלה. הם ניהלו את המדינה יחד, ואנחנו היינו רק חלק ממה שהם רצו שנעשה. קייד רצה שלא אעבוד במשרה ממשלתית. אז הוא השיג את הרצונות המגוחכים שלו.

בכל זאת ניסיתי לפרוץ למערכת בשנה האחרונה שוב ושוב. בכל פעם מחדש נתקלתי במחסום. ולו הייתה החוצפה לפרוץ ללפטופ שלי ברוב המקרים כדי להגיד לי להפסיק.

זה היה בזבוז זמן שהתחלתי בהדרגה לוותר על הרעיון. הרגשתי שהחיים שלי מספיק טובים עם החבר שלי, והעבודה בתעשיות סטונווד, גם אם הייתה משעממת, שילמה יפה את החשבונות.

"מספיק זמן כדי לראות אותך מרססת אותו בצבע והורסת לו את המכונית."

"מגיע לו."

"באמת מגיע לו, הארלי קווין?" קייד זקף את ראשו והביט בתחפושת שלי. "את רוצה לקרוא לשוטרים ולהסגיר את עצמך, או שתחכי שהוא יעשה את זה?"

נראה לי מוזר שקייד שאל שאלה כזאת. כל בן אדם שפוי שהיה רואה את הסצנה הזאת היה ממשיך להסתתר, ולא בוחר להיקלע לרגע מביך כזה. אבל קייד התמוגג. הוא חייך אליי בעונג.

"אני מבינה שאתה נהנה..." נופפתי בידיי בכעס. "למה אתה כאן בכלל?"

"למה שלא אהיה?"

שאלה מגוחכת. קייד ניהל את כל צוותי אבטחת הסייבר עבור הממשלה, הפנטגון, ועבור תעשיות סטונווד. הוא טס מסביב לעולם, עבד על פרויקטים סודיים ביותר, ומעולם, אף לא פעם אחת, הראה את הפרצוף שלו במשרד. אף שטכנית היה לו את המשרד הכי גדול שם, הוא מעולם לא נראה בקומה שלנו. "לא היית במשרד שלך בתעשיות סטונווד מהיום שהתחלתי לעבוד שם."

הוא גירד בזיפים על פניו. "נכון, ותזכירי לי איזה יום זה היה?"

תרסיס הצבע היה עדיין בידי. "אני צריכה לרסס גם את הפרצוף שלך."

הוא צחק לי בפנים, מה שנתן משמעות חדשה לאצבעות שהתחננו ללחוץ על כפתור. הוא הרתיח את דמי אפילו יותר מג'ראלד. "מה מצחיק אותך, העובדה שהעברת אותי לעבודה שאני לא רוצה או הרצון שלי לרסס אותך? כי אף אחד מהם לא מצחיק."

"למה בכלל יש לך את הצבע הזה?"

"אני צובעת בבית כשאני... זה לא עניינך."

הוא המהם. "חובבת פרטיות בדברים מסוימים, באמת? לא היית חרדה כל כך לפרטיות כשצרחת פה דברים על חיי המין שלך לפני רגע."

"מה ששמעת שקרה ביני לבין ג'ראלד לא קשור אליך בשום צורה."

הוא משך בכתפיו בחליפה המחויטת שלו. "כל דבר בך קשור אליי, ילדונת."

"הבהרת את זה יפה מאוד לפני שנה," רטנתי, מוכנה לשחרר את כל השדים מהצנצנת. התאמנתי על מה שאגיד לו אם אי־פעם אראה אותו שוב. בלי שאפילו ביקש ממני רשמית להפסיק לעשות משהו, הוא פשוט דאג להעביר אותי.

"אהה, אני רואה שאיזי האמיתית יצאה לשחק הערב."

הקרביים שלי התכווצו מהידיעה שהוא שם לב, שראה איך הסתרתי משהו מכל אדם אחר. הרגיז אותי שהוא הבחין כל כך בקלות במה שאחרים לא ראו, ולכן התנהגתי כמי שכלל לא יודעת מה הוא מנסה להגיד. "מה זה אמור להביע?"

הוא נאנח כאילו אני מטרידה אותו עם השטויות שלי והתחיל ללכת לכיוון הבניין. "אם את רוצה להעלות זיכרונות מלפני שנה, לכי על זה, תתבכייני, תוציאי הכול."

"תתבכייני?" רקעתי ברגלי. "נופפת במכוון במשכורת כפולה מעל הראש של כל חברי הצוות שלי – בפועל הכרחת אותי להסכים לעבור לעבוד בחברה בתירוץ מצוץ מהאצבע – כי רצית שאפסיק לחטט בעניין האלבנים."

"אם את אומרת." הוא משך בכתפיו וצחק, פותח עבורי את אחת מדלתות הזכוכית הגדולות של מגדל סטונווד.

חלפתי על פניו, מעוצבנת מכך שצחק כאילו מה שעשה היה רק איזה מטרד שולי. "שיחקת לי במקום העבודה רק כדי להוכיח איזו נקודה."

עיניו הצטמצמו למשמע הטון שלי. "שיחקתי לך? קיבלת בונוס, עוד זמן פנוי, והצוות שלך עבר יחד איתך. אני עדיין מחכה לתודה שמגיעה לי."

"ואתה יודע שאני עדיין מתכוונת להגיד, 'לך תזדיין, מניאק'." התקדמתי ממש קרוב אליו והרמתי את הסנטר כדי שהמילים ייקלטו היטב.

הוא נשך את שפתו. ואז נעשה פתאום גדול יותר, אפל יותר, מרושע יותר. חיוכו נעשה רחב והוא חשף שיניים כאילו הוא מתכוון להזיק לי באיזה אופן. זה מה שגברים בעמדות כוח השיגו: כולם פחדו מהם. שמתי לב שהוא לא רגיל לנימה שבה דיברתי, לא רגיל להתנגדויות. "אני ממש נהנה לשמוע אותך אומרת את זה ככה בהדגשה, כאילו את באמת מתכוונת לזה."

נהמתי לעברו, באמת, והתקדמתי בהפגנתיות לעבר המעליות. "אני לא יודעת למה אתה מטריד את עצמך במה שקורה פה בתעשיות סטונווד. אנחנו מסתדרים יפה מאוד בלעדיך."

"כן, נראה שהעובדים שלי עושים דברים מופלאים עם תרסיס צבע." הטון שלו היה מתנשא.

"זה היה ביני לבין החבר שלי." רציתי למשוך לעצמי בקוקיות, לצרוח וללכת הביתה, כמו תינוקת מגודלת. האיש הזה ידע לפרוט לי על כל עצב בשניות וידעתי שזה מה שהוא מנסה לעשות.

"טוב, חבר לשעבר עכשיו," הוא ציין.

נראה שהמעליות עברו תחזוקה באותו יום, ורק מעלית אחת עבדה. לחצתי על הכפתור, וחיכיתי שתגיע. לא יכולתי להתמודד עוד איתו או עם הרגשות שלי. ובכנות, העובדה הקטנה הזאת שיצאה מהפה שלו כנראה צרבה יותר מהפרידה עצמה.

"שיהיה, קייד." רטנתי בבוז. עכשיו, כשמכסה הצנצנת הוסר לחלוטין, לא ידעתי איך להחזיר הכול פנימה. "אין לי מצב רוח לזה הערב."

לאף אחד לא היה אומץ לדבר אליו ככה. ידעתי את זה. האקר טוב יכול לחפור ולגלות את כל הסודות שלך. האקר מצוין יכול להרוס את חייך, לחשוף את כל השלדים בארונות ובצנצנות, או אפילו לשלוח אותך לכלא.

כולנו ידענו שקייד מחזיק במידע על כל אחד מאיתנו. הייתי בקרבתו מספיק פעמים בעבר כדי לדעת שאף אחד לא עצבן אותו, מהסיבה הזאת בדיוק.

אבל זאת לא הייתה הסיבה שתיעבתי אותו. הוא התנהג כאילו אי אפשר לסמוך עליי, ואז העביר אותי פיזית למקום שבו לא יכולתי לסכן משהו.

ועדיין התאמצתי להוכיח שטעה לגביי. אני לא יודעת למה. למען האמת, זה עשה את כל המצב עוד יותר מביך.

"האקס שלי לא ידווח עליי. זה יהרוס את המוניטין שלו, ותאמין לי שזה חשוב לו," סיננתי, והשלכתי את תרסיס הצבע חזרה לתיק.

"הוא צריך לדווח עלייך. זאת עבירה פלילית להרוס את המכונית של החלאה. ולסכן גם את העיניים שלו."

צמצמתי את עיניי. ציפיתי שיסובב את הסכין המטפורית בכך שיגיד שאני דפוקה. אבל במקום זה הוא רק כינה את ג'ראלד חלאה. אפילו הפגנת האכפתיות הקטנה ביותר ממנו גרמה לי לכווץ את שפתיי, והזעם שבי נעלם. כדור הבושה שהתרחב בתוך בטני והמבוכה מכך שנתפסתי בהתנהגות ילדותית התחילו להשפיע עליי. ואסור לשכוח את העובדה שהחבר שלי זרק אותי היום.

תהיתי אם שמע את המילים האכזריות של האקס שלי לפני שריססתי אותו.

הראייה שלי התערפלה והיה לי ברור שהוא ראה את הסנטר שלי רועד. "אז אולי הוא באמת ידווח. או שאולי אתה יכול לשלוח את צילומי האבטחה ולהגיש נגדי תלונה במשטרה בעצמך."

הוא לקח צעד אחד קדימה ומשך תלתל משערי הבלונדיני ואז כלא אותו בין אצבעותיו. "כבר מחקתי את זה מהמצלמות."

ההודאה שלו, הדרך שבה נגע בשערי – שבו את ליבי בניגוד לכל היגיון. "למה עשית את זה?" לחשתי.

"את העובדת שלי. זה יציג את החברה באור רע." הוא משך בכתפיו והאצבע שלו התחפרה בתלתל כשנעץ בי מבט, כאילו הוא מנסה לפצח איזה קוד. "צבעת את השיער בשביל התחפושת?"

"זה זמני, תרסיס צבע לשיער." נפנפתי בציפורניים הצבועות באדום מול פניו, מנסה להתרכז בשיחה איתו במקום בפתיח הנורא של הערב הזה, או בעובדה שהגוף שלי מגיב כך לגבר שהחשבתי לאויב.

"זה יותר מדי בשביל מסיבה בעבודה." קייד התרחק צעד, בניסיון להסתכל על התלבושת כולה, עם השיער והכול. "השקעת יותר מדי מאמץ, פני בובה."

לפחות עשיתי מאמץ להתחפש ולבוא למסיבה הזאת. הגבר שמולי לא השקיע שום מאמץ בנושא. הסתכלתי עליו מכף רגל ועד קודקוד וניסיתי לא להפגין בוז לנוכח החליפה שלו, אבל האיש בא למסיבת ליל כל הקדושים בלי תחפושת.

"פני בובה?"

"התחפשת להארלי קווין, לא? היא דמות בולטת אצלנו בבית. זה אחד מהכינויים שלה."

גלגלתי עיניים. קייד הוא לא מסוג האנשים שנותנים להציץ לתוך החיים הפרטיים שלהם, גם אם זה רק כדי לחשוף שהוא קורא קומיקס. הוא תמיד שמח לחפור בחיים של אחרים, אבל לעולם לא הסגיר ולו את הפרט הקטן ביותר על עצמו.

"שיהיה. קראתי את הקומיקס, ואני אוהבת אותה. וזה היה אמור להיות חמוד, יחד עם –"

"ג'ראלד היה כנראה גרוע בתור ג'וקר." קייד גירד בגבה והפנה אליי את פניו המפוסלות. בהשוואה אליו, כל גבר היה כנראה גרוע בתור כל דבר. הוא יכול היה לשחק בהצלחה בתפקיד פסיכוֹ, הג'וקר, באטמן, סופרמן או כל דבר שמתחשק לו. היה לו את הגובה, את מבנה העצמות המחודד, והוא הקפיד על גזרה מושלמת – אף שלא ברור לי איך. תמיד כשראיתי אותו הוא נראה רכון על איזה מכשיר או מחשב.

חוץ מאשר עכשיו.

"אתה מבין שלא היית אמור אפילו לדעת את השם שלו, נכון?" ציינתי זאת בפניו כי לקייד היה הרגל גרוע לחפור בחיים שלי.

"אני יודע עלייך הכול," הוא לחש, וכל הגוף שלי הצטמרר כמו שמעולם לא קרה עם ג'ראלד, אלא רק כשקייד דיבר אליי. "כולל העובדה שהשקעת מעל ומעבר בתחפושת הזאת."

"טוב, אתה לא יכול לרדת עליי שהשתדלתי בזמן שאתה לא עשית שום פאקינג מאמץ." סגרתי מהר את הפה. עדיין כעסתי. אבל אסור היה לי להניח לרגשות לשלוט בי או לגרום לי להתפרץ על בכיר ממני. והוא היה בכיר ממני, גם אם אף פעם לא היה בסביבה.

להפתעתי, הוא שלף מסכה מכיס הז'קט, וצקצק. "כל כך מיהרת להניח שלא עשיתי שום פאקינג מאמץ, אה?" הוא חזר על הקללה שלי ואז תחב את המסכה בחזרה לכיס, כנראה לא מוכן עדיין לחבוש אותה.

"'הצעקה'?" הרמתי גבה, בלי להתנצל. "אז גם אתה חובב הז'אנר כמו כולנו?"

"זאת תחפושת קלה למי שלא רוצה להשתתף אבל חייב."

"ברור שאתה לא רוצה להשתתף," מלמלתי, ולחצתי שוב על כפתור המעלית, כאילו זה יזרז אותה.

קייד היה המנהל כי היה הכי טוב במה שעשה, אבל היעדר ההתלהבות שלו להיות חלק מצוות היה, אם לומר בכנות, חוסר כבוד, במיוחד בהתחשב בכך שאני רציתי להיות מנהלת צוות מרגע שהצטרפתי לתעשיות סטונווד בקבוצת אבטחת המידע. הפכתי את העבודה למשימת חיי, אני חיה ונושמת אותה, מה שעזר לי להישאר ממוקדת, לא לסטות לדברים אחרים, וכנראה גם מה ששמר על הבריאות שלי לרוב – פיזית ומנטלית.

אם לא הצלחתי לישון מפני שעבדתי על פיצוח של איזה קוד או עזרתי לצוות אחר עם איזה אלגוריתם, זה היה אפילו לטובה. רוב הזמן עשיתי זאת מפני שקייד אף פעם לא טרח לענות כשמישהו מהצוות התקשר או שלח לו הודעת טקסט.

אני חושבת שרוב אנשי הצוות בכלל מחקו את המספר שלו.

"למה שארצה להשתתף במסיבת תחפושות כשאני יכול לעשות דברים מועילים יותר?" הטון שלו רמז לי שהוא ממש מתקשה להניח לנושא.

יהיה נורא לבקש ממנו להפסיק לעקוב אחריי ולעלות במדרגות? אז מה אם המסיבה מתקיימת בקומה האחרונה, 110. ידעתי שהנוף מספיק מפתה. הבניין הזה תוכנן בעיצוב מיוחד עבור החברה, כשצורתו והצל שהוא מטיל יוצרים אשליה של נחשול העולה לשמיים. בתוך הבניין יש מפל מדורג שמקיף את אזור המעליות, מה שמכניס פנימה את הרעיון של האדריכלות החיצונית. עם כיסאות עור מפוארים בלובי, רצפות שיש ונברשות קריסטל, אף פעם לא הרגשנו שאנחנו באים למקום עבודה. יידרש לו כנראה לילה שלם לעלות עד לקומה העליונה, ואז לא אצטרך לראות אותו.

"אה, לא יודעת. אולי כי יש לך פה צוות, שעובד בשבילך כבר שנה, שמעולם לא ראית, אנשים שמאוד מתרגשים לקראת מסיבת התחפושות," אמרתי.

"את מתרגשת?" הוא שאל, וראיתי זווית אחת של שפתיו המלאות מתעקלת כלפי מעלה. לא הייתה לו שום דרך לדעת שאני לא באמת מתרגשת. השקעתי מספיק מאמץ כדי ליצור מראית עין שכן. הוא נפנף בכרטיס מחובר לשרשרת מול דלתות המעלית.

"למרות שליל כל הקדושים יתקיים רק בעוד כמה שבועות ושזה בכלל חג לילדים, התלבשתי לכבוד האירוע, לא?" הנחתי את הידיים שלי על המותניים.

כשדלתות המעלית נפתחו, הוא נכנס פנימה וענה, "באמת התלבשת לכבוד האירוע. עם התחת בחוץ והכול."

קייד ארמנלי.

הוא באמת היה נבל חסר לב ואכזרי.

המילים האלה, גם אם רק הדהדו את דבריו של האקס שלי, היו כמו אגרוף לבטן הרכה כשיצאו מהפה שלו. אמרתי לעצמי שזה רק בגלל המבוכה, כי הבוס שלי שמע את זה. בכל זאת השתנקתי והנדתי בראשי, הקוקיות הבלונדיניות שלי היטלטלו מצד לצד עם כל תנועה.

"כן, זה הספיק לי. אחכה למעלית הבאה, או שאעלה במדרגות."

היד שלו נשלחה החוצה מהמעלית ותפסה אותי במרפק כדי למשוך אותי פנימה רגע לפני שהדלתות נסגרו. מעדתי קדימה במגפיים הלבנים הגבוהים, וכמעט נפלתי עליו. הוא תפס אותי רק סנטימטרים ספורים מגופו.

כשעמדתי כל כך קרובה אליו נאלצתי ממש לעקם את הצוואר כדי להסתכל עליו, הגובה שלו הוא יתרון שתמיד היה לו על פניי. העיניים שלו יכלו להיות בצבע דבש אם הוא היה מתוק. אבל הן בערו כמו ויסקי שצורב בגרון.

כאילו ידע לקרוא מחשבות, הוא העביר אצבע על עצם הבריח שלי לכל אורך הצוואר ועד הסנטר. "את יותר מדי רגישה, הארלי קווין."

"אני לא," לחשתי, שבויה ברכות מגעו, נדהמת מההשפעה שלו עליי. תמיד הייתה לי משיכה אל קייד. גם אם שנאתי אותו, לא יכולתי להתעלם מהמשיכה אליו, שהייתה לא פחות חזקה מכוח הכבידה.

"בכית שם למטה בגלל גבר שאפילו לא אכפת לך ממנו. נתת לו לראות את האש שבוערת בך כשבכלל לא הגיע לו לראות אותה." האצבע שלו טיילה על קו הלסת שלי כאילו הוא שוקל משהו.

"האש שבוערת בי?" הסתכלתי עליו בבלבול, מנסה כמיטב יכולתי להבין מה הוא מנסה לומר, אבל יודעת שהגוף שלי שולט באירוע. ואולי גם הגוף שלו. כי הגבר הזה היה אמור להיות אחראי על שמירת המרחק בינינו, הוא זה שלא התעסק בשטויות, ושלא היה לו זמן לאירועים קטנים כמו המסיבה הזאת. "אתה בסדר?"

הוא חשק שיניים. "אני עצבני שהייתי צריך לצאת היום בשביל זה, ואפילו יותר מתוסכל אחרי שראיתי חברה בצוות שלי מתנהגת בטיפשות. למה לך לבזבז את הכעס שלך עליו?"

"הצוות שלך? אתה בקושי כאן. יש לך צוותים בכל ארצות הברית. תתמקד בהם. ובאמת, על מי אני אמורה לכעוס יותר, עליו, או עליך, כי חזרת על המילים שלו?"

"עליי?" הוא הרפה מהזרוע שלי, הוציא את המסכה מהכיס וחבש אותה לאט על פניו. משום מה הנשימה שלי נעצרה. לא היינו שחקנים בסרט אימה. לא הייתי נתונה בשום סכנה.

ואולי כן.

קייד יכול לגרום לי יותר נזק מכל דבר ב'צעקה', או בכל סרט אימה אחר.

הוא גחן קרוב אליי ולחש לי באוזן, "בהחלט הרווחתי את הכעס שלך ביושר. ואיהנה מכך שתטיחי בי אותו, פני בובה."

השתנקתי מההודאה שלו והטיתי את ראשי בניסיון לקרוא אותו. אבל ראיתי רק את המסכה על פניו כשהוא צעד לאחור והתנודד על עקביו.

"אתה לא מדבר בהיגיון." שילבתי זרועות על החזה, לא בטוחה שאני רוצה להיות קרובה אליו מדי פיזית, לא מבינה מה הדליק אותי כשהוא נעץ בי מבט דרך המסכה הזאת. הוא היה מפלצת במראה של איש עסקים, והייתי צריכה לצאת מהמעלית ולהתרחק ממנו.

הוא לא היה קופסה קטנה ומסודרת כמו ג'ראלד. הוא היה פצצה מתקתקת, ואני זאת שאספוג את כל ההדף אם אשאר בקרבת מקום.

"הבוס שלך באמת חייב לדבר בהיגיון?" הוא שאל.

"טוב, לפני רגע ניסית לרדת עליי כמו האקס –"

הוא קטע את דבריי בקול נמוך ומעומעם תחת המסכה. "אמרתי שהתחת שלך בחוץ. לא אמרתי אם זה דבר טוב או רע."

המעלית התקרבה לקומה העליונה, מכריזה על כל קומה בדרך. רק עוד עשר קומות ואוכל להתרחק מהאיש.

הנדתי בראשי. שנינו ידענו מה ג'ראלד צרח. "גם אם אתה לא חוזר על זה שאני צריכה לעבוד קשה יותר בחדר הכושר, שנינו יודעים מה הוא אמר שנייה לפני כן. אז אם אתה רוצה לרמוז גם על זה, יופי." משכתי בכתפיי, מיציתי לגמרי את הערב הזה. כבר לא היה לי אכפת אם הוא יראה אותי בוכה. הוא רצה לשבור אותי, ועכשיו הצליח. נשענתי לעברו. "אבל רק שתדע, אני גמרתי להיות מנומסת. אז לך תזדיין, קייד ארמנלי. אתה יכול ללכת לעזאזל יחד עם האקס שלי."

הוא הרים את המסכה רק כדי לחייך אליי, כאילו ניצח, כאילו הצליח לדחוק בי, לערער את שפיותי. החיוך הזדוני שלו – הוא היה מפחיד יותר מכל מסכה. "את חושבת שאני בדיוק כמו האקס שלך?"

מה יכולתי לומר? רוב הגברים היו כנראה כמו ג'ראלד. הם רצו אישה שלעולם לא אוכל להיות. מתוקה, מסודרת, בכושר, בלי מטענים.

קייד נעץ בי מבט, והתנהל בינינו מין מאבק שקט. האם ציפה שאודה בפניו בכל הרגשות שלי? כי זה משהו שבוודאות לא אעשה.

הנדתי את הראש והסבתי את המבט. "כולכם אותו הדבר," רטנתי, יותר לעצמי מאשר אליו.

השיחה שלנו התקרבה לסיומה – רק עוד חמש קומות. קייד הוציא את הטלפון, הוא בבירור סיים לדבר. מצוין. אלך למסיבה ואברח משם מהר. בלאו הכי הערב הזה הוכתר רשמית לגרוע ביותר אי־פעם.

אבל אז המעלית חרקה ועצרה.

האורות הבהבו ואז כבו.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי35 ₪ 27 ₪
מודפס98 ₪ 55 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 39.9 ₪
עוד ספרים של ונוס הוצאה לאור
עוד ספרים של שיין רוז
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il