דף הבית > פרחה אקדמאית
פרחה אקדמאית
הוצאה: ספרי ניב - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 07-2023
קטגוריה: עיון / ספרות מקצועית ביוגרפיה וזיכרונות פרוזה מקור
מספר עמודים: 150

פרחה אקדמאית

         
תקציר

"איזו תותחית את, נטלי, העברת שיעור מהמם. את ממש פרֵחה אקדמאית", אמר לה ינון בחיוך בזמן שהוא מכין לו נס קפה חיוור בפינת הקפה הקטנה שבמשרד. נטלי חייכה אליו בחזרה, ותוך כדי שהיא משיבה לו ופולטת מפיה שלשול של חארטות אקדמיות על תודעה כוזבת ומרקסיזם, יציאה מהמערה של אפלטון וטבע האדם, הבחינה בהשתקפות שלה במיחם הנירוסטה שהיה מולה במטבח הקטן, לבושה בגופייה סגולה דקה ובג'ינס קצר, עם עגיל בגבה, שיער צבוע בלונד ושיזוף מוגזם — וואלה פרחה אקדמאית, חשבה לעצמה.

 

זהו סיפורה של נטלי, נערה שאפתנית ומצטיינת שגדלה בפריפריה דרומית, במשפחה קשת יום ובמציאות חברתית מורכבת, ושהפכה לאישה מלאת אש ותעוזה.

 

במקבץ של סיפורים קצרים, הספר מגולל את סיפור חייה בשלוש נקודות זמן ומעניק לקוראים הצצה אל הקרביים של המציאות בפריפריה, על המהנה והנורא, על הזעם והרוך ועל הקומי והטרגי, דרך דמויות צבעוניות וסצנות משוגעות שפותחות פתח לשיח ולדיון על נושאים כואבים בחברה הישראלית: עוני, אלימות, גזענות, זהות ושייכות.

 

על הכותבת: נעמי שלוש, ממרכז הארץ, נשואה ואימא לשלושה ילדים. בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני בחינוך. את חייה האקדמיים והתעסוקתיים הקדישה לעשייה חברתית, לצמצום פערים ולניפוץ תקרות הזכוכית שנקרו בדרכה. כיום היא ממשיכה לעשות זאת — דרך הכתיבה. זהו ספר הביכורים שלה.

פרק ראשון

זיכרון לטווח קצר

 

כשכף האורז בידה ובדרך לפה שלה, אחרי שסוף־סוף התיישבה לאכול משהו בצוהרי עוד יום שישי עמוס ניקיונות וסידורים של לפני ראש השנה וקניית מתנות לחמותה, לגיסתה ולאימא שלה, הטלפון של נטלי צלצל. על הצג הופיע "אלחנן", אחיה הקטן. הוא אף פעם לא מתקשר. בדרך כלל נטלי סיננה חופשי טלפונים ביום שישי בשתיים בצוהריים. אין מצב שהייתה עונה. אבל לטלפון הזה היא ענתה מייד אחרי צלצול אחד בפה מלא אורז, נופל על השטיח החדש...

"נ... נטלי... משהו קרה לאימא, היא לא בסדר..." "מה זאת אומרת?!" שאלה נטלי בעודה לועסת, הניחה את קערת האורז עם הגזר, האפונה וחתיכות החזה עוף הלא ממש טעים שאכלה, וקמה מהספה כדי להתרחק מהילדים. "היא... היא לא זוכרת כלום, היא בוכה". "אבל מה קרה, איך זה קרה? מה הכוונה לא זוכרת כלום?" "לא יודע נטלי, לא יודע נו..." ענה לה אלחנן בבלבול ונשמע מבוהל. "איפה אתה?" "אני למעלה", "ואיפה אימא?" "היא למטה", "ואיפה יוסי?" המשיכה בעקשנות. "לא יודע איפה יוסי נו, הוא לא עונה לטלפון". עזרת לי מאוד, נטלי חשבה לעצמה. "אלחנן, איפה אבא? תן לי את אבא עכשיו. בעצם עזוב, אני מתקשרת עכשיו לטלפון של הבית", אמרה לאחיה הקטן שכבר לא כל כך קטן, בן שלושים, אבל לרוב עדיין מתנהג כמו ילד בן חמש.

נטלי חייגה מייד את מספר הטלפון בבית של ההורים שלה, מספר שהיא יורקת מתוך שינה כי הוא לא השתנה מאז שהייתה ילדה, ואליו היו מתקשרות חברות שלה לשיחות של שלוש־ארבע שעות לתוך הלילה. חברותיה ידעו לרוב שהן אלו שצריכות להוציא את השיחה, כי אוי ואבוי לה על חשבון הטלפון שהיה מגיע בסוף החודש.

"אבא מה קורה?" שאלה נטלי וניסתה לשמור על קור רוח שלא אופייני לה בכלל. "היא עוברת אירוע", אמר לה כמעט בלחש. "חזרה מקניות של יום שישי, קנתה חלות, קנתה עיתון, כל הסיבוב הקבוע שלה, וכשחזרה היא התחילה להתעצבן ולצעוק עליי שהיא לא מבינה מי עשה את הקניות. אמרה שהיא לא עשתה קניות ולא הבינה איך הגיעו חלות השבת והעיתון הביתה..." בפעם הראשונה שמעה נטלי דאגה ופחד בקול של אבא שלה. הוא אף פעם לא נשמע ככה, ומבעד לטלפון יכלה ממש להרגיש איך הדמעות חונקות לו את הגרון. נטלי הפצירה בו לקחת את אימא שלה לבית החולים, בזמן שברקע היא שומעת את אימא שלה מייבבת בבכי כמו ילדה קטנה. "את רוצה לדבר עם נטלי?" היא שמעה אותו שואל אותה. "לא, היא לא רוצה", הוא לחש. "טוב, אני מזמינה לכם אמבולנס", אמרה נטלי וניתקה, מבינה שהלך לה השנ"צ.

באוטו, בדרך לחדר המיון בבית חולים ברזילי, נסיעה של בערך שעה, התחילו להציף אותה כל המחשבות הטורדניות. למה יוסי לא ענה לטלפון? הוא זה שאמור לענות ראשון לשיחות כאלו. שישי בצוהריים, הוא בטח לקח את הבן שלו לים, אבל בכל זאת התקשרתי כבר שלוש פעמים, לא מתאים לו לא לענות ולא לחזור אליי. רק שלא קרה גם לו משהו עכשיו, אולי טבע בחוף דלילה? אולי הבן שלו...? שיט, ערב שישי היום ועוד יומיים ערב חג, מה עם ארוחת ערב? מה הם יאכלו? מי יבשל? יצפו ממני לבשל עכשיו? אימאל'ה איזו אגואיסטית אני... רק על עצמך את חושבת י'מפונקת...

היא פתחה חלון והדליקה סיגריה, בודקת שנשארו לה כמה שלוקים מהקפה השחור בכוס החד־פעמית שהכינה לפני שיצאה ושהמאפרה שלצד הקפה פתוחה, כך שלא תתבלבל ותאפר בטעות לתוך הקפה כמו שקרה לה מלא פעמים. היא שמה את הפלייליסט שלה בספוטיפיי, פלייליסט שחוזר אצלה בריפיט אבל לא נמאס לה ממנו אף פעם, יודעת שתכף יתנגן לו איזה שיר של ריטה שייגע בה בדיוק איפה שהכי כואב לה באותו רגע ויעשה לה לבכות בכי של אוטו, בכי מוגזם ומשחרר. תוך כדי נהיגה היא מדליקה סיגריה אחרי סיגריה ושרה בקולי קולות, ואז נופלת עליה ההבנה שאימא שלה עברה עכשיו אירוע מוחי. נטלי תמיד חיכתה לטלפון הזה, היא ידעה שיום אחד היא תקבל את הטלפון שיקפיץ אותה לאוטו וישנה לה את החיים כמו שהם עכשיו, אבל היא חשבה שהסיפור יהיה על אבא שלה ולא על אימא שלה. אימא שלה תמיד הייתה זו שהחזיקה את הכול על הכתפיים הצרות והצנומות שלה. אישה אנגלייה קטנה ואפורת שיער שעלתה לארץ בעקבות האהבה, אבל זכתה רק לקושי ולבדידות. בגיל שבעים ושלוש הייתה אימה של נטלי האישה הכי חדה שהכירה, בעלת זיכרון פנומנלי ויכולות מתמטיות שבאות לידי ביטוי גם במשחקי מילים מאוסים וסודוקואים למיניהם, והכול באנגלית כמובן. חייה היו עצובים לאחר שעזבה את לונדון, שם היו לה חיים חברתיים מלאים, משפחה, חברות, עבודה בתור מורה וקצת ערך עצמי. היא עזבה את הכול כדי לחיות חיים של הישרדות ועליבות, רק כי בעלה המרוקאי רצה לגדל ילדים בארץ ישראל. ציוני ששונא ציונים היה אבא של נטלי. אחרי עשר שנים שבהן לא הצליחה להביא ילדים לעולם, ורגע לפני שאמרה לבעלה לעזוב ולחפש לו אישה שתעמיד לו צאצאים, הצליחה ללדת ולגדל שלושה ילדים, בהם אחד מגמגם. היא חוותה התעללות רגשית ואלימות מצד בעלה על בסיס יומי, יותר נכון תקופתי. ולצד זה היו גם תקופות ארוכות של שקט תעשייתי בבית ילדותה, שקט מתוח כזה שכולם ידעו שיכול בכל רגע להפוך לרועש ולמפחיד ביותר. במיוחד חששו נטלי ואימא שלה, שעבורן הליכה על ביצים הפכה לספורט לאומי.

מדי פעם, כשהייתה עולה לחדר שלה בלילות, הייתה בוכה ומתפללת שהאישה הזו תארוז כבר מזוודה, לעזאזל, תיקח את הרגליים שלה ותברח הכי רחוק שאפשר. הייתה מבטיחה לעצמה שהיא בחיים לא תגמור כמוה. נטלי ראתה באימה דוגמה לאישה שוויתרה על הכול, ויתרה על עצמה וביטלה את עצמה לחלוטין כדי לחיות חיים שלא ממש רצתה בהם, ולהתחבא שבת אחרי שבת מאחורי העץ הגדול בגינה כדי לעשן סיגריה מהר־מהר לפני שבעלה חוזר מבית הכנסת. היא נשארה בבית כדי לגדל את הילדים, ובעלה יצא לחנות דגים כדי לפרנס. זה היה הדיל עד שהגיע שלב שבו לא הייתה ברירה, וגם היא נאלצה להתחיל לחתוך דגים למחייתה. הייתה חוזרת הביתה עם חתכים בידיים מסכיני קצבים מושחזות בקפידה כמו שרק אביה ידע להשחיז, נושאת ריח של שאריות דגים ועצמות שנשארו על הדלפק בחנות בסוף יום, מהול בריח האקונומיקה מהשטיפה שלפני הסגירה בשמונה בערב.

שיט, הינה זה בא, השיר הארור, נטלי מכבה את הסיגריה במאפרה שלידה וסוגרת את החלון כדי שלא ישמעו אותה מזייפת:

"אפצע את ידיי עד ישותקו

לא יתקרבו אל גופך

המוכר האהוב

שאפי לא ישאף את הריח

אלוהיםםםםם את הריחחחחח

שלא ארד על ברכיי

שתישאר."

"כוסססאימא שלך ריטה, אני מתה עלייך!" צעקה.

ולמרות הכול, נטלי הייתה בטוחה שמי שיתמוטט ראשון יהיה אבא שלה ולא אימא שלה.

 

נטלי נכנסה עם האוטו לחניה של בית החולים דרך הכניסה החדשה, בירידה המפורסמת של הים. בכניסה השתקף מולה הכחול האהוב שלה דרך המזרקות המוגזמות שראש העיר פיזר לאורך הכביש, ומצד ימין ניצב לו כתמול שלשום הפסל של שמשון הגיבור, דוחף בשתי ידיו את קירות המקדש. היא נזכרה כמה אהבה את הפסל הזה בתור ילדה. לפעמים הייתה מדמיינת שהיא דלילה ויש לה מאהב חתיך ושרירי עם שיער ארוך כמו שמשון. וואו איך העיר הזאת השתנתה בחמש־עשרה שנים שאני לא פה, חשבה לעצמה. איך העיר יפה, איזה חופים מהממים יש בה, איזה באסה שאני לא רוצה לגדל בה את הילדים שלי, זו דווקא אחלה עיר.

היא החנתה את הרכב והתחילה לצעוד במהרה לחדר המיון, מסתכלת סביבה לוודא שאין איזה אשקלוני שהיא מכירה שאולי ראה אותה יורדת מהג'יפ השחור והחדש שלהם, שהוא בעצם הרכב חֶברה מהעבודה של בעלה. עברו כבר שעתיים מאז שיחתה עם אלחנן, היא צריכה להראות נוכחות וכמה שיותר מהר.

מחוץ לחדר המיון היא פגשה את אח שלה יוסי. הוא ישב שם על הספסל, מעשן סיגריה עם איזו בחורה שהיא לא מכירה, והילד שלה מתרוצץ על כביש הגישה של האמבולנסים. היא הצטרפה אליהם, משתדלת לא להפריע לשיחה שלהם על הרבנות ועל האקס שלה שעושה לה בעיות עם ההסכם, הדליקה סיגריה והתיישבה לידם על הספסל. כשנטלי סיימה לעשן היא נפרדה מהם לשלום ונכנסה חזרה אל חדר המיון, כשאחיה מצטרף אליה בצעדים מהירים.

"מי זאת עכשיו?" שאלה נטלי את יוסי בזמן שהיא מכבה את הסיגריה בפח שלידם.

"סתם איזו גרושה שהכרתי בים לפני שבוע כשהייתי עם הילד", השיב.

"מה היא קשורה? מה זה הכרתי בים? נו ו...? יצאתם?"

"מה לעשות, אח שלך חייב לפרוק כפרה, גם לי יש צרכים", אמר לה בחיוך השובב האופייני לו.

"תהיה בריא, מה אני אגיד לך, רק תוריד את הכיפה של נחמן מאומן כשאתה פורק, כן?" עקצה אותו, והם נכנסו לחדר המיון.

הם הלכו בעקבות קולות הצחוק המוכרים והאופייניים של אביהם, שמוקצנים בעיתות מצוקה, ושנשמעו עד לדלפק הקבלה ישר לווילון מספר חמש, שם שכבה אימא שלה.

"אימא, מה קורה?" היא ניגשה אליה, נתנה לה נשיקה על הלחי ואז פנתה לאבא שלה שישב שם על כיסא ליד המיטה ונתנה לו חיבוק חזק, מרגישה בחיבוקו את הדאגה ואת הסערה שמתחוללת לו בפנים.

"היי מאמי, מה אני עושה פה תגידי לי, איך הגעתי לפה?" פנתה אליה אמה בבכי.

"לא יודעת, אימא, תגידי לי את, מה קרה?"

"איפה התיק שלי?" היא שאלה פתאום.

"התיק שלך פה, יקירתי", אמר אביה והניח את התיק על הרגליים שלה.

"לא קניתי חלות ועיתון", אמרה.

"את קנית חלות ועיתון, חזרת הביתה ואז התחלת להשתגע", אמר לה והתחיל לצחוק בצחוק המתגלגל והרועם שלו, נטלי ויוסי צחקו גם הם.

"איפה אלחנן?" שאלה נטלי את אבא שלה.

"הוא בבית, לא רצה לבוא, את מכירה אותו איך הוא רגיש לאימא, היה לו קשה".

"איפה התיק שלי?" אמה שאלה שוב.

"הוא פה, יקירתי, פה על הרגליים שלך", השיב לה שוב בעלה.

נטלי ויוסי החליפו מבטים, מתחילים להבין את חומרת המצב.

"ומה עם הג'רוזלם פוסט? לא קניתי את העיתון ואת החלות..." אמרה שוב אמה במבטא האנגלי שלה, שלפתע נשמע לנטלי בולט עד מאוד וחזק. היא נזכרה איך בתור ילדה החברים היו מסתלבטים על אימא שלה ומחקים אותה. היא אף פעם לא הבינה את החיקוי, חשבה שהוא מוגזם ובכלל לא נשמע כמו אימא שלה. אבל עכשיו, ליד המיטה שלה בחדר המיון, פתאום הבינה עד כמה היא רחוקה מהוריה ביום־יום שלה, מספיק רחוקה כדי להבחין פתאום במבטא שלה.

"קנית, אימא, קנית..." ענה לה יוסי.

"דוקטור!" נשמעה לפתע צעקה מעברו השני של הווילון, "איפה אתה, דוקטור? אני רוצה להשתחרר!" האיש המשיך לצעוק במבטא מרוקאי.

"כן, אני פה, מה אתה צריך?" צעק לו חזרה אבא של נטלי במבטא מרוקאי משלו וסינן משפט בערבית.

"ששש... אבא זה לא יפה", נטלי ניסתה להרגיע אותו בזמן שהיא ויוסי מנסים לעצור את הצחוק שלהם.

יוסי פתח את הווילון, חושף איש מבוגר, חרדי, מחובר לאינפוזיה, שישב לבדו. "איך אני יכול לעזור לך, סבא?" פנה אליו יוסי בערמת טוּב הלב שפורצת ממנו ככה ברגיל.

"אני רוצה להשתחרר, תכף שבת ואני גם צריך להתפנות ולא נותנים לי לקום מפה", אמר הסבא.

יוסי לקח בקבוק ליטר וחצי של מים שהיה ליד המיטה של אימא, לגם במהירות שיא את כולו והגיש אותו לאיש מעבר לווילון, "קח, סבא, תעשה לתוך זה, כשתסיים תקרא לי ואני אזרוק את זה", אמר.

"גם לי יש פיפי, ואיפה התיק שלי?" שוב שאלה אימא של נטלי.

"התיק שלך פה, יקירתי, הינה, פה", השיב לה אבא של נטלי כשהוא מרים את התיק מרגליה ומניח אותו שוב. "אל תדאגי, הוא לא הולך לשום מקום התיק שלך, וגם אני לא", אמר, "טוב שאותי לא שכחת..." הוא צחק.

"ומה עם העיתון? לא קניתי עיתון", היא חזרה שוב.

"את קנית עיתון, את פשוט לא זוכרת. או שאולי היית אצל המאהב שלך?" הוא הסתכל עליה וגרם לה לחייך.

"מי ייקח אותי? זקנה בלי שיניים..."

"אה, לא שמת את השיניים שלך היום, יקירתי?" שאל וצחק, מדליק שוב את נטלי ויוסי שפרצו בצחוק, עד שהאישה שמאחורי הווילון ממול ביקשה מהם להיות בשקט ואמרה שהם מפריעים. "יש פה אנשים חולים, אתם בהופעת קומדיה?" נזפה בהם, ואז התחילה להשתעל ולהקיא.

ככה נטלי זכרה את אבא שלה, צוחק ומצחיק, מעליב וצורח, חם וקר. הוא תמיד צחק, גם כשכעס, גם כשסבל מכאבים בכל הגוף מעבודה פיזית קשה, גם כשהעובד הערבי מעזה שהיה אוסף כל בוקר ממחסום ארז, זה שעזר לו לבנות את הקומה השנייה בבית, גנב להם את כל התכשיטים. תמיד היה צוחק צחוק מתגלגל ומוגזם, כזה שסוחף אותך לצחוק אחריו עד למצב של דמעות. גם היום, כשנטלי מגיעה לביקור אצל ההורים שלה עם הילדים, הם מבקשים ממנו, "סבא, תעשה את הצחוק שלך", והוא צוחק וצוחק בקול רם, משתעל ונחנק משנים של עישון וממחלת ריאות, והם אחריו מתפוצצים מצחוק, נשכבים על הרצפה וצוחקים כל כך חזק עד שכואבת להם הבטן.

"דוווקטוווור!!!" שוב נשמעה צרחה מבעד לווילון שליד.

"אני פה, מה עכשיו אתה צריך?" שוב אבא של נטלי התערב.

יוסי ונטלי כבר לא יכלו להחזיק את עצמם יותר וירדו להם דמעות מרוב צחוק. הם צחקו במשך דקות ארוכות, לא מצליחים להירגע, עד שנכנס הרופא והודיע להם שכפי הנראה אימא עברה שבץ מוחי שפגע לה באיזור במוח שאחראי על הזיכרון לטווח קצר, ושהם צריכים לאשפז אותה לימים הקרובים.

אימה התחילה לבכות, "אבל היום יום שישי, ומחר ערב חג, מי יכין לכם לאכול? וחלות? לא קניתי חלות... ועיתון..."

"אימא, אל תדאגי, את קנית חלות ועיתון בבוקר. תכף אלך להביא קייטרינג, שיהיה אוכל לשבת", יוסי ניסה להרגיע אותה.

"אה באמת? אבל לא הייתי בסטימצקי, אני תמיד קונה את העיתון בסטימצקי", אמרה.

"היית, יקירתי, היית..."

"טוב, איפה התיק שלי?"

"מה יש לה מהתיק שלה?" חייכה נטלי ליוסי. "בוא, בוא נצא לסיגריה", אמרה.

כשיצאו לעשן נטלי פתאום הבינה שזו הפעם הראשונה מזה חמש עשרה שנים שהם לבד. רק הם, המשפחה הגרעינית. בלי אלירן והילדים שלהם, בלי הבן של יוסי, רק הם. להפתעתה היא הרגישה כל כך קרובה אליהם, הכי קרובה שהרגישה אי פעם. רגש מוזר ושונה שמעולם לא הרגישה כלפי ההורים שלה הציף לה את הגוף, רגש של געגוע, אהבה ודאגה שחשבה שכבר אין בה כלפיהם. רגש של גאווה על מי שהם, על היכולת שלהם, גם ברגע הכי קשה, כשאימא שלה בלופ עם עצמה, כמו באיזה סרט הוליוודי קיטשי, לא זוכרת מה היא אמרה לפני חמש דקות, מנהלים אותה שיחה שוב ושוב ושוב, צוחקים ומתחבקים ובוכים... היא הייתה גאה במשפחה הזאת שמרעידה את מסדרונות בית החולים בשמחת החיים והסתלבט.

באותו ערב העלו את אמה למחלקה הנוירולוגית. אביה חזר הביתה להתארגן לשבת ויוסי נסע לקנות אוכל. נטלי נשארה לצידה.

"אסור לה להישאר לבד", אמרה לה האחות במחלקה. "היא עוד מבולבלת, היא יכולה ללכת פה לאיבוד". "ברור, ברור", ענתה לה נטלי והתיישבה על הכורסה הנפתחת ליד מיטתה של אימה. "לעשות לך קפה, אימא? סיגריות יש לך?"

כעבור שעות ארוכות של שיחה על תיק, עיתון וחלות, היא נרדמה. נטלי הסתכלה עליה שוכבת מבולבלת וחסרת אונים על המיטה, וברגע קלטה עד כמה אימא שלה היא עמוד התווך שמחזיק את הכול; ועד כמה אבא שלה פשוט אבוד בלעדיה, שכן היא כל עולמו. נטלי נזכרה בכל הפעמים שבהן ריחמה עליה ושפטה אותה על שהיא סופגת את הבדידות, ההשפלות, העלבונות והצרחות. היא נזכרה איך תמיד חשבה שאימא שלה חלשה ומדוכאת, ופתאום הבינה שהיא בעצם האישה הכי חזקה שהיא מכירה.

בלילה, טווח הזיכרון והשיחה עם אימה החלו להתרחב, והיא החלה להשלים עם העובדה שתיאלץ לבלות כמה ימים בבית החולים, ואז התחילה למנות את הדברים שהיא צריכה שיביאו לה מהבית, תחתונים, נעלי בית, מטען...

"אני צריכה גם חיתולים", אמרה לנטלי בלחש.

"מה את צריכה? חיתולים אמרת?" נטלי ביררה אם שמעה נכון.

"בורח לי השתן", היא אמרה במבוכה קלה וצחקה על עצמה, "יש לי חיתולים במגירה הראשונה בשידה שבחדר שלנו".

"הכול בסדר, היום אחרי שתי לידות גם לי לפעמים בורח שתן... יאללה, אלך צ'יק צ'ק להביא לך, כמה דקות ואני חוזרת".

נטלי יצאה מחדר המיון והחלה לרדת לכיוון שער הכניסה הראשי של בית החולים, שהיה במרחק שלוש דקות הליכה מהבית שלה. היא הלכה מהר. נטלי תמיד הלכה מהר כאילו מישהו רודף אחריה. קיבלה את זה מאימא שלה.

כשיצאה מבית החולים היא חצתה את הכביש לעבר הצד השני, מתכוננת לפנות שמאלה כדי להיכנס לתוך השכונה שבה גדלה, חולפת על פני בנייני הרכבת השבורים, חושבת לעצמה איך כלום לא השתנה פה. עברו חמש־עשרה שנים מזורגגות וכלום לא השתנה, הכול נראה אותו דבר, חשבה. כל בניין שחלפה על פניו בדרכה לבית ההורים שלה טומן בחובו סיפור. פה גר פעם כפיר שהיה חבר של עדי, ופה ז'וזט הייתה עושה לי פן כל יום שלישי... נזכרה. היא פנתה שמאלה והגיעה לצומת שבו המכולת של רמי, נזכרת איך אימא שלה הייתה שולחת אותה בתור ילדה קטנה לקנות "שתיים טיים, תרשום לי", כך אמרה לה לומר. היא הסתכלה ימינה וראתה את הבניין שבו גרה פעם מרסל, ותהתה אם היא או הוריה עדיין גרים שם. עברה את המכולת והמשיכה ישר לכיוון הבית, חולפת בדרך על פני הבית של סבתא של אבירם סוויסה, שהיה החבר השני שלה; וכשהמשיכה ללכת פגשה בדרך שכנים ותיקים שנופפו לה לשלום מהמרפסת וצעקו לה שבת שלום. בהמשך עברה דרך החצר של העיראקים, מתפלאת שרחמים לא מתנדנד הערב על הנדנדה שלו. ממולה ראתה את בית הספר השכונתי, זה שממש מול הבית של ההורים, המקום שבו בילו היא וכל ילדי השכונה ימים ולילות של חופש גדול, מטפסים מעל הגדר כדי לספור ולהתערב ביניהם כמה קונדומים ומזרקים ימצאו בחצר הפעם.

ובהליכה של שלוש דקות על המדרכות השבורות שעליהן לא דרכו רגליה כל כך הרבה שנים היא נזהרת לא לדרוך על גושי החרא של הכלבים שהיו מפוזרים כל כמה מטרים, תוהה אם אימא שלה כבר הספיקה להתקשר לעירייה להתלונן גם על זה, וכך כשהיא חולפת על פני נוף ילדותה שלא השתנה אפילו במאום – עלו כל הזיכרונות בבת אחת והציפו אותה בעוצמה של גל צונאמי קטן שהרעיד ברגע את עולמה ומילא אותה באהבה עצומה, בבושה, בגעגועים ובתשוקה עזה לספר את הסיפורים המרכיבים את מי שהיא.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של ספרי ניב - הוצאה לאור
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 101 ₪
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 92 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 103 ₪
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 118 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 84 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il