דף הבית > שיבת הקסם
שיבת הקסם
הוצאה: ספרי ניב - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 03-2023
קטגוריה: פנטזיה ומדע בדיוני נוער
מספר עמודים: 292

שיבת הקסם

         
תקציר

“תמיד צריך להיזהר. זה נכון, אבל אי אפשר לחיות בפחד”, החל צ’ים לומר, “כי אתה מפחד בשביל לחיות, אבל כשהפחד משתלט על החיים שלך אתה חי בשביל לפחד”.

 

קליידן, נער צעיר בעל כוחות מיוחדים, נאלץ לברוח מפני המחזיקים בממלכת העולם, כוחותיו של המלך האכזר בלארוס, בעולם עתידני שבו נראה שכל התקווה אבדה מזמן. חיילי הממלכה דולקים אחריו כדי להרוג אותו, את הקוסם האחרון. במהלך בריחתו הוא נתקל בסייבורג עצום ממדים וחייב לתת בו אמון כדי להמשיך הלאה, אך חייב גם לשמור את זהותו נסתרת כי בעולם כזה אי אפשר לדעת מי באמת בעדך.

 

שיבת הקסם, ספר הביכורים של חיים ויינברגר, מתאר עולם

דיסטופי־פנטסטי שבו העבר, ההווה והעתיד נמצאים כולם בסכנה. הכול תלוי בקליידן הצעיר. האם יצליח? ומה המחיר הכבד שיהיה עליו לשלם?

פרק ראשון

פרולוג

הסיפור הזה מתחיל עשרות אלפי שנים קדימה, בעתיד הרחוק, אחרי שכבר אין־ספור מלחמות קשות ועקובות מדם קרו בכדור הארץ, החריבו והשמידו אותו במשך שנים על גבי שנים. מילארדי אנשים מתו במלחמות וברעב, וכעת מאות האנשים הבודדים ששרדו, נותרו לבדם בעולם, לבנות את כדור הארץ מחדש.

לאחר החורבן הפך רואיש למלך העולם הראשון וסייע בשיקומו. אליו חברו חברי מסדר הקוסמים ששלטו בארבעת כוחות הקסם, ברק, אש, קרח והגנה, וכעת עזרו למלך החדש לשמור על השלום והשקט בעולם.

רואיש החזיר את השלווה לאנשי העולם, ולאחר מותו המשיכה בתו במסורת אביה כמלכת העולם, וכך גם בנה אחריה.

במשך כמה עשרות שנים שגשגה התרבות האנושית, אבל אט־אט החל להסתמן שינוי כמעט בלתי מורגש. כל דור של מלכים ומלכות ששלטו בעולם, נעשה יותר ויותר שיכור מהכוח הבלתי מוגבל שעמד לרשותו, ובני האדם החלו לשלם מחיר כבד. המלכים שכחו מדוע אבי אביהם רואיש נהיה מלך מלכתחילה.

עם השינוי החל מסדר הקוסמים להמעיט בהדרגה בשירותיו למען המלכים, אבל לאחר שהמצב של תושבי העולם החל להפוך לבלתי נסבל תחת השלטון העריץ, החל מסדר הקוסמים להילחם במלכים שאיבדו את דרכם, ונותרה רק תקווה קלושה לחירות, עליה לא ויתר מסדר הקוסמים העתיק, והקוסמים המשיכו להילחם בעוז למען החופש במשך מאות שנים. הם לא היו רבים, אבל כוח הקסם היה עוצמתי, והם הצליחו לנצח בקרבות רבים, אך הניצחון על המלחמה הגדולה היה רחוק ואפילו בלתי אפשרי. כך במשך מאות דורות, עד ליום שבו חייליו של המלך הנוכחי, המלך בלארוס, מצאו את המבצר הסודי של הקוסמים והשמידו את כולם. רק קוסמים בודדים שרדו, אבל ברור היה כי החיילים של המלך בלארוס והגנרלית שבראשם, ליירה, לא ינוחו ולא יעצרו עד שישמידו את אחרוני מסדר הקוסמים ואת התקווה של אזרחי העולם לחופש ולחירות.

***

השמש החלה להפציע לאיטה במזרח ולהאיר את העולם בצבעים בהירים. זו הייתה שעת בוקר מוקדמת מאוד בכפר הקטן הולבק שבמדינת קנטריקס. רק מעטים מהאנשים כבר קמו להתחיל את עמל יומם, ובאמצע הכפר הקטן, במבנה לא גדול במיוחד, בחדר קטן במעלה המדרגות, התעורר אחד מהמעטים האלה, נער צעיר בשם קליידן. גם אם מראהו היה רגיל מאוד בעורו הבהיר והחיוור, בשערו החום הכהה ובעיניו השחורות, קליידן בהחלט לא היה נער רגיל. בשלושת החודשים האחרונים הוא היה מתעורר באימה מסיוטים קשים שחזרו שוב ושוב בכל לילה. ביום הוא הדחיק את הפחדים והרחיק מעליו את המחשבות, אבל בלילות... כבר חודשים שהוא חי בפחד תמידי משום הסוד הנורא שהוא שומר בליבו. סוד שיכול לעלות לו בחייו אם יתגלה.

קליידן התרומם בזריזות מהמיטה הקטנה וידע שלמרות השכמתו כבר איחר לעבודתו. הוא עבד וגר במוסך של מר למבאקס כבר שלושה חודשים. אומנם מר למבאקס היה בוס ישר ואדם נחמד, אבל קליידן שנא את העבודה במוסך, אך לא הייתה לו ברירה, וכך בכל יום, מהבוקר עד הערב, הוא היה מתקן סוסים מכניים מתכתיים, כלי התחבורה העיקרי באותם ימים.

קליידן מיהר ללבוש את סרבל העבודה החום, ירד במדרגות העץ שהובילו מהחדר הקטן אל המוסך והחל להתכונן לקראת יום העבודה.

הלקוח הראשון נכנס למוסך, סוס חום צולע לצידו. מר למבאקס הסתכל בקליידן, ומבט אחד הספיק לו כדי להבין שהנער עייף. שוב.

"בוקר טוב, קליידן", אמר מר למבאקס בחיוך רחב.

קליידן נראה כאילו הוא נאבק בעיניו שלא ייעצמו.

"אני רואה שאתה עייף, ילד. זה בסדר. אין לו בעיה כל כך רצינית, ואני בטוח שאני יכול להסתדר עם זה. גש לישון שעה נוספת", הוא הכריז בנדיבות בקול בס בעל נוכחות.

קליידן לא ידע מדוע התמזל מזלו. מעולם בשלושת החודשים האחרונים לא אישר מר למבאקס דבר כזה, אבל הוא לא חיכה עד שהבוס שלו יתחרט על כך. הוא עלה בזריזות במדרגות העץ, פתח את הדלת הישנה של חדרו, מלווה בחריקה הקבועה שלה, נכנס אל המיטה הקטנה ונרדם מייד.

כעבור כשעה וחצי של שינה ערבה התעורר קליידן לצליל נקישה קלה בדלת חדרו. הוא קם במהירות ופתח את הדלת, ולהפתעתו ראה את מר למבאקס עומד מולו ומחזיק בכפות ידיו הגדולות עוגה חומה ועגולה.

"יום הולדת שמח, קליידן", אמר מר למבאקס בחיוך גדול, חושף שיניים צהובות.

קליידן הופתע. הוא בעצמו שכח שהיום הוא יום ההולדת שלו. אולי בגלל כל מה שקרה בתקופה האחרונה.

"מה, חשבת שסתם נתתי לך ללכת לישון?" מר למבאקס צחק בקול. "הינה, הכנתי לך עוגה. היא קצת נשרפה. כנראה אפייה זה פחות התחום שלי", אמר בעודו נכנס אל החדר. הוא שלף סכין מכיסו, חתך פרוסה מהעוגה והגיש אותה לקליידן.

קליידן נגס בה, ולהפתעתו היא לא הייתה כל כך גרועה.

"יום הולדת שש־עשרה שמח, קליידן", איחל מר למבאקס.

"תודה", השיב קליידן בשקט.

מר למבאקס התיישב לידו על המיטה. "קליידן, אני צריך לשאול אותך משהו", אמר תוך כדי נגיסה מפרוסת עוגה, זקנו השחור מתלכלך, "עוד כמה זמן אתה מתכוון להישאר כאן במוסך?"

"לְמה אתה מתכוון?" תהה קליידן.

"שלא תבין אותי לא נכון", מיהר מר למבאקס להבהיר, "אתה עובד נהדר, ונחמד שאתה פה, אבל אני רואה אותך בכל יום מתקן סוסים, ושמתי לב שזה לא מה שאתה באמת רוצה לעשות. אני פשוט לא רוצה לראות אותך מבזבז את החיים שלך במוסך הזה", הוא נאנח, "כמו שאני עשיתי".

קליידן שתק. הוא לא ידע מה לענות. הוא ידע שהוא רוצה לעזוב את המוסך, אבל זה היה מסוכן מדי בשבילו. הוא חשב מה כדאי לומר למר למבאקס כשנקישה חזקה בדלת המוסך הצילה אותו.

"בטח עוד לקוחות", אמר מר למבאקס וניגב בכף ידו הגדולה את שאריות העוגה שדבקו בזקנו, "תכף אחזור, ובינתיים תחשוב פה על מה שאמרתי".

מר למבאקס החל לרדת במדרגות לכיוון הדלת, והדפיקות העזות המשיכו.

"רק רגע! אני מגיע!" הוא צעק, וכשפתח אותה נדהם לגלות מולו שני חיילים הלבושים בשריון מתכת שחור עם פסים אדומים ועל כתפם סמל המלך בלארוס.

"אנחנו מחפשים את הילד הזה", אמר אחד מהם, עיניו בוהקות מבעד לקסדה שהוא חובש, והצביע על תמונה של קליידן, "ראית אותו?"

מר למבאקס הביט בתמונה בעיון. "לא. מעולם לא ראיתי אותו", הוא השיב לחיילים בקור רוח, שומר על ארשת פנים שלווה.

"בכל זאת, אנחנו נצטרך לחפש אותו כאן", הודיע החייל השני.

"לא עכשיו. זה זמן לא טוב. תבואו מחר", ניסה מר למבאקס את כוחו מולם, אבל החייל דחף אותו בגסות הצידה ושניהם נכנסו. "זאת לא הייתה שאלה", הוא ציין באדישות בעודו מביט סביב.

"מיירן, אתה תחפש את הילד למעלה, אני אחפש אותו פה". החייל השני הנהן והחל לטפס במדרגות העץ החורקות. קליידן, שישב באותה עת על המיטה בחדרו, מהרהר בעתידו, חשב לרגע ששמע פסיעות מתכת כבדות המגיעות מכיוון המדרגות. הוא זיהה שאלו אינן הפסיעות של מר למבאקס, והחל לשמוע חבטות, כאילו מישהו הופך חפצים ואפילו משליך אותם על הרצפה בקומה התחתונה.

קליידן לא המתין רגע נוסף. הוא תפס את האקדח שנהג להסתיר במגירת השולחן שלו ונעמד, ליבו דופק בעוז, וכשהדלת נפתחה בבעיטה, הוא הגיב מייד וירה בחייל שעמד בפתח, פגע בו אך לא הרג אותו, האקדח נהרס ונתקע מייד לאחר הירייה הראשונה. אני חייב אקדח טוב יותר ולא כזה דגם גרוע, חשב לעצמו בזמן שדילג מעל החייל ששכב על הרצפה, משמיע אנחות, ודהר במורד המדרגות כאחוז טירוף כדי לבדוק מה שלום מר למבאקס, אבל החייל שנותר בקומה התחתונה קלט בזווית עינו את קליידן.

"שיקרת לנו!" הוא צעק אל מר למבאקס וירה בזעם יריית לייזר צהובה מהירה לעברו.

"לא!" צעק קליידן כשמר למבאקס התמוטט על הרצפה, והחייל כיוון מייד את הרובה שלו לעברו, מוכן לירות גם בו.

קליידן הרגיש כיצד זעם עצום מתגבש בגופו, בלתי ניתן לשליטה. הוא הרגיש את הזעם שועט בתוך הדם שלו אל עבר הידיים, ממשיך אל כפות ידיו, צובר תאוצה ופורץ מאצבעותיו בדמות להבות ענק שכילו את החייל לחלוטין. קליידן כמעט שכח איך להשתמש בקסמים, הוא הדחיק את הזיכרונות האלה מאז שמסדר הקוסמים הושמד, אבל עכשיו, כשהזעם מילא אותו, האש פרצה מתוכו מאליה.

קליידן מיהר אל מר למבאקס ששכב פצוע, מתנשם בכבדות. הוא רכן לעברו, מביט בו בדאגה.

"קליידן קוסם", הוא אמר בקושי רב תוך כדי נשימה קטועה, "מי היה מאמין". מר למבאקס חייך לרגע, ואז הפסיק להתנשף. ראשו נשמט.

"לא, לא, תגיד משהו, תישאר איתי!" צעק קליידן, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

קליידן סגר באיטיות את עפעפיו של מר למבאקס, דמעה סוררת זלגה מזווית עינו, מעידה על הצער העמוק שחווה, אך גבותיו התכווצו בכעס. הוא חשב על כל אלה שנלקחו ממנו עד כה בידיהם של חיילי המלך בלארוס. עכשיו הם גם לקחו ממנו את מר למבאקס. הוא נזכר במאסטר שלו במסדר הקוסמים, ווטוס באן, ובכל הקוסמים שאי פעם הכיר ושכעת כבר אינם בין החיים. הלהבות בידיו של קליידן התגברו שוב. הוא נותר לבדו בעולם, בלי אף אחד שהוא מכיר, ללא קורת גג ובידיעה שהוא היה ויהיה נרדף.

כאב הצער על אובדנו כעת העצים את הכעס בתוכו, ובלהבות האש החורכות שפרצו מאצבעותיו, הניח את גופתו הטרייה של מי שחגג לו יום הולדת לפני זמן קצר בלבד. בעיניים לחות מדמעות ומעשן הוא צפה בו בדממה, מתחיל לחשב את צעדיו הבאים. הוא הודה בליבו למר למבאקס על הזמן שבו יכול היה להתגורר במוסך, וידע שכעת הוא כבר לעולם לא יהיה שוב בטוח בכפר הקטן הולבק. כעת הוא חייב לברוח, אבל הוא לא ידע לאן ילך. הוא לא ידע מה יעשה עכשיו, הוא מעולם לא סיים את לימודיו כקוסם, והוא לא ידע אם יצליח לשרוד. הוא רק ידע שהוא לא יכול לסמוך על אף אחד.

***

כבר עברו ארבעה ימים מאז שקליידן ברח מהכפר הקטן הולבק. הוא נדד בין כפרים ועיירות וישן בכל לילה בפונדק אחר בעזרת מעט הכסף שנותר באמתחתו. קליידן לא יכול היה להרשות לעצמו להתעכב יותר מדי במקום אחד. חיילים נראו בכל מקום, והוא כבר הספיק להבחין בכמה מקומות בכרזות ובהן תמונתו בתוספת כותרת מזמינה, פרס של שני מיליון האטים.

"וואו, שני מיליון האטים. הם בטח ממש רוצים לתפוס אותי", לחש לעצמו, גאה מעט אך מריר הרבה יותר. באחת מהעיירות הוא תלש את המודעה בזעם, קימט אותה לכדור נייר עגלגל והשליך אותה לארץ.

רגליו לקחו אותו אל שבילים רחוקים בין עצים עתיקים עד שנכנס בשערי העיירה בגיוואי. עייף הוא הביט במבנים הנמוכים בעייריה הקטנה, רובם קטנים ומוזנחים, אפרפרים כמו עננים ביום סגרירי, והרחובות המלאים בלכלוך ובזבל לא הזמינו אותו לטייל בהם. בעל כורחו הוא התקדם בה, מתפלל שאף אחד לא יזהה אותו. כמה עוברי אורח שלחו לעברו מבט, אבל לא נראה שמישהו זיהה אותו.

כעבור כמחצית השעה החל קליידן לחוש בבטנו, והפתרון שעלה לנגד עיניו היה בר קטן בשם "הבקתה של סאטאן" באחד המבנים המוזנחים. קליידן פתח את דלתות העץ והן נענו לו בחריקה צורמת. הוא הסתכל סביבו, שולחנות עץ קטנים היו מפוזרים בכל עבר, ספסלי מתכת נמוכים ניצבים לצידם, ומול הכניסה היה דלפק עץ רעוע. אנשים קשי יום גדולי ממדים בעלי מראה מאיים מילאו את המקום, חלקם ישבו והימרו במשחקי קלפים, חלקם שתו ואחרים עישנו.

קליידן ניגש אל הדלפק ופנה אל המוכר. "צלחת מרק אחת, בבקשה", ביקש, והמוכר זרק מבט מהיר אל המחירון הקטן שעמד על הדלפק. "זה יעלה לך עשרה האטים", ענה באדישות, וקליידן הושיט את ידו אל כיס מכנסיו כדי לשלם ממעט הכסף שעדיין נותר לו, אבל לצערו שילם על כך גם כן. הוא דחף מבלי משים את כוס המשקה שעמדה על הדלפק סמוך אליו, וזו התנדנדה קלות אך מצאה לבסוף את סופה על רצפת המקום. ההתנפצות הזאת ביקשה מענה מיידי לדעת בעל הכוס, וקליידן, לפני שהספיק להבין מה קרה, הרגיש את האחיזה החזקה בכתפו. ידו השרירית והחסונה של הבריון השיכור לא הרפתה ממנו.

"שפכת את המשקה שלי!" צעק עליו הבריון, פיו מסריח מאלכוהול.

"זה בסדר, אני אשלם", מלמל קליידן המבוהל.

"לשלם? חה", צחק הבריון שתפס כעת בסרבל החום של קליידן, "כאן פותרים דברים אחרת". הוא חייך אליו חיוך מרושע, והאגרוף העוצמתי שפגש פרצופו של קליידן שנייה לאחר מכן גרם לו להיכרות צמודה מדי עם הרצפה.

כמה מהאנשים סביב הרימו מבט לכיוונו וחזרו לענייניהם בזמן שהבריון נעמד מעל קליידן והחל לבעוט בו בעוצמה.

קליידן שכב על הרצפה חסר אונים. הוא ידע שהוא יכול לצלות את הפושע הזה בעזרת הקסם שבאצבעותיו, אבל הוא לא יכול היה לחשוף את עצמו מול כל כך הרבה אנשים. קליידן הרגיש כאילו לאותו בריון יש מטרה אחת בחיים, לשבור לו את כל העצמות כאן ועכשיו. הוא החל להרגיש את טעמו המתכתי של דם בפיו, והיה בטוח שבעוד רגעים בודדים, לא הרבה מדי, אם ימשיך כך הבריון, הוא יאבד הכרה.

"תעזוב את הילד בשקט", קרא לפתע אחד מיושבי הבר אל הבריון, וזה הסתובב לעבר מקור הקול. "יש לנו פה גיבור", הוא אמר בלעג. "בוא ותכריח אותי לעזוב אותו!" צעק לעברו, מביט בו בעיניו הקטנות אחוזות הטירוף.

קליידן ניסה לראות מי האיש שהסתכן בשבילו. מבטו כבר היה מטושטש למדי, אבל אותה דמות נרשמה בזיכרונו גבוהה. "סייבורג..." הוא לחש לעצמו בפה מלא דם, וראשו צנח על הרצפה המלוכלכת. הבריון זכה באותם רגעים לנחת זרועו של הסייבורג. הוא תפס את זרועו בידו המתכתית, עיקם אותה ודחף את הבריון הרחק מקליידן. אותו גבר מגושם ומסריח לא ויתר כל כך מהר. הוא קם על רגליו וניסה להכות שוב. הסייבורג חסם גם את המכה הזאת וכיבד אותו במנת אגרוף עוצמתית היישר בבטנו. הבריון נפל על הרצפה, נאנח בקול, והבין שהוא לא יכול לנצח לבדו בתגרה הזאת. הוא קם שוב וסימן לכמה מחבריו להצטרף, וחמישה אנשים שריריים, רוויי אלכוהול גם הם, התרוממו מספסלי המתכת של השולחן הסמוך ונעמדו, מותחים את גופם בניסיון להרשים את הסייבורג.

קליידן חשב שזה הסוף של המושיע שלו, אבל הסייבורג נעמד מול הבריונים ולא הראה שום סימן לפחד או לבהלה. אחד הבריונים תקף ראשון, ניסה לתת לו אגרוף בבטנו, אבל הסייבורג תפס ידו, קיפל אותה ונתן לפושע אגרוף בפרצופו ביד המתכתית שלו. מעוצמת המכה איבד הבריון את שיניו הקדמיות, והוא מצא עצמו על הרצפה תופס את פיו ופיזר לחלל האוויר משפטי כעס מקוטעים. שניים מהבריונים החלו להתקרב אף הם אל הסייבורג, אחד מהם ניסה לבעוט בו בכל כוחו, אך הסייבורג זז הצידה באלגנטיות שלא הייתה מביישת רקדנית בלט, והעניק לפושע בעיטה הגונה משלו. כשהפושע השני הצליח לתת לסייבורג אגרוף בפרצופו, הוא פגע, לרוע מזלו, בחלק המתכתי בפניו, ונראה היה שהאגרוף כאב יותר לפושע מאשר לסייבורג. הוא נענע את ידו בכאב עצום, ולפני שהוא הספיק לחשוב על המהלך הבא, הוא קיבל שני אגרופים מהירים במתנה. בריון אחר ניסה לתקוף את הסייבורג בעזרת אלה ממתכת, אבל הסייבורג תפס את האלה שלו בזרועו המתכתית, קיפל אותה כשחיוך על פניו, כאילו הייתה עשויה נייר, וזרק אותה בעוצמה לעבר ראשו של אותו אחד. הבריון האחרון שעוד נותר עומד, שלף אקדח וכיוון אותו אל הסייבורג. הוא ירה, אבל הסייבורג הספיק לקחת מגש מתכת שעמד על אחד השולחנות ולחסום בעזרתו את הכדור. הבריון התכוון לירות שוב, אבל הסייבורג העיף את המגש לכיוונו, כמו פריזבי על חוף הים, והאקדח נפל מידיו. הסייבורג התקרב אליו בצעדים איטיים, לא מסיר את עיניו ממנו, הרים אותו באוויר ביד אחת ונגח בו בעוצמה בחלקו המתכתי של ראשו, ואז השליך אותו אל הרצפה.

אחרי ריקוד המלחמה הזה כבר לא היה מי שחשב לגשת ולנסות את כוחו מול הסייבורג, והוא ניגש מייד אל קליידן ששכב על הרצפה מלוכלך ופצוע. הסייבורג כרע לעברו והושיט אליו את ידו האנושית. קליידן תפס בה ונעמד בקושי רב. "תודה לך שהצלת אותי", מלמל.

"זה בסדר, ילד", השיב הסייבורג, "שב פה. אני אשיג לך קרח לראש ומשהו לשתות". הוא הצביע על מושב קטן בפינה צדדית של הדלפק, וקליידן התיישב לאיטו ובזהירות על כיסא המתכת.

"כמה יעלו לי כוס של ווינדק וכוס מים וקצת קרח בשביל הילד?" הוא שאל כשהתקדם לכיוון המוכר. הוא הסתכל על הסייבורג ועל הבריונים שעדיין שכבו על הרצפה נאנקים מכאבים. "בשביל בחור כמוך על חשבון הבית", מלמל.

"תירגע, אני לא מתכוון לשדוד אותך או משהו. אני מתכוון לשלם", צחק הסייבורג בעודו עומד זקוף קומה מול הדלפק הישן. "כמה זה יעלה לי?" שאל שוב.

"עשרים וחמשה האטים", ענה המוכר, והמטבעות שהסייבורג זרק רגע לאחר מכן על השולחן הצטלצלו בקול מתכתי מוכר ונעים לאוזני המוכר. הוא מזג ללקוח שלו כוס ווינדק וכוס מים לבן חסותו, והגיש לו שקית גדולה של קרח.

"ותוסיף את המרק של הילד, הוא היה רעב כשהגיע לכאן", אמר למוכר וקרץ לעברו בעינו האנושית. הוא זרק עוד כמה מטבעות על הדלפק והמוכר הנהן לעומתו, "אני אביא את זה עד אליכם".

קליידן ישב והביט מרחוק בסייבורג שאסף את ההזמנה שלו בכפות ידיים גדולות מוכתמות במעט טיפות אדומות של דם. ראייתו החלה לשוב אליו, וכעת יכול היה להביט בבירור במושיע שלו.

הסייבורג הזה היה גבוה מאוד לדעתו של קליידן, והמעיל החום הארוך, גם אם היה מאובק מאוד, עדיין הותיר בעיניו רושם והוסיף איזו הילה של כבוד לדמות השחומה בעלת הראש המגולח שהתקדמה לעברו.

הסייבורג בחן אותו מרחוק בעינו האנושית החומה בעוד עינו הרובוטית מאירה לכיוונו באורה האדמדם. קליידן הבחין באוזנו האפרפרה עשוית המתכת של הסייבורג ותהה לעצמו מהם החוטים הדקים היוצאים ממנה ולאן הם ממשיכים ונעלמים מאחורי ראשו. פניו מלאות הזיפים השחורים של הסייבורג לא הרתיעו את קליידן וגם לא החלקים המתכתיים האפורים והשחרחרים שהיו לו בצווארו העבה ובחלקים נוספים בקדמת גופו. בידו האחת, הרובוטית, הוא החזיק בשקית הקרח, ובידו האחרת, האנושית, פרט לאצבע רובוטית אחת, הוא הצליח להחזיק בשתי כוסות המשקה. רגליו העשויות מתכת אפורה מהברכיים ומטה התקדמו בצעדים רחבים לעבר קליידן, והוא התיישב מולו ולקח לגימה גדולה מכוס הווינדק שלו.

"הינה, שים את הקרח הזה על הראש שלך ותשתה את המים". הורה הסייבורג לקליידן, "השם שלי הוא צ'יאמונדרו מורדרן, אבל כולם קוראים לי פשוט צ'ים, איך קוראים לך, ילד?" שאל הסייבורג תוך כדי לגימה נוספת מהמשקה שלו.

"קליידן", אמר הצעיר בעודו מניח בזהירות את שקית הקרח על ראשו ונאנק לרגע. "תודה רבה לך שהצלת אותי מהם", הוסיף בשקט, והסייבורג הפנה את מבטו אליו, "לא עשיתי את זה בהתנדבות, אתה יודע". מבטו הפך נוקשה. "שלושת אלפים האטים", לחש הסייבורג בקרירות ולגם מהמשקה שלו שוב. "וכדאי שתשלם עכשיו אחרת תגמור כמו הבחורים שפה", הוא החווה בראשו על הבריונים שעדיין שכבו על הרצפה.

קליידן החוויר. "אין לי סכום כזה גבוה", התנצל. הוא ציפה שהסייבורג יטיח בו אגרוף וייקח את מעט הכסף שיש לו, אבל צ'ים בתגובה רק צחק, "אני לא מתכוון לקחת ממך כסף". קמטים קטנים של צחוק נראו לרגע לצד עינו האנושית. "עזרתי לך כי זה היה הדבר הנכון לעשות, אבל הפרצוף שהיה לך כששמעת שאני רוצה שלושת אלפים האטים היה נהדר בתור שכר", הוסיף וצחק שוב עד שנרגע. "אז מה ילד בגילך עושה במקום כזה?" שאל צ'ים והנהן לאות תודה כאשר הגיע המוכר מהדלפק והניח את קערת המרק החם לפני קליידן.

"זה סיפור ארוך", השיב קליידן ונשם עמוקות, "ואני לא יכול לספר לך אותו בכל מקרה".

"תאכל, תאכל", דחק בו הסייבורג. "אני יכול לכבד את זה שאתה רוצה לשמור את הסודות שלך, גם לי יש עניינים בעבר, אבל בכל מקרה, תדאג להתרחק ממקומות כאלה. אני לא תמיד אהיה פה להציל אותך", ציין בחיוך קל, וקליידן התכוון להודות לצ'ים שוב ולצאת לדרכו שלו, כשלפתע שם לב שמתוך כיס חולצתו של צ'ים מבצבצת זיקית ירוקה. הוא לא ידע אם המכות שקיבל השפיעו עליו או שזה מקובל בקרב סייבורגים לשמור זיקיות בכיס.

"יש לך..." החל קליידן לומר, כיוון מבטו מעיד על סיבת הבלבול שהרגיש.

צ'ים הפנה גם הוא מבטו אל כיסו. "מה יש, אף פעם לא ראית זיקית בכיס של סייבורג בבר?" בקע הקול מהזיקית עצמה. קליידן פער עיניים מולה, ונדהם, יכול היה רק לגמגם, "מ... מה? הזיקית הזאת דיברה הרגע! אני היחיד ששמע את זה? צ'ים?"

לתדהמתו, צ'ים נותר רגוע על מקומו. "תתגבר על זה, בן אנוש. כן, אני יכולה לדבר. לא שמעת אותי מופתעת כשאתה התחלת לדבר, נכון?" קליידן נתן מבט בצ'ים כדי לנסות לאתר סימן על פניו המעיד שגם הוא שמע את הזיקית. "תירגע, קליידן", אמר צ'ים בחיוך קל, לוקח עוד לגימה מהמשקה שלו, "אתה לא משתגע. זאת הזיקית שלי. שמה פשוט... זיקית. לא הייתה סבלנות רבה מדי כדי לחשוב על שמות שמתאימים לזיקיות..." גיחך, "ויש הסבר הגיוני מאוד לכך שהיא מדברת, ואני אספר לך אותו עוד מעט, אבל עכשיו מתחילה ההופעה של להקת אונזאיי, ותאמין לי, שנינו לא רוצים לפספס את זה". צ'ים התרווח על הכיסא שלו, קליידן המבולבל ניסה לעכל מה שקרה עכשיו, כשלפתע קלט בזווית עינו אדם מזוקן בברדס אפור המסתכל עליו במבט ארוך ובוחן. הוא ראה אותו מביט בעיון מייד לאחר מכן בכרזה שהוא אחז בידו, ואז שוב בו, ואחרי כן שוב בכרזה. האיש בברדס האפור שלף מכשיר תקשורת קטן מבין קפלי הגלימה שלו ולחש לתוכו כמה מילים שקליידן לא יכול היה לשמוע, אבל לא צריך להיות גאון כדי להבין מה תוכן הדברים שאמר ולמי. קליידן קם מהכיסא שלו במהירות. "תודה רבה שהצלת אותי, צ'ים", אמר בחיפזון, "אבל אני באמת חייב להמשיך הלאה".

"לאן אתה ממהר?" שאל צ'ים. הוא הופתע מהעזיבה הפתאומית של קליידן. "ההופעה עוד לא החלה".

"אני מצטער, באמת, אבל אני חייב ללכת עכשיו", השיב קליידן ויצא בריצה אל מחוץ לדלתות המקום.

"הוא בהחלט בחור מוזר", אמרה זיקית שישבה כעת על הכתף הגדולה של צ'ים.

"כן, בהחלט כן", השיב צ'ים והנהן לאיטו.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 36 ₪
מודפס 72 ₪
דיגיטלי 39 ₪
מודפס 78 ₪
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 118 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 84 ₪
דיגיטלי 37 ₪
מודפס 78 ₪
עוד ספרים של ספרי ניב - הוצאה לאור
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 101 ₪
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 92 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 103 ₪
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 85 ₪
דיגיטלי 45 ₪
מודפס 84 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il