דף הבית > תיק סגור. לב פתוח
תיק סגור. לב פתוח
הוצאה: ספרי ניב - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 05-2023
קטגוריה: ספרות רומנטית וארוטית מתח ופעולה פרוזה מקור
מספר עמודים: 232

תיק סגור. לב פתוח

         
תקציר

לילה. משטרת ישראל. משמרת. חוקרת. עבריין. ימ"מ. שבע המילים האלה שינו את חיי.

מתיישב מולי, מותש, הבחור עם המדים הבלתי מזוהים. גובה שני מטר, אני מניחה, שיער שופע, חסון כזה, חיוך יפה. רואים שתחת המדים מסתתרת לה גופה רצינית למדי. קעקוע של ציפור הפניקס מבצבץ מזרועו הימנית.

“אז איך קוראים לך, חוקרת?”

“אלונה”.

“אני יוני”.

“יוני?”

“יהונתן, יוני. מה שתרצי”.

“lovely להכיר אותך, יוני, יהונתן. מירושלים הגעת אלינו? ובינתיים העצור צועק לעברנו: “לאיזו קומדיה רומנטית נקלעתי לעזאזל?”

יוני דפק לו איזו אחת, והוא נרגע די מהר.

אמרתי לו: “טוב, יוני, מבחינתי אתה משוחרר, Good to go.

סע לשלום”.

 

מפגש אקראי בין לוחם ימ”מ לחוקרת ביחידה משטרתית מיוחדת מתפתח לרומן משטרתי־רומנטי מפותל וחוצה יבשות, שנע בין ערגה וטירוף חושים לבין חיבוטי נפש וגעגועים.

האם האהבה, המחפשת ודאות, יציבות והמשכיות - תנצח?

האם התשוקה המחפשת את הלא נודע, ההרפתקני והארוטי - תשרוד לאורך זמן?

זהו ספרה הראשון של ילנה אוליס, שמבינה דבר או שניים בסיפורי משטרה ואהבה.

פרק ראשון

1

כל הטייטלים האלה זו אני

 

הָיֹה הָיָה במשטרה...

לא. ההתחלה יותר דומה לסיפור. בכל זאת החלום שלי להיות חוקרת מצליחה, סופרת או שופטת. או גם וגם.

מממ... חדשות... חדשות בכל מקום. רדיו, TV. הכול רועם, צועק, מתלהם.

ובצדק.

לא, אני לא מדברת על פוליטיקה... חדל, אין כוח לפילוג שמאל-ימין-מרכז. שומרת על איזון ניטרלי.

 

"היי, את עובדת היום בוקר, ואחר כך את מושכת ללילה. תגבור".

"מה? למה?"

"כי יש הפגנות, חסר כוח אדם, ובואי, את רווקה, אין לך ילדים קטנים שמחכים בבית. לאן את ממהרת?"

"יש לי כלב, הוא לא פחות חשוב. אני אמא לכלב".

"טוב טוב, חלאס לבלבל במוח, תעלי על מדים, את מושכת. להיות מדוגמת וצאי לדרך. בהצלחה".

"אבל חכה רגע".

הוא הלך.

חזרתי למשרד במקום הביתה. עליתי על מדים, גיהוץ קל, סידור דרגות, סירוק לקוקו, קצת סומק להעיף את התשישות מהפנים, ויאללה.

תוהה לעצמי. מה אזכה לראות הפעם? פיגוע בהר הבית? או את אדם לוין בלי חולצה מפזז בירקון?

נֶהההה...

יש הפגנה, של העדה האתיופית, של הנכים.

יוצאת לדרך ומגלה שאין לאן לצאת, הכול חסום. כולם מפגינים, ובצדק.

הוצבתי בצומת לשמור על הסדר הציבורי בזמן ההפגנות. מהר מאוד המשמרת הכפולה הסתיימה. היה קשה לעמוד כל כך הרבה שעות על הרגליים. חוזרת הביתה, וכל השמחה הזו, הכלב הקטן הזה, פוגש אותי, ומלקק... מלקק. מטיילים קצת, משחקים קצת והולכים לישון. החלפתי את היום בלילה.

 

אה כן.

מי אני? קוראים לי אלונה... 1.55 – זה הגובה, ואני עוד רגע בת 30. אני אחת שחיה בהווה, ומצפה לעתיד. ואת העבר אני רוצה לזכור כדי לא לשכוח מאיפה באתי, ומעבר לזה? מיותר להתעסק בו. עליתי למדינת ישראל – הבית שלי – כשהייתי בייבי מתוקה בת ארבע. לא ייאמן איך שהזמן טס. מאיפה? מאי שם, מאוקראינה. יש שיחלקו עליי ויאמרו שהמקום שנולדתי בו הוא בכלל רוסיה.

כיוון שנולדתי בחצי האי קרים. בלי להיכנס להיסטוריה ולפוליטיקה, המקום נכבש ונכבש, ניתן במתנה ונכבש חזרה. ואני בדילמה: האם אני רוסייה? האם אני אוקראינית? אבי ודודי נולדו בשנות החמישים באותו בית חולים. דודי נולד ברוסיה ואבי כבר נולד באוקראינה. עד כדי כך הכול היה מסובך...

במקום שנולדתי בו שנאו יהודים, ואנחנו היינו הכי יהודים שיש. כן. וכשעלינו לארץ? העלייה הייתה תלולה מאוד. קשיי שפה, הסתגלות. מה המשפחה שלי לא עברה כאן? אבל אם תשאלו את הוריי, שעלו בגיל 34–35 בחיפוש אחר עתיד טוב לילדיהם הקטנים, תוך ויתור מוחלט על חלומותיהם – הם ישיבו בלי שבריר של מצמוץ: היה שווה כל רגע של ויתור וסבל.

עולים לי זיכרונות מתוקים ומרים בו בזמן. בעיקר על הוריי. איך ויתרו על קריירה וחיים מוכרים וטובים למען הציונות. הכול כדי שלנו יהיה טוב בארץ ישראל. במדינת היהודים. אפס אנוכיות.

אני זוכרת שהלכתי לגן. לא ידעתי מילה בשפה העברית המוזרה הזו שאני כותבת בה כרגע בגאווה. אמא שלי, היקרה הזו, מנהלת בנק ובוגרת תואר שלישי בכלכלה, הלכה לעבוד כמנקה בגן שלי. וזאת כדי שארגיש שייכת למקום ואוכל להסתגל. אבא שלי עבד מסביב לשעון, ולעוד כמה שעונים מקבילים, בשלל עבודות והכול כדי שיהיה אוכל על השולחן. צדיק.

עד היום לא נמחק מזיכרוני אותו ליל סערה גשום... לא היו לנו שמיכות וגם לא מכשיר חימום. היה מזרן שהבאנו מהפח הקרוב, שנראה שמיש, ישנו עליו ארבע נפשות תחת סדין דק, שם גיליתי את כוחו של חום הגוף.

כור היתוך של תרבויות היה כאן בשנות ה-90, אך שנים ארוכות לאחר עלייתנו עדיין היינו הרוסים המסריחים, הזונות, האלכוהוליסטים, האומנם?.

אחי, המבוגר ממני, הוכה בבית הספר כי לא ידע את השפה, אך עד מהרה התהפך המצב, כשהלך לחוג ג'ודו, כיסח את כולם וגדל להיות אחלה גבר שבגברים.

אותי רשמו לחוג התעמלות אומנותית ולחוג ריקודים סלוניים. איך אהבתי לרקוד. נולדתי רקדנית והייתי כל כך טובה בלרקוד... רוקדת-רוקדת כל עוד נפשי בי. המוזיקה חדרה לתוכי, הרגשתי אותה בכל עצם, שריר ונים. עולם הריקודים השכיח קצת את הקשיים, רומבה, צ'ה-צ'ה-צ'ה, פסדובלה, טנגו, אחח... אלו החיים.

היה לי בן זוג, רקדן מטורף – סשה, אלכס, ואם הייתי תופסת אותו ביום מתנשא הוא היה אלכסנדר. הבחור, ללא ספק, יודע לנענע. שייקינג איט, חבל על הזמן. היינו חברים טובים מאוד, שאפתנים. הרי ההצלחה שלו זו ההצלחה שלי ולהיפך. גם הכישלון משותף. לא יכולה לספור בכמה תחרויות ניצחנו, וכמה פעמים הוא ראה אותי כמעט עירומה וזה לא הזיז לו בכלל. הוא היה סטרייט לכל דבר, אבל היינו זוג לריקוד. לקצב המוזיקה. היה בינינו הסכם לא כתוב שאני והוא זה ביזנס, והביזנס הוא הריקוד. שמלות, איפור, חליפות, תסרוקות, כסף. כסף, בעיקר.

למדנו זו את זה כל כך טוב. רקדנו בהרמוניה, סינרגיה, והמימיקה? טירוף. פעם, בתחרות במוסקבה, כשראו את עוצמת הרגש שהעברנו ברומבה שלנו, היו בטוחים שסשה ואני בני זוג מעבר לריקוד.

וכך עברו שנים של ריקוד. הפכתי למקצועית, למצטיינת, השתתפתי בתחרויות בארץ ומחוצה לה. התאמנתי ארבע שעות ביום. פעם אחת המאמנת שלי זרקה לי:

"מה קרה לטוסיק שלך, אלונה?"

"מה קרה לו?"

"השמין".

אני זוכרת שעפתי על טיל לריצה שנמשכה כמו נצח, שעתיים וחצי לבושה בחליפת ספורט חמה ביום רותח. והשמש? קופחת רק עליי.

ביום הזה התחת שלי חזר לעצמו, קל... אבל הברך? אאוץ' ענקי זה היה, פציעה רשעית ביותר. קרע במיניסקוס שמנע ממני להמשיך ולרקוד. ברגע אחד הכול התנפץ. ואז אלכס עזב, נסע ללמוד רפואה במולדובה.

כאחת שיודעת לקרוא את המפה, הבנתי שאין לי זמן להתבאס, וצריך להחליף את הסיפור שאני מספרת לעצמי, לבנות תמונה מנצחת. אז הבנתי שהחיים נמשכים ושכל רגע יש עוד ועוד התרחשויות. וכמי שאוהבת את המדינה שלה, פטריוטית לאללה, ורוצה שהוריה יהיו גאים בה – כתבתי על דף מה רצוני, וקיימתי. מפה לשם הפכתי ל... נחשו. א. מאלפת דולפינים? ב. שחיינית אולימפית? ג. שוטרת? ד. כל התשובות נכונות?

כן. הפכתי לאוכפת חוק. שוטרת. חוקרת. סטודנטית לתואר ראשון במשפטים.

כן, כל הטייטלים האלה זו אני.

יש לי, אגב, עוד הרבה חלומות, אחד מהם להפוך לסופרת. אבל על זה בהמשך...

והריקודים? נשארו כתחביב רחוק, בעת שאני יוצאת לבילוי, עולה על הרחבה ומרגישה כוכבת הערב.

 

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי35 ₪ 27 ₪
מודפס98 ₪ 55 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 39.9 ₪
עוד ספרים של ספרי ניב - הוצאה לאור
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 101 ₪
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 92 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 103 ₪
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 118 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 84 ₪
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 85 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il