דף הבית > תיכון בריישו 5 - תשבור אותי
תשבור אותי
הוצאה: אדל - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 07-2023
קטגוריה: ספרות רומנטית וארוטית
מספר עמודים: 400

תיכון בריישו 5 - תשבור אותי

         
תקציר

רויס בריישו

הייתה לי תוכנית, תוכנית טובה. עמדתי לאתר את מי שהוסתרה מפנינו וליהנות ממנה. להשתעשע בה.

זו עמדה להיות הנקמה המושלמת, והתוכנית עבדה כמו קסם... עד שהיא כבר לא עבדה. התברר שבריל בישופ, הבחורה הקטנה והאמיצה שמצאתי, רחוקה מלהיות מי שקיוויתי שהיא תהיה. היא שונה מכל מי שהכרתי, יותר מכל מה שחשבתי שהיא תהיה. היא אור, ואני הממזר שיוביל אותה אל תוך החשיכה. היא יודעת את זה, לא הסתרתי את זה ממנה לרגע, ובכל זאת הבחורה הזאת באה אחריי בחיוך.

זה מה שאני עושה, שובר את כל מה שאני נוגע בו. אמרתי לה שאיתי היא תחווה רק הרס, ושזה רק עניין של זמן, ובכל זאת היא כאן.

 

 

מייגן ברנדי סופרת רבי המכר של וול סטריט ג'ורנל ויו־אס־איי טודיי, ידועה ביכולתה המופלאה לכתוב דמויות מורכבות, עמוקות וסוחפות וסיפורים כובשים שבהם רב הנסתר על הנגלה. היכולת שלה לייצר תפניות מפתיעות בעלילה ישאירו אתכם מרותקים לאורך סדרת הספרים כולה.

זה הספר החמישי בסדרת תיכון בריישו. הספרים הקודמים בסדרה, הבנים בתיכון בריישו, הצרות בתיכון בריישו, השולטים בתיכון בריישו, תהיה הבריישו שלי, ראו אור בהוצאת אדל. הסדרה כיכבה ברשימות רבי המכר בעולם וזכתה להצלחה רבה.

פרק ראשון

1
בריל
הוא חושב שהוא ערמומי, שוכב על מושב של מכונית שאין סיכוי שהיא שלו, מעמיד פנים שהוא בלש פרטי, ועושה את זה בצורה גרועה.

כאילו, ברצינות. הוא גלוי לעיני כול, צוחק ומפטפט עם הבחור שמאחורי ההגה, מעשן משהו שהוא ללא ספק לא קנה כאן, בזמן שהוא מחכה. למי? לי?

מחכה לאיזו יציאה מפוארת שבה אסיט את שערי אל מעבר לכתפי ואבליט את החזה כדי למשוך אותו אליי בזמן שהוא יצחק לעצמו ויתכנן את המהלך שיעשה על האחות הקטנה של החברים שלו?

לא. זה לא זה.

הוא חנה ממש מול הבית של הדודה שלי עם החלונות פתוחים, ולא עשה דבר כדי להיות בשקט או להסוות את הריח שמגיע מהרכב. הוא לא מנסה אפילו להיות ערמומי. פשוט לא אכפת לו כי הוא יודע שאי אפשר לגעת בו, זה ברור באופן שבו הוא פותח את דלת צד הנוסע ויוצא אל האוויר הדחוס בקלילות של מורד מחוספס. הבחור הזה מגיע ממקום רחוק מאוד מהמקום הזה. כאן בני עשרה משתכרים בישיבה על הארגזים האחוריים של טנדרים או על הגדה המלוכלכת של הנהר. הם ישנים בחוץ ומקודמים בברכה בבוקר שאחרי על ידי אימהות ואבות אוהבים, בחיוכים ובביסקוויטים ברוטב. הם רבים על מי ניצח במשחק שנערך אתמול בערב. דברים פשוטים ויום־יומיים.

בעולם שממנו הוא מגיע בני עשרה מתנהגים אחרת לגמרי. המסיבות שלהם נערכות בבתים מפוארים, ההורים לא רלוונטיים והמריבות אכזריות בהרבה. העיירה שלו נוסדה ומנוהלת על ידי משפחה חזקה ובעייתית מבחינה מוסרית, נטולת מערכת משפט.

לא, גם זה לא נכון. יש שם מערכת משפט, ועומדים בראשה שלושה בחורים בני שמונה־עשרה, קשוחים וחסרי מעצורים. שלושה אחים מאומצים שנולדו למען תכלית גדולה יותר מכפי שמישהו שלא נמצא במעגל הפנימי שלהם יוכל אי פעם להבין. אלה האחים לבית בריישו, ואחד מהם יושב מחוץ לבית שלי ממש ברגע זה, מחכה.

לא יהרוג אותו לחכות עוד קצת.

* * *
רויס
"בסדר, אחי. אנחנו יושבים באותה נקודה כבר שמונה שעות, ומלבד מכונית אחת או שתיים, הדבר היחיד בכל הרחוב הזה שזז זו הציפור שנמצאת על העץ ההוא," מאק אומר וצוחק.

"פאק, גבר, אני יודע." אני נשען לאחור על המושב במכונית השכורה הדפוקה הזאת. לא יכולתי לצאת עם המותק שלי אל מחוץ לעיר בלי שהאחים החטטניים שלי היו דוחפים את האף, וגם המכונית של מאק לא הייתה בגדר אפשרות. "אבל זה המקום. מוכרחים לחכות." אני מסתכל סביב על השטח הפתוח.

הדלתות הקדמיות של הבתים קרובות אל שפת המדרכה, החצרות האחוריות גובלות זו בזו ופתוחות. הבית שבו אני מביט הוא בית פשוט וצהוב, עם תריסים ישנים, גדר ברזל לבנה ומדרגות בטון שמובילות אל העשב. חוט נמשך מגג הבית אל עמוד ויש חתיכה שבורה של בטון מתחת לאדן החלון.

מאק מתנשף בתרעומת, מביט בי מהצד. "למה אתה מכריח אותי לשאול?" אני צוחק. "תגיד לי למה נסענו עשר שעות בלילה כדי לשבת ברחוב של העיירה השקטה ושכוחת האל הזאת ולהסתכל על הבית הזה." הוא מרים גבה. "מי גר כאן?"

אני מלקק את הנייר ומגלגל את הג'וינט בין האגודל לאצבע המורה שלי ואז מכניס אותו בין שפתיי ומדליק אותו. "זה לא יקרה."

הוא לא מתעצבן. הוא צוחק ושולף את הטלפון שלו כדי לבדוק מה שלום הבחורה שלו. רוב האנשים לא היו מעיזים לשאול משהו לגבי מידע שלא שיתפתי מרצוני, אבל הוא הבחור שלי, והוא כזה כבר הרבה שנים. מחוץ למשפחה, הוא הבחור שעליו אני הכי סומך. הוא לא היה יושב כאן אם זה לא היה כך.

בסופו של דבר אני מעשן את הכול בעצמי ומכבה את זה הג'וינט באנחה במאפרה. "פאק, גבר, אני מת מרעב."

הוא מהנהן. "בוא נלך להביא קצת אוכל ונחזור?"

אני חושב על זה. האחים שלי יהרגו אותי אם אסתובב לבד בעיירה שנמצאת מחוץ לטריטוריה שלנו. הם מספיק נבהלו לפני שני לילות, בבוקר שאחרי החתונה של מאדוק ורייבן, כשסיפרתי להם על הנסיעה הספונטנית הזאת שלי, אבל יש לי עוד הרבה שעות כאן. אני לא מתכוון לבזבז את הזמן הזה.

אבל אני מוכרח לאכול, לעזאזל.

אני פותח את הדלת ויוצא, ומאק יוצא איתי.

"אחי – "

"לך תביא קצת אוכל ותחזור."

"אתה משוגע? אתה רוצה שאשאיר אותך כאן כשאתה אפילו לא מוכן להגיד לי מה אנחנו עושים פה?"

"אמרתי לך ללכת." אני מצמצם את עיניי. "אני בסדר. הצרות שאני מחפש הן לא מהסוג שבשבילו אני צריך גיבוי."

הוא מביט בי במשך רגע ארוך. "אתה בטוח?"

"כן, גבר. לך תמצא איזה בוריטו שמן ותביא גם שוקולד."

הוא צוחק ושב למכונית. אני סוגר את הדלת ומכניס את ראשי מבעד לחלון. "ואם האחים שלך יתקשרו?"

"אם הם יתקשרו, הם יתקשרו אליי. אני לא מתעלם מאף אחד, ואל תשקר להם."

"אבל הם לא יודעים איפה אנחנו." הוא מרים גבה.

"והם לא ישאלו כי הם יודעים שאני לא רוצה לספר להם." אני מחייך. "נו כבר, עוף מפה."

הוא יוצא לדרך. אני פוסע על המדשאה לעבר ספסל עץ ישן ומבוקע ומתיישב עליו.

"למה אתה יושב בחצר האחורית שלי ותוקע מבטים בבית שלי?"

אני נעמד מייד, מסתובב ותוקע מבט זועף בבחורה שמרימה גבות לעברי. היא משלבת את זרועותיה ומבליטה את מותניה בצד אחד בזמן שהיא מחכה. הגובה שלה הוא... אני לא יודע, מטר וחמישים, לכל היותר. קטנטנה, עכברית כזאת, משקפי שמש מסתירים ממני את עיניה.

אני מתקרב אליה וראשה מתרומם כדי שתוכל לראות את עיניי, אבל היא לא נסוגה. "למה אין כאן שום גדרות סביב החצרות כדי להרחיק אנשים כמוני מהחצר שלך וכדי למנוע ממני להסתכל על הבית שלך?" אני עונה בשאלה.

"כי זה המקום הכי בטוח שיכול להיות."

"אין דבר כזה, ילדה."

"הדבר הכי גרוע שיכול לקרות כאן זה שטום מארוול שגר בהמשך הרחוב ישקה את החצר שלו ביום זוגי במקום ביום אי־זוגי." היא מעמידה פני המומה ומטה את ראשה.

אז היא פרחחית. "נשמע ממש כיף."

"ממש."

"אמרת שאת גרה כאן?"

"כן."

"כל המטר וחמישים שלך?"

היא מזדקפת, מרוויחה עוד שני סנטימטרים שלמים, אבל לפני שאנחנו מספיקים לומר עוד משהו דלת שנטרקת אל קיר גורמת לשנינו להסיט את ראשינו לעברה. חיוך איטי מתפשט על שפתיי כשאני קולט את המראה.

שיער עבה, כהה, ארוך, ועור שמנת. פצצה מושלמת. הנה היא.

"אה, עכשיו זה הגיוני," הבחורה הנמוכה אומרת.

"מה, איך שאת מקלקלת לי את הסטייל, מבזבזת לי את הזמן ואת האוויר?" אני שואל, לא מסיר את עיניי לרגע מהיעד כשהיא מציתה סיגריה ושואפת ממנה מבין שפתיה הצבועות באדום. ראשה פונה לעברי בדיוק בשנייה שהיא מוציאה את הסיגריה מפיה ופולטת פס ארוך של עשן. עיניה מצטמצמות כשהיא רואה אותי ואת העכברית. היא מחכה, אבל גם אני.

בואי, חתלתולה.

היא מעמידה פני אדישה, אבל לא מסוגלת לעמוד בזה ומאלצת את עצמה ללכת באיטיות לכיווננו. "את יכולה ללכת עכשיו," אני אומר לנערה שלצידי, אבל היא לא זזה, ומהר מאוד היעד שלי נעמד מולי.

"בת דודה," היא אומרת, "מי החבר שלך?"

החיוך הסקסי שלה מופיע על פניה. זה חיוך טוב. קצת יותר מדי בטוח בעצמו, אבל הוא לגמרי טוב. אני יכול לעשות את זה, בקלות. ומלבד זאת, יהיה קשה יותר אם היא לא תהיה בטוחה בעצמה.

"הוא לא חבר שלי," הנמוכה אומרת. "הוא כאן בשבילך."

הבחורה מחייכת חיוך שובב, כאילו כבר הבינה את זה בעצמה. החרא הזה יהיה יותר מדי קל. אני לא אמור לשחק באוכל שלי, אבל מה אני אמור לעשות כשהאוכל הזה רוצה בבירור שישחקו בו?

אני מתקרב יותר ואנחנו כמעט בגובה העיניים, אבל אז מבטה נופל אל הקעקועים שעל צווארי. "יש לי שעה לפני שהמציאות תנחת עליי, בריל. מה את מתכוונת לעשות בקשר לזה?"

היא מביטה בי לרגע ארוך, ואז פונה אל משביתת השמחות. "את חושבת שאת יכולה להעסיק את עצמך בחוץ עוד קצת זמן?"

"אני אי פעם נכנסת כשאת משתלטת?"

אני לא מחמיץ את העוינות שבקולה. בריל מחייכת ומובילה אותי בדיוק למקום שבו היא רוצה אותי. אל חדר השינה שלה.

המקום מבולגן לגמרי והמיטה לא מוצעת. אני מביט במזרן שמוטל על הרצפה וכבר כמעט מוכן לצאת החוצה ולגרור אותה איתי, אבל אז היא מתחילה להתפשט, אז אני נותן לה לתת לי הצגה קטנה.

אני אולי בחור, וחרמן, אבל אני לא אוהב נואשות, והיא ממש על הגבול.

אבל הייתה לי סיבה להגיע לכאן, לכן אני יושב ונותן לה לעשות את מה שהיא רוצה, ובמקרה היא רוצה לעשות אותי.

כששדיה חשופים והמכנסיים הצמודים עדיין עליה היא יורדת על ברכיה, משחררת את הזין שלי מהג'ינס ולא מבזבזת זמן לפני שהיא מכניסה אותי עמוק לתוך גרונה.

אני מביט בה כשהיא עובדת קשה כדי להכיל אותי, וכשהיא גונחת סביב איברי הזקפה שלי מתחזקת, מגיעה להצדעה מלאה. אני אוחז בשערה כדי לכוון את תנועותיה ועיניי גולשות אל החלון.

בת הדודה שלה, כמו שכינתה אותה, מציצה מבעד לתריסים השבורים. עיניה מתרחבות כשהיא מבינה שנתפסה ואז היא נעלמת. רעש של משהו נופל וצעקה שקטה מגיעים מייד אחר כך.

"מה, לעזאזל?" אני מאבד את הזקפה, לובש במהירות את הג'ינס וממהר אל הדלת. "אני מקווה בשבילה שהיא לא צילמה אותנו."

צעדים נשמעים מאחוריי. "נו, באמת." בריל מסתירה בידיה את החזה החשוף שלה כשאנחנו יוצאים אל המרפסת. הנערה קמה מהאדמה, צולעת קצת על רגל אחת כשהיא ממהרת ללכת סביב הבית.

"כדאי שתרדוף אחריה," היא אומרת.

"ולמה שאני אעשה את זה?"

היא מגחכת, פוסעת אחורה אל תוך הבית שלה. "כי זו בריל. אני בת הדודה שלה, קיארה."

שריריי ננעלים. היא צוחקת ומנידה בראשה כשהיא סוגרת את הדלת בפרצופי. נדרשת לי דקה, אבל אז אני קופץ מעבר למעקה ורץ אחריה. "היי!״ אני צועק.

היא מגבירה את הקצב, מיטלטלת מצד לצד כשהיא מנסה לא לדרוך על רגלה השמאלית, אבל זה כבר לא משנה עכשיו כי אני כבר ממש מאחוריה. "למה נתת לי לחשוב שהיא את?"

"זאת לא אשמתי שהנחת שאני הגבוהה יותר, הסקסית יותר, הקלה להשגה בין שתינו."

אני אוחז בזרועה ועוצר את התנועה שלה והיא מטה את ראשה לאחור, עיניה עדיין מוחבאות מאחורי הריסים הארוכים שלה. אני מביט בה בזעף, פותח את פי כדי להגיד לה משהו, אבל לפני שאני מספיק היא משלבת את זרועותיה ותופסת אותי לא מוכן. "אני יודעת מי אתה."

"כן? מי אני?"

"רויס בריישו, ממשפחת בריישו." היא לא מנידה עפעף.

אני מעביר את לשוני על שיניי. "ומי את, כדי שיהיה לנו ברור?"

היא מושיטה לי יד ואני מזעיף מבט לעברה. "אה, סליחה, נכון. נולדת עם כפית של כסף בפה." היא מטה את ראשה. "זה נקרא נימוסים, הרבה אנשים משתמשים בהם."

"מה השם שלך, חכמולוגית."

"תלחץ לי את היד, רויס בריישו."

אני מתאפק לא לנהום כשאני מטיח את כף ידי בכף ידה, והיא נותנת לה לחיצה טובה, חזקה.

"נחמד לפגוש אותך סוף־סוף באופן אישי." היא מעבירה את התיק שלה לכתפה השנייה. "בכל מקרה, אתה כבר יודע מי אני." היא משתהה לרגע, "טוב, עכשיו, בכל אופן."

"אני רוצה לשמוע את השם שלך מהשפתיים שלך, לא מהפה של מי שזו לא הייתה." שרירי הלסת שלי קופצים כשאני ממתין שהיא תדבר. היא לא מדברת. אני מתקרב אליה. "אל תשחקי איתי משחקים, ילדה."

"בטח... כי אתה בריישו."

אפילו שאני לא יכול לראות אותן, אני מדמיין שהחראית הקטנה הזאת מגלגלת את העיניים שלה. היא מסתכלת על השעון שלה והכעס שלי גובר.

"שיהיה," היא נושפת בכעס, "אני בריל בישופ, ואני מאחרת." היא מסתובבת ומסתלקת. עוזבת.

כן... אני לא חושב ככה.

אני רודף אחריה.

* * *
בריל
שיט, אחד הבוסים הפסיכים של אחי עוקב אחריי, ולא סתם אחד הבוסים שלו. זה הפלייבוי החתיך והמפחיד הזה, שכאילו אומר 'אני עומד להשמיד אותך באמצעות העיניים הכהות והנועזות שלי, ואולי אפילו במקרה'. שמעתי עליו הרבה, אבל אף פעם לא פגשתי אותו עד היום, והוא זה שעומד מאחוריי וצופה בי כשאני מקפצת לי סביב כאילו אני צולעת, ככל הנראה מקלל אותי בסתר מהמקום שבו הוא עומד, מאחוריי.

למען ההוגנות, אני בכלל לא נראית כמו שמישהו שמכיר את אחי היה מצפה שאיראה, ובהתחשב בכך שבארבע השנים האחרונות הוא גר במוסד הנמצא בשטח של משפחת בריישו ועובד בשבילם, זה הגיוני שהבחור הזה חשב שיש לו מושג ברור מה הוא ימצא. הוא לא יכול להיות טועה יותר. אחי הוא לפחות מטר ושמונים, פניו חיוורות ויש לו עיניים בהירות כמו קריסטל. הוא חטוב ויש לו מראה מרדן וקסם טבעי, סוג של הילה שאנשים נמשכים אליה, אפילו שממבט ראשון הוא נראה בלתי נגיש.

אני, לעומתו, בקושי מגרדת את המטר וחצי, כפי שרויס הקניט אותי, וגם אם משקפי השמש שלי לא היו מסתירים את צבע עיניי, הוא לא היה יכול למצוא כל דמיון ביניהן לבין עיניו של אחי. שערי קצר ובהיר כל־כך, בלונד־פלטינה. כל מה שאני צריכה לעשות זה להשתמש בשטיפת שיער סגולה ובום, שערי יהיה בצבע כסף.

ואני מעוגלת מאוד באזור הישבן. לא מבנה גוף שהוא רגיל אליו, אני בטוחה. הישבן שלי לא דומה לישבן הגבוה וההדוק של קיארה. שלי רך יותר, מלא ועגול, אבל אני אוהבת את האופן שבו הוא מעניק צורה למותניי, כך שאם הוא שופט אותי, ממש לא אכפת לי.

אבל זה לא אומר שאני אוהבת את העובדה שהוא הולך אחריי וסורק אותי במבטו. אם זה מה שהוא עושה. למה הוא עדיין הולך אחריי? כאב חד ברגלי גורם לי להתכווץ, אבל אני ממשיכה ללכת.

"תפסיקי ללכת," הוא מצווה, כאילו אני אמורה להקשיב לו.

אני מגבירה את הקצב. "לא יכולה. כמו שאמרתי, אני מאחרת."

"מאחרת למה? לימודי תנ"ך?"

"מצחיק," אני מצייצת, מקללת את התלבושת האחידה הנוראית שמכריחים אותנו ללבוש לבית הספר. "קצת מאכזב, בהתחשב במוניטין שלך. אולי כל מה ששמעתי עליך לא נכון. ממה שראיתי, אתה בבירור... לא כזה מרשים." אני נתקלת במהמורה קטנה בעשב, אבל לפני שאני משתטחת על הפנים כפות ידיים גדולות תופסות בי סביב הצלעות ואני מורמת מהקרקע רק כדי להיות מוחזרת לעמידה.

"בחייך, ילדה," הוא אומר בלגלוג, "אם את רוצה להמציא עליי סיפורים, תנסי סיפור שאני לא יכול להוכיח כאן ועכשיו שהוא לא נכון."

"נו, תוכיח, נראה אותך."

הוא מושך בכתפו ומשהו אומר לי שהוא לגמרי יעשה את זה, לכן אני נסוגה ופולטת מהר, "לא!" לפני שהוא מספיק לעשות מהלך.

טוב, נו. שיקרתי. ממה שראיתי, לא חסר לו שום דבר, אבל ממה ששמעתי עליו, הייתי יכולה להישבע שקיארה ממש לא הייתה בשבילו. היא נעדרת ברק, לא מרגשת, רחוקה מלהיות הטיפוס שלו, אם לפלייבוי הידוע יש דבר כזה. אני לא רוצה לשפוט את בת הדודה שלי או משהו, וזאת הבחירה שלה להשתמש בסקס כדי לגרום לעצמה להרגיש טוב יותר, אבל היא מזנקת לתוך זה כמו כלבה מיוחמת. אני שומעת שוב ושוב את הסיפורים. היא הכתירה את עצמה למלכת ה'קוויקי'.

אם תיתני להם יותר מאשר את הגוף שלך, בי, הם יחרבנו עלייך.

אלה המילים ההרסניות שלה.

אבל עם בחור כמו הבחור הזה, אני משערת שהדבר הכי גרוע יהיה לתת לו משהו שהוא יותר. אני מתערבת שאת צריכה לשמור על עצמך כמו שצריך כדי לקבל על מגש הנאה ברמה של חמישה כוכבים מהילד הפראי הגבוה, היפה המקועקע הזה. את תפגעי רק בעצמך אם לא תעשי את זה.

זווית פיו מתרוממת. "אני רחוק מאוד מלהיות ילד, גמדה."

אני חשה בהלה קלה. "אמרתי את זה בקול רם?"

"אכן."

"כאילו... את הכול? או רק את החלק עם הילד?" אני נשבעת שהוא עומד לצחוק, אבל הוא מסתיר את זה, והרמז הקל למבוכה שמחמם את דמי, נעלם לו.

"מה דעתך שתחזרי על כל המשפט ואני אגיד לך איזה חלק כבר אמרת?"

"זה נשמע לי רעיון נורא."

הוא מרים גבה ואני שמה לב לצלקת הזעירה שמעליה. ברגע שאני מרשה לעצמי להתמקד בחלק מסוים בפניו אני לא מסוגלת להפסיק ומחפשת עוד הוכחה למאבק ולכאב, לסימנים של חיים שנחוו ולאפלה שעליה שמעתי הרבה. אני מוצאת כזאת. אני קולטת עוד סימן קטן על עצם הלחי, וצל לסימן נוסף על הלסת, אבל אני מתמקדת בשפתו התחתונה, המלאה, כשהוא מעביר את לשונו על שיניו העליונות.

"למה אתה כאן?" אני שואלת.

קמט קטן מתהווה לאורך מצחו. הוא בטוח רוצה לדעת איך אני יודעת מי הוא, ועוד יותר מזה, אם אני יודעת, למה אני שואלת שאלה כזאת.

השאלות האלה נשארות ללא תגובה כשהוא מחליט ששאלה אחרת חשובה יותר. "למה נתת לי לחשוב שבת הדודה שלך היא את?"

"היא נראתה לי יותר הטיפוס שלך."

צל חולף על פניו. "הטיפוס שלי, הא?" הוא אומר בכעס ברור. "איך הבנת דבר כזה?"

"לא יודעת. לבשתם את אותו זוג של מכנסיים," אני מתבדחת, "ונראיתם לי כמו שני אפונים באותו תרמיל, כמו טווילדי וטווילדם או כמו צ'יץ וצ'ונג."

זווית פיו מתרוממת והוא פורץ בצחוק פתאומי, לא צפוי, חזק מספיק כדי להבריח את הציפורים מהעצים, צליל מלא חיים שגורם לי לחייך, אבל אז פניו מאבדות הבעה ואני מתאבנת. כעת הוא עוטה את המסכה הטובה ביותר בנשף המסכות הבלתי קיים שאליו אילץ את עצמו להיכנס. אני לא זקוקה לעוד טיפוס כזה בסביבתי, טיפוס סגור שנוטה להסתתר. כל מה שכולם עושים תמיד זה להסתיר ממני דברים. "אתה יכול לתת לי ללכת עכשיו," אני אומרת, "אני די בטוחה שאני עומדת על קרקע מוצקה עכשיו."

הוא מטה את ראשו ועיניים כהות, עמוקות, נוקבות בעיניי דרך שכבה של ריסים שחורים. משהו בתוכי נסער. אני רוצה להסיט את מבטי, אבל לא עושה זאת. "מי אמר שתפסתי אותך כי נפלת?"

הוא מהדק את אחיזתו, לא משאיר לי מקום לזוז. אני לא מבינה לאן הוא חותר, וזה הרגע שבו חריקת בלמים מצלצלת באוזניי. הראש שלי מוסט לעבר הרחוב. המכונית הלבנה שהשאירה אותו מאחור עוצרת והנהג מזנק החוצה. הוא ממהר לפתוח את הדלת האחורית וסורק את השטח. אני לא צריכה לעשות כמוהו כדי לדעת שהרחוב שקט בשעה זו של הבוקר. עקצוצים חולפים בגבי ונשימתי נתקעת בגרוני.

רויס מתכופף ולפני שאני מספיקה לקלוט מה קורה הוא לוקח אותי לרכב ומכניס אותי למושב האחורי. הדלת נטרקת מאחורינו ופתאום אנחנו נעים. זה ללא ספק הרגע שבו אני אמורה לצאת מההלם ולצעוק, לבעוט ולהיאבק, להפוך לקרטה קיד מולו, אבל הדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו הוא שאני אמות. בן בריישו חטף אותי הרגע, ואני פשוט נתתי לו.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של אדל - הוצאה לאור
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי105 ₪ 85 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
דיגיטלי35 ₪ 20 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי35 ₪ 20 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי35 ₪ 20 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
עוד ספרים של מייגן ברנדי
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il