אהבה נסתרת

"אני עדיין לא מאמינה שאת באמת עוזבת, שזהו יומך האחרון כאן. כל הזמן הייתי משוכנעת שתשני את דעתך בסוף. זאת אומרת, ג'ינה, את היית פה מיליון שנה."

ג'ינה לייטון לא יכלה להימנע מלחייך בתגובה לקולה המתלונן של הפקידה שהיתה כפופה לה עכשיו. "אולי בגלל זה בדיוק אני עוזבת, נטלי," היא אמרה לה חרש. "בגלל שאני נמצאת פה כבר מיליון שנה, כמו שאת אמרת."

טוב, אז מיליון שנה הן בעצם רק אחת-עשרה השנים האחרונות, מאז שהיא עזבה את האוניברסיטה בגיל עשרים ואחת, אם כי ברור שבעיניה של נטלי, ג'ינה היא חלק מברידון ושות', לא פחות מהקירות והרהיטים של המשרד. כנראה שבעיני כולם בעצם, ובעיקר בעיניו.

"אני יודעת שאני לא אצליח להסתדר עם סוזאן." נטלי הביטה בה בעצב רב. "היא לא כמוך."

"את תהיי בסדר," אמרה לה ג'ינה בעידוד. היא לא האמינה בזה באמת. בארבעת השבועות בהם היא ערכה חפיפה לסוזאן ריצ'רדס, המחליפה שלה, היא הבחינה בבירור שסוזאן אינה אישה עם הרבה סבלנות למטומטמים. לא שנטלי היתה בהכרח מטומטמת, כלל וכלל לא – אבל היא כן היתה קצת פזורת דעת לפעמים, וכל דבר היה צריך להסביר לה פעמיים כדי שהיא תבין. סוזאן כבר ביטאה את חוסר הסבלנות שלה כלפי הנערה בצורה שלא משתמעת לשתי פנים, התעלמה כליל מהעובדה שנטלי היא עובדת חרוצה ומסורה שמוכנה תמיד לעשות מעל ומעבר לנדרש.

אבל זאת כבר לא היתה הבעיה שלה. בעוד כמה שעות מעכשיו, היא תצא מהמשרדים של ברידון ושות' בפעם האחרונה. ולא רק זה, היא תעזוב גם את עיר המסחר הקטנה הזאת ביורקשייר, בה היא נולדה וגדלה, תשאיר מאחור את כל החברים ובני המשפחה שלה ותעבור ללונדון בסוף השבוע הקרוב. עבודה חדשה, דירה חדשה, סגנון חיים חדש – הכל חדש לגמרי.

כשהבטן שלה רוחשת כמו פנקייק על מחבת לוהטת, ג'ינה נופפה בידה לעבר ערימת הניירות שעל שולחנה. "נטלי, אני צריכה לסיים כמה דברים, לפני הרמת הכוסית והכיבוד." הבוס שלה אירגן לה מסיבת פרידה קטנה, לקראת סוף יום העבודה, והיא רצתה לסגור כמה קצוות פתוחים לפני שתעזוב.

אבל ברגע שנטלי חזרה לשולחנה שבמשרד הקדמי, ג'ינה ישבה והתבוננה סביבה, על החדר הגדול והמרווח שהיה אזור העבודה שלה בארבע השנים האחרונות, מאז שהיא הצליחה להתקדם מתפקיד של מזכירה פשוטה אל מעמד של עוזרת אישית למייסד החברה הענקית למיכון חקלאי. היא התלהבה מאוד בהתחלה, כשהמעמד הרם והמשכורת הגבוהה מאוד הוסיפו הרבה לתחושת הערך העצמי שלה. ודייב ברידון היה בוס טוב, איש משפחה חביב עם חוש הומור שהתאים לחוש ההומור שלה. אבל מצד שני, דייב ברידון לא היה הסיבה לעזיבה שלה…

"אין שינוי תכניות של הרגע האחרון?"

הקול הגברי העמוק גרם לג'ינה להפנות את מבטה לעבר פתח המשרד. "כמובן שלא," היא אמרה בשלווה שלא עמדה בקנה אחד עם דהרת לבה. אבל זה לא מפתיע, כי היה לה ניסיון רב מאוד בהסתרת תחושותיה כלפי הארי ברידון, בנו היחידי ויד ימינו של הבוס שלה. היא הביטה אל פניו השזופים והנאים מאוד, כשעיניה הכחולות אינן חושפות דבר מלבד שעשוע צונן. "הרי לא באמת חשבת שזה יכול לקרות, נכון?"

הוא משך בכתפיו. "נכון יותר יהיה לומר שאני קיוויתי."

מגוחך ממש, מפני שלמרות שהיא השלימה כבר מזמן עם העובדה שלפלירטוטים שלו אין שום משמעות ממשית, נשימתה האיצה בכל זאת. "מצטערת," היא אמרה בלי הבעה. "אבל התיקים שלי כבר ארוזים."

"אבא ממש הרוס, זה ברור לך." הארי נכנס לו לאיטו למשרדה, התיישב על קצה שולחנה ונעץ בה את עיניו האפורות. ג'ינה ניסתה בכל מאודה שלא להתרכז באופן בו מכנסיו נמתחו על מותניו הגבריים הצרים. ולא הצליחה.

"הרוס?" היא השיבה במהירות. "ממש לא. נחמד לדעת שהוא מצטער על לכתי, אבל נראה לי הארי, שבזה זה מסתכם. ומסתבר שסוזאן מתאימה מאוד לתפקיד."

סוזאן ריצ'רדס. בלונדינית, מושכת ובעלת גזרה כזאת שכל דוגמנית היתה רוצה לעצמה. בדיוק הטיפוס של הארי, למען האמת. במהלך שנים-עשר החודשים האחרונים – מאז שובו של הארי לאנגליה, אחרי התקף הלב שאבא שלו עבר, ומאז שהוא לקח על עצמו יותר מעומס העבודה של דייב ברידון – ג'ינה שמעה מספיק מהרכילות המשרדית בקשר לרצף החברות שלו – כולן בלונדיניות לכאורה, וארוכות רגליים, בעוד היא היתה אדמונית – בבית הספר הילדים קראו לה "ראש גזר", אך היא העדיפה להתייחס אל הצבע של תלתליה כאל הגוון הקרוי טיציאן. ולמרות שגזרת שעון החול שלה היתה אופנתית אולי בימיה של מרלין מונרו, היא בהחלט לא היתה כזאת כעת.

אז איך זה שבכל זאת, כשהיא יודעת את כל זה, היא עדיין התאהבה בו? ג'ינה הפנתה חרש את השאלה הזאת אל עצמה. ובעיקר כשהוא דוגמא מובהקת לגברים מהסוג של "תודה, היה נחמד, שלום ולא להתראות". זאת היתה בדיוק אותה שאלה שהעסיקה אותה פעמים רבות כל כך במהלך השנה האחרונה, והיא לא היתה קרובה יותר לשום תשובה הגיונית. אבל, מצד שני, אהבה לא מתיימרת אפילו לעבוד על פי כללי ההיגיון. כל מה שהיה ידוע לה הוא שההרגשה הזאת – שהתחילה בתור תשוקה בסיסית מאוד שהממה אותה כליל, והתפתחה במהירות לאהבה מכלה כל, ככל שהיא היטיבה להכיר אותו – לא עמדה להיעלם. בעוד שמבחינתו של הארי היא לא היתה יותר ממזכירה שהוא חולק עם אבא שלו – אמנם מישהי שהוא נהנה לשוחח, ולצחוק ולפלרטט עמה, אבל את זה הוא עושה עם כל יצור ממין נקבה. סוף סיפור.

"חשבתי שלא אהבת את לונדון כשהיית שם באוניברסיטה. אני זוכר שאמרת לי שלא יכולת לחכות כבר עד שתחזרי הביתה."

ג'ינה הזעיפה פנים. "אמרתי ששמחתי מאוד לחזור הביתה," היא תיקנה אותו בשקט. "זה לא אומר שלא נהניתי מהעיר."

הוא התבונן בה לרגע, לפני שהדף את עצמו מעל שולחנה ונעמד על רגליו. "טוב, אלה החיים שלך," הוא אמר בנימה כל כך הגיונית שג'ינה רצתה לחבוט בו. "אני רק מקווה שלא תתחרטי על זה, זה הכל. ערים גדולות יכולות להיות מקום בודד נורא."

"העניין הישן הזה של להיות מוקף באנשים אבל לא להכיר אף אחד מהם?" ג'ינה הינהנה. "יש לי בלונדון המון חברים מהאוניברסיטה, כך שזאת לא תהיה בעיה. ואני עומדת לחלוק דירה עם בחורה נוספת, איך שלא יהיה. אני לא הולכת לגור לבד."

היא לא הוסיפה את העובדה שהיא די חוששת מכל זה. בשש השנים האחרונות היתה לה דירה לעצמה, דירת גג קטנה אבל יפהפייה, בבית גדול בקצה העיר, עם נוף של הנהר. אחרי שהתגוררה עם הוריה, זה היה ממש נפלא לגור לבד, במקום בו היא לא היתה חייבת לאף אחד דין וחשבון על מעשיה, ויכלה לעשות כרצונה בסופי השבוע; לקום מתי שיתחשק לה, לאכול מה שהיא רוצה, מתי שהיא רוצה. אבל שכירת דירה בלונדון היא עניין שונה לגמרי משכירת דירה ביורקשייר, ולמרות שהשכר במשרתה החדשה יהיה נאה מאוד, היא לא יכלה להרשות לעצמה דירה לבד.

"אל תשכחי להשאיר לנו את הכתובת החדשה שלך." הוא כבר היה בדרך החוצה ממשרדה. "יכול להיות שאני אבוא לבקר אותך בפעם הבאה שאבלה כמה ימים בלונדון. אולי אישן על הספה שלך."

על גופתה המתה. היא לקחה נשימה עמוקה ושחררה את האוויר בשקט. "בסדר," היא אמרה בנונשלנטיות, וחשבה לעצמה שהלוואי שהיתה מסוגלת לשנוא אותו. זה היה הופך הכל לכל כך הרבה יותר קל – קודם כל, היא לא היתה צריכה לעקור בכלל ממקום מגוריה. למרות שלא, זה לא היה לגמרי פייר. אפילו לפני שהיא התאהבה בהארי, היא כבר הכירה בעובדה שקצת נמאס לה ושהיא צריכה לעשות איזה שינוי בחיים שלה. שתי האחיות שלה ורוב חברותיה כבר היו נשואות ואימהות לילדים; לצאת לבלות איתן כבר לא היה כמו בעבר. בשנים-עשר החודשים שקדמו להופעתו של הארי בסביבה, היא יצאה רק לאיזה דייט אחד או שניים, מאחר שרוב הגברים בסביבה היו או משעממים מאוד, או משוכנעים שהם מתת האל לכל בנות המין הנשי, או גרוע אף מכך, נשואים ומעוניינים רק במשהו קטן מהצד. היא כבר החלה לראות את עצמה כמין בתולה זקנה; מסורה מאוד לעבודתה ולביתה, או סנדקית של ילדיהם של אנשים אחרים.

חברותיה חשבו שהיא בררנית מדי. היא הביטה לכיוון הדלת שהארי סגר זה עתה מאחוריו. ויכול להיות שהיא אכן כזאת. היו לה הצעות, די והותר, אבל היא נרתעה מהמחשבה על לנסות לחבב מישהו. או שיש ניצוץ, או שהוא איננו. וחוץ מזה, היא לא עד כדי כך נואשת ברצונה להתמסד. מה שהיא בהחלט רוצה נואשות זה חיים מחוץ לעבודה, שיהיו מעניינים ומרגשים, ושתהיה בהם איזו אנרגיה תוססת – מועדונים, תיאטרון, מסעדות טובות וחברה טובה. הרי היא רק בת שלושים ושתיים, בשם אלוהים! אז לונדון קוראת לה, והיא נענית לקריאה.

זאת היתה ההחלטה הנכונה. היא הינהנה למחשבה הזאת. בהחלט. ללא ספק. כמובן, אם הארי היה מראה איזשהו עניין… אבל הוא לא הראה. כך שזר וורדים ליד הדלת, גזרי עץ מבוערים באח החמימה וארוחת בוקר זוגית ונינוחה במיטה אינם עומדים כלל על הפרק.

ג'ינה בלעה את הגוש שעמד בגרונה ואמרה לעצמה שהיא כבר בזבזה עליו מספיק דמעות. כמה קשה שלא יהיה להגיד לו שלום, להישאר בסביבה זה ממש התאבדות רגשית מבחינתה. הנשיקה החפוזה האחת ההיא, בחג המולד, הבהירה לה את זה. רק נשיקה ידידותית על הלחי, ככל שזה היה נוגע לו, בעת שהוא איחל לה חג מולד שמח. אבל התחושה של מגע שפתיו, של קרבת גופו, עם הניחוח הנהדר של האפטרשייב שלו, גרמו לה לחוש מסוחררת במשך שעות רבות.

חג המולד היה מר-מתוק, וזה מה שהביא אותה להחלטה שזה מספיק. עינוי עצמי הוא לא הסגנון שלה. ובנוסף לכך, אחרי הצהרים של היום שאחרי חג המולד, כשהיא טיילה עם הכלב של הוריה בשדות המושלגים שממש מחוץ לעיר, היא הבחינה בו מרחוק, עם הבלונדינית הנוכחית שלו. היא הסתתרה מאחורי עץ והתפללה שהוא לא יראה אותה, אבל אחרי שהסכנה חלפה והיא המשיכה בטיול שלה, היא הבינה שלא יהיה די בעזיבת ברידון ושות' בלבד. היא היתה חייבת להסתלק מיד, ולמקום בו לא יהיה לה שום סיכוי לפגוש אותו.

ועכשיו כבר תחילת אפריל. היום הגיע. בחוץ, האביב התפרץ בימים האחרונים במלוא עוזו. פרחים צבעוניים לבלבו, וציפורים קיננו במרץ – חיים חדשים פורצים כנראה בכל מקום. וככה בדיוק היא צריכה לראות את זה, בתור הזדמנות לחיים חדשים. אין שום טעם לחשוב שעולמה הגיע לקצו, ממש שום טעם.

ובכל זאת, היא חשקה שיניים כשהצטרפה אל כולם בקפטריה מאוחר יותר, לקראת סוף יום העבודה. היא התרגשה לראות שרוב העובדים של ברידון ושות', מעל למאה אנשים בסך הכל, כולל עובדי המפעל, נאספו כדי להיפרד ממנה, והתרגשה עוד יותר כשקיבלה מערכת ניווט לוויינית למכוניתה, ונאמר לה שהיא נקנתה מכסף שכולם תרמו.

"כדי שתמצאי את דרכך בחזרה לכאן, מדי פעם בפעם," התלוצץ ביל דנט, מנהל החשבונות הראשי כשהגיש לה את המתנה. שמה יצא לפניה, ובצדק רב, כמי שאין לה שום חוש כיוון שהוא, או יכולת התמצאות, ובשבועות האחרונים היא נאלצה לסבול המון בדיחות בקשר לקשיים הצפויים לה למצוא את דרכה ברחובות העיר הגדולה.

"תודה רבה לכולכם, באמת." בעודה נושאת נאום שטוף דמע, היא נמנעה מלהניח למבטה להתמקד בדמות אחת גבוהה ודוממת שניצבה בנפרד מכל שאר המוני הנוכחים, אבל עדיין היא היתה מודעת עד כאב לכל תנועה הכי קטנה שהארי עשה. היא ידעה למשל, מתי בדיוק סוזאן ריצ'רדס ניגשה אליו, והיתה מודעת לאופן בו היא התרוממה על קצות אצבעותיה כדי ללחוש משהו על אוזנו.

בסך הכל, ג'ינה היתה די מאושרת כשכעבור שעה בערך, האנשים החלו להתפזר אט-אט וללכת לבתיהם. לאהוב מישהו שאינו אוהב אותך זה די נורא אפילו בתקופות הכי טובות, אבל כשאת מנסה להיראות עליזה ומאושרת ולהסתיר את הר הגעש של הדמעות המבעבעות מאחורי עינייך, לראות את מושא אהבתך זוכה למלוא היחס המעפעף מאיזו בלונדינית מושכת בעליל, זה משהו שלא מועיל לך כלל.

כשנותרו רק קומץ אנשים, ג'ינה עשתה את דרכה בחזרה למשרדה, כדי לקחת את שארית חפציה. היא הרגישה כמו סמרטוט ספוג מים. בהתיישבה בכבדות בכיסאה, היא הביטה על סביבותיה והתמלאה נוסטלגיה בלתי נסבלת.

כעבור רגע דייב נכנס, והארי בעקבותיו. בהנידו בראשו, דייב אמר, "אל תעשי כזה פרצוף. אני אמרתי לך שאת לא צריכה לעזוב אותנו. כולם פה מעריכים אותך מאוד."

לא כולם. ג'ינה הצליחה להעלות חיוך מאולץ על שפתיה ולשמור על קול קליל כשאמרה, "העולם הגדול קורא לי, ואם לא כעת אז אימתי? ידעתי מראש שיהיה קשה מאוד להיפרד."

"אם אנחנו כבר מדברים על הנושא…" דייב הכניס את ידו לכיסו ושלף קופסה קטנה, מאורכת ועטופה כמתנה. "זאת מתנת הוקרה אישית, נערתי. אני לא מנסה להתחנף אליך כשאני אומר לך שאת המזכירה הכי טובה שהיתה לי מעולם. זאת האמת. אם יתברר לך שלונדון היא לא כל מה שחשבת מראש, תמיד יחכה לך איזשהו ג'וב כאן בברידון ושות'."

"הו, זה יפהפה." אחרי שקרעה את העטיפה, ג'ינה הביטה כמהופנטת בשעון הזהב הקטן שהיה מונח בקופסה. "תודה רבה-רבה לך. אני לא ציפיתי…" הגוש שבגרונה מנע אותה מלהמשיך ולדבר.

"הארי בחר אותו," אמר דייב, שנראה כחש שלא בנוח לנוכח פרץ הרגשות שלה. הוא היה מטבעו איש יורקשייר, פשוט וענייני, ואף התגאה בכך. "אני התכוונתי לתת לך צ'ק – הרבה יותר מעשי, לדעתי – אבל הוא חשב שתעדיפי משהו שיזכיר לך את התקופה שלך אתנו, ושם לב לכך שאת לא עונדת את השעון שלך בשבועות האחרונים."

"הוא התקלקל לי," היא לחשה. הוא שם לב.

"כן, טוב, אז זהו זה, אם כך." דייב בפירוש רצה לסיים את מה שהיה, בעיניו, רגע מביך מאוד. "אל תשכחי להיכנס אלינו כשתחזרי לבקר אצל הוריך. בסדר, נערתי? אני זז עכשיו. הגברת ואני יוצאים לאכול בחוץ הערב. תנעל את המשרדים, הארי, בסדר?" הוא הוסיף בפנותו אל בנו. "לסגירת מפעל כבר דאגו."

"היה שלום, מר ברידון." ג'ינה קמה ללחוץ את ידו של הבוס שלה – הוא היה מהדור הישן, ולא השלים עם כל גילויי החיבה החדשים, כמו חיבוקים ונשיקות – אבל אז, מתוך גחמה רגעית, היא הצמידה את שפתיה ללחיו הקמוטה, לפני ששבה והתיישבה.

דייב כחכח בגרונו. "היי שלום, נערתי. תשמרי על עצמך, בסדר?" הוא אמר בקול חנוק, לפני שיצא מהמשרד.

דממה שררה במשך כמה רגעים, בזמן שג'ינה סידרה את כמה הניירות האחרונים שעוד נותרו על שולחנה. כל עצב ושריר בגופה זעקו, והדם דהר בעורקיה. תתנהגי בקור רוח. שמרי על שלוותך ותהיי עניינית לגמרי. אל תתמסרי לשום דבר. את ידעת מראש שהרגע הזה אמור להגיע.

כן, היא השיבה לקול שבראשה. אבל היא לא חשבה שהם יהיו לבד כשיגיע הרגע לפרידה האחרונה שלהם.

"המכונית שלך לא היתה במקום הרגיל שלה בחניון היום בבוקר."

בהפתעה, ג'ינה הרימה מעט את ראשה, והביטה בו באופן ישיר, לראשונה מאז כניסתו אל החדר. הוא השיב לה מבט מהמקום בו עמד שעון על הקיר, כשידיו בכיסי מכנסיו ועיניו האפורות עצומות למחצה, כך שאת הבעתן היא לא יכלה לקרוא. היא קלטה כבר בשלב מוקדם מאוד את יכולתו לא לחשוף דבר ממה שמתחולל בראשו. כנראה שהיה לזה איזה חלק בהיעשותו איש כל כך מצליח בזכות עצמו, כבר אחרי שעזב את האוניברסיטה ויצא לעבוד בחו"ל – קודם כל בגרמניה ובאוסטריה, ולאחר מכן גם בארצות הברית. לפי כל הדיווחים, הוא הותיר מאחוריו משרה מאוד נחשבת ומתגמלת בתאגיד של חברות תרופות באמריקה, כשחזר לעזור לאבא שלו, אם כי היא שמעה מדייב ברידון שהארי לא מסכים לעולם לדבר על העבר שלו, וכשהיא כבר שאלה אותו איזו שאלה קטנה, תשובותיו היו תמיד קצרות וסתומות.

"המכונית שלי?" היא ניסתה לעשות סדר במחשבותיה, מה שהיה קשה, כשהוא ניצב לפניה ונראה כה מהורהר ויפהפה. "ידעתי שאשתה בסוף היום, כך שהעדפתי לבוא במונית היום." זה לא היה לגמרי מדויק. האמת היא שהיא לא ידעה איך תרגיש כשהידיעה שהיא לא תראה אותו עוד לעולם תהפוך לוודאות.

"אין צורך." הוא הזדקף, ושרירי הבטן שלה התהדקו באופן בלתי רצוני. "אני אקח אותך הביתה."

לא. לא. לא. היא ראתה את המכונית שלו, מכונית ספורט סקסית, מהירה ואלגנטית. זה היה פיתוי על ארבעה גלגלים. "תודה, אבל זה לא נחוץ. זה הכיוון ההפוך לגמרי מהכיוון שלך."

הוא חייך. היא שאלה את עצמה אם יש לו מושג איזו השפעה הרסנית יש לחיוך שלו על בנות המין הנשי. כנראה שכן, היא חשבה לעצמה בשמץ של רשעות.

"זה ערב אביבי יפהפה, ואני לא עושה שום דבר מיוחד. יש לי את כל הזמן שבעולם," הוא אמר בניגון איטי.

"לא. באמת. אני ארגיש נורא על הטרחה הנוראה שאגרום לך."

"אני עומד על זה." הוא ביטל כלאחר יד את כל התנגדותה הנואשת.

"ואני עומדת על כך שאסע במונית." היא יכלה להיות לא פחות נחושה ממנו. המחשבה על כך שהיא תסבול את ההשפלה הנוראה של התמסרות לו אילצה אותה לנהוג כך.

"אל תשתטי." הוא ניגש קדימה והתיישב על קצה השולחן שלה – כמו שנהג לעשות באופן קבוע – והרים את סנטרה כדי להביט אל תוך עיניה בעת שאמר לה חרש, "את נסערת לגמרי בגלל העזיבה, ומה הפלא. את עובדת פה כבר מיליון שנה. בשום פנים אני לא יכול להפקיר אותך לאנונימיות של איזו מונית."

היא לא אהבה את הקטע של "מיליון שנה". מה הוא חושב שהיא – מתושלח? והיא שנאה את עצמה על האופן בו כל קרביה התכווצו למגעו. אבל ככה הם תמיד הגיבו, ולא משנה כמה סתמית היתה הנגיעה שלו. "אתה לא מפקיר אותי," היא אמרה בנוקשות. "זאת ההחלטה שלי."

"החלטה רעה מאוד." הוא החליק מעל לשולחנה וצעד אל הדלת, פתח אותה והסתובב כשאמר, "ועל כן, יש לי הצדקה מלאה לשלול אותה כליל. אני הולך לקחת את המעיל שלי."

"הארי!" היא צעקה כשהוא עמד להיעלם.

"כן, ג'ינה?" הוא דחף את ראשו בחזרה לפתח המשרד, כשעל פניו חיוך רחב.

היא נכנעה. "זה מגוחך לגמרי," היא רטנה בחוסר חביבות. ומסוכן מאוד. מבחינתה.

"תלבשי כבר את המעיל שלך, ותפסיקי לקטר."

הוא שב כעבור רגע או שניים, ולקח מידיה את מערכת הניווט הלווייני, כשפגשה אותו במשרד הקדמי. "מוטב שתיקח את המפתחות שלי," היא אמרה בהושיטה לו את צרור המפתחות של המשרד, שכלל גם את כל המפתחות של ארונות תיקי המסמכים החסויים. "התכוונתי לתת אותם לסוזאן קודם." אבל היא היתה עסוקה מדי בלעשות לך עיניים, כך שלא הזדמן לי לעשות את זה.

הוא לקח אותם ממנה בלי לומר מילה.

היא החליקה את הקופסה עם השעון אל תוך תיק היד שלה, ובלכתם לעבר המעלית אמרה בשקט, "תודה על כך שחשבת על השעון, הארי. הוא ממש יפה."

"בשמחה." ובהיכנסם אל תוך תא המעלית הוא הוסיף, "אבא שלי באמת התכוון למה שהוא אמר, את יודעת, והשעון הוא מתנה משנינו. את היית נפלאה כשהוא חטף את התקף הלב שלו, את החזקת את המקום הזה בכוחות עצמך, ואחר כך עבדת אינסוף שעות בזמן שעזרת לי להשתלב פה ולהיכנס לעניינים. לא הייתי מצליח לעשות את זה בלעדייך, ג'ינה."

זה היה ממש עינוי. עינוי מענג, אולי, אבל עדיין עינוי. "כל אחד היה נוהג כמוני."

"לא נכון." קולו העמיק, קיבל את הגוון המעושן שהיה ממש נפיץ, כשלחש, "רק רציתי להגיד לך תודה רבה."

המעלית נבנתה כדי לשאת תריסר אנשים בקלות, אבל פתאום היא נראתה לה הרבה יותר מדי קטנה. היא קלטה שמץ של ניחוח האפטרשייב שלו, ונשמה אותו לריאותיה בתאוותנות. בהשתמשה בכל כוח הרצון שלה, היא אמרה בקול חף מכל רגש, "אין צורך. בסך הכל עשיתי את העבודה שלי, אבל נחמד לדעת שמעריכים אותי." היא אילצה חיוך לעלות על שפתיה כשנפתחו דלתות המעלית, ויצאה אל אזור קבלת הפנים הקטן, באנחת רווחה בלתי נשמעת. זה היה צפוף מדי. אינטימי מדי. והמכונית שלו לא עמדה להיות פחות גרועה.

היא היתה יותר גרועה. כל עצב בגופה קלט את ההשפעה שלה, כאשר, אחרי שהוא סייע לה להתיישב במושב הנוסע וסגר את הדלת, הארי התיישב לצדה במכונית. החלל הפנימי היה מרופד כולו בעור שחור, ולוח המחוונים היה שיא השכלולים, אבל הממדים הקטנים של חלל המכונית הם שגרמו לג'ינה להתאמץ לבלוע. קולה היה מין ציוץ צווחני כשאמרה, "זאת מכונית חביבה מאוד." האנדרסטייטמנט של השנה. "בחורים והצעצועים שלהם?" היא הוסיפה בניסיון לחייך בציניות.

הוא הפנה את ראשו בחיוך. הוא היה כל כך קרוב שהיא יכלה לראות כל שערה מזיפי הזקן של אחר הצהרים שעל לחייו, למרות חשכת בין הערביים שהחלה כבר לרדת. "היתה לי מכונית כזאת באמריקה, וכנראה שהתרגלתי למכוניות מהירות."

וגם לנשים מהירות, ללא ספק. לא שמישהי מהחברות שלו שרדה מעבר לחמש דקות בכלל. ג'ינה הינהנה. "אני מתארת לעצמי שהיה לך קשה מאוד להיפרד מאמריקה."

"כן. נכון." הוא הדליק את מנוע המכונית, לפני שפנה אליה שוב. "מה דעתך על ארוחת ערב?"

"מה?" היא בהתה בו, מופתעת לגמרי.

"ארוחת ערב," הוא חזר בסבלנות. "אלא אם כן יש לך תכניות אחרות. חשבתי שזאת יכולה להיות דרך נחמדה לסכם את התקופה שלך אצל ברידון ושות'. מחוות תודה קטנה."

"כבר הודית לי מספיק עם השעון," היא אמרה, נבוכה ללא שיעור, ומקווה שהוא לא יבחין בזה.

"זאת היתה תודה משותפת. הפעם זה רק אני."

מה שזה לא יהיה, הוא לעולם לא יהיה "רק" שום דבר. וזה יהיה טירוף מוחלט להיענות לו בחיוב. היא תבלה את כל הערב בניסיון להסתיר את רגשותיה ולהיראות בסך הכל ידידותית, כשבעצם די במבט אחד שלה לעברו כדי לגרום לברכיה להפוך לגומי. אבל מצד שני, לא יהיה לה לעולם שום צ'נס נוסף לערב במחיצתו, בזה אין כל ספק. עוד יומיים של סגירת הקצוות האחרונים, והיא תצא ללונדון, לתמיד. האם היא מסוגלת לשאת את הסבל שבבילוי בחברתו? זה יסובב לה את הראש לגמרי למשך ימים על גבי ימים.

"התכניות האחרות שלי היו לפנות את הארונות ולהתחיל לעשות את ניקוי האביב בדירה שלי," היא הודתה חלושות. "זה יכול בהחלט לחכות."

"טוב מאוד. אז הסכמנו על ארוחת ערב. אם ככה, יש מסעדה איטלקית קטנה, לא רחוק מהמקום שבו אני גר. את אוהבת אוכל איטלקי?"

היא לא חשבה שתוכל לחוש באיזשהו טעם הערב בכל מקרה. "אני מתה על אוכל איטלקי."

"אני רק אוודא שיש להם שולחן פנוי." הוא שלף את הטלפון הנייד שלו, הקיש מספר ואמר, "רוברטו?" ואז עבר לדבר באיטלקית קולחת. היא לא העלתה בדעתה שהוא דובר את השפה, אבל זה לא הפתיע אותה במיוחד. כזה בדיוק היה הארי. "זה מסודר." הוא חייך אליה. "שמונה בערב. אכפת לך אם נעבור אצלי לפני כן? הייתי רוצה ללבוש חולצה נקייה לפני שאנחנו הולכים לשם."

אצלי. היא תזכה לראות את מקום מגוריו. היא תוכל לדמיין אותו שם לעצמה, בשבועות ובחודשים שעוד יבואו. לא רעיון כל כך מוצלח, ככל הנראה, אך מפתה מאוד. "בסדר גמור," היא השיבה בהנהון ועטתה את השלווה המעושה שסיגלה לעצמה במהלך שנים-עשר החודשים האחרונים, בעת שהמכונית רבת העוצמה ניעורה לחיים ועזבה את מגרש החנייה במהירות הרבה יותר מדי גבוהה.

היא הציצה אל ידיו של הארי, על גלגל ההגה. ידיים גדולות, שריריות, מיומנות מאוד. איך זה ירגיש אם הן תטיילנה על כל סנטימטר של גופה, תחקורנה את המקומות האינטימיים ביותר, ביחד עם פיו ולשונו? כדי לחוש את הטעם…

"…ההורים מדי פעם בפעם."

"סליחה?" מאוחר מדי היא הבינה שהוא דיבר אליה, אבל היא היתה שקועה עמוק מדי בפנטזיה הארוטית שלה. בהסמיקה לגוון ארגמני – תכונה לא רצויה שנלוותה לרוע המזל לשערה האדמוני ולעורה הבהיר והמנומש – היא שיקרה במצח נחושה. "בדיוק חשבתי על כמה נחמדים כולם היו היום."

"ברור שהם היו נחמדים. את פופולרית מאוד."

היא לא רצתה להיות פופולרית. היא רצתה להיות סירנה תמירה ודקיקה ואלגנטית, עם שיער בלונדיני ארוך ועיניים של בוא-אתי-למיטה, מסוג הנשים שמסוגלות ללכוד את לבו, אם רק תינתן להן ההזדמנות.

"רק אמרתי שאנחנו צריכים להישאר בקשר, ושאולי ניפגש לארוחת צהרים או משהו, כשתבואי לבקר את ההורים שלך," הוא המשיך בנימה נינוחה. "אני רואה בך ידידה, ג'ינה. אני מקווה שזה ברור לך."

יופי. "גם אני." היא חייכה אליו במאור פנים. ברגע שהיא תהיה בלונדון הוא ישכח, תוך כמה ימים, שהיא בכלל קיימת. בעצם, סביר להניח שכבר מחר בבוקר, כשהוא יקום. הארי לא היה מסוג הגברים שיש להם נשים שהן ידידות. לו יש פשוט נשים.

שעת בין הערביים האביבית והקרירה כבר כמעט פינתה כליל את מקומה לצללי הלילה עד שהארי הפנה את מכוניתו מהדרך הכפרית עליה הם נסעו במשך זמן מה, בין זוג שערי ברזל פתוחים, אל דרך גישה מכוסה חצץ. ג'ינה היתה מופתעת מהמרחק שהם נסעו; היא לא העלתה בדעתה שביתו יהיה כל כך רחוק מהמשרדים של ברידון ושות'. היא היתה בטוחה שהוא מצא לעצמו בית בקרבת ביתם של הוריו.

דרך הגישה התפתלה בקצרה בין עצים ירוקי-עד גדולים ובין שיחים, אשר הצליחו להסתיר כליל את הבית מעיני הנוסעים בכביש, ואז פתאום היא נפתחה אל מדשאה גדולה, ובית ניצב לפניהם. לג'ינה לא היה מושג למה עליה לצפות. לבית מודרני מתוחכם וחף מכל קשקוש מיותר, מן הסתם, או מין בית אחוזה של ראשית המאה העשרים. אלא שהקוטג' בעל גג הקש המשופע שניצב לפניהם לא היה אף אחד משני אלה.

"זה הבית שלך?"

היא שאלה את המובן מאליו, אך לא נראה היה שהוא הבחין בכך. "מוצא חן בעיניך?" הוא שאל כבדרך אגב, בעת שעצר את המכונית בקטע הדרך דמוי הפרסה שבחזית הקוטג'.

מוצא חן בעיניה? איך זה יכול לא למצוא חן בעיניו של מישהו? לקוטג' הדו-קומתי היו קירות מסוידים בלבן וחלונות מסורתיים בעלי מחיצה אנכית, ומעל לכל זה – גג קש משופע וגבוה, ממנו בלטו קורות עץ גותיות. הגג בלט מסביב לבית כדי ליצור מרפסת מקורה, שנחה על גזעי עצים עתיקים ומפותלים. על המרפסת ניצבו שולחן וכיסאות, עליהם ניתן היה לשבת בערבי הקיץ. אפשר היה לראות אפילו סימנים לשושנים מסביב לדלת, שטיפסו על הסורג של הקשת המיושנת של הדלת, וקיסוס טיפס על הקירות של המרפסת. זה היה קוטג' אנגלי כפרי מובהק כל כך שג'ינה נותרה חסרת אומר ממש. זה היה הבית האחרון, ממש האחרון, שהיא היתה מצפה מהארי לקנות לעצמו, ובהחלט לא היה דירת רווקים טיפוסית.

האם הוא ניחש מה היא חושבת או שפניה הסגירו אותה, ג'ינה לא ידעה לבטח, אבל כעבור שניה הוא אמר לה, "באמריקה גרתי בבית זכוכית ופלדת אל-חלד מודרני, שהשקיף על האוקיאנוס. אז התחשק לי לעשות שינוי."

"זה ממש נפלא." הוא פתח את דלת המכונית בדברו, וכעת, כשהוא הופיע בצד שלה וסייע לה לצאת, היא שבה ואמרה, "זה ממש נפלא. ממש קוטג' מהאגדות. אני ממש מצפה מזהבה ושלושת הדובים להופיע בכל רגע." היא אהבה את זה. זה היה קליל, מקניט. היתה לה הרגשה רגעית שלא מוצאת חן בעיניו כל כך הפליאה שלה מהבית שהוא בחר לעצמו, למרות הארשת העצלה שלו.

הוא משך בכתפיו. "זה מקום להניח בו את הראש, בשלב הזה. אני לא נוטע פה שורשים בינתיים."

היא צדקה מראש. הוא לא רוצה שהיא תניח שיש איזושהי סכנה שהוא יהפוך בעתיד לאיש משפחה. לא שהיא היתה חושבת משהו כזה. "ובגלל זה הרבית כל כך לנסוע בעבר?" היא אמרה בזהירות כשהם הלכו לכיוון הדלת.

"כנראה."

היא הביטה בו. "אבא שלך מקווה שתיקח לידיך את העסק המשפחתי בבוא היום, נכון?"

"זאת לא היתה מעולם התכנית." הוא פתח את הדלת וזז הצדה כדי לתת לה להיכנס לפניו אל ההול הרבוע. לוחות העץ של הרצפה העתיקה שוחזרו באהבה רבה, צופו בלכה וגוניהם הרכים השתקפו בקירות הזהובים שהיו מקושטים באיזה הדפס או שניים. "אני הסכמתי לבוא הנה ולעזור לאבא שלי במהלך השנתיים הקרובות, בין היתר כדי לעזור לו להתרגל בהדרגה לשחרור המושכות ולסייע לו למכור את החברה בבוא הזמן. אבל זה הכל."

"אני מבינה." היא לא הבינה, אבל זה לא היה העסק שלה בכלל. "אז אתה מתכוון לחזור לאמריקה באיזשהו שלב?"

שוב, הוא משך בכתפיו. "אמריקה, גרמניה, אולי אוסטרליה אפילו. אני לא בטוח. אני השקעתי חלק גדול מהכסף שהרווחתי במהלך השנים האחרונות, שיחקתי בבורסה וכיוצא בזה. אני לא צריך לעבוד ממש, אבל בכל זאת אמשיך עם זה. אני אוהב את האתגרים."

זה היה הכי הרבה שהוא אמר אי-פעם על עצמו, וג'ינה השתוקקה לשמוע עוד, אבל הבעה אטומה עלתה על פניו והיא נמנעה מלשאול עוד שאלות אישיות ושינתה נושא באמרה, "הכל פה נראה כל כך מסודר ונקי מכל גרגר אבק. יש לך מישהי שבאה לנקות בקביעות?"

"את מנסה לרמוז שגברים לא מסוגלים לנקות בכוחות עצמם? זה טיפה סקסיסטי מצדך, את לא חושבת?" הוא גיחך אליה והוביל אותה אל מה שהתגלה כחדר האורחים, ופתח את הדלת אל חדר גדול שנשלט כליל על ידי אח נפלאה מאבן, ועל רצפת העץ שלו היו פזורים שטיחים מעודנים, והספות והכורסאות נראו רכות ומזמינות. "אם כי את צודקת," הוא הודה בלי שמץ של חרטה בקולו. "גברת רותמן מגיעה שלוש פעמים בשבוע, ועושה פה הכל, החל בהחלפת נורה שרופה וכלה בכביסה ובגיהוץ. היא ממש אוצר."

"והיא מכינה לך את הארוחות?" היא שאלה בעת שהוא סימן לה בהינף יד להתיישב.

"כלל וכלל לא. אני טבח מצוין, גם אם אני צריך להעיד על כך בעצמי, ואני מעדיף לאכול מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה לאכול את זה. כוס יין בזמן שאת מחכה?" והוא הוסיף, "לבן או אדום?"

"אדום, בבקשה." היא שלחה הצצה לעבר האח בעת שהוא נעלם, אל המטבח ככל הנראה. שרידי אש מבוערת נראו בתחתית האח, וגזרי עצים רבים נערמו בשטחי האחסון שלצדיה. היא דמיינה לעצמה אותו, יושב פה בערבים, לוגם אולי כוס יין, בעודו בוהה בלהבות המרצדות. ההתכווצות שהיא הרגישה בלבה הורתה לה להשגיח על מחשבותיה שלא ישוטטו להן. והיא לא רצתה לחשוב על הסבירות שאיזושהי בלונדינית עכשווית שרועה לה על השטיח שלפני האח, כשהארי מפנק אותה ועושה כל מה שביכולתו כדי לענג אותה.

"בבקשה, כוס יין אחת."

ג'ינה התנערה מהרהוריה המכאיבים כשהארי הופיע ובידו כוס יין ענקית, מלאה למחצה ביין אדום כהה. היא הביטה בה בחיוך מלא ספק. היה בוודאי איזה חצי בקבוק בכוס הזאת, והיא היתה מתוחה מדי בשביל לאכול מהחטיפים היקרים שהוגשו מוקדם יותר במשרד, או גם בארוחת הצהריים, בעצם.

"זה יקח לי רק כמה דקות. יש פה כל מיני מגזינים" – הוא החווה  בידו  לעבר  אחד  השולחנות  הקטנים  שניצבו  ברחבי החדר – "וגם זיתים ואגוזים. תרגישי כמו בבית."

"תודה." ברגע שהוא שוב עזב, היא ניגשה אל השולחן הקטן וחיסלה במהירות חצי קערה של אגוזים, בהחליטה שבקשר לקלוריות היא כבר תדאג למחרת. הלילה היא צריכה להישאר פיכחת ובמלוא השליטה בכל חושיה. טעות אחת קטנה, מבט לא במקום, והוא עוד יגלה מה היא מרגישה כלפיו. ואז היא תמות. היא פשוט תמות. או תיאלץ להמשיך לחיות בידיעה שהיא בגדה בעצמה. וזה יהיה אפילו נורא יותר.

היא שבה אל כוס היין שלה ולקחה לגימה קטנה בעת שהסתובבה איתה ברחבי החדר. כהה, עשיר ומלא בטעמי פירות עדינים. היין היה ממש מדהים. כמו הארי עצמו. אם כי אותו היא לא טעמה מעולם, לצערה הרב.

היא הביטה בעצמה במראה ענקית ועתיקה שהיתה תלויה מעל לאח. האור הרך גרם לשערה להיראות יותר זהוב מכל דבר אחר, ומוסס את רוב הנמשים שכיסו את עורה הצחור מראש ועד כף רגל, כך שעורה קיבל גוון זהוב של דבש עדין. אבל אפילו האור לא הצליח לעשות דבר כדי לשנות את אפה הקטן והסולד ואת תווי פניה חסרי הייחוד. היא הזעיפה פנים אל השתקפותה ועיניה הכחולות האפילו מרוב כעס. זאת הסיבה שהארי לא ניסה מעולם להתחיל איתה אפילו. היא היתה התגלמותה של הנערה מהבית הסמוך, בעת שבלבה היא התאוותה להיות הפאם-פאטאל; גבהת קומה, דקיקה, אלגנטית – לא בעלת חזה שופע וירכיים מעוגלות. אפילו אמא שלה נאלצה להודות שהיא בעלת "גזרה מעוגלת" – כלומר, במונחים בהם שאר העולם היה אומר את זה – היא בחורה מלאה ועגלגלה.

אחרי שהביטה בעצמה במשך רגע ארוך, היא ניגשה אל החלון והשקיפה אל האדמות שהשתרעו מאחורי הקוטג', תוך שסיימה את כוס היין שלה. היא היתה זקוקה למשהו שיעניק לה טיפה של אומץ שיעזור לה לצלוח את שארית הערב הזה, בהתחשב בכך שהארי בחר לצאת לארוחה עם מישהי שלא נראית רחוק כל כך מהגיבן מנוטרדאם.

"לא תוכלי לראות כל כך הרבה הלילה."

כנראה שהוא התגנב בחזרה לחדר, כי היא לא שמעה אותו כלל בשובו. ג'ינה שמחה שלא נשאר שום יין בכוס שלה, כי עם הקפיצה שהיא קפצה כשהוא הופיע מאחוריה, כל היין הזה היה נשפך על השמלה שלה. הוא נותר לעמוד מאחוריה, כשידיו נחות בקלילות על מותניה, ואמר, "מצד שמאל, מאחורי עץ הערמונים הגדול הזה, יש בריכת שחיה. אבל חשוך מדי בשביל לראות אותה עכשיו. ויש שם גם מגרש טניס. את עוסקת בספורט?"

עוסקת בספורט? היא לא ידעה מה היא עושה כשהוא מחזיק אותה בצורה כזאת. בהצליחה להפעיל את מה שנותר מיכולת המחשבה שלה, היא מלמלה, "אני שוחה קצת." היא לא אמרה שלא שיחקה טניס כבר שנים בגלל שלא משנה איזו חזיית ספורט היא ניסתה לקנות, היא לא הצליחה למנוע את שדיה מלהתנדנד לפניה כמו משוגעים. זה כבר יותר מדי אינפורמציה, בלי ספק.

"תצטרכי לבוא לשחות פה פעם, בקיץ, אם תהיי בסביבה מתישהו."

בשום פנים ואופן! "בטח, זה יהיה נחמד."

"אם את מוכנה, אנחנו יכולים לזוז."

כשהוא הרפה ממנה, היא הרגישה הקלה עצומה וצער נורא בעת ובעונה אחת. וכשהיא הסתובבה להביט בו זה לא עזר בכלל לשיווי המשקל הנפשי שלה. ניכר בבירור שהוא עשה גם מקלחת מהירה, לפני שהחליף בגדים, ושערו השחור היה עדיין לח מעט וקצת פרוע. הוא נראה פתאום שונה מאוד מהאיש המעונב שהיא הכירה משעות העבודה, והצווארון הפתוח של חולצתו השחורה ומכנסיו השחורים רק העצימו את השינוי. בחליפות המחויטות, הכותונות הצחורות והעניבות שהוא לבש למשרד הוא היה נאה בצורה עוצרת נשימה. אבל עכשיו הוא היה מכונת סקס מהלכת, עם מגנטיות חזקה מספיק כדי להסיט את כדור הארץ ממסלולו.

בהחניקה פרץ אהבה כה עז שהיא לא הבינה איך פניה לא הסגירו אותו, ג'ינה הושיטה לו את הכוס הריקה שלה וניגשה אל הספה, עליה נחו תיק היד והז'קט שלה, כשהיא אומרת מעבר לכתפה, "זה מאוד נחמד מצדך, הארי. בדירה שלי לא חיכה לי שום דבר מרגש יותר משעועית מקופסה על טוסט סתמי."

"התענוג כולו שלי."

לא נכון. שלה. אם רק יינתן לה העידוד הקטן ביותר, חשבה ג'ינה לעצמה במרירות. היא מעולם לא התפתתה ללכת עד הסוף, עם אף אחד מהחברים שהיו לה בעבר, והיא כבר התחילה לשאול את עצמה אם משהו לא בסדר אצלה. כניסתו של הארי לחייה שמה סוף לתהיות הללו. היא היתה צריכה רק לחשוב עליו, ומיד היא נעשתה מרוגשת במידה מבישה ממש. אם הוא רק יתעלס איתה ממש אי-פעם…

הוא נטל מידיה את הז'קט שלה, עזר לה ללבוש אותו בחיוך חמים. היא הודתה בלבה לאל על כך שהוא לא היה מסוגל לקרוא את המחשבות שלה, ואחרי שלקחה נשימה עמוקה, היא יצאה מהחדר בהליכה נמרצת.