איגרת לכריסטינה די לורנה

איגרת לכריסטינה דִי לוֹרֵנָה

לפני שנים אחדות גיליתי[1] — כידוע היטב להוד מעלתה הנערצה — פרטים רבים בשמיים שנותרו סמויים מן העין עד לתקופתנו הן בגלל החידוש שבהם והן בגלל כמה מסקנות הנובעות מהם. מסקנות המנוגדות לטיעוני הפילוסופיה של הטבע המקובלים על בתי ספר של פילוסופים, אשר עוררו נגדי מספר לא מבוטל של מורים המלמדים בהם, כאילו אני הצבתי במו ידיי את הגרָמִים האלה בשמיים כדי להעכיר את הטבע והמדעים. הם שכחו ככל הנראה כי בריבוי דברי אמת יש תרומה לקידום המחקר, לפיתוח ולחיזוק תחומי הידע, ולא החלשה או הריסה שלהם, ובה בעת מתברר שהם נצמדו יותר לדעותיהם שלהם מאשר לאמת. ועוד, הם הזדרזו להתייחס בביטול לחידושים האלה ועשו מהם עפר ואפר בעוד בשימוש פשוט בחושיהם ובתנאי שהיו מואילים להתבונן בתשומת לב, היה ביכולתם להיווכח בקיומם. במסגרת זו, הם השתמשו בכל האמצעים האפשריים בפרסמם מאמרים ריקים מתוכן, ומה שחמור יותר, שנזרעו בהם הנמקות שאובות מכתבי הקודש, שאותם הם אינם מיטיבים להבין, ושאותם הם מוציאים מהקשרם. הם לא היו מתדרדרים לטעות זו אילו הכירו עצה מועילה מאוד של אוגוסטינוס הקדוש, שעניינו אמצעי הזהירות המתחייבים לפני שמגיעים למסקנות החלטיות בנושאים מעורפלים, ושניתנים אך בקושי להבנה באמצעות התבונה לבדה. בהתייחסו לטיעון טבעי הנוגע לגַרמֵי השמיים, הוא כותב:

"ברם כעת, כשאנו נוקטים מתינות מתוקף רצינות אדוקה, אל לנו להאמין בחופזה בשום דבר על אודות עניין לא ברור; פן, מתוך דבקות בטעותנו נדחה דבר מה שבמהלך הזמן תאשש האמת [שלמעשה] אינו עומד בסתירה בשום אופן ל[נאמר] בכתבי הקודש — בין בברית הישנה בין בחדשה".[2]

בהמשך חשף הזמן שחלף שכל אחד מדברי האמת הללו, שאני הייתי הראשון שהצביע עליהם, ועם האמת העובדתית, התברר ההבדל בגישה, הקיים בין אלה שבכנות, בלב תם ובלא מרירות או משטמה לא קיבלו את התגליות האלה כאמיתיות ובין אלה שלפקפוקם ולספקותיהם התווספו הלכי נפש מתחלפים ומסולפים. וכך, בדומה למי שמתמצאים בשאלות במדע האסטרונומיה ובפילוסופיה של הטבע, השתכנעו כבר עם הודעתי הראשונה גם מי שעמדתם הזהירה והספקנית לא נבעה אלא מעצם החידוש הבלתי צפוי, או מכך שלא הזדמן להם לחוותו באמצעות החושים, והחלו אט אט לשים קץ להתנגדותם.[3]

לעומת זאת, לאלה שנוסף על אהבתם את טעותם הראשונה יש אינטרס מדומה שאיני יודע מה הוא הגורם להם להיאחז בעמדתם השלילית — לא כל כך כלפי התגליות עצמן אלא כלפי מי שגילה אותן — הללו, שאינם יכולים עוד להכחיש את קיומם של החידושים האלה, עוטפים אותם בשתיקה מתמשכת ומסיטים את הדיון לעבר מחשבות הזויות אחרות, מרירים אף יותר מקודם בגלל הטיעונים שמיתנו והרגיעו את התנגדותם של אחרים, ומנסים להסב לי עוול ולהזיק לי באמצעים אחרים. באמת שלא הייתי מתייחס אליהם בהערכה גדולה יותר מאשר להתנגדויות שגרמו לי תמיד לגחך בהיותי סמוך ובטוח במה שיעלה בסופן, אלמלי נוכחתי לראות שההשמצות והרדיפות החדשות האלה אינן מגבילות את עצמן לעניינים של הבנה תאורטית כזו או אחרת, שמבחינתי אין בהם חשיבות רבה, אלא שהם מרחיקים עד כדי ניסיון להכתים את שמי בכתמים מתועבים שאני מתעב יותר מן המוות. איני יכול אפוא להסתפק בכך שרק מי שמכירים אותי ואת מי שמאשימים אותי יהיו מודעים לאי־צדק שנגרם לי, אלא גם אלה שאינם מכירים אותי יידעו על כך. אלה המאשימים אותי מתמידים בתוכניתם הראשונית, שהיא לנסות בכל האמצעים העולים על הדעת להכניע אותי, אותי ואת כל אשר לי, ביודעם שבמחקריי באסטרונומיה ובפילוסופיה אני טוען שהאופן שבו מאורגנים חלקי היקום, השמש ניצבת ללא נוע במרכז תנועתם של גלגלי השמיים ושכדור הארץ, הסובב סביב צירו, מסתובב סביבה.[4] וגם הגיע לידיעתם שהצלחתי לאשש דעה זו לא רק בדחיית טיעוניהם של תַּלְמַי[5] ושל אריסטו, אלא גם בהעלאת טיעונים רבים אחרים התומכים בדעה המנוגדת לדעתם, מהם כמה הנוגעים בייחוד לתופעות טבע שאולי אי אפשר להתייחס אחרת לסיבותיהן,[6] ועוד טיעונים הקשורים לאסטרונומיה שמהם נובעות התייחסויות רבות שהתגליות השמימיות החדשות מאפשרות לנו לקבוע — תוך דחייה ברורה של שיטתו של תלמי ואישוש ההיפותזה האחרת, והתואמים לה להפליא. נבוכים ומאוכזבים אולי מן העובדה שמעתה מוכרת תְקֵפוּתם ואמינותם של כמה מן הטיעונים שהעליתי ושלא התקבלו באותה עת על דעת הכול, וכתוצאה מכך מיואשים מן האפשרות להגן על עצמם כל עוד יישארו בתחום הפילוסופיה, הם נחושים לנסות ולהגן על מסקנותיהם הכוזבות בחסות גלימתה של דת מזויפת, ובהישענם על סמכותם של כתבי הקודש, שאותם הם מגייסים ללא הבנה יתרה לשירות דחייתם של נימוקים, שאותם הם לא הבינו כלל וכלל ולא נתנו עליהם כלל את דעתם.

וראשית כול, הם ניסו להפיץ בקרב הציבור את הדעה שטיעונים כגון אלה יוצאים נגד כתבי הקודש ומכך נובע שהם דברי מינוּת ועל כן חובה לגנותם. בהמשך, בהסתמכם על כך שהטבע האנושי נוטה להצטרף לפעולות שיש בהן כדי להציק לזולתנו — גם אם הן לא־צודקות ככל שתהיינה — יותר מאשר לכאלה שמהן אפשר להפיק תועלת ראויה — הם לא היו צריכים לטרוח כלל כדי למצוא דַרשָן שממרום הקתדרה שלו ירחיק לכת ויגנה את הטיעונים הללו כדברי מינות,[7] ברוב שחץ ובלא שמץ של חמלה, וללא התחשבות בנזק שייגרם לא רק לדוקטרינה הזאת ולאלה האוחזים בה אלא לכל מדעי המתמטיקה ולכל המתמטיקאים. לפיכך, כשהם מלאי ביטחון גדול ומטפחים לשווא תקווה שהזרע הזה, שהשתרש תחילה ברוחם הלא־כנה יוכל להצמיח ענפים שירקיעו עד השמיים, הם שוקדים עתה על הפצת השמועה שהיא [הדוקטרינה הזאת] עומדת להיות מוכרזת בכל הקדם כדבר כפירה על ידי הסמכות העליונה. וביודעם שהכרזה כזאת לא תפגע רק בשתי המסקנות האלה, אלא תאפשר להזיק ולהביא לגינויָן של שאר התצפיות וההנחות של האסטרונומיה או של הפילוסופיה של הטבע, המתייחסות אליה וקשורות אליה בהכרח — הם מנסים — ככל שהדבר עולה בידיהם וביכולתם וכדי להקל את מלאכתם — להביא לידי כך שיאמינו — לפחות ההדיוטות — שדעה זו חדשה היא וכולה דעתי הפרטית היא. הם מעמידים פנים שאין הם מודעים לכך שהיה זה ניקולאוס קופרניקוס — שלא זו בלבד שהוא קתולי אלא גם כומר וקָנון[8] — הוא הוא יוצרה, או נכון יותר מי שחידש אותה והעניק לה את הגושפנקה של סמכותו. ואולם, קופרניקוס נהנה מהערכה כה גדולה שכאשר הוועידה האֵקוּמֵנית בלָטֵרָאנוֹ[9] תחת האפיפיור לֵאוֹ העשירי ביקשה לערוך רפורמה בלוח השנה הכנסייתי, היה זה הוא [קופרניקוס] שהוזמן לבוא לרומא מפאתי גרמניה כדי להטיל עליו את ביצוע הרפורמה הזאת כיוון שלוח השנה באותה תקופה היה פגום ולכן היא נדרשה. באותה תקופה עדיין לא היו ידועים אורכם המדויק של השנה ושל החודשים הירחיים. ההגמון של קוּלְם,[10] שניהל באותה עת את הפרויקט הזה, הטיל עליו לנסות לרכוש ידע רחב יותר וודאי יותר על אודות אותן תנועות שמימיות, זאת בלא שנתן דעתו לקושי ולמחיר הכרוכים בלימוד שקדני ועיקש. הוא החל אפוא לחקור את התופעות האלה והשקיע בכך מאמצים עצומים וכישרון ראוי לציון; ובכך הוא קידם מאוד את הדיסציפלינות הללו בהגיעו לידע מדויק בנוגע לפרקי הזמן של התנועות השמימיות, ידע כה מדויק שזיכה אותו בתואר "אסטרונום־על". בהמשך, ועל פי התאוריה שלו, לא רק שלוח השנה הותקן והותאם אלא שנוסף על כך נערכו מחדש לוחות הזמנים של התנועות הפלנטריות. לאחר שכינס את התאוריה שלו בשישה ספרים, הוא הביא אותה לידיעת הציבור בכך שהוציאה לאור לבקשתם של הקרדינל של קָפּוּאָה[11] וההגמון של קוּלְם; וכיוון שהיה זה לבקשתו של האפיפיור [לֵאוֹ העשירי] שהוא [קופרניקוס] התחייב לבצע את המשימה הכה מפרכת הזאת, הוא הקדיש את ספרו על התנועות השמימיות ליורשו, פאולוס השלישי. הספר המודפס התקבל על ידי הכנסייה הקדושה, הוא נקרא ונלמד ברחבי העולם כולו בלא שעורר ולו הסתייגות קטנה ביחס לתאוריה שהובעה בו. והנה, עכשיו, בעודנו מגלים עד כמה התאוריה הזאת מבוססת ביותר, בהסתמך על תצפיות ודאיות והוכחות שמתחייבות מהם, לא חסרים אנשים שמבלי שראו את הספר הזה מעולם, גומלים למי שעשה את העבודה הזאת בהאשימם אותו שהוא כופר מוצהר, והם עושים זאת כדי לספק את העוינות המיוחדת שהם פיתחו, ולא בצדק, כלפי מחבר אחר שהקשר היחיד שלו לקופרניקוס הוא שהלה נמנה עם התומכים בתאוריה שלו.

בגלל ההאשמות הכוזבות[12] האלה, שהם מנסים להשליך עליי שלא בצדק, מצאתי לנכון להצדיק את עצמי בפני הציבור שלשיפוטו ולדעותיו בכל הנוגע לשאלות של דת ומוניטין עליי להתייחס בתשומת לב רבה מאוד. אבחן אפוא לפרטי פרטים את הדברים שהם מעלים כדי להצדיק את השנאה ההרסנית המפעימה אותם ביחס לדעה הזאת שהם מצהירים. לא זו בלבד שהיא כוזבת אלא היא אף דבר כפירה. בחסותו של להט דתי מזויף הם מנסים לערב את כתבי הקודש ולהשתמש בהם באורח מסוים כמוציאים לפועל של כוונותיהם השקריות. נוסף על כך, נראה לי שהם מבקשים להרחיב את סמכות כתבי הקודש והאבות הקדושים נגד כוונותיהם עצמם, שלא לומר להשתמש לרעה באוטוריטה זו בכך שהם טוענים שגם מה שמתייחס למסקנות הטבעיות הטהורות שאינן דֶה פִידֶה,[13] יש לנטוש לחלוטין את החושים ואת המסקנות המוצגות אם פסוקים מסוימים בכתבי הקודש מנוסחים באופן שעל פיו נראה שהם מבטאים דעה שונה. אני מקווה להוכיח שדרך הפעולה שלי מעידה במידה רבה יותר מאשר שלהם על להט דתי אדוק כאשר אני מציע לא שספר זה לא יגונה אלא, שהוא לא יגונה כפי שהם מבקשים שיהיה מבלי שיובן, יישקל או לפחות שייקרא בלבד. בעיקר נוגע הדבר למחבר [קופרניקוס] שאינו עוסק אף פעם בדברים המתייחסים לדת ולאמונה, ושאינו משתמש בנימוק כלשהו התלוי באורח כלשהו בסמכותם של כתבי הקודש, שאותם הוא עלול היה לפרש באופן מוטעה. נהפוך הוא, המחבר הזה מתבסס תמיד על טיעונים פיזיקליים הנוגעים לתנועות השמימיות, על הנחות המטופלות בדרך של הוכחות אסטרונומיות וגאומטריות, המבוססות על ניסויים רגישים ועל תצפיות מוקפדות ביותר.[14] אין פירושו של דבר שקופרניקוס לא התחשב בפסוקים מסוימים בכתבי הקודש, אך הוא היטיב להבין שאם תורתו תוכח, לא ייתכן שהיא מנוגדת לכתבי הקודש שהובנו היטב. זו הסיבה שכאשר ההוא פנה לאפיפיור בתום כתב ההקדשה שלו, הוא התבטא כך:

"אם יהיו אולי פרשנים, אשר חרף בורותם בענייני מתמטיקה, בכל זאת מביעים דעתם בנושאים אלה, וכן יהינו לפסול ולגנות את רעיוני זה בגלל קטע כלשהו בכתבי הקודש, שאותו עיוותו לשם מטרתם, כי אז אין הם בעיניי אלא כקליפת השום, עד כי אפילו אבוז לדעתם כאילו נטרפה עליהם. הן לא סוד הוא שלַקְטַנְטִיוּס, אשר במובנים רבים וטובים היה סופר בעל שיעור קומה ברם מתמטיקאי נחות, מדבר על צורת הארץ בילדותיות של ממש כשהוא לועג לאלה אשר לימדו כי לארץ צורת כדור. אשר על כן, אל ייפלא בעיני המלומדים אם אנשים כגון אלה יצחקו אף לנו. אך מתמטיקה נכתבת עבור מתמטיקאים, אשר יראו בעמלי זה (אם סברתי לא מוליכתני שולל) משום תרומה כלשהי, אפילו לכנסייה, אשר במוסרות שלטונה הוד קדושתך אוחז כעת."[15]

לזן זה של אנשים שייכים אלה המתאמצים לשכנע שמן הראוי להרשיע מחבר כזה בלא שכלל יקראו את חיבוריו; וכדי לגרום לקבלתה של הדעה לפיה הרשעה זו לא זו בלבד שהיא חוקית אלא אף ראויה, הם מנצלים את סמכות כתבי הקודש, של תאולוגים קדושים ושל וִיעוּדים.[16] אשר לי, יש לי הערכה עמוקה לרשויות האלה ואני רואה בהם סמכויות עליונות, וכמו שאעריך כחוסר שיקול דעת לרצות לסתור אותם בעוד הם משרתים את תוכניתה ומגמותיה של הכנסייה הקדושה, באותה מידה אני גם סבור שאין זו טעות לומר בקול רם את מה שאתה חושב בליבך, גם כאשר יש מי שישער שפרסום הטקסטים האלה נעשה למען מטרות אישיות ובכוונות שונות לחלוטין מאלה, האדוקות ביותר, של הכנסייה הקדושה. וכך אני מצהיר — ובעשותי זאת אני מאמין שכֵּנות כוונותיי תבוא לידי ביטוי מעצמה — שלא רק שאני מתחייב לתקן מרצוני הטוב את הטעויות שאני עלול לעשות שלא מדעת בחיבור הזה בשאלות הנוגעות ומתייחסות לאמונה, אלא שאני מצהיר במקביל שאינני רוצה בעניינים הללו להתקוטט ולריב עם איש, גם אם מדובר בשאלות הנתונות במחלוקת. בכל זה, איני שואף אלא לדבר אחד: אם בין הנימוקים הכה רחוקים מאמונתי שלי — חוץ מטעויות שאולי אפשר למצוא בהם — היו מרכיבים המאפשרים להציע למישהו אחר מלבדי המלצה לפיה יהיה זה לתועלת הכנסייה הקדושה להתחשב בהתבטאויותיה על דעתו של קופרניקוס — אזי שהנימוקים הללו יובאו בחשבון ושמשקלם יוערך על פי מה שייראה כצודק בעיני הרשויות העליונות,[17] ואם לא, אז שייקרע חיבורי לגזרים ויועלה באש, שהרי איני מתכוון ואיני מתיימר להפיק ממנו כל תועלת שאינה אדוקה וקתולית. יתרה מזאת, הגם ששמעתי במו אוזניי דברים רבים מאלה שאותם אני מציין, אני מסכים לקבל שמי שאמר אותם לא אמר אותם, אם הדבר מסב לו נחת, ומקובל עליי שייתכן שלא היטבתי להבין את הנאמר. תשובותיי אינן מופנות אפוא אליו אלא אל מי שמחזיקים בדעה העומדת לדיון.

כדי לגנות את התאוריה שלפיה כדור הארץ הוא שנע ואילו השמש היא הנייחת, האנשים האלה מעלים את הנימוק הזה: כיוון שבפסוקים רבים בכתבי הקודש אפשר לקרוא שהשמש נעה ואילו כדור הארץ נייח, וכיוון שכתבי הקודש אינם יכולים לשקר או לשגות, מכך נובע בהכרח שמי שמבקש לטעון שהשמש היא הנייחת וכדור הארץ הוא שנע, שוגה באופן חמור וחובה לגנותו.

בנוגע לנימוק זה, נראה לי שיש קודם כול לקבוע שמדובר בנימוק אדוק וחכם מאוד שעל פיו כתבי הקודש אינם יכולים לשקר לעולם בכל פעם שחודרים אל משמעותם האמיתית.[18] משמעות אמיתית שאינני סבור שניתן להכחיש שפעמים רבות היא נסתרת ושונה לגמרי מזו שהיא תוצאה של פירוש פשוטו כמשמעו של מילים.[19] מכך נובע שאם נרצה להסתפק בכל פעם במשמעות הליטרלית העירומה, נוכל — במקרה שיתברר כי פירוש זה שגוי — להצביע לא רק על סתירות וטיעונים שגויים בכתבי הקודש אלא גם על דברי כפירה חמורים ואף על חילול השם. אם כך הדבר, הרי שיש לייחס לאלוהים רגליים, ידיים ועיניים וכן תכונות גופניות ואנושיות, כמו הזעם, החרטה, השנאה, ולעיתים גם שכחת אירועי עבר ואי־ידיעת מה שיארע. אמת היא שטיעונים כגון אלה, המוכתבים על ידי רוח הקודש, אכן הועלו בצורה זו על ידי מחברים קדושים כדי להתאים את עצמם ליכולותיו של המון סר טעם ונבער מדעת, אך עדיין על הפרשנים המלומדים למצות את המשמעות האמיתית לתועלתם של אלה שראויים להיות מובדלים מההמון הפשוט, ויוכלו להצביע על הסיבות הייחודיות שבעטיין הטיעונים האלה נוסחו כפי שנוסחו במונחים המסוימים הללו. מדובר בדוקטרינה כה שחוקה וכה מוגדרת על ידי כל התאולוגים שיהיה מיותר להעיד על כך.

נראה לי שאני מסוגל להקיש באופן הגיוני למדי שבכל פעם שכתבי הקודש מצאו לנכון להביא הנחה מתחום הפילוסופיה של הטבע — והכוונה בעיקר לאלה החבויות והקשות להבנה ביותר — הם לא ליוו אותה באזהרה כזאת, כדי להימנע מלהוסיף בלבול בקרב אותו המון, ובכך לא להעצים את התנגדותו לדוֹגמוֹת המכילות מידה גדולה יותר של מסתורין כיוון שאם נכון — כפי שאומרים וכמו שאפשר להיווכח בבירור — שכתבי הקודש לא נמנעו מלהאפיל הנחות בעלות חשיבות יסודית — והם הרחיקו לכת עד כדי לייחס לאלוהים עצמו תכונות רחוקות ממהותו ואף מנוגדות לה, וזאת כדי להתאים את עצמם ליכולות רגילות — מי ירצה לטעון בוודאות שאותם כתבי קודש, הבזים לכוונה זו, בחרו, בדַבּרם ולוּ באקראי, על כדור הארץ, על המים, על השמש או על כל דבר שנברא להיצמד בקפידה רבה למשמעויות הטהורות והצרות של המילים? וזאת מעל הכול כאשר בנוגע לדברים שנבראו הם אינם נוגעים במטרה הראשונית של הטקסטים הקדושים עצמם, שהיא עבודת האלוהות, גאולת הנפש והעברת אמיתות אחרות, רחוקות מאוד מהתפיסה המשותפת של ההמון.

באומרי זאת, נראה לי שבוויכוחים הנוגעים לתופעות טבע אין צורך להשתמש תחילה בסמכותם של פסוקים מתוך כתבי הקודש, אלא בתצפיות המבוססות על החושים ועל ההוכחות הדרושות. כיוון שכתבי הקודש והטבע גם יחד מקורם הוא בן האלוהים — כתבי הקודש כמי שהוכתבו על ידי רוח הקודש, הטבע כמבצע מסור ונאמן של ציוויי האלוהים; שהרי נוסף על כך, נראה שהיה מתאים שדברים רבים בכתבי הקודש ייאמרו בצורה שונה, הן בחיצוניותם והן במשמעותם העירומה על האמת האבסולוטית, כדי להתאים את עצמם להבנתם הפשוטה של בני האדם; ומכיוון שבמנוגד לכך, הטבע הוא בלתי נשלט ובלתי ניתן לשינוי ואינו מסיג לעולם את גבולות החוקים שהוכתבו לו, כאילו אין ההוא מודאג לחלוטין מכך שסיבותיו החבויות ואופני הפעולה שלו יהיו או לא יהיו נגישים להבנתם של בני האדם; נראה זה הגיוני לסכם שהאֵפֵקטים הטבעיים הבאים לידי ביטוי ברור באמצעות החושים, או שאפשר להסיק אותם מן ההוכחות הדרושות, אין להטיל בהם ספק בשום צורה שהיא, ואף לא לגנותם בשם אותם פסוקים בכתבי הקודש שבאופן מילולי נראים כמנוגדים להם. כל החיוויים הכלולים בכתבי הקודש אינם כפופים לאילוצים כה חמורים המוטלים על האפקטים של הטבע; ואלוהים מתגלה באפקטים של הטבע לא פחות משהוא מופיע במשפטים הקדושים של כתבי הקודש. אולי זה מה שהתכוון טרטוליאנוס[20] להסביר במילים אלה:

"אנו קובעים כי ראשית יש להכיר את האל באמצעות הטבע; אזי יש לשוב ולהכירו באמצעות תורה. באמצעות הטבע, דהיינו מתוך יצירותיו; באמצעות תורה, כלומר מתוך מאמרותיו".[21]