בת מספר ארבע

“קרה לך פעם שרצית לעקור את חייך מעצמך ולהתחיל מחדש? את הזיכרונות, את השפה, את כל מי שאהבת פעם?“

להילה סבן אין עניין במציאות חייה העגומה. היא רוצה את המוות ורואה בו הבטחה לסיום סבלה.

ד”ר ג’ון ריצ’רד בל בורח מאשמה ומרגשות שאין להם מקום בלונדון של שנות השבעים.

קשר השתיקה הכפוי ושכן קרוב מפגישים בין שתי נשמות תועות במנזר סטלה מאריס בחיפה. בערבוביה של שפות, במילות שירה ובמנגינה נחשף מקור הכאב ונסללת הדרך לריפוי.

“להיות כלואה כאן, זה נותן לי ביטחון. מגוחך, אני יודעת. אבל כמו שאני לא יכולה לצאת מכאן, אף אחד לא יכול להיכנס. אתה מבין?”

בת מספר ארבע, מאת הסופרת המוערכת לילי מילת, הוא ספר פרוזה רב־עוצמה על מחיר השתיקה, על המאבק לבחור בחיים בכל יום מחדש, ועל קשרי רעות ואהבה שלא נכנעים למוסכמות.
ספרה הראשון כלת הים ראה אור גם הוא בהוצאת מטאור, זכה להצלחה רבה ואף כיכב ברשימות רבי המכר בארץ.

חורף 1972

ראש השנה הנוצרי

"אתמול הרגתי מישהו. אם תפתח את הארון תמצא את האחות קתרין קשורה וללא רוח חיים, סתם כי התחשק לי." שתקתי ובחנתי את פניו. לא הסרתי את עיניי ממנו כשדיברתי בטון של הכתבה. דיברתי כאילו הכתבתי לו רשימת קניות למכולת של היווני בפינת הרחוב.

לא ניכר כל שינוי בעיניו כשאמרתי את המילה 'הרגתי'. הן עדיין הביעו עניין. עיניים טובות. לוּ הייתי מאמינה, הייתי יכולה להשתכנע שאכפת לו. אבל זה בכלל לא משנה. בפעם הראשונה מאז התעוררתי בחדר הזה, רחוק מהבית, עם הנזירה הפטפטנית שעשתה לי סחרחורת ולא עזבה אותי בשקט, הרגשתי תקווה קטנה. אולי הלב שלי דפק קצת, ולא מפחד. הוא לא הגיב בכלל לסיפור המומצא שלי. ד"ר ג'ון ריצ'רד בל לא מבין מילה ממה שאמרתי.

חייכתי מבפנים וכנראה את זה הוא כן ראה כי קמטים קטנים נראו בצידי עיניו שהתרככו לחיוך תשובה.

"I don't speak English," החלטתי ללכת לקראתו צעד אחד. ימים רבים הוא מנסה לדובב אותי ואני מתעלמת. אני רוצה לדבר. לא, אני זקוקה לזה ממש. אני מרגישה כאילו חלק מהלכלוך יוצא ממני. כמו אז, כשדיברתי עם דוֹסָה בבית החולים. אבל אני לא יכולה לומר את הדברים האלה לאנשים זרים. "דבר Hebrew." נבהלתי. אחרי ששתק כל כך הרבה זמן והקשיב, נדמה היה כי רק אני והד קולי נמצאים בתא הקטן הזה במנזר סטלה מאריס. היה משהו משחרר בכך שלא הבין אותי. אולי ככה כן אוכל לספר לו דברים. דברים אמיתיים. אולי לא את כל הדברים אבל גם קצת יהיה טוב. אני מרגישה כאילו יש סופת טייפון בבטן שלי, איזו לבה שמאיימת לפרוץ, לשטוף ולשרוף אותי. זאת הסיבה שהגעתי לכאן בכלל. לא יכולתי לסבול יותר את מה ששורף בי, את הקולות בראש, בלב, בגוף שלי. בגוף שלי, דיוֹס מִיוֹ, אני לא יכולה לסבול להיות בתוך הגוף הזה. קיוויתי שאוכל לנקז ממנו את חיי, אבל גם במשימה הזאת כשלתי.

עיניי נעצמו. מוזר, לא חשבתי שאוכל לעצום עיניים כשיש מישהו בחדר, ועוד מישהו זר. אבל אני עייפה כל כך. אני אדבר איתו. אני אדבר עם הדוקטור. בעברית. אני אעקור את הזוהמה הזאת שבי. אבל לא הלילה. הגרון שלי צורב. בוער. צרחתי המון. אני לא יודעת איך כל לילה הקולות האלה נמלטים ממני ללא רשות, יוצאים מהחלומות ומעירים את הנזירות המסכנות. כואב לי לבלוע את הרוק שלי. אין לי כוח לפקוח עיניים ולשתות מהמים שהביאו לי. צלילי הגיטרה היו הסימן שדוקטור בל הבין שהשיחה שלנו הסתיימה. צלילי הגיטרה הבטיחו לי זמן שינה ללא סיוטים.

פרק 1

השבוע שלפני

מיסת חצות של חג המולד, 24 בדצמבר 1971

היה משהו שובר לב בהמיה הזאת שנשמעה במעומעם בבית התפילה. עוד מעט ייפתחו השערים לקהל המגיע. מנזר סטלה מאריס היה ידוע בהכנסת האורחים שלו ולא רק נוצרים היו מגיעים לשמוע את תפילת חג המולד.[1] ג'ון זקף את ראשו, ניסה לברר מה הוא שומע ומהיכן. האב פרנסיס עצם את עיניו בכאב, "זאת היא. זאת הסיבה שביקשתי מדודך, הכומר מרטין, את נוכחותך כאן, ד"ר בל."

"מי זאת היא?"

"הילה," עוד אנחה מלווה בצער על פניו של האב פרנסיס.

"אני לא מבין."

"לילות רבים היא מתעוררת בבכי. שום דבר לא מרגיע אותה. האחות קתרין נאלצת לקשור אותה למיטה כדי שלא תזיק לעצמה. זה מראה לא יפה, ד"ר בל. אבל בלי קשר למראה, אני רוצה לעזור לה. אני מחויב לעזור לה."

"אני אבדוק, האב פרנסיס."

"אבקש מהאחות מרי ללוות אותך לשם."

כשידיה ורגליה קשורות נראתה לו במבט ראשון כמו הגרסה הנשית לישו הצלוב. מראה פניה המעונות השלימו את המחזה. כמה סימבולי, בחורה צלובה בערב חג המולד, חשב במרירות. הוא פתח את תיקו והכין את זריקת ההרגעה. האחות קתרין אחזה בזרועה לייצבה והוא הזריק את החומר.

"אני אשאר איתה, האחות קתרין, האחות מרי. אתן יכולות ללכת לתפילה."

יושב על הכיסא לידה, התפנה לבחון אותה. היא לא הפסיקה לנסות ולהילחם בכבלים שקשרו אותה. הוא הבין את המילה 'לא' שאמרה, אבל את שאר מילותיה לא הבין. ג'ון הבין עד מהרה שלא יוכל לשבת בשקט ולחכות שהחומר יתחיל להשפיע. הבכי שלה והתחנונים עינו אותו. הוא ניסה לדבר אליה, אך התגובה שלה רק החמירה אז הוא שתק. כשניסה לאחוז בידה, להרגיע אותה במגע, פקחה את עיניה ומה שראה שם עצר אותו והוא הסיר את ידו, ואף הרחיק את כיסאו מעט אחורה ממיטתה.

".Here comes the sun, little darling"[2] התגובה הייתה קטנה אך מורגשת. לרגע שקט בכיה והוא חשב שהתרופה הרדימה אותה, אבל היא חזרה לבכות. אם כי מעט פחות. הוא המשיך בשיר של הביטלס. משום מה זה הדבר הראשון שעלה בדעתו. הוא רצה להבטיח לה שהשמש תכף תעלה והחיוך יחזור לפניה, בדיוק כמו בשיר. שוב ושוב חזר ושר ברכּות של מנגינת ערש את המילים, עד ששקטה.

~~~

"בימים היא יושבת ליד החלון, מביטה אל הים ושותקת. היא כן אוכלת מעט, אבל לא מסכימה לצאת אל הגן. היא נרדמת די מוקדם אחרי ארוחת הערב ובלילות כמו אלה שראית, אחרי שעות ספורות של שינה מתחיל הבכי."

"מה הרקע שלה? מהיכן היא באה?"

האב פרנסיס שתק רגע לפני שהמשיך. "אחותה הביאה אותה ביום הראשון של מאי. אני מכיר את המשפחה. הצעתי שנטפל בה כאן ושתיהן הסכימו. היא... ניסתה ליטול את חייה."

"זה לא משהו שהייתי חושב שתקבל על עצמך, האב פרנסיס, למה הסכמת לזה?"

"כי אני מכיר את המשפחה."

"זו בדיוק סיבה לא לעשות את זה. אתה תסתבך אם היא תצליח בפעם הבאה. היא צריכה להיות מטופלת בבית חולים מיוחד."

"אתה לא מבין, ד"ר בל. אני לא עושה זאת כטובה למשפחה. אני מכיר את המשפחה ולכן אני עושה את זה."

ג'ון בחן אותו ארוכות. "אני מבין," הנהן לבסוף.

"הם לא יודעים שהיא כאן. אסור שידעו שהיא כאן. היחידה שיודעת זו אחותה שהביאה אותה."

"ניסית לקרוא לאחותה כשזה קורה? אולי היא יודעת על משהו שמרגיע אותה."

"ד"ר בל, אחותה לא יכולה לבוא לכאן. אם תבוא, הם ידעו."

~~~

בערב שאחרי מיסת חג המולד ישב ג'ון במרפאה שהכינו עבורו במנזר. בתקופת נפוליאון שימש המנזר כבית חולים עבור חייליו שחלו בדֶבֶר. אומנם עברו מאה ושבעים שנה מאז, אך לא הייתה בעיה מיוחדת להסב חלק מהמבנה למרפאה. לפני בואו לא היה רופא קבוע, אולם עכשיו האב פרנסיס החליט להשמיש את שירותי המרפאה במלואם ותפקידו של ג'ון יהיה לטפל באחיות ובכמרים שבמנזרים המפוזרים ברחבי חיפה.

כשנשמעה המייתה של הילה התמתחה האחות קתרין וקמה על רגליה, אולם ג'ון עצר אותה. "אני אגש אליה. אני רוצה לנסות כמה דברים לפני שניאלץ לקשור אותה שוב למיטה."

"אתה בטוח, ד"ר בל? יש לה הרבה כוח במצב הזה, לא פשוט להשתלט עליה גם ככה."

"אנסה. אם יהיה צורך, אקרא לך."

הילה ישבה על המיטה, נשימותיה כבדות, פניה שטופות דמעות ועיניה עצומות. ג'ון הצליח להבין את המילים 'לא' ו'מאמא', אבל היא לא ממש דיברה, היא נהמה בכאב הברות לא ברורות. הוא תהה מה, לעזאזל, קרה במשפחה הזאת, אבל מהר מאוד הפסיק לחשוב על זה וניסה את מה שקיווה שיעזור. הוא התיישב במרחק ממנה, כמו בלילה הקודם, והחל לשיר את אותו שיר של הביטלס. בהתחלה שתקה, שוב בכתה, שוב שתקה. במשך יותר משעה לא ויתר עד שצנחה חזרה על גבה והמשיכה לישון. ג'ון חייך בהקלה וחזר למרפאה. הוא כמעט סיים לסדר את תיקו לפני שיחזור לכנסיית גריגוריוס, מקום מגוריו בתקופת שהייתו בחיפה, כשנשמע שוב קולה. הפעם קשה יותר. הוא רץ אל חדרה ומצא שם את האחיות קתרין ומרי קושרות אותה למיטתה.

‫‫"זריקה, ד"ר בל?"

‫‫"עדיין לא, האחות קתרין. חכי כאן איתה, אני כבר חוזר." הוא לקח את הגיטרה שלו שהייתה מונחת בפינת המרפאה וחזר לחדרה של הילה.

"ד"ר בל?"

"זה בסדר, האחות קתרין. לא ראית אף פעם גיטרה?" חייך אליה. "אני אשאר כאן הלילה, את יכולה ללכת לישון." נראה היה שיש לאחות קתרין מה לומר אולם היא בחרה לשתוק, הנהנה בהיסוס ויצאה.

צלילי הגיטרה פעלו מהר יותר מקולו בלבד. הוא ניגן כמה שירים והילה נרגעה וחזרה לישון. הפעם נשאר לידה והמשיך לנגן עוד שעה ארוכה אחרי שנרדמה. גם אחרי כן לא העז להשאירה לבדה. הוא התיר את כבליה והשתדל לא לגעת בעורה כדי לא להחרידה, נשבע לעצמו שזאת הפעם האחרונה שיקשרו אותה למיטה. הוא לא מוכן לזה יותר. מחר ידבר עם האחות קתרין. והלילה? הלילה יישאר לצידה. אם תתעורר יהיה מוכן לפני שהמצב יצא משליטה.

הוא הביט בה בדריכות. פניה כמעט שלוות בשנתה. בכל מצב אחר זה היה מאוד לא ראוי להתבונן בבחורה ישנה כשהם לבדם בחדר, אולם הוא היה הרופא שלה וזו הייתה חובתו. אז למה הרגיש לא בסדר? הוא קם בשקט ופתח את דלת חדרה, שסגרה אחריה האחות קתרין כשיצאה. עתה הוקל לו ושוב עיניו נדדו לבחון אותה. מעולם לא ראה צבע שיער כה שחור. ריסים ארוכים ליטפו את לחייה והיא נראתה כמו "dark angel", מלמל בשקט. הוא ראה את פניה מתחילות להתעוות בכאב ומייד החל לפרוט על המיתרים, והיא כמו נוהה אחרי הֶמְלין, שהחליף את החליל בגיטרה אקוסטית, רגעה ושקטה. ג'ון לא עצם עין בלילה הזה.

דוֹסָה – יפית

1 באפריל 1971, בית החולים רמב"ם

רגשות שונים ומשונים שטפו את יפית. מה קרה לאחותה? מדוע רצתה לשים קץ לחייה? היא חיבקה את אימה וניסתה להרגיעה. ומה אם לא הייתה מספיקה לעצור אותה? מה אם לא תהיה שם בפעם הבאה?

‫‫"המשפחה של הילה סבן?" שאל הרופא שנכנס לחדר ההמתנה.

יפית נעמדה, והופתעה מאימה שדחפה אותה לשבת חזרה ופנתה לרופא, "אני אדבר איתך, אני אימא שלה." איך פתאום אימא שלה, שלפני רגע הייתה שבורה לחלוטין, עברה לענייניות הזאת?

‫‫"אף אחד לא מדבר כאן לבד. אני אחותה הגדולה ואני רוצה לשמוע כל מה שיש לך לומר." נראה היה שהוקל לרופא. משהו מוזר מאוד קורה כאן.

"הילה קיבלה שתי מנות דם ומלבד צלקת היא תהיה בסדר," החל הרופא לומר כשהתיישבו במשרד הקטן שלו בבית החולים רמב"ם. "לפחות מבחינת החתך אני מתכוון."

"ומאילו בחינות לא, דוקטור? אתה יודע לומר מה יש לאחותי? למה היא מנסה ל... לשים קץ לחייה? האם זה איזשהו דיכאון של גיל ההתבגרות?"

הרופא הביט בה ובאימה חליפות, נראה כמתלבט בתשובתו. פתאום היה ברור ליפית שאימא שלה יודעת משהו שהיא לא.

‫‫"מה קורה כאן, מאמא? מה את יודעת?" לפתע הבחינה שאימה שלה החווירה כמו הקירות שסיידו בבית שלהם לפני פסח.

[1] מנזר סטלה מאריס הוא מנזר גברים כרמליתי. לשם החירות הספרותית נכתב אחרת.

[2] מתוך"Here comes the sun" , ג'ורג' האריסון, 1969.