כלת הים

בבוקר קלעה אחותה את מחלפותיה הארוכות בצמה סביב ראשה והותירה כמה קווצות שיער שנפלו בחינניות על צווארה.

 היא רוצה לחלום. על שכבת האורז השרופה שאימא תשמור עבורה, על הקולנוע שאבא ייקח אותה אליו, על סיום לימודיה בבית הספר בסוריה ועל האהבה הגדולה שמחכה לה.

וכשהיא רוצה לחלום, היא קוראת.

הוא לא רוצה לחשוב. לא על הלפת שאימא הייתה מכינה, לא על סיפורי התורה שאבא היה מספר בעיראק לילדי הבית המשותף, לא על טעם הדגים של נהר החידקל ולא על העוּד שנשאר מאחור.

וכשהוא לא רוצה לחשוב, הוא סופר.

המציאות הארצישראלית של שנות השישים, קיבוץ הגלויות שבה, העליות הגדולות, חיי המעברות והערים, אפשרה חיבורים בין־תרבותיים שלא תמיד זכו לתמיכת המשפחות.

אהרון ונורית נלחמים על זכותם לבחור אחרת.

“אני חייב,” הוא החל לומר בקול צרוד, “אני חייב כבר לדעת לאיזה אורך השיער הזה שלך מגיע.”

כלת הים הוא ספר הפרוזה הראשון של לילי מילת. יצירה ספרותית בהשראת סיפורים אמיתיים אשר לוקחת את הקורא למסע בין שתי תרבויות, בין ריחות ובין טעמים שחוברים לאהבה בארץ ישראל. מילת נחשבת לאייקון כתיבה, פרסמה ברשת סיפורים קצרים בעברית ובאנגלית ואף זכתה בתחרויות בארץ ובלונדון.

פתח דבר
בגדד, חלבּ, קמישלי, אדנֶה.
ישראל. 
אלפי שנים חלמו על ישראל. אלפי שנים גילפו אותה בעץ, פיסלו אותה בחֵמר, קעקעו אותה בנשמתם והיא בכלל לא ידעה שהיא כזאת. 
גם בה מתהלכים על האדמה, גם בה נקברים תחתיה, גם בה טובעים במצולות. 
ולמרות הכול, אני חושב שמרגע לידתי לא הייתי נרגש כך. 
שני חלקים שלי, פיסות ממני, עומדים להיפגש ואין דבר שיוכל לעצור את מה שעומד להתרחש כאן. אני לא יודע היכן אני רוצה להיות יותר, אצלו או אצלה. 
מזל שאני לא חייב להחליט, אני יכול להיות עם שניהם. 

חלק ראשון
עיראק
1941, בגדד, עיראק, בית הדפוס של יעקב הקמצן
"שוּקוּר! שוּקוּוור!" שמעתי את קולו של מְרַאד מגיע מהשער בדיוק כשהתמר ששוּקוּר צלף פגש בעכוזו המורם של חסן השומר. את התפילה הרגילה, "אין אלוהים מלבד אלוהים ומוחמד הוא שליחו" סיים חסן בקללה, "חַראבּ מוחמד," בעודו משפשף את מקום הפגיעה. שוקור הזדרז להחליק מעץ התמר שבחצר לפני שחסן יסתובב ויגלה אותו. הוא ומראד רצו פנימה אל בית הדפוס ולא עצרו עד שעלו לקומה השנייה ולתוך החדר שבו עבדו בקיפול דפי הספרים. הם סגרו את הדלת מאחוריהם ונפלו על הרצפה צוחקים. מראד נופף בנייר המקומט שבידו וניסה לשווא לומר משהו, צחוקו תפס את מקום הדיבור. כשאסף מספיק אוויר אמר לבסוף, "השגתי את זה."
שוקור התיישב וחיוך רחב התפשט על פניו. הוא קם, הושיט יד למראד וסייע לו לקום. יחד עמדו על שרפרפים מעל שולחן העבודה הגבוה למידותיהם. הם החליקו בידיהם הקטנות את הקמטוטים שעל הדף ושוקור הנהן בהתרגשות בעודו בוחן את הכתוב. "כל הכבוד, מראד! זה השיר. יש לנו את השיר." את המילים האחרונות אמר בשקט, כמעט בלחישה, ובמקום להקריא הוא השתתק, חשב על יוסף ועל שירים אחרים. מְרַאד האיץ בו, ביודעו על מה הוא חושב, "יאללה, בן דודי, תקריא לנו לפני שיעקב יבוא לנכות לנו שעת עבודה מהמשכורת." הזכרת שמו של יעקב והמרפק של בן דודו בבטנו החזירו את שוקור ממחשבותיו והוא החל להקריא:
"איזו עין מעיניי קלטה בין התעלות את כלת־הים, חלומי שהוגשם.
תהלוכת המסכות וחג הקרנבל, ושטה הגונדולה באמצע התעלה,
כשפגשה בה עיני לראשונה, אז ידעתי אהבה ממבט ראשון."1
כשהגיע שוב לפזמון הם שרו יחד, מחייכים זה לזה, עד שנפתחה דלת החדר, הביאה איתה את יעקב ואת סוף ההפסקה. הם חזרו לעבודתם, חזרו לקפל את הדפים המודפסים שהיו מונחים בערמות על השולחן הגדול ויצרו מהם ספרים. בעודם מזמזמים את השיר, מבטו של שוּקוּר הצטעף בחלום על מקומות רחוקים.
1 מתוך השיר אִל־גִנְדוּל, הגונדולה, מאת עלי מוחמד טַאהַא; לחן עבד אל־והאב. בתרגום המחברת ואהרון עובד. [וכן כל שאר התרגומים בספר, אלא אם צוין אחרת].

פרק א
1933, בגדד
התעוררתי לקול צרחות. צרחות קטנות ובכל זאת היו אלה צרחות, צליליו הראשונים של תינוק באוויר העולם. "ברוך אתה ה', בורא פרי הגפן," בירך אבא, גלגל את היין בלשונו ובחלל פיו באיטיות לפני שנתן לו להחליק במורד גרונו. הוא נעצר ונתן לעונג לאלחש את תאי גופו. זהו זה, חשב בליבו, הנה הגיע לטעם היין המושלם. הוא מלמל תפילת הודיה. כך ידע את שמו של בן זקוניו. קרא אותו שוּקוּר. משמע – תודה.
כשאבא הביט בשוקור בפעם הראשונה ליבו הלם. חולצתו נרעדה בקצב פעימותיו. בנו הקטן פקח את עיניו הרכות והן תרו בעניין באופק הקצר שיכול לראות רך נולד. הן עצרו את חיפושן כשמצאו את עיניו של אבא. חבל בלתי נראה נקשר בין אישוניהם והוא יהיה לשפתם. אבא אמר באותו מבט לשוקור כל מה שלעולם לא יחצה את שפתיו ושוקור כמו ענה לו ללא מילים, אני מבין, אבא. אני יודע. מאז, כל אימת שהיה אבא בבית, רצה שבנו יהיה לצידו. כאשר קרא בתורה היה מקריא בקול ומתבל את סיפורי בראשית, שקמו לחיים ממילות הקודש הקצרות לדברי חולין מומחזים. הוא היה מורה לתנ"ך והדרך שבה סיפר את סיפורי התורה למאות תלמידיו לאורך השנים, הקנתה לו מעמד של מורה אהוב. בזמן שסיפר לשוקור, מתאספים היו ילדי הבית המשותף ואף המבוגרים סביבם. אני אהבתי סיפור אחד במיוחד והייתי מחכה שיספר אותו.
"שרה..." היה מתחיל ומרעים ואימא, בכל פעם מחדש, הייתה מופיעה בחצר, "מה קרה, אבו יוסף?" הייתה שואלת וכולנו כבר היינו צוחקים עוד לפני שהמשיך ואמר, "...אימנו! הייתה כבר אישה זקנה מאוד." אימא הייתה מנענעת בראשה בחוסר סבלנות אך בקושי רב הייתה מסתירה חיוך קטן. "ילדים לא היו לה ולאברהם אבינו והיא הייתה עצובה מאוד. יום אחד הגיעו שלושה מלאכים מחופשים לעוברי אורח. אברהם מיהר לשרה וביקש שתכין את המאכל המיוחד שלה, כִּיבֶּה סלק," היה אבא מרים את קולו שיגיע לאוזניה של אימא. בכל פעם שסיפר את הסיפור הזה, היה משנה את שם המאכל כרמז לאימא מה להכין באותו יום. "שרה הכינה את הכִּיבּה סלק הכי טעים שאי פעם בישלה. המלאכים ליקקו את האצבעות וכמעט שכחו את הסיבה לבואם. אולם, כשהודו לה ראו את האור החסר בעיניה ומייד נזכרו. הם אמרו לה ולאברהם שבעוד שנה ייוולד להם בן. שרה התבוננה בהם בתימהון ואז ניסתה להסוות את חיוכה, בדיוק כמו שאימא שלכם עושה," חייך אבא. "למה תצחק שרה? שאלו המלאכים את אברהם. 'היִפלא מה' דבר?'2 כעבור שנה נולד יצחק. הם קראו לו כך על שום צחוקה של שרה, ובאותו יום צחק כל העולם. זועפים חייכו, נרפאו וצחקו חולים, אפילו שוקור צחק," אמר אבא והחל מדגדג את בנו עד שצחוקו המתגלגל מילא את החצר.
~
בזמן שלא לימד בבית הספר עסק אבא בייצור יין. היין של אבו יוסף היה ידוע בטיבו ואת תוצריו היו קונים עוד לפני שסיים להכינו. כאשר עמל על ייצור היין היה מסביר לשוקור את כל התהליכים, מלמד אותו על החמיצות הרצויה אל מול המתיקות המותאמת ליין של שבת. "אתה רואה את האבקה הלבנה על העינב," שאל, העינב האדום מונח בכף ידו, והחל מגרד את השכבה הלבנה, "אלו שמרי היין, הם אלו שיהפכו את הסוכר של היין לאלכוהול בסופו של התהליך," שוקור שתק והקשיב, עיניו לא זזו מכף ידו של אבא שהמשיך להסביר ולהדגים. הוא מעך את קליפת העינב באצבעותיו. "רואה איך העינב מתבקע ויוצא מיץ? המיץ פוגש את השמרים, את האבקה הלבנה הזאת על הקליפה ואז יש תסיסה," שוקור הושיט אצבע קטנה לגעת במיץ ואז שם את האצבע בפה. אבא צחק וליטף את ראשו.
שוקור לא דיבר. למעשה נדרש לו זמן עד שהחל לדבר. רק אני ידעתי שהוא יודע את המילים אבל לא רוצה לדבר אותן. הוא אהב להקשיב. להקשיב לאבא ולעקוב אחרי יוסף, אחינו הבכור, לכל מקום שהלך. לא משנה כמה ניסתה אימא לשדל אותו לדבר – היא לא הצליחה. היא דאגה אבל אבא אמר לה שכשיהיה לשוקור משהו חשוב לומר, הוא ידבר. כך היה יום אחד בשעת הצהריים. הוא ישב על ברכיו של אבא שהקריא לו בתורה ואמר לפתע, "סֵ־פפ." אבא הפסיק להקריא והביט בדלת החצר שנפתחה. יוסף חזר מבית הספר. שוקור הביט בו ואמר שוב, "סֵ־פפ." אימא יצאה מהמטבח מתנשפת, הביטה בבניה, נישקה את ידה, עצמה את עיניה והניחה את ידה עליהם. תמיד עשתה את זה כשמשהו חשוב קרה.
יוסף עודד את אחיו הקטן ולקח אותו איתו לראות איך הוא דורך ענבים במרתף עם בן השכנים. אולם שוקור לא הסתפק בצפייה וטיפס אחריהם. הם צחקו וניסו לקפוץ גבוה יותר בכל פעם, המיץ הנדרך תחתם ניתז על פניו של שוקור. מחאותיה של אימא שהתאוננה על כך שבגדיו הוכתמו בעסיס הענבים נשמעו מדלת הכניסה למרתף אך בראותה את האושר על פניו נכנעה והתפשרה שלפחות יפשטו את בגדיו לפני כן. כשסיימו היה יוסף מרים אותו לחצר ישר לתוך גיגית מים. צחוקם סחף אחריו אף את חמורות הסבר מבין השכנות.
הצחוק שלי היה עצוב. לא יכולתי שלא לחשוב על כך ששוקור בן השנתיים לא יזכור דבר מיום זה. אם הייתי יכול לשמור עבורו את הזיכרון ולתתו לו בעוד כמה שנים, הייתי עושה זאת.
2 כוונתו היא שדבר לא נסתר מעיני ה' (בראשית יח יד). [הערת המחברת].