האלמנה היפה

פרק 1

סטיל לנדרי עמד לאבד את סבלנותו. הוא היה אדם שלא הייתה לו סבלנות לטיפשים, ושבילה את מרבית הבוקר בתיקון בלגן לא נעים. מאז שעסק הנדל"ן שלו התפתח לעסק של מאות מיליוני לירות שטרלינג עם שלוחות בתריסר ערים גדולות בבריטניה, הוא נאלץ להישען על צוות העובדים שהעסיק במשרדים השונים הפזורים במדינה. הוא לא יכול להיות בכל מקום בו זמנית – ולא משנה כמה היה רוצה להיות מסוגל לכך. ואחד המנהלים אכזב אותו נורא, התעלם מהתחייבויות חוזיות ופגע במוניטין של הפירמה לנדרי. הבוקר היה תרגיל בבקרת נזקים ואף על פי שהדברים הוסדרו עכשיו, הם הותירו בפיו טעם מגעיל. נוספה לכך העובדה שהוא לא ישן טוב בלילה הקודם – גיסו התקשר לפני שעה והודיע שאחותו של סטיל בבית החולים ויש חשש שהיא תפיל את עוברה, והמזכירה היעילה מאוד והאמינה שלו התפטרה בגלל שבעלה עובר לארצות הברית – וסך הכול הוא יום שני "מושלם".
הוא נעץ מבט זועף בכריכי הסלמון המעושן שהמזכירה שלו הזמינה לארוחת הצהריים שלו והתקשר לבית החולים בפעם שנייה מזה עשרים דקות. התשובה הייתה עדיין זהה: גברת ווד היא במצב טוב ככל האפשר, ובז'רגון רפואי המשמעות כנראה שהיא סובלת מייסורי תופת.
מיד אחרי שג'ף, גיסו, צלצל, סטיל יצר קשר עם בית החולים וארגן חדר פרטי ואת שירותיו של רופא בכיר. עכשיו הוא החליט שהוא ישים בצד את שאר העסקים ויחצה את לונדון בדרכו אל בית החולים, כדי לוודא אישית שאנני זוכה לטיפול הטוב ביותר שיש. ג'ף היה בחור נפלא ומסור לאנני, אבל היה אקדמאי טיפוסי שהיה כל כך שקוע בעבודתו כאסטרונום, בחקר של תקשורת לוויינית ובעבודה של סוכנות חלל בחברת תעופה חשובה, עד שבקושי ראה את מה שהיה מול עיניו, כאן על כדור הארץ.
אחרי שההחלטה נפלה, הוא בדק את היומן שלו. הכול יוכל לחכות. ואז הוא קימט את מצחו. הייתה האישה שהוא אמור לראיין בסוף היום לתפקיד מעצבת פנים, זו שג'יימס המליץ עליה אישית. מה היה שמה? אוה, כן. טוני ג'ורג'. הוא הציץ ברולקס המוזהב שעל פרק ידו. השעה התקרבה לשלוש והגברת ג'ורג' אמורה להגיע בחמש וחצי.
סטיל הניע את הכתפיים כדי לשחרר את השרירים התפוסים ולהקל את המתח בצווארו. בית החולים היה במרחק קטנטן מהדירה שלו; הוא לא רצה במיוחד להיאלץ להלחם שוב בעומסי התנועה בדרך למשרד, רק כדי לעשות שוב את המסע בכיוון השני ברגע שהראיון יסתיים. הוא לחץ על כפתור האינטרקום שעל שולחנו ואמר, "ג'וי, הראיון הזה עם טוני ג'ורג'. תבדקי אם את מצליחה ליצור איתה קשר ולסדר שתגיע לדירה שלי במקום הנה. אני אצא מבית החולים בסביבות הזמן שקבענו. תעשי את זה עכשיו, בבקשה."
פחות משתי דקות מאוחר יותר המזכירה שלו הקישה על הדלת ושרבבה פנימה את ראשה הבלונדיני. "הכול סודר," היא אמרה נמרצות. "אם כי הזכרתי שאתה תהיה בביקור חולים אצל אחותך בבית החולים קרוב לדירתך כשהיא נשמעה מעט… חשדנית לגבי שינוי המקום. אחר כך היא הייתה בסדר."
הוא בחן את ג'וי בעיניים משועשעות. הוא לא חשב שגברת ג'ורג' הזו עלולה לחשוב שהיו לו מניעים נסתרים; אבל אולי היה צריך לצפות זאת. הוא אסף את מקטורן החליפה שלו מגב הכיסא, וקם על רגליו. "תודה," הוא אמר קצרות. "אה, ותמסרי לסטיוארט מזל טוב על ההעלאה."
"כך אעשה." ג'וי התבוננה בו באהדה. היא ידעה שסטיל היה קשור מאוד לאחותו ושהחדשות טלטלו אותו קשות, אף על פי שכתמיד הפנים הקשות והנאות לא חשפו רגשות. היא עבדה עבורו במשך ארבע שנים ולא זו בלבד שהיה הבוס הנדיב ביותר שהיה לה אי פעם, הוא גם הבוס הכי מושך. אם לא הייתה מאוהבת בבעלה, היא הייתה עלולה להתאהב בו קשות, היא חשבה – בפעם האלף לפחות. אולי היא הייתה קצת מאוהבת בו, אבל הוא תמיד היה כל כך ענייני והוגן בכל מגעיו איתה עד שהיה קל להסתיר זאת.
בחוץ האוויר החמים של חודש יוני נשא איתו אבק עירוני ופיח, אבל ברגע שהיה במכונית האסטון מרטין השחורה שלו, סטיל נרגע מעט. הוא אהב לנהוג והמכונית הייתה חלום, מיזוג האוויר והמותרות המעודכנים גרמו לחוויה להיות נעימה אפילו בפקקי התנועה הגרועים ביותר של לונדון. הוא נהג אוטומטית, מחשבותיו עסוקות באנני. היא וג'ף ניסו להרות מזה זמן רב, מאז שהתחתנו, בעצם, לפני שלוש שנים. אנני, בת העשרים ושש, הייתה צעירה ממנו בשתים עשרה שנה ולמעשה הוא זה שגידל אותה אחרי שהוריהם נהרגו בתאונת מכונית כשאנני הייתה בת שש. הוא עמד לעזוב את הבית ולצאת ללמוד באוניברסיטה אבל במקום זה הוא מצא עבודה, וההכנסה הזו ביחד עם חציו בחסכונות שהוריו השאירו בבנק, הביאו לכך שהצליח להמשיך לשלם את השכירות על הבניין עם שלושת חדרי השינה שהיה ביתם. אנני איבדה את הוריהם, הוא לא רצה שתצטרך לאבד גם את הסביבה המוכרת ואת הביטחון שהעניק לה הבית שבו התגוררה כל חייה. החלק של אנני ברכוש הוחזק עבורה בקרן נאמנות עד שהגיעה לגיל שמונה עשרה ואז היווה ירושה נחמדה עבורה.
הם הסתדרו. מחשבותיו נדדו אל שנות ילדותה של אנני. סביהם מצד אביהם כבר מתו, אבל האם והאב של אמם באו לעזרתם ושמרו על אנני בכל יום אחרי בית הספר ועד שבא לאסוף אותה מהם. שכנים וחברים התנהגו אליהם בנדיבות. ועכשיו, אנני הייתה אישה צעירה, יפה ומיושבת והוא היה במקום טוב בחייו. עצמאי, אוטונומי, לא חייב לאף אחד תשובות ואיש לא נשען עליו.
לא שהוא נטר טינה לצורך לדאוג לאנני. מוחו התמודד עם הנושא מיד, כאילו מישהו העלה את הרעיון בפניו. הוא עשה את זה בגלל שזה מה שרצה לעשות. פשוט לגמרי. אבל השנים הארוכות עד שהיא וג'ף נפגשו כשהייתה בת עשרים ואחת לימדו אותו משהו. הוא לא רצה להיות אחראי שוב לאדם נוסף. הוא רצה חיים חופשיים מקשרים ומחויבויות רגשיות. חיים שבהם יוכל להסתלק מידית. ללא הסכמים מורכבים. בלי הסברים. בלי… להיות חייב מענה. הוא ריצה את התקופה שלו עם כל זה – מגיל שמונה עשרה ועד שלושים ושלוש. חמש עשרה שנה. ועכשיו הוא התענג על חירותו, ניזון ממנה.
היו לו חברות מאז שהגיע לבגרות מינית: עם חלקן היו לו קשרים ארוכי טווח, אבל רוב הקשרים שלו הסתיימו אחרי חודשיים, בגלל – הוא חייב להודות – הנחישות שלו להישאר במצב רווקות מאז מות הוריו. עכשיו הוא יצא עם נשות קריירה מתוחכמות שחששו ממחויבות ומקשרים נצחיים בדיוק כמוהו. זה עבד – בדרך כלל. האישה האחרונה בחייו, עורכת דין, אינטליגנטית, עצמאית מאוד – או שכך לפחות הוא חשב – החליטה פתאום שהיא רוצה לעבור לגור איתו.
ברברה עלתה בעיני רוחו, חושנית ולוהטת – מסוג עורכות הדין שיכלו לגרום למתנגדים לה להודות בכל דבר באמצעות מבט אחד מעיניה החתוליות. הפרידה שלהם לא הייתה הרמונית. זה היה לפני שבועיים, ואף על פי שהוא התגעגע לגופה המפתה והפרובוקטיבי במיטתו לא היה לו כל ספק שעשה את הדבר הנכון בזה שסיים את הקשר.
ידו נגעה לרגע בצווארו כשנזכר בסטירה שסטרה לו. זה כמעט סדק את העצמות בצווארו כשראשו נזרק לאחור מכוח הסטירה, וזה מצדה של אישה שכשהכירו התעקשה על כך שהמילה לנצח היא מילה גסה.
נשים… פיו התקיף והחושני התהדק לרגע. הן היו זן אחר. לא שהוא ויתר עליהן; איזה גבר חם דם יכול? ובתשע פעמים מתוך עשר זה היה בסדר. כשהגיע סופה של מערכת יחסים לא היו דמעות, לא היו סצנות, לא האשמות. הוא היה עדיין מיודד עם מרבית האקסיות שלו; זה בוודאי מעיד על משהו.
זה לא כאילו שאי פעם לא היה איתן כן לגמרי. היה לו כלל להיות ברור אשר לכוונותיו כבר מהפגישה הראשונה. בלי הבטחות, בלי גן של ורדים, רק שני בני אדם בריאים שחולקים את חייהם ואת מיטתם למשך תקופה. פשוט וישיר. בדיוק כמו שהוא אוהב.
התנועה הייתה סיוט. לקח לו כמעט שעה להגיע לבית החולים. כשנכנס אל מגרש החניה הוא גילה שלבו פועם בחרדה ובטנו מתהפכת מהפחד של מה שימצא בפנים. זו הייתה הוכחה נוספת – אם היה זקוק לכזו – שהוא לא רצה לתת חלק מלבו לאף אדם אחר חוץ מאנני.
סטיל זקף את כתפיו, שלף את הזר העצום של השושנים הצהובות והפרזיות הלבנות שקנה בדרך ויצא מהמכונית.
ידיה רעדו, לא משהו שאמור לעורר ביטחון אצל מעסיק פוטנציאלי. וממה שידעה על סטיל לנדרי הוא יצפה לגישה קרירה, רגועה ומקצועית לגמרי.
טוני הפעילה את כוח רצונה על מנת לעצור את הרעידות וניסתה לנשום ולנשוף עמוק. היא קראה באיזה מקום שזה משפיע על העצבים.
זה לא פעל. כל שזה עשה זה לגרום לה להרגיש מעט מסוחררת ועכשיו הפניקה שלה התעצמה עשרת מונים. מה אם היא תתעלף לרגליו של סטיל לנדרי?
טוני התרוממה מקצה הספה שעליה ישבה, חצתה את החדר אל "חלון המפרץ" הגדול והסתכלה החוצה אל הרחוב הלונדוני העמוס שלוש קומות מתחתיה. החלונות בעלי הבידוד הכפול היו באיכות מצוינת כך שרעש התנועה צומצם לרחש קל שבקלים, ואף על פי שהמדרכות היו מלאות אנשים, שום רעש לא חדר אל סביבת המותרות שבה נמצאה.
היא הסתובבה וסקרה את החדר הנפלא. עוזרת הבית של סטיל לנדרי – כפי שהאישה הקטנה והאנרגטית שפתחה לה את הדלת הציגה את עצמה – הכניסה אותה פנימה כשהגיעה אל הדירה המרשימה בקנסינגטון לפני עשר דקות. הסלון בצבעי הקרם והאפור הבהיר היה כולו ספות עור רכות, שולחנות זכוכית ועץ מייפל בהיר. כמה אגרטלים עם פרחים טריים בישמו את האוויר ואח יפהפה עשוי שיש, היווה את נקודת המוקד של החדר, והוקף משני צידיו בנישות עם מדפי ספרים מזכוכית שנמשכו מהרצפה ועד לתקרה.
מפואר, מדהים וברור שתוכנן על מנת להרשים כל מבקר, אבל מעט… קר לטעמה, טוני החליטה. נדמה היה שלאדם שהתגורר כאן לא הייתה כל כוונה להסגיר משהו על עצמו. דבר שהתאים מאוד למעט שידעה על סטיל לנדרי.
לא היה לה זמן לחשוב הלאה. הדלת נפתחה וגבר גבוה וכהה שיער צעד אל החדר. "אני מצטער שגרמתי לך לחכות. שיחת טלפון דחופה שהייתי חייב לענות לה. סטיל לנדרי ואת בוודאי טוני ג'ורג'? שבי בבקשה. מאגי תגיש לנו קפה בעוד רגע או שניים," הוא הוסיף, ולחץ את ידה.
טוני שמחה לשקוע אל תוך אחת הספות. ג'יימס תיאר את סטיל כברנש נאה, והוא לא טעה. המראה המסוקס והכהה היה בהחלט מושך, אבל היו אלו עיניו החודרות בצבע כחול-אפור שבלבלו אותה. ריסיו היו עבים ושחורים ומסגרו בדרמטיות את העיניים המתכתיות, והדגישו בצורה מושלמת את הגוון הכסוף של עיניו הכחולות. הרבה דוגמניות היו מוכנות לשלם הון בשביל עיניים כשלו, היא חשבה בפיזור דעת. זה נראה בלתי הוגן שהטבע בזבז אותן על גבר.
לפני שהספיקה לבטא "נעים לפגוש בך" מנומס, הוא בלבל אותה עוד יותר כששאל, "אני יכול לקחת את מעילך?"
זה חייב אותה לעמוד מחדש וכשסייע לה לפשוט את מעילה היא שאפה רמז קל לניחוח האפטרשייב שלו, תערובת מעודנת שכללה גוונים עציים חמים ביחד עם פירות הדר. היא רעדה שלא במתכוון, ושמחה שהוא פנה על מנת להניח את מעילה על גבי אחת הספות כך שלא הבחין בזאת. טוני הייתה גבוהה, מטר שבעים ושבעה סנטימטר והוא התנשא בערך עוד חמישה עשר או שמונה עשר סנטימטר מעליה וגם זה הביך אותה. כללית הוא הביך אותה.
על אף הכול, כשהתיישב מולה, היא הייתה רגועה כלפי חוץ, וקולה היה שקט ומהוקצע כשאמרה, "תודה שאתה פוגש אותי היום, מר לנדרי. אני יודעת עד כמה אתה עסוק. אני מקווה שאחותך מרגישה יותר טוב."
הוא הקדיר פנים. ברור שזה לא היה הדבר הנכון לומר.
"היא בהריון והדברים לא הולכים כל כך טוב," הוא אמר קצרות, טון קולו מונע התייחסות נוספת.
טוני ידעה שלחייה הסמיקו, אבל לא היה דבר שיכלה לעשות בעניין. היא נאבקה בגבורה להמשיך. "הבאתי לך את תיק העבודות שלי ביחד עם רשימה של לקוחות שישמחו לתת לך המלצה אם תזדקק לזה. אני – "
התנועה החותכת של ידו עצרה אותה באמצע הדברים. הוא רכן קדימה ונעץ בה את עיניו. "כבר ערכתי את הבירורים שלי לפני שהסכמתי לקיים את הראיון הזה. ג'יימס הוא האדריכל הטוב ביותר שאני מכיר, אבל הוא יהיה הראשון להודות שאינו מעצב פנים. כשהזכיר את שמך לגבי הפרויקט הזה הוא אמר מעט מאוד פרט לזה שאת מעצבת טובה מאוד ושעבדת עבור החברה שלו במשך שש שנים לפני שעזבת כדי להקים משפחה לפני ארבע שנים. האם זה נכון?"
"אני – כן. זה נכון."
"ועכשיו את רוצה לחזור לשוק העבודה ולחזור אל הקריירה שלך?"
"כן." טוני הרגישה כאילו היא אסירה שנחקרת על מכשיר עינויים.
"למה?" סטיל לנדרי שאל בקרירות.
"סליחה?"
"למה את רוצה לחזור לעבוד? האם זה תמיד היה חלק מהתוכנית אחרי זמן מסוים או שאת משועממת או שיש כאן השלכות כלכליות? והאם את בטוחה שגמרת ללדת תינוקות?"
היא התקשתה להאמין למה ששמעה. זה לא היה כל כך מה שאמר, כמו הצורה שבה דיבר. החלק האחרון לגבי לידת תינוקות נשמע ממש אגרסיבי. או שככה לפחות היא הרגישה.
עיניה החומות והעמוקות של טוני קיבלו מראה של שוהם מלוטש. סנטרה הקטן הזדקר בחדות. "בטוחה מאוד, מר לנדרי," היא אמרה. "והסיבות שלי לחידוש הקריירה שלי הן ענייני."
"לא נכון." המבט הכסוף אחז במבטה וקולו היה עצל וחסר חום. "אני בטוח שג'יימס הסביר שאני רוצה לגוון ולהתרחב ממה שהיה עד עכשיו עסק של יזמות נדל"ן שכלל בנייני משרדים, חנויות, מחסנים, דברים כאלו. הפרויקט האחרון הוא הסבה של בית חרושת ישן לכמה דירות עבור העשירם מאוד, ואני מתכוון לעשירים מאוד. הם יצפו ללא פחות מהטוב ביותר, החל בפריט הקטן והפונקציונלי ביותר בביתם ועד הגדול ביותר. טכנולוגיה של עידן החלל, בלי לאבד את האווירה החמה והנעימה. אני יכול להעסיק כל אחד מכמה מעצבי פנים מעולים, אבל שיחה מקרית עם ג'יימס העלתה את שמך. הפרויקט הראשון הזה הוא רק קרש הקפיצה. אני רוצה את האנשים הנכונים לצדי מההתחלה, אנשים שיימצאו שם לטווח ארוך."
טוני הנהנה. מה שג'יימס באמת אמר היה שסטיל לנדרי השתעמם בקלות, והעסק שלו, שהתחיל מרכישה של בניין אקראי אחד או שניים, גדל במהירות לרשת של נכסי נדל"ן משובחים שהפכו אותו למצליח מדי. היא צחקה, ושאלה איך מישהו יכול להצליח יותר מדי, והוא אמר לה שלסטיל הייתה נשמה חסרת מנוח, שהיה סוג של אדם שלא היה מאושר אלא אם כן התמודד עם אתגרים. כתוצאה מכך, ג'יימס אמר, מגע מידס שלו היה ברכה וקללה כאחד.
"די סביר שלאדם שאעסיק עכשיו יהיה תוך שנתיים צוות משלו והאחריות הנלווית לכך. מסיבה זו אני חושב שיש לי את כל הזכות לבדוק את המניעים שלך, ולוודא שהחזרה שלך לעולם העבודה אינה בגדר גחמה."
טוני שהבינה שדבריו הגיוניים לגמרי, הנהנה שוב. "אני יכולה להבטיח לך שזו לא גחמה, מר לנדרי," היא אמרה ועשתה מאמץ שקולה לא ירעד. "החזרה שלי לעבודה נובעת מהכרח כלכלי."
העיניים המתכתיות הוצרו. "ובעלך לא יתנגד לזה שתהיה לך קריירה תובענית? מה לגבי הטיפול בילדים?"
"הוא – אני – " אוף, למען השם, תשתלטי על עצמך, טוני אמרה לעצמה בייאוש. היא ציפתה לשאלות כאלו, לא כן?
כן, חלק נפרד ממוחה ענה. אבל לא כשמישהו כמו סטיל לנדרי שואל אותן. וזו הייתה הפעם הראשונה שהיא תחשוף את המאורעות המכאיבים של החודשים האחרונים בפני זר. ועם כל זאת, היא לא יכולה לאפשר לרגשות לחסום את דרכה.
היא לקחה נשימה עמוקה והתעשתה. "בעלי מת במפתיע והשאיר אחריו חובות עצומים," היא אמרה. "והטיפול בילדים הוא לא בעיה. אנחנו – ילדיי ואני – שוהים אצל הוריי בינתיים. אימא שלי נמצאת שם עבורם."
נקישה בדלת קדמה להופעתה של עוזרת הבית עם מגש של קפה ועוגה. היא מיהרה לעברם, הניחה את המגש על שולחן סלוני נמוך וצייצה, "הכנתי בשבילך את אחת מעוגות הפירות שלי, מר לנדרי. כשג'וי התקשרה קודם היא אמרה שלא אכלת את ארוחת הצהריים שלך, וארוחת הערב תהיה מוכנה רק בשמונה."
סטיל נשען לאחור בכיסאו והחיוך שהעניק לאישה הקטנה גרם ללבה של טוני להתהפך. באמת הוא היה חתיך הורס, אבל כשהוא חייך… זה היה כבר ממש מחשמל. זה העצים את המשיכה המינית שלו באלפי אחוזים.
"תודה, מאגי," הוא אמר בעצלות, "אם כי אני לא חושב שיש סכנה שאגווע ברעב."
"ובכל זאת, זה לא בסדר לדלג על ארוחות." ההתנהגות של מאגי דמתה לתוכחה אימהית, ולטוני הייתה תחושה שעוזרת הבית והמעסיק המרשים שלה הסתדרו היטב. זה הודגש עוד יותר כשהאישה הקטנה מזגה לשניהם ספל קפה וחתכה עבור סטיל פרוסה ענקית של עוגה, וצקצקה בלשונה כשטוני סירבה לפרוסה. "הבחורות הצעירות של היום," היא הנידה בראשה האפור. "לא אוכלות מספיק כדי להחזיק דרור בחיים. מה לגבי חתיכה קטנה ביחד עם הקפה שלך, אה?"
טוני הסכימה בחוסר אונים. זה היה פשוט יותר.
עוזרת הבית העניקה לשניהם חיוך קורן ויצאה מהחדר, תלתלי הפרמננט שלה מקפצים.
טוני הסתכלה למטה אל הצלחת שבחיקה ואז הרימה עיניה כדי למצוא את מבטו של סטיל לנדרי על פניה. "האם את תמיד משתכנעת מהר כל כך?" הוא מלמל והוסיף, "אמרת ילדים. כמה יש לך?"
היא ידעה שפניה בוערות כשהכניסה יד אל תיק המסמכים שלה ושלפה את קורות החיים שלא היה לה זמן לשלוח לפני הראיון. ג'יימס צלצל אליה רק בליל אמש כדי לומר לה שהזכיר את שמה באוזניו של סטיל לנדרי וכי זה הסכים לראותה בערב הבא, אחרי שבדק חלק מהעבודות הקודמות שלה. היא חטפה את ההזדמנות בשתי הידיים.
"ה-הפרטים האישיים שלי כלולים," היא מלמלה והגישה לו את קלסר הפלסטיק.
הוא לא לקח אותו. "אני מעדיף לשמוע את זה ממך."
נפלא. "יש לי בנות, תאומות."
"בנות כמה הן?"
"כמעט ארבע." היא הניחה את תיק הניירות על שולחן הקפה.
היא לא הייתה מודעת לכך שקולה התרכך למחשבה על אמיליה ודייזי, אבל העיניים הכסופות שבחנו אותה באינטנסיביות התחדד. "ואת תשמחי לעבוד בערבים ובסופי השבוע כשיהיה בכך צורך?" הוא שאל בשקט. "זו לא עבודה של תשע עד חמש."
עוד שאלה הוגנת וכזו שעלולה לעלות לה במשרה אם תענה ביושר. "לא שמחה, לא," היא אמרה בנוקשות. "אבל אני יודעת שיטפלו בהן היטב ואני חייבת לעבוד. זה עד כדי כך פשוט."
הוא התבונן בה מעבר לקצה הספל. "עוד שאלה אישית. אמרת חובות ענקיים. מה המשמעות של זה בדיוק? תעריכי באיזה סכום מדובר."
זה היה גרוע יותר מכפי שדמיינה. יודעת שידיה רועדות, טוני הניחה מידה את ספל הקפה ולפתה את ידיה בחיקה. "שמונים אלף שטרלינג," היא אמרה בהחלטיות.
היא הרימה את ראשה והתבוננה בו. פניו היו אדישות. ללא ספק שמונים אלף היו כסף כיס עבורו, אבל בשבילה זה היה הון קטן. היא בלעה במאמץ. מוטב שישמע הכול. "בעלי לקח הלוואות מכל מקום," היא אמרה במתח. "רובן נמחקו עם מותו, אבל הוא לווה גם מחברים ומשפחה, אפילו מעמיתים לעבודה. הוא סיפר כל כך הרבה סיפורים…" היא בלעה, נחושה להמשיך בלי להישבר. לאחרונה היא בכתה מספיק בשביל חיים שלמים ומעסיקים לא אוהבים נשים היסטריות.
"בשביל מה הוא רצה את הכסף?"
"הימורים." מילה אחת, אבל חשופה ומכוערת כמו מילה גסה מבחינתה של טוני, וטון קולה שיקף זאת.
"ואת לא ידעת?"
הוא נשמע משתומם קמעה. טוני לא האשימה אותו. גם היא התקשתה להאמין. היא חייתה עם ריצ'רד במשך יותר מארבע שנים והיא לא הכירה אותו כלל, כנראה.
אלו היו נישואים שהתרחשו בסערה של מהירות. הם נפגשו בחתונה של אחת החברות הוותיקות של טוני מהאוניברסיטה, והתחתנו בעצמם תוך שלושה חודשים. הוא היה מקסים וחסר דאגות ומצחיק והיא התאהבה בו במהירות. כשהספקות התחילו לעלות היא כבר מצאה את עצמה בירח הדבש שלהם, הרה עם התאומות. עובדה מוגמרת.
"לא, לא ידעתי." עיניה היו ברכות עמוקות של כאב. "אבל אני מתכוונת להחזיר כל פני שהוא לווה."
"בכמה אנשים מדובר?"
הזיכרון עורר אצלה בחילה. "הרבה," היא אמרה בקדרות.
"ואף אחד מהם לא מוכן לשמוט את החוב בהתחשב בעובדה שלא ידעת על ההתמכרות של בעלך?"
"לא הנחתי להם לעשות זאת." סנטרה נטה בזווית גאה. "לא משנה כמה זמן זה ייקח, הם יקבלו את כספם."
הוא התבונן בה זמן ממושך בלי לדבר, ואז שתה את הקפה שלו. רק כשהציב שוב את הספל על התחתית, הוא אמר בשקט, "אפילו במחיר רווחת הבנות שלך?"
לרגע תהתה אם שמעה נכון. ואז, פגועה מאוד, נעצה בו מבט זועף וקמה על רגליה. "הילדות שלי תמיד יהיו ראשונות במעלה אצלי. תמיד. אבל זה לא אומר שאני לא יכולה לעשות את הדבר הנכון."
"את בטוחה שזו לא הגאווה שלך משתלטת?"
איש נורא. "ריצ'רד גנב מהחברים והמשפחה שלנו," היא ענתה בכעס. "אולי הוא הציג את זה אחרת, אבל זה מה שעשה. הוא שיקר ורימה ובוודאי היה ממשיך לעשות זאת לולא קיבל התקף לב קטלני ערב אחד כשיצא לריצה. דודה זקנה אחת הלוותה לו את חסכונות חייה. בקושי נשאר לה מספיק על מנת להאכיל את עצמה ואת החתולים שלה."
"לא ייתכן שכולם זקנים וחסרי כל," סטיל העיר בשלווה ונראה כאילו כעסה אינו נוגע בו.
"לא, אבל כולם סמכו על בעלי ונבגדו באכזריות. נבגדו ללא שום סיבה מצדם."
"כפי שקרה גם לך."
טוני מצמצה. היא תכננה לעזוב לפני שנייה, עכשיו לא ידעה מה לעשות. הדרך שבה אמר את המילים האחרונות החזירה את הדמעות הבוגדניות שלה קרוב לפני השטח.
"שבי וסיימי את הקפה והעוגה שלך," הוא אמר מאוד בשקט, וכשאחרי רגע של היסוס היא צייתה, הוא המשיך להתבונן בה.
מאחורי החזית הקרירה והאדישה מחשבותיו של סטיל שעטו קדימה. לשם שינוי, הפעם הוא מצא את עצמו מבולבל והוא לא אהב את זה. כשנכנס אל החדר וראה את האישה הצעירה במעיל הירוק שעמדה ליד החלון, האנטנות הגבריות שלו הגיבו בהערכה לגזרתה ולמסת השיער החום שמעליה.
טוני ג'ורג' הייתה מושכת, מאוד מושכת. לא יפהפייה, הוא הסתייג, אם כי הרבה דוגמניות היו מוכנות להרוג עבור עצמות הלחיים שלה, אבל היה בה משהו, משהו לא ניתן להגדרה. כשלקח מידה את המעיל הוא קלט את ניחוח הבושם שלה וזה גירה את חלציו. מגוחך, אבל הוא מצא את עצמו מייחל שלא הייתה אישה נשואה…
תיזהר עם המשאלות שלך, הן עלולות להתגשם. מי אמר את זה? מי שלא יהיה, הוא בוודאי מת מזמן, הוא חשב בהומור קודר, כי מעורבות עם אלמנה עם שתי ילדות קטנות – ובבירור אלמנה פגועה ומוטרדת – לא יכולה אלא להוביל לאסון.
הוא שלף את עצמו במכוון מהכיוון שאליו הובילו מחשבותיו. במה, לכל הרוחות, הוא משחק? האישה הצעירה הזו באה לראותו בעניין עבודה, זה הכול, ועם מה שעברה בחודשים האחרונים היא בוודאי לא מחפשת משהו רומנטי, ממש כפי שהיא לא מחפשת טיסה לירח. ומישהי במצבה – ולא משנה כמה היא מושכת – לא תוכל להיות חלק מסדר היום הרומנטי שלו. היא הייתה שונה לגמרי מסוג הנשים שאיתן יצא.
סטיל שלח את ידו אל תיק המסמכים שעל השולחן ביניהם, פתח אותו והוציא החוצה את הדפים שהכיל. הוא סרק במהירות את העובדות והנתונים שבפנים. הפרטים האישיים היו מינימליים.
עיניה החומות-קטיפתיות חיכו לו כשהרים את עיניו והוא היה מודע לעצבנותה. לא היה לזה רלוונטיות למה שקרא, אבל בגלל שרצה לדעת הוא שאל, "כמה זמן מאז שהתאלמנת?"
היא נעה מעט במושבה. "כמעט ארבעה חודשים."
ארבעה חודשי גיהינום אם לשפוט על פי ההבעה שעל פניה. לתדהמתו, הוא שמע את עצמו אומר, "האם היית מאושרת איתו? אני מתכוון לפני שהוא מת וגילית את החובות."
היא התקשחה והוא חיכה שתגיד לו שזה לא עניינו. הוא לא היה מאשים אותה אם הייתה עושה זאת.
במקום זה, אחרי עשר שניות ארוכות, היא הרכינה את ראשה כך שמסך השיער שבאורך הכתף הטלטל והסתיר את הבעתה. "לא, לא הייתי מאושרת."
אור אדום נדלק במוחו. הוא ציית לו, הפנה את תשומת לבו אל קורות החיים שלה, ודיבר איתה על כמה עניינים. ואז הוא עיין בתיק העבודות שלה. הוא היה מרשים, כפי שציפה שיהיה; אחרת לא היה מבזבז את זמנו ומעניק לה ראיון.
היא הייתה בטוחה בעצמה ונלהבת כשדנה בעבודתה, והפכה לאדם אחר למול עיניו המרותקות. ככה הייתה בוודאי כשפגשה את הטפיל שאתו התחתנה, סטיל חשב וחווה דקירה של שנאה לא הגיונית כלפי האיש המת. אנרגטית, בטוחה בעצמה, חסרת פחד. והוא טעה קודם. היא הייתה יפהפייה. בצורה ממש מפתה.
השעה הייתה כמעט שש וחצי כששאל אותה אם היא רוצה לראות את התוכניות והצילומים של הפרויקט. כמעט שעה אחר כך הוא הבחין שהציצה בגנבה בשעונה ולא האמין איך הזמן טס. "אני מצטער, האם את צריכה להיות היכן שהוא?" הוא שאל והיא הסמיקה, מודעת לכך שקלט אותה בודקת את השעה.
"לא, לא, כמובן שלא." טוני ידעה שהיה עליה להסתפק בזאת בהתחשב בהצהרתה הקודמת שהתאומות לא יהוו בעיה ולא משנה עד מתי תעבוד. במקום זה, היא מצאה את עצמה ממשיכה, "זו פשוט שעת השינה של הבנות, ואני תמיד מצלצלת אם אני לא נמצאת שם להשכיב אותן לישון בעצמי."
סטיל הזדקף. הוא לא רצה לחשוב עליה כאם, וזה כשלעצמו העיד על הצורך לסגת מהאישה הברונטית עם העיניים הענקיות והגוף החטוב. הוא חייך. "קדימה." הוא הצביע על הטלפון שנח על שולחן הזכוכית ליד אגרטל ענקי של פרחי חממה. "ממילא אני צריך להתקשר שוב לבית החולים."
"יש לי נייד…"
היא חיטטה באחד מאותם תיקים ענקיים שנדמה שנשים העדיפו עכשיו, ולפתע התעצבן מאוד בלי לדעת מדוע. "אין צורך. אני אשתמש בקו הטלפון האחר בחדר העבודה שלי," הוא אמר בקרירות, והלך אל הדלת, סוגר אותה בתקיפות אחריו כשהגיע למסדרון. הוא עמד שם לרגע, ואסף את מחשבותיו.
מה הייתה הבעיה שלו, לעזאזל? הוא נשם עמוק, נחירו התרחבו. אז היא מתקשרת לילדים שלה. אז מה? הוא ידע שהיא לא הייתה ממוקדת רק בקריירה שלה בדומה לברברה שהייתה לה דירה משלה ומכונית ספורט וחיים אנוכיים שמשמעותם שיכלה לעשות מה שרצתה, כשרצתה ואיך שרצתה. ועם מי שרצתה. הוא אפילו לא ידע על קיומה לפני יום או יומיים. לא הייתה לה כל משמעות עבורו. שום דבר מלבד היותה עובדת פוטנציאלית, זה הכול. אם הוא יבחר לתת לה את העבודה.
הוא נכנס אל חדר העבודה שלו ושלח את ידו אל הטלפון שעמד על השולחן הענק ליד החלון. רק אז הוא הודה בינו לבינו שלא הייתה כאן כל שאלה של אם. העבודה הייתה שלה מהרגע שראה אותה.
הוא הניד את ראשו. ארצה, בחור, ארצה, הוא הורה לעצמו בשקט. צעד גדול לאחור כאן. הוא לא מתנהג בצורה אימפולסיבית. כל ההחלטות שלו היו הגיוניות ומחושבות, אפילו אכזריות לעתים. כך הוא בנה אימפריה קטנה ומשגשגת במשך פחות מעשרים שנה. סנטימנטים ורגשות – כבודם במקומו מונח, אבל אין להם מקום בעסקים.
הוא הקדיר פנים כשהתקשר אל הטלפון הנייד של ג'ף, אבל אחרי שדיבר כמה רגעים עם גיסו וגילה שמצבה של אנני לא הורע, ההבעה שלו התבהרה.
טוני ג'ורג' תהיה פשוט עובדת נוספת. שום דבר אחר לא יעלה על הדעת. ההחלטה נפלה, הוא קם על רגליו, שחרר את כתפיו ועזב את החדר.