הבושה

האם אי פעם נחשפתם לסוד שערער את זהותכם ושינה את חייכם?
האם אי פעם יהיה שלום במזרח התיכון?

הרומן הבושה מבוסס על סיפור אמיתי ועל שבע־עשרה שנות מחקר היסטורי־אתנולוגי על אודות יהדות צפון אפריקה ואסלאם, מתאר איך נחשף המחבר לסוד מטלטל ויצא למסע גילוי משמעותי, מרחיב אופקים ומאיר עיניים לגבי הסכסוך הישראלי־ערבי.
זהו סיפור מרתק, חוצה זמן ויבשות, ששופך אור על שאלות זהותנו ועתידה של ישראל.

ד״ר מורדי בן חמו, ישראלי ממוצא אלג׳יראי, בוגר סורבון (פריז), זכה לחשיפה תקשורתית בישראל ובחו״ל עקב עשייתו כפעיל חברתית למען אוטיסטים והוצאת ספרו הראשון, רב המכר, ״אוטיזם, קוסקוס ורוק & רול״.
כמו כן מורדי חוקר מזרח התיכון ומשתף את הקהל בידע שלו על העולם הערבי.

2019 – לעולם לא נדע
זהו יום שמשי, ועל כן הוא מנוגד בצורה כה צורמת לאפרוריות אשר כבשה את ליבנו.
לצידי עומד אחי דניאל, ומולנו פנים אשר לא ראיתי שנים – דוד אהרון, דוד שמואל, דודה סנדרין ו... אימי.
מכיוון שאני נחשב ל״דתי״ של המשפחה, אני הוא זה אשר יאמר את הקדיש.
מעולם לא חשבתי שאגיד קדיש מעל קברה. תמיד חשבתי שהיא בת אלמוות. היא עיצבה את דמותי והעשירה אותי משחר ילדותי.
אני פותח את דבריי בתפילה מאולתרת: ״לכבוד מרים, בת שמחה, בת יוסף בן חמו...״ ואז אומר את הקדיש:
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְֹרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן:
הצלילים היחידים הנשמעים בבית הקברות הם צלילי קולי. אני שומע את תפילתי ועובר מעין חוויה חוץ־גופית; שומע את עצמי, אבל תת־המודע שלי כמו נמצא בהכחשה; הרי לא ייתכן שאני הוא זה אשר אומר עכשיו קדיש על סבתא מרים.
אם לא הפנמתי זאת עד כה, גל קור מכה בי לפתע ומתפשט בכל איברי גופי, אפילו בוורידיי. בתגובה, וללא התראה, אני פורץ בבכי.
מאות תמונות של סבתא מרים, מימי ילדותי ועד השנים האחרונות, מציפות את מוחי עד שהוא עולה על גדותיו. אני נזכר בפניה המחייכות, בחיבוקיה החמים, באודם שלה, שתמיד נדבק לי ללחי, במתנות ובמבטה הקורן, שלא נזקק למילים.
איכשהו, ברגע זה, אני מבין שזהו זה – תפקידה של סבתא מרים עלי אדמות הסתיים, ולעולם לא אראה אותה יותר.
הבכי הבלתי נשלט שלי שכך (האם בכי יכול להיות נשלט?), ובמוחי חולפת המחשבה: סבתא מרים נקברה וסודה עימה, לעולם ועד...
1820 – אל־מוקדאם מסעודי
אל־מוקדאם לחוץ. הלחץ המופעל על החקלאים מצד הבֵּיי הוא עצום. אלג׳יריה, אשר שבטיה נשלטים על־ידי המשטר העות׳מאני, מספקת תבואה לכמה מדינות גדולות, ובהן צרפת. כמנהיג השבט השוכן באל־חססנה שבמחוז סיידא, מוטל עליו לארגן את הקציר, האחסון והמשלוח של הזהב הצמחי הזה, כדי לעמוד בדרישות הקאיד הכפוף לביי. המנגנון הפוליטי הסבוך הזה מכונה ״מכזן״ (Makhzen), וזה זמן־מה נראה כי גלגלי השיניים המניעים אותו חלודים. מלחמת המרוצים ראתה את דעיכתו של בייליק אלג׳יר על הים. בעקבות זאת החל השלטון להתמקד בחקלאות והפעיל לחץ עצום על האיכרים, ולא רק עליהם; היחסים המתוחים עם צרפת הובילו לעימותים שלא היה בהם רמז לכך שהאימפריה העות'מאנית, שכבר החלה לשקוע, תצא מנצחת.
עד תחילת המאה התשע־עשרה התבססו היחסים בין צרפת לאלג׳יריה (שבשלב זה לא נקראה אלג׳יריה, אלא רק כונתה כך) העות'מאנית על מסחר והיו טובים מאוד. הסולטן העות'מאני מכר חיטה לצרפת ונתן לה הלוואות גדולות. צרפת, שנקלעה לקשיים כלכליים בעקבות המהפכה והמלחמות עם פרוסיה, קיבלה בברכה את העזרה שהעניקה לה האימפריה העות'מאנית דרך אלג'יריה. עם זאת, הקשיים הכלכליים של צרפת לא אפשרו לה לעמוד בחובותיה, ובעקבות זאת הידרדרו היחסים בין שתי המעצמות.
תקרית קטנה הייתה הקש ששבר את גב הגמל: השליט העות'מאני של מחוז אלג'יר, חוסיין דיי, גילה שצרפת הקימה ביצורים בעיר אלג'יר ובכך הפרה את ההסכם בין המעצמות. בשיחת הבהרה בנושא הכה הדיי את הקונסול הצרפתי במניפה. תקרית דיפלומטית זו שימשה לצרפת תירוץ להסתכסך עם הדיי כדי לא לשלם את חובותיה, והובילה למלחמת שטחים באלג'יריה, העשירה במשאבים טבעיים.
בין התאריכים 11 ל־18 במאי 1830, 675 ספינות – כמעט כל צי הסוחר הצרפתי באותם הימים – העלו על סיפוניהן 37 אלף איש כדי לכבוש את רצועת החוף של הממשל העות'מאני עתיק היומין באלג'יריה. ב־14 ביוני נחתו הכוחות בעיירת החוף סידי־פרוך, וב־5 ביולי נכנסו הכוחות הצרפתיים בפיקודו של לואי אוגוסט ויקטור דה גאיסן דה בורמונט (Louis Auguste Victor de Ghaisne de Bourmont), הגנרל הראשי של המשלחת, למבצר אלג'יר. הדיי של אלג'יר נכנע באותו היום. הטינה שרחשו תושבי אלג'יריה כלפי העות'מאנים הייתה רבה מכדי שיוכלו השבטים המפוצלים להתנגד ביעילות לכובש הצרפתי.
רק עם עלייתו של עבד אל־קאדר אל־ג׳זאירי הצעיר להנהגת השבטים המערביים, התארגנה התנגדות לכיבוש הצרפתי. ב־1834 זכה עבד ללגיטימציה כמנהיג בעקבות ניצחונו בקרב של מקטה (bataille de la Macta), אך גם סומן על־ידי הצרפתים כיריב מרכזי, ועל כן הם הגבירו את מאמצי הלחימה. למרות מאמציהם, ואולי משום שלא ידעו בוודאות מהן מטרותיהם באלג'יריה, ב־1837 נחתם הסכם טפנה (traité de la Tafna), שבו הביעו הצדדים הכרה הדדית בזכויותיהם על הארץ וחילקו אותה בין צרפת ובין עבד אל־קאדר. מאחר שההסכם לא כלל הפסקת אש, הלחימה נמשכה.
עבד אל־קאדר איחד שבטים רבים בשטחים אשר היו בשליטתו למען מאמץ הלחימה והקמת מדינה עצמאית. עם לוחמיו נמנו גם יהודים רבים.
ב־1839 פלש הדוכס אורליאן פרדיננד פיליפ, בנו הבכור של מלך צרפת לואי פיליפ, אל שטחי עבד אל־קאדר ובכך הפר את הסכם טפנה, והעימותים בין הצדדים היו למלחמה רשמית.
למרות לחימת גרילה עיקשת נכנע עבד אל־קאדר לגנרל לואי דה למוריסייר ב־21 בדצמבר 1847, תמורת ההבטחה שיורשה לנסוע לאלכסנדריה או לעכו. בקשתו התקבלה, וכעבור יומיים הוכרזה כניעתו באופן רשמי אצל המושל הצרפתי של אלג'יריה, הנרי ד'אורלאנס, הדוכס מאומלה (Henri d׳Orléans, duc d׳Aumale). בסופו של דבר סירבה ממשלת צרפת לכבד את הבטחתו של הגנרל דה למוריסייר; עבד אל־קאדר נשלח לצרפת, ובמקום שיורשה לנסוע למזרח, הוא נשאר בשבי.
הלחימה לכיבוש הצרפתי נמשכה עד תחילת המאה העשרים.
השינוי במערך הכוחות באזור השפיע על חיי הילידים, וכך החל אל־מוקדאם מסעודי לחוש על בשרו את השינוי במשב הרוח, ככל הנראה לא לטובתו. אל־מוקדאם, שחושיו הפוליטיים היו כמעט מוּלדים, הבין ששינויים משמעותיים צפויים לו ולמשפחתו. הוא רק לא העריך נכונה את עוצמתם.