טרילוגיית היכל התהילה - המארז המלא
הוא הבטיח לי שהוא יהיה שם, בטוב וברע. בשמחה וגם בעצב. הוא אמר שאני יכולה לסמוך עליו. אנשים תמיד מבטיחים הבטחות, נודרים נדרים, אך האם הם גם מתכוונים לעמוד בהם?
ידעתי מה הרגשנו זה כלפי זה, אך לחיים יש דרך משלהם לזרוק אותנו לתוך מים סוערים דווקא כאשר אנחנו חושבים שהפלגנו על מי מנוחות, יש להם דרך לנפץ את כל האשליות שלנו, לטלטל את אמונתנו ולהעמיד במבחן את העקרונות שלנו. אהבתנו החלה בפסגת העולם, על גלגל ענק מתחת לכוכבים. היא הייתה יפה וחופשייה כמו פרפר, אך עתה, כשהאהבה הזאת עומדת למבחן, האם היא תתרומם לגבהים, או תתרסק אל סלע המציאות?
עדיין מאת סופרת רבי המכר קנדי ריאן הוא הספר השלישי בטרילוגיית היכל התהילה. רומן רומנטי עכשווי שיגרום לליבכם לפעום מהתרגשות במסע של גריפ ובריסטול למציאת האיזון שבין קריירה מצליחה לבין האהבה. הספרים הקודמים בסדרה, זרימה ואחיזה, יצאו לאור בהוצאת אדל. הסדרה כיכבה ברשימות רבי המכר בארצות הברית וזכתה לשבחים רבים.
חלק 1
"חובתו של אומן מבחינתי היא לשקף את רוח הזמנים."
נינה סימון, מוזיקאית ואקטיביסטית
פרק ראשון – בריסטול
"נראה שהלקוח שלך מאחר."
אני מסיטה את המבט מהפרצוף החיוור שבצד השולחן לטלפון הנייד שלי, ומבחינה בשעה. השמש באל איי הייתה יכולה לעשות טוב לבחור הזה לפני שיחזור לניו־יורק, למרות שגם שם קיץ. אולי הוא פשוט לא יוצא הרבה.
"מאחר קצת," אני אומרת לקווין, הנציג מ'ברו הפקות'. "אבל הוא יגיע."
"הצוות שלנו מתרגש מהאפשרות לעבוד עם גריפ." קווין מסמן במזלג המלא בפסטה ארוכה. "הוא יהיה נפלא לחותם האורבני שלנו."
"החותם האורבני שלכם?" המזלג שלי כבר בחצי הדרך לפה, אך אני מניחה אותו חזרה בקערת הסלט החצי אכולה שלי. "למה שתחשבו ככה?"
"ובכן, הוא אומן היפ־הופ." קווין מושך בכתפיו ולועס את הפסטה שלו. "נראה שזו העמדה ההגיונית ביותר."
"הוא גם הבחור שאלבום הבכורה שלו הפך לתקליט פלטינה כפול ושמכר את כל הכרטיסים להופעות שלו באצטדיונים הגדולים ביותר בשלוש יבשות, בזמן שיצא למסע ההופעות העולמי הראשון שלו." אני מאתגרת אותו ומרימה גבה אחת. "אתה לא משיג מספרים כאלו כשאתה פונה לנישה דמוגרפית. גריפ הוכיח שהוא מרתק גלובלית, והמקום הכי מתאים עבורו זה כחותם של ספינת הדגל שלכם."
"נראה." על פניו החיוורות של קווין עולה מבט ספקני.
"אה, אני יודעת, כי לא אהיה מוכנה להתפשר על שום דבר פחות מזה." אני משפדת מלפפון עם המזלג ואותו במבט חד. "כריזמה ידעה את זה כשפנתה אליי עם ההצעה הזו."
חברתי כריזמה ואני היינו יחד באותו תיכון וחלקנו חדר באוניברסיטת "קולומביה". כיום היא עורכת משפיעה מאוד בחברת הפקות ענקית. הייתי מעדיפה ארוחת צהריים איתה מאשר עם העורך הזוטר הזה, אך לוח הזמנים שלה לא אפשר זאת.
הנייד שלי, שמונח על השולחן, מצפצף מהודעה נכנסת.
"סליחה." אני מרימה אותו כדי לקרוא את ההודעה.
גריפ: היי, מותק. מצטער. עומד לצאת לדרך.
אני: זה"מ?
גריפ: מה? מה זה? זהירות בדרכים בדיסלקטית? LOL
למרות חוסר הרצון שלי לבלות זמן לבד עם האידיוט החיוור הזה, שפתיי מתעקלות בחיוך קל.
אני: זמן הגעה משוער, חכמולוג.
גריפ: בסביבות עשר, אבל אם תשלחי לי תמונה של הציצי שלך, אולי אצליח להגיע כמה דקות מוקדם יותר.
אני מנידה את ראשי ומפסידה במלחמה כששפתיי נכנעות לחיוך רחב שעולה על פניי. אני מנסה להתעלם מעיניו של האידיוט על השדיים המדוברים. הבחור הזה שטוף זימה; אצטרך לשאול את כריזמה מה עבר לה בראש כששלחה אותו.
אני: לא מצחיק. תגיע לכאן כדי שנוכל לגמור עם זה.
גריפ: אני בדרך אבל את יודעת שאני מגיע מהר יותר כשאת מראה לי את הציצים שלך.
נכנסתי ישר לתוך המלכודת הזו. אני לא טורחת לענות, ובמקום זה אני מניחה את הנייד ומפנה את תשומת ליבי לקווין החרמן.
"זה היה גריפ". אני מחכה שעיניו יעלו מגובה הפטמה שלי. "הוא התעכב בפגישה הקודמת שלו, אבל הוא בדרך."
"זה בסדר." חיוכו הערמומי גורם לי לאי נעימות. "מעניק לנו עוד קצת זמן לבד."
"אנחנו צריכים עוד זמן לבד?" אני לוגמת מהמים המינרליים שלי. "למה?"
"כדי שאוכל לשכנע אותך לצאת איתי לארוחת ערב."
הבחור הזה אמיתי? אני מביטה בעיניים שמאחורי המשקפיים המרובעים שלו. הוא זועק 'מטרוסקסואליות', ממש ההפך הגמור מגריפ. אני כנראה שקועה בעצמי כל־כך שאני מניחה שכולם יודעים שגריפ ואני יחד. נחשפנו בצורה האיומה ביותר לאחר שהוא וקווסט נפרדו – באמצעות וידאו שבו עקבו אחרינו ודלף ובאמצעות סכסוך ב"טוויטר השחור" – אבל הצלחנו לשמור על פרופיל נמוך מאז.
קווין, כנראה, פספס את פיסת הרכילות העסיסית הזו.
"נראה לי שעדיף שנתמקד בעסקים," אני עונה בחיוך עקום.
"ומה עם ליהנות?" הוא מושיט יד מבעד לשולחן כדי ללטף לי את היד.
"ליהנות?" אני מושכת את ידי חזרה. "קווין, לא תדע מאיפה להתחיל לענג אותי."
הוא נראה מובך, אך זו האמת. יש נשים שקשה להן להודות שהן נהנות מסקס; אני לא אחת מהן. אני אוהבת את זה, אך אני אישה עם טעם בררני ועם העדפות שקשה לספק.
למזלי, הטעם הרעבתני שלי מתאים בדיוק לגבר האחד שהצליח לפענח אותי, והוא כנראה... אה, עשר דקות מכאן.
אולי הייתי צריכה לשלוח את התמונה של הציצי שלי למרות הכול.
"פשוט חשבתי שאהיה באל איי רק עוד יום אחד, ולא ראיתי הרבה מהעיר," קווין אומר. "אני יודע שכריזמה ואת חברות, אז חשבתי שאולי תוכלי להראות לי את העיר לפני שאחזור לניו־יורק."
אולי הערכתי אותו לא נכון.
רק שהעיניים שלו עדיין ממוקדות בציצים שלי.
"קווין, עיניים למעלה."
"מצטער." התאווה בעיניו כמעט מעלה אדים על משקפיו. "מה?"
זו לא הדרך לשכנע את גריפ בנוגע לספר שכריזמה ואני חשבנו עליו. ארצח את כריזמה בפעם הבאה שאראה אותה – לא שייצא לי לראות אותה בקרוב. חברת "ברו" עיגנה אותה בחוף המזרחי, וחברת 'פרודיג'י' עיגנה אותי בחוף המערבי.
"קווין, יש משהו שחשוב שתדע. גריפ ואני..."
"סליחה על האיחור." קולו נשפך עליי כמו סירופ, מלא ומתוק ונדבק לעורי.
אני מביטה לאחור ופוגשת את העיניים שאליהן אני מתעוררת בכל בוקר, צבע השוקולד עם פצפוצי קרמל. חיוכו האיטי של גריפ הוא אותו קימור ראוותני במיוחד של שפתיו המלאות שגרמו לנשימתי לגמגם כבר מהפעם הראשונה שנפגשנו. גם אם הוא לא היה חתיך, הוא היה מושך תשומת לב, כאדם שנמצא גם מעל המיניות, למרות שאנרגיה מינית זולגת מכל הנקבוביות של הגבר הזה. זהו משהו בסיסי יותר ממשיכה מינית.
מה שזה לא יהיה, זה גולמי ומושך ונמצא בעצמותיו. לא ממש הצלחתי לשים את האצבע על זה עד היום, אך לא אכפת לי לבלות את חמישים השנים הבאות בניסיון לפענח את זה.
"גריפ, נכון?" קווין נעמד ומושיט את ידו כדי ללחוץ את ידו של גריפ. "קווין."
"היי." גריפ מעביר את מבטו ממני לקווין ולוחץ את ידו המושטת. "כמו שאמרתי, מצטער על האיחור."
"אה לא. זה בסדר." קווין מעלה מה שכנראה אמור להיות חיוך ממזרי, אך זה יוצא לו קצת מפחיד. "זה נתן לי קצת זמן איכות עם המנהלת שלך פה."
אוי, בבקשה תחסוך את זה ממני.
גריפ מטה את ראשו ומצר את עיניו. "זמן איכות?"
"גריפ, בדיוק התחלתי לספר לקווין ש..."
"אה הא." גריפ משתיק אותי בתנועת יד, ועיניו עדיין נעולות על קווין. "תני לאיש לדבר, בריס. ומה עשית עם כל זמן האיכות הזה, קווין?"
"ניסיתי לשכנע את האישה היפהפייה הזו לצאת איתי לארוחת ערב." קווין מתיישב ומטה את ראשו לכיוון הכיסא הריק בשולחן שמחכה לגריפ.
"אה." גריפ מתיישב, מהנהן ומניח את קסדת האופנוע שלו על הרצפה. "ואיך הלך לך?"
"בינינו," קווין זורק לי חיוך שחצני, "אני חושב שהתקדמתי."
"אה, קווין, אתה באמת צריך..." אני מנסה שוב.
"נו, בריס?" גריפ קוטע אותי ומשלב את זרועותיו – המכוסות שרירים ומקועקעות בצבעים חיים – על החזה שלו. על הטי שירט הלבנה שלו כתוב 'שובר שורות סדרתי'; אלוהים יודע מה זה אומר. "התקדמתם?"
למרות שהוא מסווה זאת היטב, הומור מבעבע מאחורי השאלה המנומסת שלו. גריפ רכושני, אבל הוא יודע שהגבר הזה הוא בסך הכול בדיחה.
"לא, אמרתי לו שעדיף שנשאיר את הדברים ברמה העסקית בלבד." אני מפנה את תשומת ליבי מגריפ לקווין. "ובדיוק התכוונתי לומר שיש לי חבר."
"אני בטוח שהוא יבין." קווין מעניק לגריפ קריצה זוממת.
"אני בטוח שהוא לא." נהמה של ברזל נשמעת בתגובתו המתבדחת של גריפ. "הוא לא אוהב שהיא אוכלת ארוחת ערב עם גברים אחרים."
"מה שהוא לא יודע לא יפגע בו, נכון?" קווין נשען קדימה במקצת ודוחף את המרפק בזרועו של גריפ.
"למרות שאתה תוכל להיפגע מזה," גריפ אומר, ומחזיר מרפק מעט חזק יותר לקווין. "נכון?"
"אוו." קווין משפשף את הזרוע ומזעיף פנים לכיוון הנקודה שבה גריפ הכאיב לו.
זה נמשך מספיק זמן. כל מילה שיוצאת לקווין מהפה מסכנת את ההסכם לספר הזה.
"קווין, גריפ הוא החבר שלי," אני אומרת לו, ומרגישה עצבנית ועייפה מעד כמה שזה נמשך.
הלסת של קווין המסכן כמעט יוצאת מהמקום.
"גריפ הוא החבר שלך?" ומאחורי משקפי המעצבים שלו עיניו מתרחבות ועוברות הלוך וחזור מגריפ אליי.
גריפ משלב את אצבעותינו על השולחן.
"כן, ככל הנראה." גריפ מרים את ידינו לשפתיו, מנשק את אצבעותיי, אך משאיר את עיניו על קווין. "זו האסטרטגיה שלך להחתים סופרים חדשים? להתחיל עם החברות שלהם? כי אני חייב לומר לך, זה די מבריק."
אני לא מצליחה להתאפק - ומגחכת. הצחוק חסר האלגנטיות שלי מושך אליי את עיניו השחורות של גריפ וחיוך מרושע, שמפזר חום מהבטן התחתונה שלי דרומה. חייתי שנים כמעט ללא אינטימיות עם כל דבר שלא עבד על סוללות, ועכשיו אני לא מצליחה לעבור שעתיים בלי לרצות להיות עירומה ובתנוחה אופקית עם הגבר הזה.
למרות שעשינו זאת בתנוחה אנכית במקלחת הבוקר, אני מתפתלת בכיסא כשאני נזכרת בפיסת גן העדן המהבילה שחלקנו עוד לפני שהשמש זרחה במלואה. וכמה שנצליח לסיים את זה מוקדם יותר, כך אוכל לחזור למשרד מוקדם יותר ואז הביתה לעוד קצת מזה, בכל בית שנחליט לשהות בו הערב. בנקודה כלשהי אני מניחה שאמכור את הבית שלי, או שגריפ ימכור את שלו? נחיה יחד, אך האם נתארס קודם? נתחתן? הוא אמר לאימי שהוא יתחתן איתי יום אחד.
אוי, בריסטול, בבקשה אל תהיי כמו אותן נשים עם אובססיה לטבעת, אני גוערת בעצמי.
כי אם לא תוכלי לגעור בעצמך, מי יוכל?
אנחנו לא ממהרים, והאמת שאני מעריכה את הקצב שלנו. החודשים האחרונים היו... אין לי אפילו מילים לתאר עד כמה שאני מאושרת. זהו סיפוק שעטוף בתשוקה, שכרוך סביב הקשר העמוק והכן ביותר שידעתי אי פעם. הלוואי שכולם יוכלו לטעום את זה, יוכלו ליהנות מזה. באותו רגע אתה בעצם יודע שהתקדמת – שאתה מתחיל לאחל שלכולם יהיה מה שיש לך. אני יודעת איך לחיות בלי זה, לחיות בלעדיו. זהו היעדר חיוניות, קיום מקביל וחיוור שאין לי כל כוונה לחזור אליו.
קיבלנו טעימה מזה הקיץ כשהוא היה במסע הופעות, ואני הייתי חייבת להישאר באל איי.
אומללות.
"זה נשמע לך טוב, בריסטול?"
שאלתו של קווין מחזירה את תשומת ליבי לשולחן. ועכשיו אני חולמת בהקיץ? באמצע פגישה? על הצעות נישואים וטבעות נישואים וסוף כמו באגדות?
"אה, מצטערת." אני מעבירה מבט מתנצל בין גריפ לקווין. "לא שמתי לב. מה נשמע טוב?"
"גריפ רצה לקבוע את הפגישה מחדש." קווין מביט ביומן בנייד שלו. "הוא חייב להגיע להקלטה בסטודיו, אז אולי נוכל לדבר קצת יותר על העסקה כשיהיה לו יותר זמן."
האם יש לגריפ באמת הקלטה? או שהוא פשוט מבטל את קווין ואת העסקה הזו? אני מנסה לקרוא דרך הקווים העצורים שבפניו. אני רוצה שהוא ייתן לזה הזדמנות, למרות הרושם הראשוני הגרוע שקווין עשה.
"יש לך הקלטה?" אני מחטטת כדי לראות מה הוא יחשוף.
פיו נוטה שמאלה, וזה בדרך כלל מסמן שהוא צוחק על מישהו מאחורי גבו.
"כן, ולך אין הדבר הזה שאת צריכה להגיע אליו?" הוא נעמד, לוקח את הקסדה שלו ואותי, ומושך אותי בעדינות מהמרפק. "שנינו כנראה צריכים לצאת מכאן. היה נעים להכיר אותך, קוו."
אז זו תשובה שלילית בקשר להקלטה.
"אתה תלך לסטודיו." אני מתרחקת ממנו, ומצרה את עיניי לכיוונו כדי שיבין שקלטתי אותו. "אני אסגור עניינים עם קווין."
מבטו הופך זועף. בדיחה או לא, הוא לא רוצה להשאיר אותי עם איזה גבר שניסה להתחיל איתי לפני כמה דקות.
"כנראה אוכל לוותר על זה." חיוכו של גריפ הופך לקו ישר בלתי מתפשר.
"אין צורך." אני מסתובבת לקווין. "אני רק מלווה את גריפ החוצה. אחזור כדי שנוכל לדון בתאריכים חלופיים."
"נשמע מצוין. נעים מאוד להכיר אותך, גריפ." קווין מרים את התפריט ומעלה חיוך מהיר. "אבדוק את הקינוחים."
גריפ לא זז וממשיך לבהות בקווין. לאחר מכן אני משלבת את ידי בזרועו ומובילה אותו החוצה מהמסעדה לכיוון החניה. ברגע שאנו מגיעים לנקודה שבה החנה את האופנוע שלו, ידיו של גריפ תופסות את ירכיי והוא מושך אותי אליו, ומצמיד אותנו זה לזה.
"מה קורה, קטנטונת?" הוא מקניט ומעביר את האף שלו על צווארי. "איך קוראים לך? יש לך גבר?"
"כן," אני עונה בקול צרוד. "אבל אפשר לשכנע אותי. הוא אף פעם לא יידע."
"ממש." גריפ מצחקק ומכרסם לי את האוזן כשהוא מחליק את ידו על גבי.
"אין לך באמת הקלטה, נכון?" אני שואלת לפתע, ושוברת את הקסם שהוא מנסה לרקום.
"אני לא מתכוון לעבוד עם הבחור הזה, בריס." הוא מתרחק כדי להביט בפניי. "וגם את לא. הוא מנסה לאכול איתך ארוחת ערב? אני לא מתכונן לעשות עסקים עם ה..."
"להגנתו," אני מתפרצת לפני שהוא יחטוף עצבים. "הוא לא ידע שאני תפוסה."
משהו ניצת בעיניו כשאני משתמשת במילה שמצביעה שאני שלו. ידעתי שהוא יאהב את זה; אני בכוונה כזו.
הוא נשען קדימה ומצמצם את הסנטימטרים הספורים שמפרידים בינינו עד ששפתיו נצמדות לי לאוזן. ידיו עולות כדי לאחוז במותניי, ואגודליו מלטפים בחשאי את החלק התחתון של שדיי. נשימתי משתהה בגרוני, תלויה באוויר, ופי מרייר כשאני נזכרת בטעם שלו הבוקר. אני על ברכיי במקלחת, המים נשפכים על כתפיי, והאיבר הארוך והקשה שלו פוגע בחלק האחורי של גרוני. אצבעותיו בתוך שערי, מחזיקות לי את הראש כשהוא דופק אותי בפה ומשתפשף על שפתיי.
"אז את תפוסה, מה?" הוא נושם על צווארי. ועד כמה שהוא נראה רגוע מבחוץ, אני שומעת את נשימתו נתקעת, ומרגישה אותו חזק נצמד לי לבטן. "אני לא רואה טבעת."
אני שולחת לו מבט חד. לא דיברנו על טבעות ועל הצעות נישואים בזמן האחרון – זה לא השפיע עלינו. אנחנו כמעט חיים יחד, למרות שלשנינו יש את הדירה שלנו. כל דבר חוץ מלהיות יחד אינו אופציה, אך ההערה המקניטה שלו גורמת לי לתהות אם הוא התחיל לחשוב על זה כמוני.
אני מוצאת את עצמי מושיטה יד כמה פעמים ביום, בוחנת את הקמיצה שלי, ותוהה מה הוא יבחר עבורה... תוהה מתי הוא ישאל.
תוהה מתי זה התחיל להיות חשוב כל־כך מבחינתי. הדבר האחרון שאני רוצה זה להלחיץ אותו. אהבנו זה את זה במשך שנים, נכון, אך אנו זוג רשמי לזמן קצר.
"גריפ, אני לא..."
הוא חופן לי את הגרון, מניח אגודל על צד אחד של פניי, אצבעות על הצד השני, ופוקד עליי, משכנע אותי לפתוח את הפה. לשונו מלטפת את החלק הרך שבחך שלי, מעל שיניי, סביב שפתיי. השמש זורחת במרום. אנשים חולפים על פנינו, מגיעים ועוזבים את המסעדה. חלקם בוהים בנו. אני לא בטוחה אם הם מזהים את גריפ, או שהפגנת החיבה בציבור מפריעה להם. הנשיקה מאטה והופכת לפיות מרפרפים, והוא מושך את שפתיי בין שלו במשיכות קטנות ובנגיסות רעבות. האחיזה החזקה שלו על הסנטר שלי מרפה במקצת, ואצבעותיו מחליקות לתוך השיער שנופל סביב צווארי.
"הייתי חייב לסתום לך את הפה כי בכל פעם שאני מדבר איתך על טבעות, את מתחילה לגמגם ולהגיד כל מיני שטויות." עיניו מחייכות אליי. "והפה שלך נפער ככה. זה לא נראה טוב עלייך."
צחוק נפלט ממני. זהו צליל שמח, כמו ציפור כלואה שיצאה לחופשי ושרה. כך אני מרגישה לפעמים, כאילו התהלכתי שנים כלואה, והגנתי על ליבי מפני הגבר הזה, ועכשיו הוציאו אותי, שחררו אותי, ואני מתנשקת באמצע היום ברחוב ופולטת צחוק שנשמע כמו ציוץ של ציפור שיר.
ושמה פס על מה שאחרים חושבים על זה.
"באמת?" חיוכי מתרחב קצת יותר. "אני זוכרת שאהבת את הפה הפתוח שלי הבוקר במקלחת."
הצחוק שלו מהדהד במרחב הקטן שמפריד בין גופינו.
"לעזאזל, בריס. מה אעשה איתך?"
"תחשוב על משהו." אני מניחה את זרועותיי על כתפיו ומלטפת את צווארו. "אתה תמיד מצליח לחשוב על משהו."
הוא בוחן אותי לכמה שניות, ומשהו משתנה בעיניו. הן מתפכחות, והחיוך השחצני הופך לפס ישר.
"מה קרה?" אני חופנת צד אחד של פניו, והזיפים מדגדגים לי את כף היד. רגע אחד אנחנו מפלרטטים ומקניטים, על סף החרמנות, וברגע הבא... לא.
"כלום." הוא מניח את ידו על היד שלי שחופנת את פניו. "פשוט התגעגעתי אלייך היום. אני מתגעגע אלייך כשאנחנו לא יחד."
מילותיו נחות על ליבי, מרעננות כמו גשם שנופל על אדמה צחיחה וצמאה. גם אני מרגישה כך. אני לא בטוחה איך הצלחתי לשמור מרחק ממנו במשך שמונה שנים כששמונה שעות בנפרד ממנו מכאיבות לי בחזה. המבט בעיניו... יש בו יותר משנראה לעין, אך אני לא בטוחה מה. הוא מעביר אצבעות על שפתיי.
"אתה רק מנסה להסיח את דעתי," אני מסובבת את הפה כדי לנשק את היד שנוגעת לי בפנים, "מלחזור לקווין."
גריפ מגלגל את עיניו, וחלק מההומור חוזר להציץ מתוכן.
"את באמת חושבת שאני הולך להתעסק עם הבחור הזה?" הוא מתנשף בחוסר שביעות רצון.
"אל תשפוט את העסקה לפי קווין. הלוואי שיכולת לפגוש את החברה שלי כריזמה. היא תהיה העורכת שלך, אבל היא נתקעה בניו־יורק, וקווין פשוט כבר היה כאן באל איי."
"אולי נוכל לפגוש אותה בניו־יורק." גריפ נשמע נזהר ומבטו נראה מגשש, אך אני לא בטוחה למה. מה אני מפספסת?
"לא בקרוב." אני נאנחת, ומעבירה אגודל על הקימור השחור של גבותיו.
"כריזמה תקועה שם, ואני עמוסה מדי כדי לעזוב ברגע זה."
"באמת?" גריפ מעוות את שפתיו.
"כן. קאי מוכנה סוף סוף לצאת עם האלבום החדש שלה, ורייסון בסטודיו עובד על הפרויקט הבא שלו." חיוך פתאומי נמרח על פניי. "שכחתי לספר לך שהשגתי ללוק את תוכנית הריאליטי ההיא על תהליך יצירת התקליט הבא שלו."
"וואו." עיניו של גריפ יורדות לרצפה לפני שהוא מביט בי חזרה. "כן, את מאוד עסוקה, אני רואה."
"הצילומים של התוכנית יהיו ברובם באל איי. אני חייבת להיות שם לפחות לצילומים הראשוניים, ואל תיתן לי להתחיל עם כל מה שקורה עם ג'ימי. אולי אצטרך להעביר אותה לשרה, למרות שהיא תרצח אותי."
"אני מבין," גריפ אומר בחיוך קל. "את עסוקה מדי בשביל לנסוע לניו־יורק."
והנה זה שוב. מה זה המבט הזה? אני מדברת יותר מדי על עבודה? אני עושה את זה לפעמים. אני נסחפת עם הקריירה שלי, אך אני בת מזל שיש לי אפשרות להגשים את החלומות של האנשים שאני אוהבת. מעולם לא ידעתי שזה יהיה מספק במידה כה רבה ושאהיה כל־כך טובה בזה. בכל הישג ההזדמנויות מכפילות את עצמן, והשאיפות שלי גדלות. זה מעולם לא הפריע לגריפ, אבל אולי עכשיו, כשיש כל־כך הרבה דברים להתעסק איתם, אולי נמאס לו לשמוע על העבודה שלי ועד כמה שאני אוהבת אותה.
"אני מצטערת, בייבי," אני אומרת. "הנה אני מקשקשת ומפטפטת על 'פרודיג'י' ועל כל העניינים שלי, ואפילו לא שאלתי אותך על הלימודים. נרשמת היום, נכון?"
הוא משתתק לרגע, ופניו הופכות חסרות הבעה.
"אני עדיין בודק את הקורסים. יש לי עוד קצת זמן לפני שאחליט על הסמסטר הבא."
"טוב. אז אני רוצה שתספר לי הכול הערב." אני מתרוממת על קצות האצבעות כדי להשאיר נשיקה על שפתיו. "אבל עכשיו אני חייבת לחזור לקווין."
פניו של גריפ משתחררות לחיוך.
"תגידי לטמבל הזה שכבר יש לך תוכניות לארוחת ערב, ושיתרחק מהבחורה שלי."
"אה, יש לי תוכניות לארוחת ערב?" אני נסוגה כמה צעדים לאחור, לכיוון הכניסה למסעדה, ועיניי לא מרפות מפניו הנאות עם המישורים הניכרים ועם העצמות הבולטות. "איזה תוכניות בדיוק?"
"ארוחת ערב אצלי."
"אני אמורה להביא את ארוחת הערב?"
זה בדרך כלל מה שקורה – אף אחד מאיתנו לא ממש שף של מאכלי גורמה.
"לא, אעשה על האש בגג."
אה, הגג, אחד המקומות האהובים עליי בעולם. משקיף על הכול אך מבודד, רק אהובי ואני. הוסיפו בשר אדום חצי נא, וזו הופכת להיות האוטופיה הפרטית שלי.
"אז נתראה אחרי העבודה." אני מחייכת ומסתובבת ללכת.
"היי, בריס," הוא קורא.
אני מביטה לאחור ומוצאת את אותה הבעה פיכחת שוב בעיניו, שמותחת את עורו מעל עצמות לחייו הבולטות, ומכניסה אותי ללחץ.
"אני אוהב אותך."
הוא אומר לי את זה מדי יום כמה פעמים ביום, וזה אף פעם לא נמאס, אף פעם לא נשמע שחוק ותמיד גורם לליבי להאיץ.
"גם אני אוהבת אותך."
אני לא מנסה להקל את הרגע עם חיוך קל או עם הערה מתחכמת.
הוא יספר לי מה מפריע לו הלילה, כנראה. אתן לו להגיע לזה בכוחות עצמו.
ובינתיים, קווין.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
