“תזיזי את הראש קצת שמאלה. כן. יופי, אמבר, יופי.”
אמבר טיילור נעה לכיוונו של הצלם, השמש הספרדית החמה מטגנת את עורה למרות מקדם ההגנה הגבוה של הקרם נגד שיזוף שנמרח מתחת לקרם הבוהק. אבל היא לא התלוננה. הצילומים היו מסע הפרסום הגדול באמת הראשון שלה וגם החוזה הבינלאומי הגדול הראשון שלה.
בגיל עשרים וארבע, או שהייתה על סף פריצה בעולם הדוגמנות, או שהייתה מחליקה לבינוניות. היא דגמנה החל בשנות נעוריה המוקדמות והקריבה לשם כך שינה, שוקולד וחיי חברה. היא הייתה נחושה להצליח בגדול.
העובדה שאמה הייתה לצדה עזרה לה. אלמנה, שגידלה את אמבר בעצמה, הלן טיילור הייתה אישה מדהימה. היא הקריבה את עצמה בשביל הקריירה של אמבר ואהבה את בתה היחידה מספיק בכדי להזכיר לה מתי להתעמל ומתי לא לאכול… יותר מדי.
אמבר חייתה על דיאטה נמוכת קלוריות כל כך הרבה זמן, עד שכבר לא נהייתה רעבה יותר. הלן וידאה שהאוכל שאמבר כן אכלה היה מזין. היא אפילו ויתרה על נוחותה שלה כדי שתוכל לשכור מאמן אישי בשביל אמבר. הלן טיילור סיפקה לאמבר מה שהייתה זקוקה לו בכדי ללטש את גופה לצורה המושלמת עבור דוגמנות.
תמיכתה של אמה בחלום שלה הייתה הכול בשביל אמבר והיא בהחלט התכוונה להחזיר לה על כך בהצלחה.
“בסדר… תרימי את הטלפון כמו אגרוף של ניצחון ותחייכי.”
אמבר הרימה את הטלפון המעוצב גבוה באוויר וחייכה את חיוכה הנודע, זה שהסוכן שלה אמר שהוא מבטיח את העולם ואת כל מה שבתוכו.
שריקה נשמעה מצד שמאל שלה ודגדוג בלתי צפוי טייל במעלה עמוד השדרה שלה ובמורד זרועותיה. זה היה כאילו מישהו בעל מבט מחשמל מביט בה. וזה היה ממש טיפשי. אולי לסופרמן יש ראיית לייזר, אבל הוא דמות בדיונית ולאף אדם אמיתי אין את היכולת ממש לגעת במישהו רק במבט. אבל היא הרגישה שמישהו נגע בה. אפילו ליטף.
היא עשתה כמיטב יכולתה להתנער מן התחושה המוזרה, הגבירה את עוצמת החשמל שבחיוכה והשריקה נשמעה שוב. הפעם נמוכה ורמזנית. אמבר עשתה הכול כדי לא לכווץ את שרירי ירכיה. היא מעולם לא הגיבה כך.
מעולם.
קללה הסתננה מבעד לשיניה המושלמות אפילו כששמרה על חיוכה במשך מספר הקליקים של מצלמת הצלם. מה קורה לה?
“תכריז על הפסקה.” לקול הייתה נימה סמכותית ורמז דק למבטא קסטיליאני.
הצלם הכריז על הפסקה ואמבר שמטה את הטלפון הנייד שהחזיקה על שולחן סמוך. היא רצתה לשים על עצמה חלוק אוורירי, אבל שתי ידיים אלגנטיות ושריריות היו שם לפניה.
החלוק הוחזק פתוח והמתין לה שתחליק לתוכו את זרועותיה. “בואי, קרידה, את חייבת לכסות כזה עור מושלם מחום השמש.”
היא הרשתה לו להחליק את החלוק על זרועותיה, תחושה לא מציאותית חונקת אותה. היא עדיין לא ראתה את פניו וכבר הרגישה כאילו הם מכירים לעומק. בלתי אפשרי.
ומעט מבהיל.
“של מי היה הרעיון הלא ממש גאוני לעבוד בשעות הכי חמות של היום?” שאל בקול שנישא עד הצלם.
“זה האור, סניור מננדז. הוא מושלם עכשיו,” אמר מנהל מסע הפרסום בקול הרבה פחות סמכותי משאמבר אי פעם שמעה ממנו והבחינה בצלם ממהר בזווית עינה.
“אנחנו לא מתורבתים? האם הסיאסטה לא דורשת מנוחה, לא לעבוד במשך השעות הכי חמות של היום?”
“אני מתנצל, סניור. אם היינו יודעים שאתה מעוניין לראות את הצילומים, היינו מצלמים אותם בזמן אחר.”
האיש שמאחורי אמבר צחק, הצליל חם ועשיר, כמו שוקולד חם שנמזג על גלידת וניל. “לא לי אני דואג.”
הצורך המוזר לכווץ את שרירי ירכיה הכה בה שוב והיא הייתה חייבת להכריח את עצמה לצאת מתחת לידיים שעכשיו נחו על כתפיה. מתי אי פעם רצתה להאריך מגע של גבר בה? היא לא יכלה לזכור ולו מקרה אחד. גברים היו שותפים עסקיים או אביזרי צילום, לא יותר.
היא הסתובבה כדי לפנות אל הגבר שערער את האיזון הפנימי שלה וקיבלה הצצה ראשונה על סניור מננדז. מוחה החל מייד לקטלג את המידע שהיה לה עליו.
משפחתו ניהלה את “תעשיות מננדז”, תאגיד האם של חברת הסלולר שמפרסמת את מסע הפרסום שהיא מדגמנת עבורו. בעוד שלאביו ולסבו עדיין היה תפקיד פעיל בניהול העסק, אנליסטים הסכימו שמיגל היה אחראי למרבית מהתרחבותה של “תעשיות מננדז” בחמש השנים האחרונות.
הוא הכניס אותם לשוק הטלפונים הסלולריים בחלקים של אסיה ואירופה וגם נשא ונתן בעסקאות הייטק נוספות שהשתלמו בענק לחברה בת המאה ויותר, השווה מיליוני דולרים, הנשלטת על ידי המשפחה. הוא לא היה היחיד מבני דורו שהיה מעורב בפעילותה של החברה, אבל עד כה הוא היה המצליח ביותר.
אמבר עשתה את שיעורי הבית שלה, למדה כל מה שיכלה הן על החברה והן על המוצרים שהיא אמורה הייתה לייצג – כמו שתמיד עשתה כשקיבלה עבודה. כפי שאמה אמרה לא פעם, אף פעם לא מכאיב להיות מוכן. אבל הייתה לה הרגשה ברורה ששום דבר לא יכול היה להכין אותה לפגישה ראשונה פנים אל פנים עם המיליונר.
היא ראתה תמונות, אבל התמונות שליוו את המאמרים בכתבי עת כלכליים חשובים לא הצליחו לתפוס את מהותו של האיש. התמונה הדו ממדית לא הצליחה בשום פנים ללכוד את המשיכה החייתית והממגנטת שלו או את נוכחותו השרירית.
מטר תשעים של זכר משובח, למיגל מננדז היה גוף שרוב הדוגמנים היו מקריבים משכורות של שנה בשבילו. גבוה, רזה ושרירי, הוא מילא את חליפת הדולצ’ה גבאנה שלו כאילו נתפרה עבורו. וזה כנראה מה שהיה. אף שזיהתה את העיצוב ואת הגזירה של המראה המוכר של המעצב, היה בה שינוי קל שרמז על כך שהאיש הזה אפילו לא קנה את הבגדים שלו ישירות מהמסלול.
לא שטייקון עשיר היה עושה משהו אחר חוץ מלקחת קניין אישי שהביא את המעצבים ישירות אליו, אבל עדיין.
עיניים אפורות הסתכלו עליה בעניין הולך וגובר שלווה בהומור שהפתיע אותה. האיש המיס את ברכיה ובהתחשב בכך שבילתה את זמנה עם הגברים היפים ביותר בעולם על בסיס קבוע, זה לא בישר טובות.
כן, אפשר היה למות בשביל תווי פניו האריסטוקרטים ושערו הכהה והמתולתל המהממים, אבל זה היה יותר מזה. והיותר הוא זה שגרם לה לקחת צעד נוסף אחורנית בדממה המביכה שהשתררה אחרי הצהרתו האחרונה.
הוא חייך, אפילו שיניים לבנות הבהיקו לרגע. “אני דואג לאישה הצעירה והנחמדה שלא נראה לי שכוויות שמש יעזרו להגביר את יופייה.”
“מרחנו את אמבר במקדם הגנה מספר חמישים,” אמר הצלם בביטול.
עיניו של סניור מננדז הצטמצמו. “אני רואה שאתה לובש שרוולים ארוכים וחובש כובע. מאוד הגיוני… בעוד שהיא מעמידה פנים שהיא מדברת בטלפון בלא יותר מאשר שלושה משולשי בד.”
“היא דוגמנית.”
וזה אומר הכול. הגוף שלה הוא כלי. למכור עבורם מוצרים ולהשיג את חלומותיה בשביל אמבר. ככה זה היה ואפילו לא היה לה אכפת.
אבל נראה שלסניור מנדדז אכפת. היא רק יכלה להיות אסירת תודה שהיא לא זו שמקבלת את המבט המסוים הזה. הצלם משך בצווארונו והסתכל במבט מתחנן במנהל מסע הפרסום שבתורו הסתכל על הבוס שלו כאילו הטייקון הצמיח זוג קרניים.
“היא אישה יפה שאתם תשתדלו יותר לדאוג לה ולא להתנהג אליה ככה אם אנחנו באמת מעוניינים להשתמש בתדמית שלה כדי לעודד צרכנים לקנות את המוצרים שלנו.” הוא פנה אליה, הבעתו הקרירה מתחממת. “אף על פי שאני עדיין לא בטוח מה לאישה בקושי לבושה ולכיסוי סלולרי טוב יותר יש במשותף.”
היא צחקה, מוקסמת מן הבלבול הבוטה שלו. “השתמשו בגוף שלי כבר כדי למכור בטריות למכוניות. אני לא ממש בטוחה מה הקשר, אבל אני אסירת תודה על זה שפרסומאים חושבים שיש קשר. ובכנות… כבר הצטלמתי במדבר בקליפורניה בקיץ. זה לא יותר גרוע. תאמין לי.”
חיוך פלרטט בקצה שפתיו המושלמות. “אבל אנחנו יותר מתורבתים מאנשי קליפורניה, כן?”
“אם אתה אומר.” היא גילתה שיש אירופים שעדיין רואים אמריקאים אנשים שחיים בשממה.
הסוכן שלה היה מתעלף אם היה שומע שזה מה שחושבים עליו, אבל לפרי הייתה נטייה לדרמה בכל מקרה.
סניור מננדז זקף את ראשו. “אמרת בגוף שלך?”
היא משכה בכתפיה.
“את זאת שמוכרת את המוצרים.”
“התדמית שלי, שהיא בעצם הגוף שלי.”
הוא נד בראשו בהחלטיות. “לא. יש אלפי נשים יפות שהיו יכולות לעמוד איפה שאת עומדת עכשיו, זו הרוח שבתוכך שיוצאת החוצה כשאת מחייכת כפי שעשית כשהגעתי. זו היית את שמנהלי הפרסום שלי שכרו… לא את הגוף שלך.”
הוא צדק. דוגמנות הייתה הרבה יותר מאשר סתם הצגת חלקי גוף בדרך הטובה ביותר, אבל מעט אנשים ראו את זה כך. ובלי קשר, הגוף שלה עדיין היה הכלי העיקרי במקצוע שלה. וזה נשמע דיי רע כשהיא חשבה על זה ולא פתחה את פיה כדי לומר זאת.
היא פשוט חייכה ואמרה: “תודה.”
“החיוך שלך… הוא אמיתי? או שאת מפעילה אותו בשביל אחרים כמו שאת מפעילה אותו בשביל המצלמה?”
השאלה הייתה כמו מכה בין עיניה. היא הייתה דומה מדיי לשאלה שהטרידה אותה לאחרונה. האם היא אישיות מפלסטיק, או אמיתית? לפעמים היא הרגישה כמו צעצוע מתנפח שפעל רק כשהצלמים משכו לו בחוטים. היא תמיד עבדה קשה כדי לשלוט בקריירה שלה, אבל האם היא באמת שלטה בה?
“מתי הייתה הפעם האחרונה שעשית משהו רק בשביל הכיף?” שאל אף שלא ענתה עדיין על שאלתו הראשונה.
“אני…” היא לא זכרה. אולי אם אמא שלה הייתה כאן, היא הייתה יכולה לשאול אותה.
אף שהייתה התומכת הגדולה ביותר בקריירה של אמבר, אמא שלה עדיין דחפה את אמבר להירגע לפעמים, הזכירה לה שהחיים זה לא רק דוגמנות. אבל היא עדיין לא הצליחה לזכור מתי הם לא היו כאלה בפעם האחרונה.
היא עמדה שם, חשה חשופה ופגיעה. היה רק מקום אחד בטוח לסגת אליו. מאחורי חיוך הפלסטיק.
היא חפשה אותו. “הקריירה שלי היא כל ההנאה שאני צריכה, סניור מננדז. עכשיו, אם לא אכפת לכם, אני רוצה לשתות משהו לפני שאנחנו חוזרים לצלם.”
הוא הושיט את ידו ותפס את זרועה לפני שהלכה משם. “תני לי לקנות לך מיץ פירות. והשם שלי הוא מיגל. תשתמשי בו.”
“זאת פקודה?” שאלה, השערות על עורפה סומרות כששוב פנתה להביט בו.
אף שגופה אולי היה כלי העבודה במקצוע שלה, הוא לא היה משחק ואם הוא חשב שהיא תתאים לתפקיד הצעצוע של נער השעשועים מחוץ לשעות העבודה, הוא טועה מאוד.
“היא צריכה להיות?” השיב, מתעלם מהקור שבקולה.
“זה תלוי. העובדים האחרים שלך קוראים לך בשמך הפרטי?”
“חלק. חלק לא. אני מעדיף שאת כן. וטכנית, את לא העובדת שלי, אלא קבלן פרטי שנשכר למטרה ספציפית. מחוץ לתחום השיפוט שלי.”
“כל כך מחוץ לתחום השיפוט שלך עד שהכרזת על הפסקה באמצע צילום מוצלח ופטרת את שני הגברים שאני כן חייבת להם תשובות רק כדי להיות לבד איתי?”
הוא משך בכתפיו.
“אני לא חושבת שמשהו בקמפיינים שלך הוא באמת מחוץ לתחום השיפוט שלך, מיגל… חוץ ממני.” לא היה חום בחיוך שעלה על שפתיה. “אני דוגמנית, לא נערת ליווי.”
הוא לא נרתע, חייך אליה, מעיניו האפורות ניבטו שעשוע ואישור צרוף. “את אישה יפה, הייתי רוצה להכיר אותך. מה רע בזה?”
“תגיד לי אתה.”
“את מאוד עוקצנית, נכון?”
“למדתי להיות.”
“שתי איתי כוס של מיץ פירות. תחליטי אם החברה שלי מוצאת חן בעינייך מספיק כדי לאכול איתי ארוחת ערב.”
היא פתחה את פיה כדי לסרב לו, אבל הוא הניח אצבע על שפתיה.
“רק דקה מזמנך. בבקשה.”
זה לא גבר שאומר את המילה המסוימת הזאת לעתים קרובות.
היא סתמה את פיה.
הוא השאיר את ידו היכן שהייתה. “ההחלטה שלך לא תשפיע בשום צורה על התפקיד שלך בתור הדוגמנית המובילה של הקמפיין.”
היא הביטה בו, מנסה לקרוא את כנותו. כל המאמרים שקראה עליו ציירו אותו כאדם ישר. והוגן. היא בחרה להאמין.
היא לא יכלה לדבר כשאצבעו לחוצה כנגד שפתיה, מכל מקום. טוב, היא יכולה, אבל היא מצאה שזה קשה מספיק להתמודד עם התחושה שהמגע הקטן הזה עורר בה גם בלי להזיז את שפתיה כנגדו. היא בלעה והנהנה במחווה קטנה של ראשה.
הוא חייך ושמט את ידו. “יופי.”
הצילומים נערכו על שטח שנתחם בחבלים על החוף והוא הוביל אותה לבית קפה קטן במרחק כמה מטרים משם. הם התיישבו בשולחן לשניים בחוץ והוא סימן למלצר בתנועה מתנשאת של אצבעותיו.
האיש הצעיר התקרב, עיניו נפערו כאילו זיהו מישהו. היא שיערה שהמיליונר היה מין סלבריטי בארצו… כמו שחקנים הוליוודיים בבית. אבל מיגל מננדז נראה הרבה יותר טוב. מיגל הזמין לשניהם כוס מיץ פירות לפני שהספיקה לחשוב על זה שוב ולבקש מים. האלקטרוליטים הנוספים לא יזיקו והיא תוכל לאכול פחות בארוחת הערב, חשבה בביטול וספרה מבלי משים את הקלוריות.
“תמיד רצית להיות דוגמנית?” שאל אחרי שהמלצר הלך.
“כן. ואתה? תמיד רצית להיות טייקון עסקים?”
הוא צחק, הצליל חלף על קצות עצביה כמו שיטפון. “נולדתי לזה, פחות או יותר. אבא שלי היה איש עסקים ואבא שלו לפניו. את מכירה את הסיפור.”
“אבל אתה הבאת את מניות החברה לגבהים חדשים.”
היה זה תורו להיראות זהיר. “את קוראת את טורי הרכילות?”
“מדורי העסקים, למען האמת. היועץ העסקי של אמא שלי והיא גידלו אותי על סיפורים לפני השינה שבהם הזאב הגדול והרע הוא בחור שמוכר מניות זבל והנסיך היה משקיע עסקי טוב.”
עכשיו, מבטו הפך ספקולטיבי. “אז אני מופתע שבחרת את הקריירה שבחרת.”
“למה? אני השקעתי בנכס פרטי שיכולתי לשלוט בו כרצוני… המראה שלי. קרעתי את התחת כדי לגרום להם לשלם דיבידנדים והם שילמו. זאת השקעה טובה יותר מהרבה הרפתקאות עסקיות שבהן הייתה לי פחות שליטה בנוגע למרכיב העיקרי שההצלחה שלי תלויה בו.”
“הדיבידנדים היו שווים את העבודה הקשה?” שאל, בנימת קולו שזור כבוד בלתי רצוני.
“אתה תגיד לי. ההקרבה שלך הייתה שווה את ההצלחה העסקית?”
“כן. מה זה יום עבודה של עשרים שעות לעומת הביטחון של המשפחה שלי?”
היא אהבה שהוא חושב במושגים של מחויבות משפחתית. לה הייתה רק אמה, אבל הן היו מסורות זו לזו. המשפחה היא דבר ראשון. היא לגמה מהמיץ שלה. “למרבה המזל, מאז שסיימתי את האוניברסיטה לפני שנתיים, אני כבר לא צריכה לעבוד עשרים שעות ביום.”
“הלכת לאוניברסיטה?”
“זה מפתיע אותך?”
“בהתחשב במסירות שלך לקריירה שלך, כן. הזמן והמחיר של הלימודים שלך ודאי גבו מחיר ממה שהוא ללא ספק המטרה העיקרית של החיים שלך.”
“גם אני ראיתי את זה ככה, אבל לא אמא שלי. היא תמיד תמכה בחלום שלי להיות דוגמנית, אבל שום קריירה של דוגמנות לא נמשכת לנצח והיא אמרה שככל שהחינוך שלי יהיה טוב יותר, ככה אני אצליח יותר בקריירה שלי.”
“בשביל זה יש סוכן, לא?”
“דוגמנית שמשאירה את הקריירה שלה לאחרים רק מחפשת דלת סתרים ברצפה שתוכל ליפול בעדה לאלמוניות.”
“זה נשמע כמו שורה שעשית עליה חזרות.”
“נכון.”
החום והאישור שוב היו שם במבטו. “אני מחבב אותך, אמבר.”
“אני חושבת שגם אני יכולה לחבב אותך, מיגל.”
“רק חושבת?”
“אני טיפוס זהיר.”
הוא זרק אחורנית את ראשו וצחק.
ומשהו בתוכה, באופן חשוד ליד לבה, נמס.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
