אז עכשיו אני ככה. כבר לא יפה בכלל - אפילו לא נשארו שאריות ממה שהייתי פעם. זקנה-כמו-מכשפה, יותר קמטים מעור. חיה בלי מראה, לא רוצה לראות, לא רוצה לשמוע, לא רוצה ימים שלמים אפילו לדבר. כאילו ששלושת הקופים ההם, המפורסמים, הפכו להיות אני.
כבר לא בקוק, מזמן כבר לא. כי אין כסף בעיקר, אחרת... מי יודע...
כבר לא עושה סקס.
כבר לא מעשנת גראס. או סיגריות.
כבר לא שותה.
גרה בין הספסל שלי בסנטרל פארק - הספסל שניכסתי לעצמי - לבין החדר העלוב והמחניק, הענקי, של-כולם, במקלט לדרי הרחוב של הלואר איסט סייד ברחוב באוורי.
אוכלת צהריים בין בית תמחוי לבית תמחוי, עם עדיפות לבית התמחוי החדש, הנקי, עם המתנדבים הטובים, אלה שלא שופטים אותי, שלא מסתכלים עליי בעיניים רעות, ברחוב 18 והשדרה השנייה.
זהו. זה הכל. זאת היום אני. מלמעלה - עד למטה. במפלה, בהילוך מהיר, עם הזמן המזוין הזה שבורח לכולנו במהירות האור, בטיסה-שאי-אפשר-להבין-או-לעצור.
אפשר לומר שהחיים נגמרו לי.
ואולי הכי נורא... מעבר לכל... זה שאמנות אני כבר כמעט לא עושה. בעצם, לא מדויק. אני עושה. אבל משאריות. בונה בעיקר פסלים קטנים, גיבובים של רדי מייד לא ברורים - אפילו לא לעצמי. מה אני רוצה בדיוק להגיד, מה אני מנסה לטעון או להבהיר, להביע, באמצעות זה? אני עצמי כבר לא בטוחה.
הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה יותר שאלות מזוינות - מתשובות.
ולמרות זאת, זה אוויר בשבילי. אני יודעת. חבל הצלה עשוי מחוטי תיל.
מדי פעם אני הולכת לפתיחות בסוהו. אבל רק מבחוץ נותנים לי לראות את האמנות. השומרים בכניסה לא נותנים לאחת כמוני להיכנס לבפנים. לא יודעים מי אני בעצם, או ליתר דיוק - מה ומי הייתי פעם, מזמן מזמן, לפני שהזמן כל כך התקלקל לי...
הם רואים את החיצוני שלי עכשיו, אני לא מאשימה אותם - את הריח הרע, את התלתלים השמנוניים, את הבגדים הבלויים, המלוכלכים. את הקרעים.
ככה זה כשהבית שלך הוא ספסל לא-שלך בפארק או מזרן מזדמן במקלט.
אבל מה שמסגיר אותי יותר מכל, מה שהופך אותי באופן ברור ובלתי משתמע לשני פנים, מה שמגדיר אותי 'הומלסית' ללא ספק, זה החבילות שאני סוחבת איתי לכל מקום. כן. זה מחשיד באופן קיצוני. לראות ככה אישה גוררת עגלת סופרמרקט עשוייה ברזל ובתוכה מלאנתלפים שקיות צבעוניות קשורות, ובכל אחת שיט אחר.
זה לא להאמין לאן שאני הגעתי.
פשוט לא להאמין.
אני עוצמת עיניים לפעמים, נזכרת ב'אז', מחייכת, לא מאמינה שכל זה היה. שכל זה באמת קרה. שפעם כל כך הייתי, ושהיום, שעכשיו...
אבל לפעמים, איכשהו, אני מצליחה להיכנס לאיזה תערוכה. חוטפת משהו לאכול מהקטנים-קטנים שתמיד מגישים שם. שותה איזה שמפניה ומתבוננת היטב, בראייה הייחודית שלי, האחרת - כמו שאנדי היה תמיד אומר.
"יש לך עין שלישית חזקה מאין כמוה," הוא נהג לומר לי ואז לסדר את הפאה הלא ברורה שלו.
"עין שלישית חזקה בתחת שלך," חשבתי אז, לפני הרבה מאוד שנים, אבל במקום זה חייכתי אליו. תמיד קצת מפחדת ממנו, תמיד לא בטוחה איך הוא יגיב. "כן, אנדי," אמרתי. "ומתי הפאקינג 15 דקות שלי יגיעו?"
"בקרוב," הוא נהג לענות לי. מרגיע, נוטע בי תקווה אבודה. ואז המשיך הלאה, לאחת ה"קנדי"יות האחרות שלו, מלקט לו תמיד סביבו "סוכריות" אנושיות ונוטע אף בהן תקוות כוזבות, מפזר גם מעל לראשיהן את אבק הקונפטי הזהוב שלו.
ב'פקטורי', כולם ידעו - יש רק מלך אחד. רק אגדה מבעבעת אחת, עולה מעל כולן, שולטת, עריצה.
כל היתר - נתיניו.
זה היה הדיל, שכלל גם מסיבות פרועות, מלאנתלפים סלבס - ממינלי ועד ג'אגר, דרך דבי הארי, מדונה, ובעצם, כשחושבים על זה, מי לא היה שם? כולם הרי רצו להתחכך בנו, יפים כל כך וצעירים היינו אז, מוכשרים-עד-אימה, נגררים כולנו בחבורה אחת, בדבוקה תזזיתית וצוהלת, אחרי מלך הפופ ארט של העיר הגדולה, כולנו חיים ונושמים את התחושה הכללית של שיא הכסף, הבזבוז, הדקדנטיות, הקיטש - שהוא-הוא הליבה של הפופ ארט - קיום של ממשות מוחשית לעומת פרסום ארעי, אגבי, מקרי, מתעתע בכולנו, יחד עם סמים אינספור, זיונים כאילו שאנחנו חיות פרועות חסרות גבולות וכללים בג'ונגל - לא בני אדם - ובסך הכל הרגשה מנצחת ומחוזקת באלכוהול אינסופי וב"היי" של אקסטזי - או הרואין, או קוק - תלוי ביום ותלוי את מי שואלים.
הוי, הזיכרונות, הזיכרונות... ארורים, מהממים-עד-אימה, בלתי ייאמנו... אלה היו ימים... ולילות... שעות שהצטמצמו לכדי שניות שהפכו בסופו של דבר לריק מחושב, מודפס, משוכפל, משובט ומיוחצן עד זרא.
ריק-של-וורהול זה היה. לא שלי.
אני הייתי רק חלק מ"החבורה", מאותה דבוקה צוהלת ורועשת, מהנגררים והנגררות אחריו.
כולנו רצינו לעשות כיף, אני מודה. כולנו רצינו לזכות בהכרה. כולנו הגענו לניו יורק סיטי כמו אסופים שמחפשים לעשות משהו, להיות מישהו, בעיר הכי גדולה.
אני לא מכה על חטא, שיהיה ברור. אני נהניתי מכל רגע. מכל שבריר שנייה.
גם כשלא נהניתי.
אפילו כשסבלתי.
גם כשלא הבנתי בכלל מה אני עושה.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
