הרומן שלי עם כריסטי

"כתיבה מעולה, ספר חובה",
-בוקליסט

"מבעבע כבר מהמשפט הראשון שלו"
-וול סטריט ג'ורנל

"מותחן מעולה"
-פבלישרז ויקלי

רב מכר של הניו יורק טיימס נבחר לאחד הספרים הטובים של השנה על ידי שורה של עיתונים ומגזינים, בהם הוושינגטון פוסט והוול סטריט ג'ורנל.

בתחילת חודש דצמבר בשנת 1926 נעלמה הסופרת אגתה כריסטי לאחד־עשר ימים, לאחר מריבה עם בעלה, שביקש לבלות את סוף השבוע עם המאהבת שלו. פגועה ונסערת יצאה אגתה כריסטי מביתה, ונעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. הסיפור עורר עניין תקשורתי עצום, שכן כריסטי כבר היתה אז סופרת ידועה. מאות שוטרים הוקצו לחקירת ההיעלמות, פרס כספי הוכרז, ואפילו הסופר ארתור קונן דויל, יוצרו של שרלוק הולמס, הצטרף לחיפושים.

פרשת היעלמותה האמיתית של הסופרת המצליחה משמשת סיפור מסגרת לספרה של נינה דה גרמונט, שנכתב כמחווה לעלילות המתח של כריסטי. הרומן שלי עם כריסטי בוחר, עם זאת, בנקודת מבט מפתיעה, זו של נאן או'די, המאהבת. דרכה אנחנו מתוודעים לסיפור האהבים עם בעלה של כריסטי, וכן לסיפורה שלה. שני אלה נכרכים זה בזה, וכמו בעלילות מתח טובות, אין דבר בין הנחות היסוד הראשוניות שלנו כקוראים לבין הפרטים המתבררים בהמשך.

ועם זאת, הרומן שלי עם כריסטי אינו ספר בלשי, כי אם ספר על יחסים שכאב מניע אותם, יחסים בין גברים ונשים, בין חזקים ומוחלשים, ועל המתח שבין הציווי החברתי להתנהג כיאות לבין הרצון העמוק, הבסיסי, לשבור את הכלים ולהיעלם. 

הרומן שלי עם כריסטי זכה לשבחי הביקורת, תורגם ל־22 שפות והיה לרב מכר עולמי.

פה נקברה האחות מרי

לפני שנים רבות בארץ אחרת, כמעט הרגתי אישה.

זו תחושה מיוחדת במינה, הדחף לרצוח. ראשון מגיע הזעם, עצום מכל זעם שאי פעם דמיינתם לעצמכם. הוא משתלט על הגוף כליל, כאילו היה כוח אלוהי — אוחז בכוח הרצון, באיברים, בנפש. הוא משרה בכם עוצמה שמעולם לא שיערתם שקיימת בתוככם. ידיכם, שהיו בלתי מזיקות עד כה, מתרוממות לסחוט מתוך אדם אחר את חייו. יש בזה חדווה. בדיעבד המחשבה על כך מפחידה, אבל אם יורשה לי לומר, באותו רגע התחושה מתוקה, כמו המתיקות שחשים כשנעשה צדק.

רצח היה נושא שריתק את אגתה כריסטי. אבל לִבה היה רך. היא מעולם לא רצתה לרצוח אדם. אפילו לא לרגע. אפילו לא אותי.

"קראי לי אגתה," אמרה תמיד בהושיטה יד דקה. אבל מעולם לא עשיתי זאת, לא בימים הרחוקים ההם, לא משנה כמה סופי שבוע ביליתי בבית זה או אחר שלה, לא משנה כמה רגעים פרטיים חלקנו יחד. הקִרבה לא נראתה לי הולמת, אם כי התנהגות הולמת כבר הלכה ואיבדה מחשיבותה באותן שנים של אחרי מלחמת העולם הראשונה. אגתה היתה אישה אלגנטית מהמעמד הגבוה, אך לגמרי נכונה לוותר על גינונים ומוסכמות חברתיות. אני, לעומתה, עמלתי קשות לסגל לעצמי את הגינונים והמוסכמות האלה מכדי לוותר עליהם בקלות.

חיבבתי אותה. באותם ימים סירבתי להתייחס ברצינות לכתיבה שלה. אבל תמיד הודיתי בכך שאני מעריצה אותה כאדם. אני עדיין מעריצה אותה. לאחרונה, כשגיליתי זאת לאחת מאחיותי, היא שאלה אם יש בי חרטה על מעשי, ועל הכאב הגדול שהם גרמו.

"מובן שכן," עניתי בלי היסוס. מי שמכריז "אין לי חרטות" הוא פסיכופת, או שקרן. אני לא פסיכופתית ולא שקרנית, רק מיומנת בשמירת סודות. מהבחינה הזאת, גברת כריסטי הראשונה וגברת כריסטי השנייה דומות מאוד. שתינו יודעות שאת לא יכולה לספר את סיפורך האישי בלי לחשוף את סיפורו של מישהו אחר. במשך כל חייה סירבה אגתה לענות על שאלות על אודות אחד־עשר ימי היעלמותה, ולא רק מתוך הצורך להגן על עצמה.

גם אני הייתי מסרבת לענות, אילו עלה בדעתו של מישהו לשאול אותי.

ההיעלמות

יום לפני כן
יום חמישי, 2 בדצמבר 1926

אמרתי לארצ'י שזה לא הזמן לעזוב את אשתו, אבל לא התכוונתי לכך באמת. מבחינתי, המשחק הזה כבר נמשך הרבה יותר מדי. הגיע הזמן שאשלוף את הקלף המנצח. אבל הוא אהב שהרעיונות יגיעו ממנו, ולכן הבעתי התנגדות.

"היא במצב שברירי מדי," אמרתי. אגתה עדיין היתה נסערת ממות אמה.

"קלריסה מתה כבר לפני חודשִים," ציין ארצ'י. "ובכל זמן שאודיע לה, זה יהיה איום ונורא." "שברירי" היא המילה האחרונה שמישהו היה אומר לנוכח ארצ'י. הוא ישב מאחורי שולחן המהגוני העצום בלשכתו בלונדון, כולו הוד והדר. "אי אפשר לשמח את כולם," אמר. "מישהו תמיד יהיה אומלל, ונמאס לי שזה אני."

ישבתי זקופה מולו, על כורסת העור השמורה בדרך כלל לבעלי הון ואנשי עסקים. "יקירי," לקול שלי לא היה מעולם סיכוי להשתוות לטון הדיבור המעודן של אגתה, אבל עד אז לפחות הצלחתי כבר לסלק ממנו את עקבות המבטא המזרח־לונדוני של מעמד הפועלים. "היא זקוקה לעוד זמן כדי להתאושש."

"היא אדם בוגר."

"תמיד זקוקים לאמא."

"את סובלנית מדי, נאן. טובה מדי."

חייכתי כאילו זה נכון. הדברים השנואים ביותר על ארצ'י בעולם היו חולי, חולשה, עצב. לא היתה לו סבלנות להתאוששויות. כמאהבת שלו, הקפדתי תמיד להפגין עליזות. קלילות ואווריריות. הניגוד המושלם לאשתו מוכת היגון והלא־בדיוק־הולכת־שולל.

פניו התרככו. חיוך הסתמן בקצה פיו. הצרפתים אומרים, "לאנשים מאושרים אין היסטוריה". ארצ'י מעולם לא שאל אותי על עברי. הוא פשוט רצה אותי עכשיו, עם חיוך קורן ונכונות לעשות כרצונו. הוא העביר יד בשערו, להחליק את מה שכלל לא נפרע. הבחנתי במעט שיבה באזור הרקות. זה הקנה לו מראה מכובד. ייתכן שביחסי עם ארצ'י היה אלמנט מסוים של תועלתנות, אבל זה לא מנע ממני ליהנות ממנו. הוא היה גבוה, יפה, ומאוהב בי.

הוא קם מאחורי שולחן הכתיבה שלו, חצה את החדר וכרע על ברכיו לפני הכורסה שלי.

"ארצ'י," אמרתי בתוכחה מעושה. "ואם מישהו ייכנס?"

"אף אחד לא ייכנס." הוא חיבק אותי והניח את ראשו בחיקי. לבשתי חצאית קפלים, חולצה מכופתרת, קרדיגן רפוי וגרבונים. פנינים מלאכותיות וכובע חדש ואופנתי. ליטפתי את ראשו של ארצ'י אבל הדפתי אותו בעדינות כשהצמיד את פניו אלי.

"לא כאן," אמרתי, אבל בלי בהילות. עליזות, עליזות, עליזות. בחורה שלא ידעה עצב או חולי מימיה.

ארצ'י נישק אותי. היה לו טעם של עשן מקטרת. תפסתי בידי את דשי המקטורן שלו ולא התנגדתי כשחפן בכף ידו את שדִי. הערב הוא ילך הביתה אל אשתו. כדי שהמהלך שתכננתי בקפידה כזאת יתקדם, כדאי לשלוח אותו אליה כשהוא חושב עלי. סְפוֹג רווי כינין סולפט — שאותו השיגה לי אחותי הצעירה, הנשואה — עמד על המשמר בתוכי, כהגנה מהיריון. מעולם, אף לא פעם אחת, לא נפגשתי עם ארצ'י מבלי שהכנתי כך את עצמי, אך נכון לרגע זה, התגלו אמצעי הזהירות שלי כמיותרים. הוא השיב את החצאית שלי בצניעות למקומה, החליק את ידו על הקפלים, ואז נעמד וחזר אל מאחורי שולחנו.

הוא רק התיישב בכיסא, ולחדר נכנסה אגתה. היא נקשה בקלילות על הדלת ופתחה אותה בו־בזמן. עקביה הסולידיים השמיעו רחש מזערי על השטיח. בגיל שלושים ושש כבר דהה שערה של אגתה מערמוני לחום. היא היתה גבוהה ממני בלא מעט סנטימטרים, ומבוגרת ממני בעשור כמעט.

"אגתה," אמר ארצ'י בחדות. "יכולת לדפוק בדלת." "אוי, ארצ'י. זה הרי לא חדר הלבשה." אחר כך נפנתה אלי. "מיס אוֹ'די. לא ציפיתי לראות אותך כאן."

האסטרטגיה של ארצ'י מאז ומתמיד היתה להסתיר אותי כשאני גלויה לעין כול. הוזמנתי בקביעות למסיבות ואפילו לסופי שבוע אצל משפחת כריסטי. לפני שישה חודשים, הוא לכל הפחות היה ממציא תירוץ לנוכחותי במשרד שלו. "סטאן השאיל לי את נאן לקצת שירותי קצרנות," הוא היה יכול לומר. סטאן היה המעסיק שלי בחברת הגומי הבריטית האימפריאלית. הוא היה חבר של ארצ'י, אבל הוא מעולם לא השאיל שום דבר לאף אחד.

הפעם, ארצ'י לא נידב אף מילה שתסביר מדוע אני נמצאת שם, ישובה מעדנות במקום שלא היה מקומי. גבותיה של אגתה התקשתו כשהתחוור לה שבעלה כבר אינו טורח אפילו להשתמש בתחבולות הרגילות. היא שמרה על קור רוח כשהפנתה את דבריה אלי.

"תראי אותנו." היא הצביעה על הלבוש שלה, ואז על שלי. "אנחנו תאומות."

התקשיתי שלא לגעת בפני. הן היו סמוקות להחריד. מה היה קורה אילו הקדימה בשתי דקות? האם היתה מעמידה פנים שאינה יודעת דבר, כנגד כל הראיות, באותה עיקשות שגילתה עכשיו?

"כן," עניתי. "כן, נכון, תאומות."

בעונה ההיא, כמעט כל אישה בלונדון היתה תאומה, אותם בגדים, אותה תספורת באורך הכתפיים. אבל החליפה של אגתה היתה חליפת שאנל אמיתית, והפנינים שלה לא היו מלאכותיות. היא לא התייחסה להבדלים מסוג זה בהתנשאות, ספק אם בכלל הבחינה בהם. היא לא היתה טיפוס כזה, תכונה מצוינת שהתנקמה בה בכל הנוגע אלי. אגתה לא התנגדה ולו פעם אחת לכך שבתו של פקיד, מזכירה פשוטה, תצטרף לחוג החברתי שלה. "היא מיודדת עם הבת של סטאן," הסביר לה ארצ'י. "שחקנית גולף מצוינת." ההסבר הזה הספיק לה בהחלט.

בתצלומים מאותה תקופה נראית אגתה הרבה יותר כהה ופחות יפה משהיתה במציאות. עיניה היו כחולות ונוצצות. על אפה היו פזורים נמשים נעריים, והבעות פניה התחלפו במהירות. ארצ'י נעמד לבסוף לקבל את פניה, ולחץ את ידה כאילו היתה שותפה לעסקים. אני החלטתי — כפי שרק אדם שנמצא בעיצומו של מעשה אכזרי יכול להחליט — שהכול לטובה: מגיע לה מישהו טוב יותר מארצ'י, לאישה היפה והשאפתנית הזאת. מגיע לה מישהו שיאסוף אותה בזרועותיו באהבה עזה וחסרת בושה ויהיה נאמן לה. מול רגשות האשם שהזדחלו לרפות את ידי הזכרתי לעצמי שאנשים מסוגה של אגתה נוחתים תמיד על הרגליים, וכך יהיה גם בעתיד.

היא סיפרה לארצ'י, קרוב לוודאי בפעם השנייה או השלישית, שהיתה לה פגישה עם דונלד פרייז'ר, הסוכן הספרותי החדש שלה. "מאחר שאני בעיר, חשבתי שנצא לארוחת צהריים. לפני שתיסע לסוף השבוע שלך."

"אני לא יכול היום." ארצ'י החווה בידו באופן בלתי משכנע לעבר שולחנו הריק. "יש לי הר של עבודה."

"אה. אתה בטוח? הזמנתי שולחן בסימפסונ'ס."

"בטוח לגמרי," ענה. "אני חושש שהגעת לחינם."

"תרצי להצטרף אלי, מיס או'די? ארוחת צהריים של בנות?"

לא יכולתי לשאת את המחשבה שהיא תספוג דחייה פעמיים. "אה, כן, זה יהיה נהדר."

ארצ'י השתעל ברוגז. גבר אחר אולי היה חושש לנוכח מפגש כזה של רעיה ומאהבת, אבל לו כבר לא היה אכפת. הוא רצה שהנישואים שלו יסתיימו, ואם זה יקרה כי אגתה תתפוס אותנו על חם, שיהיה. בזמן שאשתו ואני נסעד, הוא יגיע לפגישה שקבע בגארארד ושות' ויקנה שם את הטבעת הכי יפה, היהלום האמיתי הראשון שלי.

"אני רוצה לשמוע הכול על הסוכן החדש שלָך," אמרתי כשנעמדתי על רגלי. "איזו קריירה מלהיבה יש לך, גברת כריסטי." זאת לא היתה חנופה. הקריירה של אגתה עניינה אותי לאין ערוך יותר מעבודתו של ארצ'י בתחום הכספים, אף שבאותה תקופה אגתה לא היתה מפורסמת, לא בקנה המידה שהיתה עתידה להתפרסם בו. כוכב שרק החל לעלות. קינאתי בה.

אגתה שילבה את זרועה בזרועי. קיבלתי את המחווה ברוגע. דבר לא היה לי טבעי יותר מיחסי קרבה עם נשים אחרות. גדלתי עם שלוש אחיות. פניה של אגתה לבשו חיוך שהצליח להיות בעת ובעונה אחת חולמני ונחוש. ארצ'י התלונן לעתים על כך שעלתה במשקל בשבע השנים האחרונות, מאז נולדה טדי, אבל זרועה היתה דקה ועדינה. הנחתי לה להוביל אותי דרך המשרדים והחוצה אל הרחוב הלונדוני הסואן. לחיי הִוורידו מהקור. אגתה הרפתה מזרועי בבת אחת וקירבה יד אל מצחה, כשהיא מייצבת את עצמה.

"את בסדר, גברת כריסטי?"

"אגתה," השיבה, קולה חד משהיה במשרדו של ארצ'י. "בבקשה, קראי לי אגתה."

הנהנתי. ואז עשיתי את מה שעשיתי בכל פעם שביקשה זאת — במשך רוב הזמן שבילינו יחד באותו אחר צהריים, לא פניתי אליה באף שֵם.

האם הכרתם פעם אישה שברבות הימים נעשתה מפורסמת? במבט לאחור, אפשר הרי להיזכר במאפיינים מסוימים שלה. יציבת הגוף. הנחישות בדיבורה. עד יום מותה טענה אגתה שאיננה אדם שאפתני. היא חשבה שהיא מצליחה להסוות את האינטנסיביות שבאופייה, אבל אני זיהיתי זאת באופן שבו עיניה סרקו את החדר. במנהג שלה להתבונן בכל מי שחלף בשדה הראייה שלה, רוקמת לו בדמיונה היסטוריה שאותה תוכל לסכם במשפט אחד. בניגוד לארצ'י, אגתה תמיד רצתה לדעת מה העבר שלך. אם לא היית מעוניינת לגלות אותו בפניה, היתה בוראת סיפור משלה ומשכנעת את עצמה שהוא אמת.

במסעדת סימפסונ'ס ליוו את אגתה ואותי למעלה, אל חדר האוכל לנשים. כשהתיישבנו, הסירה את כובעה, ולכן הסרתי את שלי, אף שרבות מהגברות האחרות נשארו בכובעיהן. היא התפיחה קלות וסידרה את שערה היפה. התנועה הזאת נראתה יותר כמחווה של ניחום עצמי מאשר של גנדרנות. היא היתה יכולה לשאול אותי מה עשיתי במשרד של ארצ'י. אבל ידעה שיהיה לי שקר מן המוכן ולא רצתה לשמוע אותו.

במקום זאת שאלה, "אמך עדיין בחיים, נכון, מיס או'די?"

"כן, שני ההורים שלי."

היא הישירה אלי מבט בוחן. אומדת אותי. בדיעבד מותר לומר: הייתי יפה. רזה, צעירה, אתלטית. אבל הלנה מטרויה לא הייתי. לו הייתי כזאת, אולי היחסים שלי עם ארצ'י היו פחות מדאיגים. קסמי המוגבלים העידו על הסיכוי הגבוה שהוא מאוהב.

"מה שלום טדי?" שאלתי.

"היא בסדר גמור."

"והכתיבה?"

"בסדר גמור." היא נופפה בידה כאילו אין דבר זניח מזה. "זה רק מופע קסמים קטן. נצנוצים ואחיזת עיניים." על פניה חלפה הבעה של מי שמתאפקת שלא לחייך לנוכח המחשבה, כך שידעתי שלמרות התייחסותה המבטלת היא גאה ביצירתה.

חבטה אדירה נשמעה כשמלצר בז'קט לבן שמט מידיו מגש של כלים ריקים. בעל כורחי זינקתי בבהלה. בשולחן הסמוך, גבר שסעד עם אשתו הרים את זרועותיו וכיסה את ראשו במעין תגובה לא רצונית. רק זמן לא רב לפני כן, קולות נפץ בלונדון בישרו על רעות גדולות בהרבה מאשר התנפצות של כלי אוכל, ורבים כל כך מהגברים שלנו ראו את הזוועות האיומות ביותר מקרוב.

אגתה לגמה קצת מהתה. "כמה אני מתגעגעת לשלווה שלפני המלחמה. מה דעתך, מיס או'די, אנחנו נתאושש אי פעם?"

"אני לא רואה איך זה אפשרי."

"אני מניחה שהיית צעירה מכדי לשרת כאחות."

הנהנתי. במשך המלחמה טיפלו בפצועים בעיקר אחיות מבוגרות ומכובדות למראה, וזאת בכוונה תחילה, כדי למנוע את לבלובן של אהבות לא נאותות. אגתה שובצה בבית המרקחת של בית חולים בטורקי שבדֶבון. שם היא רכשה ידע כה נרחב על רעלים.

"אחותי מֶגס עובדת כאחות," אמרתי. "היא הפכה את זה למקצוע שלה אחרי המלחמה. למעשה, היא עובדת עכשיו בבית חולים בטורקי."

אגתה לא המשיכה לשאול על כך. היא ממילא לא היתה יכולה להכיר מישהי כמו אחותי. במקום זאת שאלה, "איבדת במלחמה מישהו קרוב?"

"בחור אחד שהכרתי. באירלנד."

"הוא נהרג?"

"אפשר לומר שהוא לא חזר הביתה. לא ממש."

"ארצ'י היה בגיס התעופה. את בטח יודעת את זה. אני מניחה שזה היה אחרת עבור אלו שהיו למעלה."

איזה סיכום קולע של כל העולם כולו. העניים תמיד נושאים את צלקות העולם. אגתה אהבה לצטט את ויליאם בלייק: "זה לצהלה יוּלַד, ורֵעו לאופל־עד."¹ בעיני, אפילו ברגע ההוא — כשהיא סועדת בסימפסונ'ס בעוד בעלה קונה טבעת אירוסין בשבילי — אגתה השתייכה לסוג הראשון, ואני לשני.

הבעה מסוימת עלתה שוב ושוב על פניה של אגתה, ויכולתי לראות איך היא מתאמצת להדוף אותה. כאילו היא רוצה לומר משהו אבל לא יכולה להביא את עצמה לידי כך. אני בטוחה שהיא הזמינה אותי לארוחה כדי להתעמת איתי. אולי לבקש רחמים. אבל שיחות כל כך מעיקות קל לדחות, בפרט למי שלא נוטָה לעימותים מטבעה.

לכן, ומשום שזו היתה באמת דעתה, אמרה אגתה, "פשוט זוועה, העניין הזה של מלחמה. כל מלחמה. נורא לעבור דבר כזה. אילו היה לי בן, הייתי עושה כל מה שביכולתי כדי שלא יילחם. לא אכפת לי למען איזו מטרה, או אם אנגליה בסכנה."

"אני חושבת שגם אני הייתי עושה את אותו הדבר. אם יהיה לי פעם בן."

הבשר נפרס לעינינו ליד השולחן, ובחרתי נתח שהיה פחות עשוי ממה שאני אוהבת. מן הסתם ניסיתי להרשים את אגתה. ככל שאנשים עשירים יותר, כך הם מעדיפים את האומצה שלהם מדממת יותר. כשחתכתי את הבשר בסכין, האודם שנטף ממנו הפך את קיבתי.

"את עדיין חושבת על הבחור האירי?" שאלה אגתה.

"לא עובר יום שבו אני לא חושבת עליו."

"זאת הסיבה שמעולם לא התחתנת?"

מעולם לא התחתנת. כאילו שלעולם גם לא אתחתן. "כנראה."

"טוב. את עוד צעירה. ומי יודע? אולי יום אחד הוא עוד יצוץ, בריא ושלם."

"אני בספק רב."

"היתה תקופה במלחמה שבה היה נדמה שארצ'י ואני לא נצליח להתחתן. אבל הצלחנו, ואנחנו כל כך מאושרים. זאת האמת, את יודעת. אנחנו מאושרים."

"אני בטוחה שזה כך." קצר ותמציתי. הדיבורים על המלחמה הקשיחו את לבי. מי שאין לה כלום, אפשר לסלוח לה אם לקחה דבר אחד — בעל — ממי שיש לה הכול.

המלצר הופיע שוב ושאל אם נרצה מגש גבינות. שתינו סירבנו. אגתה הניחה את המזלג אף שאכלה רק מחצית מהמנה שלה. אילו נימוסיה היו פחות מושלמים, היתה מרחיקה מעליה את הצלחת. "אני חייבת להתחיל לאכול פחות. אני שמנה מדי, ארצ'י אומר."

"את נראית בסדר גמור," אמרתי, כדי להרגיע אותה ומפני שזאת היתה האמת. "את נראית נהדר."

אגתה צחקה, ברשעות מסוימת, לעג שהיה מופנה כלפי עצמה, לא כלפי, ואני שוב התרככתי. אני לא נהנית לגרום סבל לאף אחד. אִמה של אגתה מתה בעיתוי גרוע להחריד, קרוב מדי לעזיבה של ארצ'י. לא הבאתי בחשבון אפשרות כזאת. אביה של אגתה מת כשהיתה בת אחת־עשרה, כך שכעת לא רק שאיבדה את אמה, אלא גם מצאה את עצמה בגיל הרבה יותר מדי צעיר כבת הדור המבוגר במשפחה.

יצאנו החוצה יחד אחרי שאגתה התעקשה לשלם את החשבון. ברחוב היא נפנתה אלי, הושיטה את ידה ועיגלה אצבע ואגודל סביב סנטרי.

"יש לך תוכניות לסוף השבוע, מיס או'די?" נימת קולה רמזה שהיא יודעת בדיוק אילו תוכניות יש לי.

"לא. אבל בשבוע הבא אני נוסעת לנופש. במלון בֶּלפוֹרט בהארוגֵייט." ומיד התפלאתי שסיפרתי לה. אפילו לארצ'י לא הודעתי. אבל משום מה, כאשר את חולקת עם אישה את בעלה, את חשה קרובה אליה. לפעמים אפילו יותר מאשר אליו.

"סידרת לעצמך פינוק," אמרה, כאילו הרעיון אינו קוסם לאופייה המעשי. "יופי לך."

הכרתי תודה על כך שלא שאלה מאין הכסף למותרות כאלה.

היא הרפתה מהסנטר שלי. בעיניה היה דבר מה שלא הצלחתי לרדת לעומקו. "אז אומַר לך שלום. תיהני מהנופש שלך."

היא הסתובבה ופסעה כמה צעדים, נעצרה, ואז חזרה אלי. "את לא אוהבת אותו." פניה השתנו לחלוטין. מאיפוק שקט לבהלה פעורת עיניים. "אילו היית אוהבת אותו, זה היה נורא כשלעצמו. אבל מכיוון שלא, אני מבקשת, תשאירי אותו לזאת שכן אוהבת אותו."

כל החדות שלי נעלמה. בסירובי להגיב חשתי כמו דמות רפאים, כאילו אני עלולה להתפוגג, פיסות־פיסות ממני מרחפות ומתרחקות באוויר. אגתה לא נגעה בי שוב. היא רק נעצה את מבטה בפני ובחנה את תגובתי — הדם האוזל מהלחיים, ההימנעות המפלילה מלזוז או לנשום.

"גברת כריסטי." לא הצלחתי להמשיך. היא רצתה ממני וידוי שלא הייתי רשאית לתת.

"מיס או'די." טון נחרץ, סופי. היא חזרה לעצמה. אני אמרתי את שמה כהקדמה להכחשה. היא אמרה את שמי כסירוב נחרץ.

עמדתי מול המסעדה וצפיתי בה מתרחקת. בזיכרוני היא נבלעת בתוך ענן גדול של ערפל, אבל זה לא ייתכן. אלו היו צהרי יום שמש, צלולים ושקופים. סביר יותר שהיא פשוט נעלמה מעבר לפינה, או לתוך ההמון.

הייתי אמורה לחזור לעבודה, אבל במקום זאת פניתי אל המשרד של ארצ'י. למשרה שלי כמזכירה כבר לא היתה חשיבות רבה בעיני, ככל שארצ'י מימן יותר ויותר מהוצאותי. ידעתי שהוא מודאג בגין ארוחת הצהריים שלי עם אגתה, ואם אכן יאמר לה הערב שהוא עוזב, היא עלולה להעלות את הטענה שאיני אוהבת אותו. לכן היה חשוב שאותיר בו את הרושם ההפוך.

בדרך עברתי ליד חנות ספרים שבה הוצגה ערימת עותקים של ספר ילדים ורוד, ועליו דובון קטן אוחז בחוט של בלון ומתעופף באוויר. "פו הדוב". האיור נראה כל כך שובבי שנכנסתי וקניתי עותק כדי שארצ'י ייתן אותו במתנה לטדי. לרגע שקלתי לתת לה אותו בעצמי כמתנת חג המולד. ייתכן שעד אז הוריה כבר יחיו בנפרד. אולי טדי תבלה את חג המולד עם אבא שלה ואיתי. כמה נעים יהיה לשלושתנו להחליף בינינו מתנות תחת עץ האשוח. היו כבר מקרים של ילדים שגרו אצל אביהם אחרי גירושים. וארצ'י תמיד טען שטדי אוהבת אותו יותר. אם כי, זה הרי אופייני לארצ'י לומר דבר כזה, ועוד להאמין בו.

כשחזרתי למשרד של ארצ'י מסרתי לו את הספר כדי שייתן אותו לטדי בעצמו. הוא נעל את הדלת ומשך אותי לחיקו, כשהוא פותח את כפתורי החצאית שלי ומפשיל אותה מעל מותני.

"זה לא יימשך ככה עוד הרבה," לחש באוזני, ורעד טלטל את גופו. אני דווקא חשבתי שהוא אוהב את זה ככה. כמו כל הגברים, לא?

זזתי ממנו ויישרתי את החצאית. הכובע שלי עדיין היה על ראשי, הוא כמעט שלא זז.

"איך היא נראתה לך?" שאל, חוזר לשולחנו.

"עצובה." אם היא תספר לו אי פעם שהתעמתה איתי, אכחיש זאת. "ומודאגת."

"אל תרחמי עליה. זה פחות כואב כשתוקעים את הסכין בבת אחת."

"אני בטוחה שאתה צודק."

שלחתי לעברו נשיקה באוויר ופניתי לעבר הדלת, בתקווה שההסתייגויות הקטנות שלי לא יערערו את נחישותו. השיחה שלי עם אגתה הפכה את תוכניתו לעזוב אותה לדחופה עוד יותר. סובבתי את המפתח.

"נאן," אמר ארצ'י לפני שהספקתי לעבור את הסף. "בפעם הבאה שנתראה, אני אהיה גבר חופשי."

"בשום אופן לא," עניתי. "אתה תהיה שייך לי."

הוא חייך, וידעתי שאין לי סיבה לדאוג, לפחות לגבי השאלה האם ארצ'י יבשר לאגתה את הבשורה. הוא היה חדור מטרה. מרגע שהחליט לבצע משימה, הוא ביצע אותה בקור הרוח הנדרש מטייס המטיל פצצות כדי לגרום תוהו ובוהו ומוות על פני האדמה. וכל אותה העת הוא משייט לו בשמים, ואיש אינו יכול לגעת בו.