פרק ראשון
1
אדוניס פטראקיס סקר במבטו את הקהל שמילא את אולם הנשפים של המלון הלונדוני, שהיווה את ספינת הדגל של עסקיו. בהתחלה, האורחים התנהגו למופת בחתונה הזאת, בין היתר בגלל היותם במקום כה מפואר ויוקרתי. מבטים פעורי פה נשלחו לעבר הזגוגיות העתיקות של התקרה המקומרת הגבוהה, נברשות הבדולח שנוספו לאחרונה ועוד פרטים יפהפיים ואלגנטיים.
כעת, הקהל כבר החל להפוך לכמעט-רעשני. המחותנים האנגליים החדשים של לאו, חברו מימי הלימודים, החלו להסיר כל רסן.
מבטו של אדוניס מצא את לאו ואת כלתו הטרייה, שכבר החליפו את הבגדים שלבשו לכנסיה ועמדו מוקפים על ידי חבורה של שושבינים, כשהם משחקים במין משחק שתיה. הייתה גם המולה של שושבינות, לבושות בשמלות מצועצעות במפגיע, בגוונים שנעו מלימון חיוור ועד לחרדל עז במיוחד. צחוק צורמני של אחת מהן נשמע כמו שריטה של ציפורניים על לוח, ואדוניס התחלחל.
כעת, אחרי תום הטקסים הרשמיים, אחרי שהעוגה נחתכה, הצילומים צולמו והנאומים נישאו, לא היה דבר שחייב אותו להישאר. הוא מילא את חלקו, הציע ללאו את המקום כדי לערוך בו את קבלת הפנים ואף הופיע בה בעצמו, ואפילו רקד עם הכלה.
הוא הרים כתף אחת, לשחרר את הנוקשות שתקפה את עצם הבריח שלו. זה היה שבוע ארוך. חודש ארוך, למען האמת. ולמרות שהוא לא הרגיש מוכן לסיים כבר את הערב, גם לא הייתה לו כוונה להישאר למסיבה, אשר הלכה ונעשתה יותר ויותר פרועה. לחבורה הזאת לא היה דבר במשותף עם בן-אדם כמוהו, שכל חייו מוקדשים לעסקים.
אילו הייתה ביניהם אישה שהייתה נראית לו מושכת, ייתכן והיה מזמין אותה לעלות אל הסוויטה שלו, לחגיגה יותר פרטית. אך לא הייתה אחת כזאת. הנשים הנאות היחידות בקהל הזה היו תפוסות, או שהן הביטו בו כשסימני דולרים מהבהבים בעיניהן.
הוא, את הלקח שלו עם בחורות שכאלה, למד כבר מזמן.
אז הוא חצה את האולם, שב ואיחל כל טוב לזוג המאושר, נשק לכלה הסמוקה על שתי לחייה, ועזב. הנהון קצר למתאם האירועים של המלון, אשר השגיח על הנעשה, ואדוניס מצא את עצמו בשקט המבורך של אולם המבוא.
מאחר ולא הייתה לו בת לוויה ללילה הזה, הוא החליט להציץ בחוזה החדש שהגיע היום, או אולי להשתמש באולם הכושר.
הוא היה חסר מנוחה. מחשבותיו שבו אל בני הזוג, שהתחייבו להעניק זה לזו את חייהם. ומשם הגיעו מחשבותיו, כמובן, אל נישואיו שלו, אשר בוטלו בבהילות לפני שנים. פיו התקשה.
לפני חיים שלמים.
הוא הקיש את הקוד למעלית הפרטית אל סוויטת הבעלים. הדלתות נפתחו והוא נכנס. שנייה לאחר מכן, נורה אל תוך החלל הצר גוף קטן, התנגש בו במגע של סאטן חלק ועננה של תרסיס לשיער.
נחיריו של אדוניס עקצצו, והתעטשות חמקה ממנו.
"מצטערת, פגעתי בך?" לחש קול גרוני ליד סנטרו. "אבל בבקשה, אל תסגיר אותי." במקום להתרחק, הבחורה נצמדה עוד יותר, מותניה אל ירכו, כשידה אוחזת בשרוול חליפתו.
"להסגיר אותך?"
"בבקשה. הוא ישמע." היא שלחה יד חיוורת ולחצה על הכפתור לסגירת הדלת. ברגע שהדלת נסגרה, היא הרפתה משרוולו וכשלה להישען על הדופן המרוחקת.
"את בסדר?" נימת קולו של אדוניס התחדדה. ראשה היה מורכן, אבל המתח שבכתפיה והדופק שפעם במהירות בבסיס צווארה, העידו על פחד. "מישהו פגע בך?"
"פגע בי?" היא נדה בראשה והזדקפה, בהרחיקה את עצמה מהדופן, כשגופה קצת מתנודד. "לא. אם כי אני בטוחה שהוא היה חונק אותי, אילו היה יכול. הוא שונא אותי, והוא קרפד קטן ואכזרי."
היא כיסתה במהירות את פיה, בקול אנקה של תדהמה, ונשאה את מבטה אליו. עיניים לא ממוקדות, בגוון כחול-צפחה, פגשו את עיניו. עיניים שיכלו להיות יפות, אלמלא המשיחה המוגזמת של צללית עיניים בכחול עז מדי, וריסים מלאכותיים עצומי מימדים, שהעיקו במשקלם על עפעפיה. היא נראתה כמו יצאנית מבוהלת.
"לא התכוונתי להגיד את זה בקול." היא הזעיפה אליו פנים בחשדנות, כאילו הוא הוציא את המילים מפיה.
"הוא נשמע כמו מישהו שמוטב לשמור ממנו מרחק."
"הו, הוא אכן כזה." הנערה הנהנה במרץ כזה, שגל נוסף של תרסיס לשיער תקף את נחיריו. היא הייתה נערה. בת שמונה-עשרה, אולי, מקסימום עשרים, שמנסה להיראות יותר בוגרת, בעזרת איפור המוני. "אם הייתי יודעת שהוא יימצא פה, בחיים לא הייתי אומרת לאמילי כן. בכל זאת, זהירות יכולה להיות טובה יותר מאומץ."
"אמילי?" אדוניס שילב את זרועותיו והשעין את כתפיו על דופן המעלית. סקרנותו התעוררה. איך בדיוק הצליחה הנקבה הלא מרשימה הזאת לעורר אותה, הוא לא ידע. אבל הוא לא מיהר לשום מקום. שום דבר לא המתין לו בסוויטה שלו, מלבד עבודה וקצת ברנדי משובח.
"הכלה." הבעת הזעף נעשתה ממש כועסת. "לא היית בחתונה? הייתי בטוחה שראיתי אותך שם קודם, בקצה השני של האולם, קודר וזועף." היא נשענה קצת יותר קרוב לכיוונו, ומבטה היה רב כוונה. מתחת לריח העז של תרסיס השיער, הוא הבחין בשמץ של משהו עדין יותר.
היא התנודדה קצת לאחור. "אני בטוחה שזה היית אתה. הבנות המטופשות קשקשו בהתרגשות, עודדו אחת את השנייה, לגשת להזמין אותך לרקוד."
"הבנות המטופשות?"
"שאר השושבינות."
"אה." לא פלא שהיא נראתה טיפה מוכרת. היא השושבינה שישבה בקצה המרוחק של השולחן, בשמלה צהובה כהה עם שמץ של ירוק, שגרמה לה להיראות קצת אחוזת בחילה. או שמא היא באמת חשה בחילה.
"את מרגישה בחילה?"
"רק בקשר לחברה, שנמצאת שם באולם." עיניה שבו ונעשו ענקיות, וידה שוב ריחפה מעל לפיה.
אדוניס התבונן, מוקסם בניגוד לרצונו, וראה איך היא ממצמצת ומזדקפת קצת יותר. החלק העליון של ראשה הגיע לגובה של פיו.
"זה בטח בגלל השמפניה," היא מילמלה, כשידה נשמטת. "מי היה מעלה בדעתו. בסך הכול, שתיתי שתי כוסות. אתה חושב שזה יכול להספיק?" היא הטתה את ראשה ונתנה בו מבט ינשופי.
"להספיק למה?" אדוניס כבש חיוך.
"להפוך אותי למשוגעת..." גבותיה התכווצו בהבעת ריכוז. "קשקשנית. בדרך כלל, אני חושבת לפני שאני מדברת. תמיד."
הוא שילב את זרועותיו על חזהו. "זה תלוי, בכמה שאת רגילה לשתות בדרך כלל."
"אני לא. הערב הייתה הפעם הראשונה, שטעמתי שמפניה."
"אז כן. סביר להניח שזה מספיק." משעשע עד כמה שזה היה בשבילו, חבריה ודאי יחפשו אותה. "את לא חושבת שהגיע הזמן, שתחזרי לחתונה?"
היא נחרדה ושבה ותפסה בשרוולו. "לא! לא לפני שהוא הולך." היא הביטה בכפתורי המעלית. "למה אנחנו לא זזים?" היא הטיחה את ידה בכפתור המורה מעלה. "מצטערת. אני מקווה שרצית לעלות. אני אלך לכל מקום, בתנאי שירחיק אותי ממנו."
"מהקרפד?"
"כן. איך ידעת?" חיוך גדול הפציע על פניה והלם בו, כמו בעיטה עזה, ישר במפתח הלב. כשהיא חייכה, הוא ראה משהו שאפילו האיפור המרוח לא הצליח להסתיר. "קודר וזועף, וגם נבון! אתה מוצא חן בעיניי, מר...?"
"פטראקיס. אדוניס פטראקיס."
העיניים הללו שבו והתעגלו בתדהמה. "אדוניס?"
הוא הנהן, המתין לפרץ ההתלהבות הרגיל. מעולם, הוא לא התקשה במיוחד למשוך נשים. אבל מאז שצבר את כל ההון העצום הזה...
"כמו האל, אדוניס?"
"זה שם יווני."
"ברור שזה שם יווני, אבל הוא לגמרי לא מתאים לך." היא הביטה בו בעיניים מצומצמות, כששפתיה קפוצות בהבעת ריכוז, שנראתה סקסית במידה מפתיעה מאוד, למרות הגוון הבוהק של השפתון הוורוד, שהתנגש בצורה נוראית עם עורה החיוור. "אתה ממש לא אדוניס."
אדוניס הביט בה מלמעלה. הוא היה רגיל לחנופה של נשים, לא לאכזבה.
"את יודעת מי היה אדוניס?"
היא נופפה יד מבטלת, כאילו הוא קטע את רצף המחשבה שלה. "במיתולוגיה היוונית, הוא מתואר כבחור צעיר ויפהפה, אהובה של אפרודיטה, שנהרג אחר כך על ידי חזיר בר." היא נשכה את שפתה. "או אולי על ידי מישהו אחר, אני לא מצליחה להיזכר. אבל אתה לא נראה כמו אדוניס."
אדוניס לא היה מסוגל לבלום את החיוך שלו. האם יצא לו לפגוש אי-פעם מישהי, שדיברה איתו בצורה שכזאת? לא מחמיאה ולא להוטה? "לא מספיק יפה?"
שוב, הנפנוף המבטל הזה של ידה. "אף אחד לא יכול לקרוא לך יפה." ודאות הדהדה בקולה. "נאה, כן – אבל במין סגנון קשוח, מסוכן. והגבות האכזריות האלה." היא הרימה יד לעבר הפנים שלו, אבל עצרה ממש לפני שנגעה בו. "יותר מתאים לך להיקרא על שם ארֶס, אל המלחמה. סקסי, אבל קשוח."
הדלת החליקה ונפתחה מאחוריה, והיא הסתובבה, בזמן שאדוניס ניסה עדיין להבין אם זאת הייתה מחמאה או עלבון.
"הו, זה ממש נחמד." היא יצאה באטיות מתוך המעלית, אל חלל המבוא של הסוויטה הפרטית שלו, והציצה מבעד לדלת הפתוחה, לעבר חדר ההסבה הגדול. "אתה חושב שזה יהיה בסדר, אם אשאר פה קצת, עד שהוא יילך?"
היא נעה קדימה, כשנעלה נתפסת בשטיח שנארג במלאכת יד. היא החלה להתנודד בזרועות מתנופפות, עד שאדוניס נע קדימה ותפס אותה במעלה זרועה. בשרה היה קריר וחלק כמשי.
"את בטוחה, ששתית רק שתי כוסות שמפניה?"
היא התרפקה עליו, כשידה האחת מונחת על חזהו. "בהחלט. אבל אני לא חושבת שכדאי לי להמשיך לשתות. אני מרגישה טיפה... שונה." היא מצמצה לעברו באיטיות. "אתה חושב שאני מתנהגת משונה?"
מה שהוא חשב היה, שמתחת לאיפור הנוראי ולשמלה הלא מחמיאה, הבחורה הצעירה הזאת בעצם מושכת במידה מפתיעה. וייתכן שהיא גם במצב פגיע.
"את תחסרי לחברים שלך."
היא נדה בראשה. "הם לא חברים שלי, ואני לא אחסר להם. אני לא מכירה שם אף אחד, חוץ מאמילי – היא בת-דודה שלי. וגם את הוריה, אני מכירה. אבל אין להם זמן בשבילי. אף פעם לא היה. אני רק ממלאת מקום, בגלל ששושבינה מספר שבע הבריזה ברגע האחרון. אה, וגם הקרפד – אני מכירה אותו." היא העוותה פנים. "אבל אני לא רוצה לראות אותו. אני לא יכולה פשוט לשבת פה קצת, בשקט? אני יכולה להתחמק מהמלון, בלי שישימו לב, ולתפוס רכבת הביתה, אבל אני מרגישה טיפה לא יציבה על הרגליים."
אדוניס בחן אותה במבטו. היה ברור שהיא לא מסוגלת ללכת הביתה לבד, במצבה הנוכחי. היא בוטחת באנשים הרבה יותר מדי, בשביל להסתובב בחוץ בלי השגחה.
"בסדר גמור. את יכולה להישאר פה, ואני אכין לנו קפה."
"נפלא. אף פעם לא תיארתי לעצמי שניתן לביית את ארֶס. כשאני חושבת עליו, הוא כולו תשוקה ואש." היא שבה והעניקה לו את החיוך העצום, המאושר, הזה, ולמרבה פליאתו, אדוניס מצא את עצמו מחייך אליה בחזרה. היא קשקשה בחוסר היגיון, אבל חוש ההומור שלה היה נחמד. וכך גם העובדה שהיא לא נזהרה בלשונה, סביבו.
"אתה חושב שאוכל להשתמש בשירותים?"
"כמובן. בקצה המסדרון הזה, משמאל."
חדר ההסבה היה ריק, כשאדוניס חזר. הוא הניח את המגש עם הקפה ועוגיות החמאה על שולחן ואמר לעצמו שזאת הייתה ממש שטות מצידו, להכניס אותה. הוא לא יודע עליה שום דבר. מלבד העובדה שהיא לא מסוגלת להתמודד עם השמפניה ששתתה ושיש לה ידע די מפתיע על מיתולוגיה יוונית. אפילו את שמה, הוא לא ידע.
הוא יצא מהחדר, כשחשדו הולך ומתגבר. איפה היא יכולה להיות?
"את בסדר?" הוא חבט בדלת חדר השירותים.
"מצטערת. זה לא ייקח לי הרבה מאוד זמן."
"את צריכה להקיא?" היא נראתה די מסוחררת. לא שיכורה ממש, אבל יכול להיות שהוא טועה.
"לא. אני לא צריכה להקיא. אני סתם דביקה."
דביקה? מצחו של אדוניס נחרש קמטים. לא היה בזה שום היגיון.
הדלת נפתחה והאורחת שלו יצאה מחדר השירותים. היא נראתה לגמרי אחרת. ראשית, היא הייתה נמוכה יותר, כשנעליה תלויות על ידה האחת.
"ניצלתי את המקלחת שלך. עכשיו, אני כבר מרגישה הרבה יותר טוב." היא יצאה אל המסדרון וכמעט נפלה, כשדרכה על שולי שמלתה הארוכה מדי – ישר אל תוך זרועותיו. באופן אוטומטי, אדוניס תפס אותה, אך לא לפני ששדהּ הרך התנגש עם חזהו, וגופה הדקיק נצמד אל גופו.
"אופס, סליחה." היא התרחקה אחורה וחייכה מין חיוך קלוש. "השמלה הזאת ארוכה מדי. היא נתפרה בשביל מישהי אחרת."
"בשביל מישהי שנועלת נעליים," הוא מילמל, בהשתדלו לדחוק החוצה ממוחו את המחשבות על גופה הגמיש.
"אה." היא הנהנה. "זה בהחלט מסביר את זה." היא רחרחה באוויר. "אני מריחה קפה?" ולפני שהוא הספיק לענות, היא כבר הרימה את שולי שמלתה כל כך גבוה, שהוא זכה לראות הרבה מאוד מהמראה המפתה של זוג רגליה החטובות, החשופות, לפני שהיא הסתובבה, וכשידה נשענת על הקיר, החלה לצעוד בחזרה אל חדר ההסבה.
אדוניס לא נחפז, בלכתו אחריה. הוא היה המום למדי מתגובתו העזה, כלפי האישה שהגיחה משירותי האורחים שלו. האיפור הכבד והריסים המלאכותיים היו כלא היו. בלעדיהם, הוא גילה עור פנים צחור, סמוק קמעה, שהלם בצורה יפה מאוד את העיניים הכחולות הכהות הללו. ובנוסף, היה מבנה הפנים היפהפה, עם הפה הוורדרד שמראהו דמה יותר מדי לקשת של קופידון.
סידור השיער המסובך והנוקשה נעלם גם הוא, כולל הסרט בצהוב-חרדל, אשר היה קשור בו והחזיק אותו במקומו. כעת, שיערה הכהה היה חלק וארוך, וצנח סביב כתפיה. הוא היה רטוב עדיין, נוטף מים בקצותיו, מה שהפך את החלק העליון של שמלתה לקצת רטוב וצמוד.
הוא בלע רוק, בראותו איך היא חגה על מקומה וצונחת בפתאומיות על הספה, כשאור המנורה מלטף את ההתרוממות הנחמדה, והמאוד לא צפויה, של שדיה, מתחת לבד הרטוב של שמלתה. להט התעורר בחלציו, לנוכח המשיכה המינית העזה שעוררו קימורי גופה העדינים ופניה החשופות.
אדוניס הזדעף. הדחף המיני שלו היה תמיד בריא, אבל תגובה כל כך עזה ובהולה הייתה עניין חריג. בעיקר, לאור העובדה שהיא כלל לא עשתה שום ניסיון לפתותו.
או שמא היא כן?
יצא לו לפגוש כמה נשים מתוחכמות מאוד בימי חייו, והן עשו מאמצים די ניכרים ללכוד אותו, אך האינסטינקטים שלו אמרו לו שהבחורה הזאת היא בדיוק מה שהיא נראית.
"איך קוראים לך?" קולו נשמע לו מעובה וקצת נוקשה, אם כי נראה היה שהיא לא הבחינה בכך.
"אליס. אליס טרהרן." היא הביטה אליו מעבר לכתפה, ולמרבה פליאתו, הקו של צווארה, הזווית של סנטרה והעיקול של חיוכה, הפיחו אש בשיפולי בטנו והלהיטו עוד יותר את החום התובעני שנאסף שם.
"אל תזעיף אליי פנים, אם כי אני חייבת להגיד שאתה נראה ממש סקסי, כשאתה עושה את זה, כל כך מאצ'ו ו..." קולה גווע והיא עצמה בכוח את עיניה. "תזכיר לי, לעולם לא לשתות יותר שמפניה."
אדוניס נאלץ לצחוק בקול. היה משהו כל כך מרענן בבחורה הזאת, שאומרת את כל מה שעולה בדעתה.
"בת כמה את, אליס?" פתאום, היה לו חשוב מאוד לדעת.
"עשרים ושלוש, בשבוע הבא." היא הפנתה לו את גבה ומזגה מעט חלב לתוך אחד מספלי הקפה. "בן כמה אתה?"
הקלה מילאה אותו. עם התנהגותה המשוחררת, הוא תהה אם יתכן שהיא הרבה יותר צעירה. "אני בן שלושים ואחת." הבדל של חיים שלמים ממנה, מבחינת הניסיון המצטבר, אך למרבה תדהמתו, גילה שזה בכלל לא עמעם את העניין שלו. העניין המתגבר, בעצם. מכנסיו נעשו הדוקים מדי, בהתיישבו מולה.
"אתה נראה מבוגר יותר." היא הטתה את ראשה, בבחנה אותו. "חוץ מאשר כשאתה מחייך. אני אוהבת את החיוך שלך. אתה צריך לחייך לעיתים יותר קרובות." היא הניחה את קנקן החלב בחזרה על השולחן, בזהירות רבה.
שפתיו של אדוניס זעו. האם היא באמת כה גלוית דעת?
התשובה הייתה כן, בהחלט.
"חשבתי שאת אוהבת את ה... אה... מראה הקודר והזועף שלי."
"הו, כן, אני אוהבת אותו." היא השתתקה פתאום, וזוויות פיה צנחו קמעה, בהבינה מה היא אמרה, ואז היא התמקדה בספל הקפה שלה, לקחה ממנו לגימה בזהירות. "אבל החיוך שלך גורם לך להיראות כמו איזה אל יווני שתלטן."
"ארֶס?"
היא הינהנה בהתלהבות. "כן." היא השתתקה לרגע. "או זה שמשליך ברקים לכל עבר."
"זאוס?" האם הוא באמת כל כך מפחיד? אדוניס העדיף לחשוב על עצמו כעל אדם שקול וממוקד, אדם בלי סבלנות לשוטים, בעסקיו, או לנשים רודפות בצע, בחייו האישיים.
"כן, הוא." מצחה נקמט. "רק שאותו, מראים תמיד עם זקן סבוך, ולך אין זקן."
אדוניס כבש חיוך. "הייתי יכול לגדל זקן."
"לא." היא נדה בראשה. "זה יהיה בזבוז. יש לך סנטר נחמד. אולי טיפה עיקש וקשה, אבל נחמד מאוד." היא לקחה עוד לגימה מהקפה וחייכה לה, סתם.
"תודה רבה. גם לך יש."
הוא היה קצת חד אולי, אבל היווה ניגוד שהשלים יפה מאוד את הרכות של פיה הנדיב, בו מצא את עצמו בוהה.
אדוניס גחן קדימה ונטל את ספל הקפה השני, כדי ללגום ממנו. בהשיבו אותו למקומו, היא בהתה בו, בפה פעור קמעה, ונשימתה מואצת.
"הכול בסדר?" הוא אמר לעצמו שהוא מתנהג בצורה מופתית, מעמיד פנים שאינו מבחין בכך, שתגובתה כלפיו היא מה שהיא – התעניינות נשית. משיכה דומה האיצה גם את הדופק שלו, בהביטו בתווי פניה העדינים ובגופה הדקיק.
"אני בסדר. אתה פשוט נראה כל כך..."
יכול להיות שהיא החלה להתפכח, כי היא תפסה את עצמה בזמן ונמנעה מלהשלים את המשפט.
"נו...?" אדוניס לא נהג לחפש מחמאות, אך הוא מצא את עצמו תוהה מה עמדה לומר.
ריסים כהים חיפו על עיניה, והיא לקחה עוד לגימה מהקפה. "נחמד. אתה נראה נחמד."
הוא היה מוכן להתערב על האגורה האחרונה שלו, שזה לא היה מה שהיא עמדה להגיד. "גם את."
"אין שום צורך לשקר." היא זקפה את ראשה, והביטה בו מתחת לגבות שהוקשתו בהבעה אצילית. "אני נראית זוועה. למה אמילי בחרה דווקא את הצבע הזה, אין לי שום מושג. באמת, זה צבע של קקה של תינוקות."
אדוניס צחק. היא צדקה. הצבע הזה באמת הזכיר את הגוון הדוחה ההוא. "ניתן בהחלט לומר, שהוא לא כל כך מתאים לגוונים שלך."
"זה מה שאני אמרתי, אבל כבר היה מאוחר מדי, להחליף את השמלות. מאוחר מדי אפילו, לתקן את המידה של השמלה שלי." זוויות שפתיה נשמטו בהבעה זועפת, שנראתה לאדוניס פשוט מפתה מדי.
"לפחות, זה היה רק לערב אחד."
היא הנהנה. "זה מה שאני אומרת לעצמי, בלי הפסקה. זה היה ערב של התנסויות חדשות."
"התנסויות חדשות?"
הנהון נוסף. "דבר ראשון, זאת הפעם הראשונה שלבשתי משהו צהוב. וגם האחרונה. לעולם לא עוד." היא נרעדה. "פעם ראשונה בלונדון. פעם ראשונה, שאני שושבינה. חשבתי שזה יהיה הרבה יותר מהנה, אבל כל שאר השושבינות לא הפסיקו להתקשקש ולרכל בינן לבין עצמן. והשושבינים..."
"לא הטיפוסים שלך?"
היא משכה בכתפיה בתנועה מודגשת, ואחד השרוולים התפוחים של שמלתה גלש מעל לכתפה. "אני לא ממש יודעת. אבל נראה לי שלא." היא הרימה את רגליה ותחבה אותן מתחת לגופה, בהתפתלה כדי להישען אחורה על הספה.
לא היה אמור להיות בתנועה הזאת שום דבר מפתה, אבל אדוניס מצא את עצמו ממוגנט אל התנועה החלקה והקטנה הזאת, של מותניה ושדיה.
"את לא יודעת?" קולו נשמע לו לא מוכר.
היא נדה בראשה. "אני צריכה מחקר נוסף." היא מצמצה אליו וחייכה. "יש לי עוד כמה התנסויות ראשונות." היא הביטה מטה, על שמלתה, ופניה הזדעפו. "אבל יש גם הרבה דברים של מעולם לא."
"דברים של מעולם לא?" האנגלית של אדוניס הייתה מעולה, אבל את הביטוי הזה הוא לא שמע מעולם.
"בהחלט." היא הרימה אצבע אחת. "מעולם לא היה לי מזל, עם בני המין השני." ואז, אצבע שנייה. "מעולם לא חוויתי נשיקה, שפוצצה לי את הראש." מבטה נעשה ממוקד. "אתה נראה כמו גבר שמסוגל לגרום לראש של בחורה להתפוצץ, בנשיקה אחת."
אדוניס נחנק מהקפה שלגם. "זאת הצעה?" הוא היה קרוע, בין שעשוע ובין ההתעוררות האפלה והמהירה של הפיתוי.
ללא השפתון הצעקני ההוא, לאליס טרהרן היה הפה המפתה ביותר שראה, אי-פעם. הוא בלע במאמץ והזכיר לעצמו, שזה רק המשקה שמדבר מפיה.
"כאילו שגבר כמוך בכלל ינשק בחורה כמוני." היא השעינה את ראשה על הספה, עפעפיה צנחו לאט. היא דממה, והוא תהה אם היא נרדמת מול עיניו.
"מעולם גם לא נהגתי במכונית." היא נאנחה. "אני מוכנה להתערב, שיש לך מכונית נהדרת."
"כן. יש לי." ובשום פנים, הוא לא עמד לתת לבחורה השיכורה הזאת להתקרב אליה, למרות החיוך הנלהב ששלחה אליו. "אבל אני לא נותן לך לנהוג בה."
מגוחך, עד כמה שהיא נראתה מאוכזבת, עם זוויות שפתיה שנשמטו, ממש כמעט עד כדי כך שהוא השתוקק להחזיר את החיוך הקורן אל פניה ואת הניצוץ אל עיניה היפות.
"יש משהו נוסף ברשימת הדברים שלך, של מעולם לא?"
אליס פתחה את פיה, ואז שבה וסגרה אותו. סומק ורוד עלה בלחייה, וסקרנותו התעוררה בבת אחת.
"אליס?"
היא נדה בראשה. "זה שום דבר." היא נשענה קדימה, שלחה את ידה אל הקפה שלה, ואז, בראותה שהספל כבר ריק, היא שבה ונשענה לאחור.
"את יכולה בהחלט לספר לי, מה עדיין לא עשית. אני מבטיח לשמור את זה לעצמי."
האם הוא באמת כל כך סקרן, בנוגע אליה?
למרבה הפתעתו, התברר לאדוניס שהתשובה היא כן.
היא התפתלה במקומה. "אני זאת שמדברת כל הזמן. אתה לא חושב שגם אתה צריך לספר לי משהו?" ממש כאילו היא לא התפרצה לתוך הסוויטה הפרטית שלו. אבל כבר הרבה מאוד זמן, שאדוניס לא נהנה כל כך לשוחח עם אישה.
מה זה מעיד, על הנשים שאיתן יצא?
"מה את רוצה שאספר לך?"
היא משכה בכתפיה, ושקעה עוד יותר עמוק אל תוך הספה. "כל מה שאתה רוצה. ספר לי משהו על עצמך, שלא סיפרת לאף אחד אחר. אני מבטיחה לשמור את זה לעצמי."
הרעיון היה מגוחך. למה לשתף את אודותיו, עם מישהי זרה לגמרי? ועם זאת, בשבתו שם באור המנורה הרך, מביט בחיוכה הנעים של אליס טרהרן ובמבט הציפייה שלה, הוא מצא את עצמו מתחיל להתפתות.
בגלל שהוא לא היה רגיל לשתף אף אחד, בדברים ממש פרטיים?
בגלל שהיא זרה גמורה, ולעולם הוא לא יראה אותה שוב?
זה, והמשיכה המפתיעה הזאת, מסבירים כנראה מדוע הוא בכלל שקל להיענות לה. ולמה הוא הכניס אותה אל תוך החלל הפרטי שלו, למרות שידוע לכל עד כמה הוא שומר על פרטיות.
מצב רוחו היה משונה, לאורך כל הערב. חוסר מנוחה מנע אותו מלהירגע. למרבה הפלא, רק מהרגע שבו היא נדחפה להיות במחיצתו, הוא באמת החל להירגע.
"אני לא אוהב חתונות." המילים בקעו, בלי התרעה. אדוניס הופתע להיווכח כמה נעים היה לו להודות בכך.
"באמת." גבה עדינה אחת התרוממה בסקרנות. "מאיזו סיבה ספציפית?"
הוא לקח לגימה נוספת של קפה. הפעם, הטעם כבר לא היה עשיר כמו קודם. "כמעט התחתנתי פעם. אני מניח שחתונות מעלות שוב את הזיכרונות ההם."
זיכרונות של דחייה, תחושת אי-אמון ואכזבה. אבל הוא היה מספיק צעיר, כדי להיטיב וללמוד את הלקח שלו. כיום, למעט המנהלים שלו שהוא בחר באופן פרטני, הוא כבר לא בטח באיש, אלא רק בעצמו. ככה, זה הרבה יותר בטוח. כשאלו הקרובים אליך ביותר מסוגלים לבגוד בך ברשעות שכזאת, אמון הוא הדבר הראשון שנופל קורבן, יחד עם האהבה.
בלי מחשבה, הוא גלגל את כתפיו, שחרר את הנוקשות שאחזה בצווארו.
"אני מצטערת." היא נשענה קדימה, ידה התרוממה לכיוונו, כאילו ביקשה ללטף מעל מצחו את הקמט, שהוא חש שנחרש בו. אך אז היא שבה ושקעה אחורה, כשהיא מביטה בו ברצינות.
הוא המתין לשאלה הבלתי נמנעת, למה נישואיו לא התממשו בסופו של דבר, אך שוב, אליס טרהרן הפתיעה אותו. אפילו בשכרותה, היא הייתה די רגישה כדי לא להעמיק יותר ולחטט. "אז הערב הזה ודאי היה קשה לך."
הוא ניער את ראשו, דחה באינסטינקטיביות כל הבעת אהדה. "זה היה בסדר. לא סיפור." הגיע הזמן לשנות נושא. "אז מהו הדבר הנוסף, שלא עשית מעולם? אני סיפרתי לך את הסוד שלי. הגיע הזמן שגם את תשתפי."
היא מצמצה, בהתה בו בהבעה שהוא לא היה מסוגל לפרש. כעס? מבוכה עזה? מה שבטוח הוא, שהסומק בלחייה העמיק בהרבה.
"אליס?"
פיה התהדק, ואז המילים נשפכו מתוכו. "מעולם לא חוויתי אורגזמה, אם אתה חייב לדעת." לרגע אחד, היא נראתה אצילית כמו ברבור צעיר, כשמתחה את צווארה והטתה כלפי מעלה את סנטרה, בניסיון להסתיר, כך ניחש, את המבוכה שלה.
ואז הבזיק בעיניה משהו לגמרי לא צפוי. "בטח, לא תהיה מעוניין לעזור לי עם זה. נכון?"
