זהות חבויה

1

"קחי נשימה עמוקה, קאריסה, וספרי לי הכול לאט." מינה אחזה בכוח בכתפיה של חברתה. "ועוד אחת." היא הנהנה בעידוד כשנשימותיה של קאריסה הלכו ונעשו סדירות יותר. "זה כבר טוב יותר."

בזמן שקאריסה התרכזה בנשימות, מבטה של מינה חיפש את הסיבה למצוקה של חברתה. אבל לא היה שום דבר חריג בחדר הכניסה לדירתה של קאריסה. לא דם. לא מהפכה. לא היה שם שום פורץ. רק מזוודה ורודה גדולה.

ועם זאת, משהו בפירוש לא היה בסדר. קאריסה, הבן-אדם הכי נינוח שמינה הכירה, תפסה את מינה לפני שהיא הספיקה לפתוח את דלת דירתה הסמוכה, וגררה אותה אל תוך הדירה שלה. פחד ממשי עמד בעיניה הכחולות של קאריסה.

"בואי, שבי, וספרי לי במה מדובר."

"לא!" קאריסה נדה בראשה ועננת תלתלים בלונדיניים גלשה על כתפיה. "אין זמן. הם יגיעו הנה עוד מעט. אבל אני לא רוצה ללכת. אני לא יכולה ללכת." דמעות מילאו את עיניה וקולה רעד. "אני רוצה את פייר! אבל הוא לא נמצא פה, הוא בפאריס."

לפחות המשפט האחרון היה הגיוני. פייר היה החבר של קאריסה.

אל תילחצי. אף אחד לא יכריח אותך ללכת לשום מקום בניגוד לרצונך." מינה דאגה לדבר בקול רגוע, תוך שהיא מובילה את חברתה אל חדר ההסבה הקטן ודוחפת אותה בעדינות לתוך כורסה. כל גופה של קאריסה רעד ופניה היו חיוורים כמו סיד.

מינה כבר קיבלה בעצמה מספיק בשורות רעות כדי שתדע לזהות מצב של הלם. אימה מתה כשהייתה ילדה קטנה, ורק לפני חמש שנים, כשהייתה בת שבע-עשרה, אביה מת במפתיע משטף דם במוח.

זיכרונות מאותם ימים נוראיים התעוררו אצלה. איך היא הוחזקה שבויה בארמון בעקבות ההפיכה הצבאית שהתחוללה אחרי הלווייתו של אביה. ואז ההקרבה של אחותה ג'יזלאן, שנאלצה להינשא למנהיג ההפיכה, חוסיין, כדי שהוא יוכל להפוך לשייח. נדמה היה שכל זה התרחש בתקופת חיים שונה לחלוטין מחייה של מינה בפאריס כעת.

"ספרי לי במה מדובר כדי שאוכל לעזור." מינה משכה כיסא קרוב אל חברתה והחזיקה את ידיה של קאריסה, שפניה היו, לראשונה ככל שמינה יכלה להיזכר, חפים מכל איפור, וחולצתה לא הייתה מכופתרת כהלכה. בשביל קאריסה זה היה ממש קטסטרופה אופנתית. יותר דומה לסגנונה הרגיל של מינה מאשר לזה שלה.

הבעת הזעף של מינה העמיקה. "מישהו פגע בך?"

בטנה התכווצה בהיזכרה ביום של ההפיכה הצבאית, בפחד הצונן והמשתק כשהחייל החזיק אותה בכוח, מנע את בריחתה ביעילות ברוטלית. היא נזכרה בפרץ האדרנלין שחישל אותה להשיב מלחמה. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה מישהו הניח עליה יד. הפעם הראשונה שבה נעשתה מודעת לעוצמה הפיזית של הגברים שמעניקה להם את הכוח לשלוט באישה. עד אז הגן עליה מעמדה המלכותי תמיד מכל פגע.

קאריסה הייתה בחורה עדינה ובוטחת, כזאת שתמיד מחפשת את הטוב ביותר בכל אחד. אם מישהו ניצל אותה –

"לא, זה בכלל לא משהו כזה."

כתפיה של מינה צנחו. תחושה של הקלה מילאה אותה. בשנים שבהן הן למדו ביחד, בבית הספר היוקרתי לאומנות בפאריס, מעולם היא לא ראתה את קאריסה כה מעורערת.

"טוב, אז מי מגיע? לאן את לא רוצה ללכת?"

שפתה התחתונה של קאריסה רטטה והיא עפעפה במהירות.

"אלכסיי קאטצרוס שולח אנשים. הם יקחו אותי אל האי הפרטי שלו." רעד עבד בגבה. "אבל אני לא רוצה ללכת. אני לא יכולה. אפילו כשאבא שלי סיפר לי על זה, אף פעם לא האמנתי שזה באמת יקרה! את חייבת לעזור לי מינה. בבקשה."

דאגתה של מינה נרגעה קמעה, ביחד עם הלמות ליבה הפראית. אז לא עניין של חיים ומוות. היא ידעה מיהו אלכסיי קאטצרוס. מי לא שמע עליו? אלכסיי היה יזם הי-טק עשיר ביותר. אביה של קאריסה היה אחד המנהלים בחברה שלו.

"זאת הזמנה לבוא לבקר את אבא שלך? אני בטוחה שפייר יכול להסתדר בלעדייך בזמן שתקחי לך קצת חופש."

קאריסה נדה בראשה. "לא מדובר פה בחופשה. אלא בשידוך כפוי, בנישואין! אבא שלי סיפר לי שהוא קיווה להצליח לארגן את זה," אבל לא חשבתי לרגע שזה באמת יקרה. הרי אלכסיי קאטצרוס יכול לבחור לעצמו איזו אישה שהוא רוצה."

מינה לא אמרה דבר. קאריסה הייתה יפה באופן יוצא מן הכלל, ובעלת אופי מתוק. זה, נוסף לצורך הטבעי שלה לשמח את כל מי שעומד מולה, ימצא חן בעיני הרבה גברים.

"אני לא יכולה לעשות את זה, מינה." אצבעותיה של קאריסה לחצו בכוח על שלה. "לעולם לא אוכל לאהוב גבר כזה, כל כך נוקשה וביקורתי. הוא מעוניין באישה לראווה, כזאת שתעשה כל מה שהוא רוצה, מתי שהוא יגיד לה. אבא שלי סיפר לו שאני יפה וצייתנית ו..." כתפיה רעדו כשלדמעותיה הצטרפו גם יבבות של בכי. "לרגע לא האמנתי שזה יגיע לכדי כך. זה נראה בלתי אפשרי, מגוחך. אבל אין לי שום ברירה. אבא שלי סומך עליי."

מינה הזעיפה פנים. נישואי שידוך היו דבר שהיא הכירה טוב מאוד. אילו אביה היה בחיים, הוא בוודאי היה מארגן גם לה איזה שידוך כזה.

"אני בטוחה שאף אחד לא יכפה עלייך כאן שום דבר." שלא כמו בג'יירוט. אחותה נאלצה להתחתן בניגוד לרצונה, ומינה זכרה את תחושת חוסר האונים המוחלטת שלה כשלא היה בידה לעשות דבר כדי למנוע את זה. רק בדרך נס, בניגוד לכל הסיכויים, בני הזוג התאהבו זה בזה בהמשך. השידוך נראה כאילו נועד להיות סיוט. "אבא שלך יהיה שם. אם את תסבירי – "

"אבל הוא לא שם," ייבבה קאריסה. "אני לא יודעת איפה הוא. אני לא מצליחה להתקשר אליו. ואני לא יכולה להגיד למר קאטצרוס לא. אבא שלי הזהיר אותי שהייתה איזו בעיה בעבודה שלו. הוא לא אמר לי מה, אבל אני חושבת שהג'וב שלו מונח על כף המאזניים. הוא מקווה שהנישואים האלה יפתרו את כל הצרות." קאריסה נאחזה בידיה של מינה, אצבעותיה התעקלו כמו טפרים. "אבל אני לא מסוגלת להתחתן עם איש קשה כל כך. יש לו אישה חדשה כל שבוע. וחוץ מזה, פייר ואני מאוהבים. אנחנו מתחתנים." הבזק של שמחה שינה את הבעת פניה העצובה.

"אתם מתחתנים?" מינה בהתה בה. היא לא הייתה צריכה להיות מופתעת; שני הצעירים הללו היו פשוט מאוהבים מעל לראש.

חיוכה של קאריסה גווע. "התוכנית שלנו היא לברוח ולהינשא בסוף השבוע הבא, אחרי שהוא ישוב מנסיעת העסקים שלו. פייר אומר שיהיה לו קל יותר להתייצב מול משפחתו לאחר מעשה."

הערכתה של מינה כלפי פייר גברה. הוא היה בחור מקסים, אבל מעולם הוא לא התייצב מול דרישת בני משפחתו שיתחתן עם מישהי ממשפחה צרפתית עשירה מזה דורות.

"אבל לא אוכל להתחתן איתו אם אני נאלצת להתחתן עם אלכסיי קאטצרוס!" דמעותיה של קאריסה זלגו בשטף.

"קאטצרוס בכלל אמר שהוא רוצה להתחתן איתך?"

"פחות או יותר. הוא אמר לי שאבא שלי סיפר לו עליי, והוא משתוקק לפגוש אותי. הוא מאמין שנמצא בינינו הרבה משותף ושיש לנו עתיד ביחד." קאריסה נשכה את שפתה. "ניסיתי לדבר איתו, אבל הוא לא שמע מילה אחת מכל מה שאמרתי. הוא קטע אותי ואמר שהאנשים שלו יהיו כאן אצלי בתוך שעה כדי לאסוף אותי. מה אעשה?"

מינה קימטה את מצחה. זה לא נשמע טוב.

הוא אולי אדם עשיר, אבל זה לא מצדיק את יחסו הגס, ולא נותן לו זכות לצוות על קאריסה לנהוג על פי רצונותיו.

"תגידי לי שוב מה בדיוק אבא שלך אמר לך."

אך כשקאריסה דיברה, נגוזה תקוותה של מינה שחברתה רק מגזימה בתגובתה. לאחרונה חל קרע בין אביה של קאריסה לבין מעסיקו. אחרי שנים של שירות מסור נראה היה שקאטצרוס חושב להיפטר ממנו. מינה לא יכלה לסמוך את ידיה על תוכניתו של מר קרטר להשתמש בבתו כדי לשפר את מעמדו, אבל דברים כאלה מתרחשים. כמה מחברות הילדות של מינה בג'יירוט נאלצו להינשא לגברים מבוגרים יותר, שאותם הן בקושי הכירו, כדי לחזק את משפחותיהן או כל מיני קשרים מסחריים.

היא חרקה בשיניה, ראתה איך ידיה של קאריסה רפרפו בעת שהיא תיארה את השיחה החד-צדדית עם אלכסיי קאטצרוס. הוא לא הזמין את קאריסה אל אי התענוגות שלו, אלא הודיע לה על סידורי הנסיעה שלה. כאילו היא איזה מטען שיש להוביל, לא אישה עם חיים משלה.

חמתה של מינה התלהטה כמו קיטור העולה מפיית הקומקום.

היא ייחסה חשיבות רבה לחופש שלה, ידעה להעריך את ההבדל בין חייה בפאריס לחיים שבהם כל החלטה משמעותית מתקבלת על ידי הגבר העומד בראש המשפחה שלה. נשים מערביות רואות את החופש הזה כזכות מולדת שלהן, ולא יודעות עד כמה הוא יקר. והנה כאן, איזה בריון מיליארדר מנסה לחטוף את החופש הזה מידיה של קאריסה. ועוד בעזרת אביה, לא פחות!

זה לא היה בסדר.

"ואין שום דבר שאני יכולה לעשות." קאריסה משכה באפה.

"מובן שיש. הם לא יכולים להכריח אותך לעלות על המטוס. או להתחתן בניגוד לרצונך."

"אני לא יכולה לא ללכת. מה יהיה עם העבודה של אבא שלי?" היא אמרה בדמעות. "אבל אם אלך, מה יהיה עם פייר? המשפחה שלו תמצא איזו דרך לעצור את הנישואים שלנו."

מינה רצתה להגיד לקאריסה לגדל לעצמה עמוד שדרה ולעמוד על שלה. אבל קאריסה לא הייתה בנויה כמוה. חוץ מזה, היא דואגת לאביה, למרות שהוא זה שהכניס אותה למצב הזה. וזה גם נשמע, על פי חלק מהדברים שהיא אמרה, כאילו מר קרטר עדיין לא התאושש ממותה של אשתו. זה גם יכול להסביר את הירידה בהישגיו בעבודה. מעסיק טוב היה מוחל לעובד שלו בשעת יגונו. מינה חשדה שאלכסיי קאטצרוס הוא בוודאי עריץ שתלטן שלא חושב על איש מלבד עצמו.

מחשבותיה שבו, באופן בלתי נמנע, אל הימים המתוחים ההם, אחרי המוות של אביה. העתיד שלה ושל אחותה היה מונח על כף המאזניים, ולבסוף נחרץ גורלן על ידי אדם שגילה אהדה מעטה מאוד לרצונות ולתקוות שלהן.

מינה זכרה כמה מפחיד זה היה לחוש חוסר אונים מוחלט.

היא לא הייתה מוכנה לתת לקאריסה להפוך לאסימון שבו אביה יקנה את דרכו החוצה מהצרות שבהן הוא הסתבך, או יספק את תשוקתו של אלכסיי קאטצרוס למצוא לעצמו רעיה נוחה וצייתנית.

"כבר ארזתי את המזוודה. אני לא מצליחה לתפוס את אבא שלי, אז אני איאלץ ללכת. אבל זה אומר לעזוב את פייר." קאריסה פכרה את ידיה ומינה חשה שמשהו פוקע בתוכה.

קאריסה הייתה בחורה חמודה אבל היו לה תעצומות נפש בערך של מרשמלו. ביחד, קאטצרוס וקרטר יהיו מסוגלים להוביל אותה לנישואים שיאמללו אותה למשך שארית ימי חייה. מינה לא יכלה לשנות את חברתה ולהפוך אותה למישהי שתישיר מבט אל תוך עיניו של הבריון ותגיד לו ללכת לחפש את החברים שלו, או תגיד לאביה שהיא לא מסוגלת להינשא למישהו זר. אבל היא כן תוכל להשהות את העניינים די זמן כדי שקאריסה ופייר יתחתנו. רק כמה ימים. שבוע, לכל היותר.

"כמה זמן נשאר עד שהם יגיעו לאסוף אותך?"

תשובתה של קאריסה נקטעה על ידי נקישה חדה בדלת. היא נאנקה ותפסה את ידה של מינה.

פיסת הספק האחרונה נעלמה ממוחה של מינה בראותה את האימה והייאוש שאחזו את חברתה. קאריסה הייתה טרף קל, אך מינה לא.

היא קמה על רגליה.

"עדיין אין סימן מקרטר, אדוני. הוא לא הגיע הביתה."

אחיזתו של אלכסיי בטלפון התהדקה והוא חרק את שיניו בתסכול. אבל הוא לא היה מוכן לשפוך את חמתו על מנהל המשרד הלונדוני שלו. תרגיל ההיעלמות של קרטר לא היה באשמתו של מקינטייר. אלכסיי היה צריך לפעול מוקדם יותר, אבל בהתחלה הוא באמת לא רצה להאמין באשמתו של קרטר. האיש היה לצידו לאורך שנים, האדם היחיד שבו אלכסיי באמת בטח.

זאת הסיבה שבגידתו כאבה עד כדי כך. אמון לא היה עניין פשוט בשביל אלכסיי. הוא ראה איך אימו נבגדה והושלכה הצידה כלאחר יד, הפכה לקורבן וחייה התקצרו, רק משום שהיא בטחה בקלות רבה מדי.

אלכסיי נשא בחלק גדול מהאשמה. הוא היה תמים ונשבה בקסמו האישי של אביו החורג. הוא האמין שלאיש באמת אכפת. הוא שכנע את אימו להכניס את האיש לחייהם. רק באיחור הם גילו שהוא רק התחנף אל אלכסיי כדי להגיע אל אימו ואל כספי ביטוח החיים של בעלה המת.

איש כבר לא יוכל יותר להגיד שאלכסיי הוא פתי.

זה מה שהפך למיוחד כל כך את העובדה שלמרות זהירותו החל אלכסיי לתת את אמונו בקרטר. זה לא היה רק היכולת החשבונאית שלו, הכישרון הטבעי לזהות בעיות ולמצוא להן פתרונות אפשריים. אלא גם האיפוק שלו, ההפרדה הזהירה שלו בין עבודה לבין חייו הפרטיים. הוא היה ממש המנהל המושלם.

עד שהתרמיות שלו יצאו לאור.

אלכסיי חש את הבגידה הזאת כמו מהלומה בלתי צפויה. ועוד יותר נורא הפעם מפני שהוא היה אמור ללמוד כבר את הלקח שלו. הוא כבר לא היה ילד תמים.

"תמשיך לעדכן אותי. תורה לחוקר הפרטי לדווח מדי יום."

"כן אדוני. כמובן, אדוני."

אלכסיי סיים את השיחה והעביר יד בשיער כשהוא אומר לעצמו שהוא החל להתרכך. היה עליו לפעול מוקדם יותר. כעת הוא נאלץ לרדוף אחר הרוח.

הוא הסתובב והחל לפסוע כה וכה, בהתעלמו ממי הטורקיז ומהחול הצחור שהשתרעו מעבר לחלון. הוא לא רצה להיות באיים הקאריביים, לא משנה כמה נוח היה המפלט הפרטי הזה שלו. הוא רצה להיות במקום שבו קרטר נמצא. המעילה שהאיש ביצע הייתה משמעותית מאוד. לא די כדי לערער את העסק של אלכסיי אבל מספיק כדי לעורר בו תחושה של חוסר מנוחה בגלותו שהוא רומה.

למרות המדיניות שלו להעסיק תמיד רק את מיטב האנשים, את החדשניים והמבריקים ביותר בתחום, אלכסיי קאטצרוס היה העסק שלו מבחינת השוק כולו. הוא עמל קשה מאוד כדי לבסס את החברה שלו כאחת המובילות העולמיות בתחום התוכנה, וגם רכש לעצמו מוניטין של יזם בעל חושים חדים. חוש הריח שלו להצלחות השתווה רק למידת היצירתיות שהפגינה החברה שלו במציאת פתרונות טכנולוגיים לצרכי השוק. חדשות על נפילתו קורבן למעשה נוכלות כזה תהווה סדק בתדמית שלו ותפגע במעמדה של החברה.

קרטר הארור הזה. איפה הוא מסתתר?

אלכסיי נעצר בבת אחת כששמע את צליל הרכב, שהגיע דרך החלון הפתוח.

סוף-סוף, האס שהוא מחזיק בשרוולו.

אלכסיי שאף עמוקות, הרגיע את ריאותיו הלחוצות והבטיח לעצמו שכעת, סוף-סוף, הוא זה שמחזיק ביתרון.

הוא ניגש אל החלון וראה את רכב השטח נעצר בחוץ. דלת הנהג נפתחה, אבל לפני שהנרי הספיק לצאת, הדלת של הנוסע נפתחה גם כן ומישהו יצא מהמכונית.

מצחו של אלכסיי התקמט בהבעה זועפת. לא ייתכן שזאת היא. הוא חיכה לראות את הדלת האחורית נפתחת, אבל היא נשארה סגורה. הנרי ניגש לאיטו אל אחורי המכונית והוציא מזוודה אחת בצבע ורוד בזוקה.

זה הכול. מזוודה אחת ונוסעת אחת, אם כי לא הנוסעת שהוא ציפה לה.

הבעת הזעף של אלכסיי הפכה להבעה של כעס. בשיחה מפאריס הבטיחו לו שהיא נאספה מדירתה והועלתה על מטוסו הפרטי. אבל לא ייתכן שזוהי בתו של קרטר. הוא ציפה לאיזה אסון אופנה מהלך, עם הררים של מזוודות.

מבטו נעצר על הדמות הגמישה שעמדה בחוץ, ידיה על מותניה וראשה מתוח לאחור כשהיא סוקרת את ביתו. לא רק שהיא לא נראתה מכורה לאופנת עילית, כמו שנאמר לו אודותיה, היא גם לא הייתה לבושה בבגדי יומיום של איזה מעצב נודע, שמתאימים לחופשה באי טרופי, אלא בבגדים שמתאימים ל... מה? שיעור יוגה? עליית גג של אמן רעב?

הבנה מילאה אותו. זהו זה.

קרטר העלה את הרעיון המגוחך של שידוך בינו לבין בתו, ולא הפסיק להלל ולשבח את הנערה שאת עצם קיומה הוא בכלל לא הזכיר במשך כל השנים שבהן הוא עבד אצלו. קרטר שיבח את יופייה ואת הקסם האישי שלה, את מזגה המתוק ולהיטותה לשאת חן. את שאיפותיה לעסוק באומנות בין מסע קניות אחד לשני. היא התגוררה בפאריס, השתעשעה בבניית קריירה אומנותית, כשהיא עושה זאת, בלי ספק, בעזרת הכסף שקרטר גנב מאלכסיי.

כאב התפשט מלסתו של אלכסיי, במורד צווארו ואל כתפיו התפוסות.

הוא אילץ את עצמו לחדול מלחשוב על הפשעים של קרטר ולהתרכז בבתו של האיש.

היא לקחה את היומרות האומנותיות שלה ברצינות. או שמא הופעתה הייתה רק לכבודו, למרות שבפירוש אלו לא היו בגדים שירשימו איזה גבר. נעליים שחורות שטוחות, גרביונים שחורים וחולצת טריקו ענקית שחורה שהייתה תלויה על כתף אחת שלה.

בהחלט לא הסגנון של אלכסיי. הוא העדיף אישה שמתלבשת כמו אישה.

אך גם בעת שהוא ביטל את קאריסה קרטר והחליט שהיא לא הטיפוס שלו, מבטו השתהה על אורכן של רגליה החטובות בגרביונים השחורים. רגליים ארוכות. רגליים מהסוג שהוא אהב לחוש כרוכות סביב מותניו במהלכו של סקס.

מבטו הבזיק יותר למעלה, בחן את גזרתה הדקיקה. הוא הניח שבלבוש הנכון היא תהיה מתלה בגדים מושלם, אם כי באופן אישי, הוא העדיף אישה שקימורי גופה שופעים יותר.

ואז ההטיה של ראשה השתנתה והוא מצא את עצמו פנים אל פנים מולה.

היא הייתה רחוקה מדי בשביל לראות כמו שצריך את הפרטים של תווי פניה. רק מבנה עצמות טוב ושיער כהה שנאסף בקפדנות לפקעת על קודקודה. נדמה היה לו שיש לה פה רחב אבל הוא לא הקדיש לו תשומת לב רבה. מחשבותיו היו ממוקדות בהתהדקות הפתאומית שפעמה בתוך בטנו.

לא ייתכן שזאת משיכה. לא כלפי בתו של פושע. אישה שסגנון חייה הוביל כפי הנראה את אביה אל מעלליו. לא הייתה לו הוכחה לכך שקאריסה יודעת על פשעו של אביה, אך היא לבטח נהנתה מפירותיו. אולי היא הייתה מעורבת במזימה, בהיותה להוטה לממן את חייה הנוחים בפאריס. אלכסיי לא היה יכול לבטוח בה. הוא החליט לשחק את תפקיד המחזר הלהוט, להעמיד פנים שהוא אכן מחפש לעצמו רעיה.

כאילו שהוא צריך עזרה של מישהו כדי למצוא לעצמו אישה!

הוא בהה בחזרה אליה, ציפה ממנה להרכין את ראשה ולהעמיד פנים שהיא לא ראתה אותו.

אבל היא רק עמדה שם בלי תנועה, הביטה כאילו הוא זה שנמצא תחת עדשת המיקרוסקופ. זאת הייתה תחושה משונה. אלכסיי היה רגיל לאנשים שמשפילים את ראשיהם בהסכמה או ביראת כבוד. מלבד כמובן הנשים שנוהגות לבהות בו.

אבל סקירתה הישירה של קאריסה הייתה משהו שונה לגמרי. זה שלח זרמי חום במורד גבו והעלה את כל חושיו לרמת כוננות עליונה.

לבסוף, אחרי שהסתכלה די צרכה, היא הסתובבה בחזרה אל הנרי. אלכסיי הבחין בהבזק של שיניים צחורות בעת שהיא חייכה, אבל מה שמשך את תשומת ליבו יותר מכול היה החינניות האצילית והגמישה של תנועותיה. היה משהו חלק בתנועת גופה הגמיש, שהזכיר לו רקדנית בלט רוסיה שאיתה הוא ניהל פעם רומן לוהט. אלכסיי נזכר לא רק בחן של אותה הרקדנית אלא גם באתלטיות שלה ובמודעותה הגופנית שהעלתה את העונג המיני שלו לרמה לגמרי אחרת.

הוא הביט בקאריסה קרטר המעכסת לכיוון הבית שלו. כתפיה מתוחות לאחור, ראשה מורם בגאון, אבל היא לא צעדה בנוקשות. הליכתה רפויית האיברים הייתה סימפוניה של חושניות נשית.

שנועדה לעיניו?

כמובן.

האורחת שלו יכולה להעמיד פנים שהיא מין טיפוס אומנותי בוהמי, אבל אם היא הבת של אביה, היא בוודאי תדאג להותיר עין אחת על המטרה הגדולה, לשים את ידיה על כספו של אלכסיי.

לראשונה מאז שלמד על המעילה של קרטר, אלכסיי חייך.

הוא לא רצה כאן את האישה הזאת, מעבר להיותה פיתיון שימשוך את אביה החוצה ממחבואו. העובדה שהיא נענתה לזימון שלו לימדה אותו שהיא בחורה שתמכור את עצמה לנישואים עם גבר שהיא בכלל לא מכירה. אבל היא כן מכירה את ממדי ההון שלו. הפרט הזה הופיע לעיתים קרובות ברשימת האנשים העשירים בתבל.

יכול להיות משעשע לראות אותה מנסה לפתות אותו.