חייו של שוטה

"סופר שהותיר אחריו לפחות עשרה סיפורים הראויים לכך שנקרא אותם שלושים שנה לאחר מותו, יכול בהחלט להיחשב לסופר דגול", כתב אקוטגווה. הוא הותיר אחריו מעל מאה וחמישים סיפורים קצרים, שרבים מהם – הרבה יותר מעשרה – תורגמו לשפות שונות ואהובים על מיליוני אנשים בעולם גם היום, מאה ושלושים שנה לאחר לידתו של הסופר. השאלות שהטרידו את אקוטגווה כסופר וכאדם פרטי ממשיכות להטריד אותנו. גם היום אנו עוסקים בשאלות הנוגעות ליכולתה של הספרות להתמודד עם המציאות הפרגמנטרית, לייצג אותה, להשפיע עליה, לברוא אותה או להשמידה. נוסף על כך, יצירותיו, בייחוד המאוחרות, הכלולות באסופה זו, עדיין משקפות באופן מדויק להפליא את החרדה העמומה, שהיא חלק בלתי נפרד מחייהם של בני אדם רבים. 
אקוטגווה נולד בטוקיו, יפן, ב-1 במרץ 1892. זמן קצר לאחר לידתו אמו לקתה במחלת נפש והתאבדה. 
אקוטגאווה האמין שספרות צריכה להיות אוניברסלית ורצה לקרב בין תרבויות המערב ויפן. 
ב-1915 כתב את סיפורו המפורסם ביותר, "ראשומון". הוא התחיל לכתוב סיפורים המבוססים על חייו, אך הם לא זכו להצלחה רבה. אקוטגאווה הגדיר את העולם כ"אולימפיאדה של משוגעים". ב-1927, כאשר החל לסבול מהזיות, חש כי הוא עצמו עומד להשתגע, והתאבד בנטילת מנת יתר של כדורי הרגעה כשהוא בן שלושים וחמש.

1. התקופה

זה קרה בקומה השנייה של חנות ספרים. האיש, שהיה אז בן עשרים, עמד על סולם השעון על המדפים וחיפש את הספרים החדשים. מופסאן, בודלר, סטרינדברג, איבּסן, שוֹ, טולסטוי…

התחיל להחשיך, אך האיש המשיך לקרוא בלהט את האותיות על שדרות הספרים. מה שראה מולו לא היו ספרים, אלא הרוח של סוף המאה בכבודה ובעצמה. ניטשה, ורלן, האחים גונקור,[2] דוסטויבסקי, האופטמן,[3] פלובר…

הוא נלחם באפלה והמשיך למנות את שמותיהם. אך מטבע הדברים הספרים הלכו ושקעו בתוך הצללים העגמומיים. בסופו של דבר תש כוחו והוא החליט לרדת מהסולם. לפתע, מנורה אחת חסרת אהיל נדלקה בדיוק מעל ראשו. ממרום הסולם הוא התבונן בעובדי החנות ובלקוחות שהסתובבו בין ארונות הספרים.

הם היו קטנים בצורה משונה. ולא רק זה, אלא גם עלובים עד אין קץ.

"חיי אדם אינם שווים שורה אחת של בודלר".

זמן מה הוא נותר לעמוד על הסולם והשקיף על האנשים מלמעלה…

[2] אדמונד דה גונקור (1822–1896) וז'ול דה גונקור (1830–1870), מחלוצי הנטורליזם הצרפתי.
[3] גרהרט האופטמן (1862–1946), סופר ומחזאי גרמני. ממקדמי זרם הנטורליזם בגרמניה.

2. אימא

כל המשוגעים לבשו בגדים בצבע אפור עכבר, והדבר שיווה לחדר הגדול מראה עוד יותר מדכא. אחד מהם ישב ליד עוגב וניגן בלהט שוב ושוב את אותו מזמור. אחר רקד, שלא לומר קיפץ, בדיוק במרכז החדר.

האיש צפה במחזה הזה לצידו של רופא שבריאותו ניכרה על פניו. לפני עשור לא היה שום הבדל בין אימו ובין המשוגעים האלה. שום הבדל. למעשה, הסירחון שהדיפו הזכיר לו את סירחונה של אימו.

"נלך?"

הרופא הוביל אותו לאורך המסדרון לאחד החדרים. על המדף בפינת החדר היו כמה צנצנות גדולות ומוחות מושרים בתוכן. על אחד מהם הוא הבחין במשהו לבנוני. כאילו מישהו טפטף עליו חלבון של ביצה.

בשעה ששוחח עם הרופא, הוא שוב חשב על אימו.

"המוח שאתה רואה כאן היה שייך למהנדס בחברת חשמל N. הוא האמין שהוא מכונת דינמו שחורה ובוהקת."

כדי להתחמק מעיניו של הרופא האיש הביט מבעד לחלון הזכוכית. לא היה שם דבר מלבד קיר לבנים זרוע מלמעלה בשברי בקבוקים, שיצרו כתמים לבנוניים מטושטשים על הטחב הדליל.

3. בית

הוא התגורר בפרוורים בבית דו־קומתי. בגלל רכות הקרקע, הקומה השנייה נטתה בצורה משונה.

זה היה הבית שבו דודתו הרבתה לריב איתו. לעיתים הוריו המאמצים אף נחלצו לפייס ביניהם. ועדיין, הוא אהב את הדודה הזאת יותר מכל אדם אחר. כשהיה בן עשרים, דודתו, שמעולם לא התחתנה, הייתה כבר כבת שישים.

פעמים רבות בקומה השנייה של בית הפרוורים הוא תהה בליבו אם שני בני אדם שאוהבים זה את זה בהכרח גם מייסרים זה את זה. באותם רגעים הוא הרגיש בחלחלה את הנטייה של הקומה השנייה.

4. טוקיו

נהר סוּמידָה[4] היה מעונן. דרך חלונה של אוניית קיטור קטנה הוא התבונן בעצי הדובדבן ברובע מוּקוֹג'ימָה. פריחת העצים השופעת נראתה לו מדכאת כאילו הייתה סמרטוטים מרופטים התלויים לייבוש. אך יום אחד בפריחת הדובדבן הזאת — בפריחה המפורסמת עוד מתקופת אֵדוֹ[5] — הוא גילה את עצמו.

[4] נהר הזורם דרך מרכז טוקיו.
[5] תקופת אדו (1603–1868), תקופה ארוכה נטולת מאבקים חיצוניים ופנימיים מהותיים, במהלכה פרחה התרבות העירונית והעיר אדו (טוקיו המודרנית) צמחה מכפר דייגים קטן למטרופולין הגדולה ביותר בעולם ולמרכזה התרבותי של יפן.

5. אגו

הוא ישב לשולחן באחד מבתי הקפה עם ידידו המבוגר ממנו[6] ועישן ללא הפסקה. הוא בקושי הוציא מילה, אך הקשיב קשב רב לדבריו של בן שיחו.

"חצי יום היום הסתובבתי במכונית."

"עשית סידורים?"

הידיד השעין את סנטרו על כף ידו והשיב כלאחר יד:

"ממש לא, סתם התחשק לי להסתובב."

המילים האלה שחררו אותו אל עולם לא מוכר, אל עולם ה"אגו" הקרוב לאלים. הוא הרגיש כאב, אך בו בזמן הרגיש גם שמחה.

בית הקפה היה קטן מאוד. אך מתחת לתמונתו של האל פאן,[7] בתוך עציץ אדום, היה פיקוס בעל עלים בשרניים התלויים ברפיון.

[6] אקוטגווה מתכוון כאן לג'וּנאיצ'ירוֹ טָניזָקי (1886–1965), שהיה מבוגר ממנו בשש שנים. הוא מתייחס אליו בתואר "סנפאי", השמור לאדם שלמד במחזור מוקדם באוניברסיטה או למישהו ותיק ומנוסה יותר בעבודה. טניזקי למד באוניברסיטת טוקיו, אך נשר ב־1911, שנתיים לפני שאקוטגווה התחיל ללמוד שם. אקוטגווה וטנזיקי ניהלו ויכוח ספרותי מפורסם שבו אקוטגווה טען שלאמנותיות יש חשיבות עליונה בספרות והיא יכולה לבוא על חשבון העלילה, ואילו טניזקי גרס שאי אפשר להתעלם מחשיבות העלילה ומהעניין שהיצירה אמורה לעורר בקוראים.
[7] דמותו של פאן סימלה חופש אמנותי, אנטי־ממסדיות, ואורח חיים נהנתני עבור קבוצת סופרים ואמנים בתקופה שאליה השתייך גם טניזקי. המוטו של קבוצה, שקראה לעצמה "אגודת פאן" ופעלה בין השנים 1908–1912, היה "אמנות לשם אמנות". זה היה הקו המנחה גם עבור אקוטגווה.

6. מחלה

רוח מלוחה נשבה מהים ללא הרף. הוא פתח מילון אנגלית־יפנית גדול ועקב אחר המילים בקצה אצבעו.

Talaria — נעליים מכונפות, סנדלים.

Tale — סיפור.

Talipot — דקל שמקורו במזרח הודו. אורך הגזע 50 עד 100 רגל. העלים משמשים לייצור מטריות, מניפות, כובעים וכדומה. פורח פעם בשבעים שנה…

דמיונו צייר לו בבירור רב את פריחת הדקל. לפתע הרגיש גירוד לא מוכר במעמקי הגרון ובהיסח הדעת פלט ליחה על המילון. ליחה? זאת לא הייתה ליחה. החיים קצרים, הוא חשב לעצמו, ושוב דמיין את פריחת הדקל, הפריחה המיתמרת גבוה, הרחק מעבר לים.