סדרת מרחבי מונטנה 5 - להילחם על הלב

בשבוע הראשון של רונאן טאצ'ר במונטנה, הוא נתקל באישה היפה ביותר בעולם. אהבה ממבט ראשון? לא. הוא לא מאמין באהבה. אבל הוא לא היה מתנגד לקחת את היפהפייה המקומית לדייט או שניים. רונאן הוא מסוג האנשים שמקבל את מה שהוא רוצה, והוא רוצה את לארק הייל.

אלא שלאהובה של קאלמיטי נמאס מגברים.
הפעם האחרונה שרונאן נדחה הייתה, ובכן... מעולם לא. ובכל זאת, לארק דוחה אותו בהינף יד ומבלי להניד עפעף.

עם אגו חבול הוא מתכנן לסגת מהמרדף, בדיוק כאשר נכנסת למשרדו נערה נסערת ומבקשת לשכור אותו כעורך הדין שלה. היא ממלמלת משהו על ציון גרוע וממוצע ציונים הרוס, שבטוח יהרוס גם את עתידה. הוא מתכוון לתת לה הרצאה על היותה דרמטית, אך מגלה שהמורה שהיא רוצה לתבוע – היא לארק.

פתאום התביעה הטיפשית נראית כמו רעיון מבריק. רונאן רוצה את תשומת ליבה של לארק, וזה יתפוס אותה בוודאות.
הגיע הזמן לפתוח במלחמה.

להילחם על הלב הוא הספר החמישי בסדרת מרחבי מונטנה מאת סופרת רבי המכר דבני פרי.

פרק 1
רונאן

הגבר מחוץ לחלון המשרד שלי נעץ מבט בלוחית הרישוי של מכוניתי, כשהוא התהלך במורד המדרכה.

"למה אנשים ממונטנה שונאים אנשים מקליפורניה?"

אחי הזהיר אותי מכך כשסיפרתי לו שאני עובר למונטנה. נפנפתי את דבריו, אבל אולי היה בהם משהו.

גרטרוד, העוזרת החדשה שלי, משכה בכתפיה. "שונאים זו מילה חזקה."

"לא מחבבים," תיקנתי. בשבע השעות האחרונות גיליתי שגרטרוד יכלה להיות קצת מילולית מדי. "למה אנשים ממונטנה לא מחבבים אנשים מקליפורניה?"

"בעיקר מפני שאנשים מקליפורניה עוברים למונטנה ומנסים להפוך את מונטנה לקליפורניה," היא אמרה.

המהמתי. "ובכן, אל חשש. אין בי שום רצון לשנות את קאלמיטי."

העיירה הזו הייתה מושלמת, יהלום חבוי בדרום מערב מונטנה, שוכנת בעמק הררי מוקף פסגות אינדיגו. היא הייתה כל מה שקיוויתי לו כשנכנסתי אל הפרק הבא בחיי.

בערך אלפיים אנשים קראו לקאלמיטי בית. אפילו לא קרוב למאות אלפי האנשים בסן פרנסיסקו. לא יהיו כאן פקקי תנועה, לא מעברים עמוסים בחנות המכולת. סירנות משטרה לא יצרחו מסביב לשעון, ואני בספק אם אפתח את ערוץ החדשות המקומי ואראה דיווח על אלימות כנופיות. האם לקאלמיטי בכלל היה ערוץ חדשות מקומי?

נראה שלא. רשמתי לעצמי תזכורת בראש לרכוש מנוי לעיתון.

אבל אפילו שזו הייתה עיירה קטנה, התגוררו באזור מספיק תושבים כדי שיתעוררו צרות מינוריות הדורשות את שירותיו של עורך דין. ומהיום "דיני טאצ'ר" היה פתוח לעסקים.

כשפתחנו בשעה תשע, לא הייתה המולה של אנשים מבעד לדלת. האמת שאף אחד לא נכנס הנה היום, אבל בסופו של דבר תתפשט השמועה שיש עורך דין חדש בעיר — אני. העסק יתחיל לעבוד. כמובן אם קהל הלקוחות שלי יצליח להתגבר על העובדה שהגעתי מקליפורניה.

"אולי כדאי שאעדכן את רישיון הרכב שלי ואשיג לוחיות רישוי חדשות."

גרטרוד הנהנה. "רצוי כמה שיותר מהר."

מילולית, וכנה באופן ברוטלי.

גרטרוד ואני הולכים להסתדר.

ניגשתי לחלון המשקיף על רחוב פירסט, והבטתי בחלק של מרכז העיר שמול המשרד שלי. כמעט לכל בניין היה גג מרובע, והנכסים היו צמודים זה לזה או מופרדים רק בסמטה צרה. למבנה בעברו השני של הרחוב היה קיר חיצוני עשוי לבנים אדומות דהויות ונראה שנבנה לפני מאה שנה. לצידו עמד בניין בעל חזית עשויה עץ אסם מאפיר.

בכל עיירה אחרת האלמנט המערבוני היה עשוי להיראות זול או מאולץ. כאן הוא היה אותנטי כמו השמיים הכחולים.

להוכיח שאני בעצמי אותנטי לא פחות, עמד להיות האתגר שלי כאן, לא ככה? להראות לתושבי קאלמיטי שאני לא איזה עורך דין חלקלק לשון שמנסה למצוץ להם את הדם עם תשלום שעתי שערורייתי היה בעדיפות עליונה.

באופן כללי הקהילה נראתה די חברותית, אבל הייתי כאן רק מיום שבת. שלושה ימים לא היו מספיק זמן כדי לקבל תמונה מלאה. בכל מקרה, כשהגעתי אתמול למרכז העיירה כדי לבחון את המשרד, להתעדכן עם גרטרוד ולוודא שהכול מוכן ליום העסקים הראשון הרשמי שלנו — אנשים חייכו אליי ובירכו אותי לשלום.

חוץ מביום ראשון, כשקפצתי לתחנת הדלק כדי לקנות שישיית בירות. המוכר — אדון מבוגר עם זקן אפור קלוע בצמה תחת סנטרו — הביט פעם אחת בלוחית הרישוי שלי ורטן בשקט. ואתמול, כשאספתי פיצה פפרוני בינונית עם בצק דק מפיצה פאלאס, האישה בקופה שאלה כמה זמן אני מתכנן לנפוש בקאלמיטי. כשהשבתי שבדיוק עברתי לכאן מקליפורניה, השפתיים שלה התעוותו.

בסופו של דבר, הם יבינו שאין לי שום כוונה לעזוב. מיום שבת האחרון כבר לא הייתי תושב קליפורניה. ועדיין ניסיתי לזרז את עניין לוחיות הרישוי למכונית. וגם רישיון נהיגה חדש. זה היה אמור להקל על הזיהוי שלי בין תיירים רנדומליים, נכון?

"אם אתה רוצה להשתלב, אולי כדאי שתיפטר מהעניבה," אמרה גרטרוד.

הסתובבתי מהזגוגית והבטתי מטה אל עניבת המשי האפורה שבחרתי הבוקר, כיוון שהתאימה למכנסיים שלי. "מה לא בסדר בעניבה שלי?"

"היא מאוד... מגונדרת."

מגונדרת? מזל שהשארתי שניים משלושת החלקים של החליפה הזו בארון. "אני לא ממש טיפוס של ג'ינס רנגלר ומגפי בוקרים, גרטי. אני יכול לקרוא לך גרטי?"

השפתיים שלה התכווצו.

"אנחנו ננסה את זה השבוע." גיחכתי, משחרר את הקשר שבגרוני.

כשהעניבה מקופלת ומאוחסנת בכיס שלי, פתחתי את כפתור צווארון החולצה הלבנה שלי ואז פתחתי את כפתורי החפתים וקיפלתי כל שרוול במעלה האמה.

"אז..." הצמדתי את כפות ידיי במחיאה. "מה עכשיו?"

גרטרוד סידרה את משקפי הפוקסיה שלה, דוחפת אותם במעלה אפה, ואז הקליקה על העכבר והעירה את המחשב. "אני מאמינה שהצלחתי לעבור על כל הרשימה שלך, למעט המדפים. אני עדיין עובדת על לפרוק את הארגזים."

"מצוין. עשית עבודה נהדרת בלהכין את המקום. תודה לך."

"זה מה שאתה משלם לי לעשות. אבל בבקשה."

"יש סיכוי שתרצי לעזור לי לפרוק את הבית שלי?"

"לא."

צחקתי. זה היה "לא" שלא משתמע לשני פנים.

העברתי יד על ספת העור בצבע קוניאק שלצידי. כיסאות תואמים ניצבו מול החלונות. עציץ פיקוס כינורי עמד בפינה. זר רענן של צבעונים הונח על שולחן הקפה הכפרי לצד כמה מגזינים.

החלל היה חמים ואינטימי, שונה לחלוטין מהחברה המודרנית בת שש הקומות שעזבתי בסן פרנסיסקו. השולחן של גרטרוד ניצב בכיוון ההפוך לאזור הישיבה, ממוקם כך שהיא תוכל לברך את הלקוחות כשהם נכנסים. המשרד שלי היה אחרי אזור הישיבה. היה חדר שירותים אחד. מטבחון אחד. חדר ישיבות אחד עם שולחן ארוך ומדפי ספרים — ריקים.

על הקירות היו חסרות יצירות אומנות, אבל קיוויתי לרכוש כמה יצירות מקומיות. החנות ריס הוקסלי ארט מעבר לרחוב נראתה מבטיחה.

המשרד לא היה גדול. לא נזקקתי להרבה מקום, בהתחשב בכך שנהיה רק גרטרוד ואני בעתיד הקרוב. אבל הוא היה נוח, ובעלי הבניין שיפצו לאחרונה את היחידה הזאת, כמו גם את דירת הסטודיו בקומה השנייה.

לידנו הייתה חנות קמעונאית שבבירור נועדה למשוך תיירים. מכרו שם הכול, החל מחכות דיג ועד צעצועים ובגדים עם הכיתוב "קאלמיטי מונטנה". מהצד השני שלנו היה משרד רואי חשבון, ועם קצת מזל, רואי החשבון יעבירו אלינו לקוחות שזקוקים לעבודה משפטית.

בעולם אידיאלי, הייתי קונה את הבניין במקום להשכיר אותו. אבל נכון לרגע זה, לא היו נכסים לרכישה בקאלמיטי, ומיקום מרכזי היה בעדיפות ראשונה אצלי. לא רק שהמשרד יהיה חשוף לכלל הקהילה, אלא שגם בימים בלי הרבה תעסוקה, אוכל לבהות מחוץ לחלון ולצפות באנשים.

עברתי לקאלמיטי כדי להחליף נוף. קצב איטי יותר. איזו דרך טובה יותר לספוג את הנוף יש מלהתמקם ממש באמצע רחוב פירסט?

"אני יכולה לעזור לך במשהו במשרד שלך?" שאלה גרטרוד.

"לא. אני חושב שסיימתי להיום." ביליתי את כל הבוקר בלסדר את השולחן ואת עמדת העבודה שלי. עניתי על האימיילים שהתעלמתי מהם כל סוף השבוע ושילמתי כמה חשבונות.

הייתי צריך לפרוק את הארגז עם התעודות שלי ולתלות אותן על הקיר, אבל זה כבר היה בלוח הזמנים של מחר — הדבר היחידי שהיה שם עד שיהיו לי כמה לקוחות. אולי אם לא יהיה לי עומס עבודה משתק, אוכל לנשום קצת. להירגע. להשלים עם כל מה שקרה בשנה האחרונה.

שלושת החודשים האחרונים היו כאוס מוחלט. ההכנות למעבר הזה שאבו ממני כל דקה. לרכוש בית בקאלמיטי. למכור את הבית בסן פרנסיסקו. לעשות סלטות באוויר כדי להשיג את הרישיון לעסוק בחוק ומשפט במונטנה. להיפרד לשלום מהחברה בקליפורניה שבה עבדתי בעשור האחרון.

המעבר לא השאיר לי דקה אחת פנויה, אבל הקצב המטורף היה גם הישועה שלי, וקיוויתי שמונטנה תהיה מקום המפלט שלי.

"יכול להיות שיהיה כאן די משעמם לתקופה מסוימת," אמרתי לגרטרוד והתיישבתי על הספה. קשיחה אך נוחה. העור היה חלק כחמאה — כמו שהוא אמור להיות במחיר ששילמתי עליה.

"אני צריכה לדאוג שתפשוט את הרגל? כי עזבתי עבודה ממש טובה כדי לבוא לעבוד עבורך."

גיחכתי. "העבודה שלך בטוחה."

"יופי. אם אין לי מה לעשות, יהיה לך אכפת שאקרא?"

"לא." כל עוד היא תדאג שהעבודה שלה תתבצע ותהיה אדיבה ללקוחות, לא אכפת לי מה היא תעשה כדי להעביר את הזמן בין תשע לחמש.

גרטרוד התמודדה עם רוב ההכנות של המשרד בשלושת החודשים האחרונים. אחרי שחתמתי על החוזה בן חמש השנים עם הבעלים, ביליתי כאן שבוע וראיינתי מועמדים למשרה שלה. לשכור אותה היה החלטה קלה בהתחשב בניסיון שלה. ברגע שהיא נשכרה לעבוד, העברתי לה את המושכות — ואת כרטיס האשראי שלי — עם תמצית מה שרציתי מהחלל, ונתתי לה להתעסק עם הפרטים של הזמנת הריהוט והרכבתו.

אבל עכשיו שזה נעשה, עכשיו שהייתי כאן והתחלתי להתמקם, הקצב ישתנה.

לאט לא היה המהירות המועדפת עליי בעבודה, אבל לפחות לא הייתי זקוק ללקוחות כדי לשמור על דיני טאצ'ר מעל המים. רציתי לקוחות. אבל לא הייתי צריך אותם.

הודות לתיק הענקי שזכיתי בו בשנה שעברה, המצב הכלכלי שלי היה יציב. אבא הציע שאקח את הסכום שנפל עליי משמיים ואפרוש, אבל נהניתי להיות עורך דין — אימא התבדחה שיצאתי מהרחם מוכן לוויכוח. אם אשב לבד ולא אעשה כלום, אני אשתגע. אז התוכנית שלי הייתה לשמור על כמות קטנה של תיקים. אני אעבוד מספיק כדי לשלם את הוצאות המשרד ואת המשכורת של גרטרוד. כל דבר מעבר לזה יהיה בונוס.

נרגעתי עמוק יותר אל תוך הספה, מותח את ידיי לאחור ומניח קרסול מעל הברך. "כמה זמן את גרה בקאלמיטי?"

"בערך שלושים שנה. בעלי גדל כאן. הכרנו בקולג' ועברנו הנה אחרי שהתחתנו."

גרטרוד הייתה בשנות החמישים המוקדמות לחייה, למרות שנראתה קרוב יותר לגיל שלושים וחמש. שערה החום לא הראה סימנים לאפור. עור הזית החלק שלה היה כנראה סיבה לקנאה אצל נשים רבות.

"את מכירה את עורכי הדין האחרים בעיר?" שאלתי.

"כן." היא הנהנה. "רובם נחמדים."

"רובם. לא כולם?" הרמתי גבה, מעוניין בכל הפרטים המלוכלכים על המתחרים שלי. "את מי את לא מחבבת?"

"ג'וליאן טוש." עיניה החומות נצצו ברמז של שובבות מאחורי המסגרת הוורודה של משקפיה. "הוא חתיכת חרא אומלל. הוא ישנא את זה שאתה כאן. והאמת, אני מקווה שנגנוב לו את כל הלקוחות."

"הו, גרטי. יש בך צד אכזרי. אני אוהב את זה." צחקתי. "ספרי לי עוד על קאלמיטי."

"מה אתה רוצה לדעת?"

"מה שהתיירים לא."

היא נשענה לאחור בכיסא שלה, מרחיקה אותו מהשולחן. "ובכן, יש לנו כמה מפורסמים בעיירה."

"באמת? מי?" אני אוודא שאני מתרחק מהם. התעסקתי עם מספיק אנשים מפורסמים בחיים שלי.

"לוסי רוז, זמרת הקאנטרי. למרות שהיא קוראת לעצמה כאן לוסי אוונס, מאז שהתחתנה עם השריף."

"אני מודה שאני לא ממש שומע מוזיקת קאנטרי."

גרטרוד הרימה אצבע. "אולי תרצה לשנות את זה עם לוחיות הרישוי שלך."

"רשמתי לעצמי." גיחכתי. "מי עוד?"

"קאל סטארק."

"קאל, שמעתי עליו. אני אוהד מושבע של הסן פרנסיסקו פורטי ניינרס, וכל השנה שהוא שיחק עם טנסי, הם קרעו לנו את הצורה. חוץ מזה שמעתי שהוא מניאק."

"הוא לא כל כך גרוע. נתקלנו בו כמה פעמים בעיירה והוא תמיד היה נחמד. אשתו של קאל, נלי, היא מתוקה אמיתית."

"טוב לדעת." הבטתי מחוץ לחלון בדיוק כשאישה חלפה ממול, מאיטה כדי לקרוא את אותיות הזהב על זכוכית דלת הכניסה.

דיני טאצ'ר

אהבתי את אותיות הזהב האלה.

כשהאישה זיהתה את גרטרוד מאחורי השולחן, היא חייכה ונופפה אליה בידה.

"מי זו?" שאלתי.

"מארסי. היא מלצרית ב'ווייט אוק'. וזה" — גרטרוד החוותה על הגבר שחלף על פני החלון לבוש במדים חומים — "גרייסון. הוא אחד מסגני השריף. השמועה בעיירה אומרת שהוא עומד להציע נישואים לחברה שלו."

"אולי הם יצטרכו עורך דין כדי לנסח הסכם טרום-נישואים."

גרטרוד נחרה. "אל תעצור את הנשימה שלך. רוב האנשים כאן לא עושים הסכם ממון."

"אז אולי הם ירצו לנסח צוואה אחרונה."

"אולי."

לא הייתה הרבה תנועת רגליים במרכז העיירה, אבל בכל פעם שמישהו חלף ברחוב, גרטרוד אמרה לי את השם ואת המקצוע שלו בתוספת חתיכת מידע.

התברר שעדיין היה זהב שאפשר לכרות בקאלמיטי, מונטנה.

כי כשזה הגיע לרכילות, גרטרוד הייתה מכרה זהב.

השעה הייתה כמעט חמש. בדיוק התיישבתי, מוכן לשלוח את גרטרוד הביתה, כשצליפת שיער משי ערמוני תפס את מבטי.

אישה יפהפייה חלפה על פני החלון, לא מודעת כלל לכך שהלב שלי הפסיק לפעום לרגע. חיוך האיר את פניה כשהיא נופפה למישהו שחלף במכוניתו. לחייה היו סמוקות באותו ורוד חיוור של שפתיה.

הנשימה שלי נתקעה בגרוני.

לעזאזל. היא הייתה מדהימה. אולי האישה היפה ביותר שראיתי בחיי.

"זו לארק הייל," אמרה גרטרוד כשעקבתי אחרי כל צעד של לארק, מנסה לגרום לה להאט בראשי כדי שאוכל להביט זמן רב יותר בפניה. "היא מורה בבית הספר."

קמתי מהספה בדיוק כשלארק נעלמה מן העין. "היא רווקה?"

"אממ... עד כמה שידוע לי."

מספיק טוב בשבילי. לפני שגרטרוד יכלה להוסיף עוד מילה, מיהרתי אל הדלת. לרדוף אחרי אישה לא היה חלק מהתוכנית, אבל לא יכולתי לעצור את עצמי.

השמש האירה את השמיים הכחולים חסרי העננים, אבל האוויר של תחילת אפריל צמרר מעט עורי. לא היו הרבה מכוניות שחנו היום ברחוב, ורוב החניות האלכסוניות היו ריקות.

לארק הלכה בערך שישה מטרים לפניי, השיער היפה שלה גלש על כתפיה כשצעדה. מיהרתי לעמוד בקצב. היא הכניסה יד אל תוך הכיס של מעיל הצמר השחור שלה, שלפה צרור מפתחות ולחצה על כפתור. האורות הבהבו בטויוטה פוראנר לבנה.

עוד שלושים שניות והיא תיעלם. אני אאבד אותה.

רעיון ניצת במוחי. אז הושטתי יד אל הכיס ושלפתי את שטר העשרים שקיבלתי כעודף כשקניתי קפה הבוקר.

זו הייתה דרך מגוחכת לפנות לאישה. טיפשית וקיטשית ממש. אבל זה לא עצר בעדי מלכחכח בגרוני. "תסלחי לי, גברתי?"

לארק האטה את צעדיה והסתובבה אליי.

פאקינג מדהימה לחלוטין. מה שלא יכולתי לראות מהמשרד היו העיניים שלה. בצבע חום נועז, כמו שוקולד מומס, וממוסגרות בריסים שחורים צפופים. הן היו גדולות ומלאות הבעה, עיניים שלא החמיצו דבר וחשפו יותר מדי.

עיניים כנות.

במקצוע שלי, עיניים כנות היו דבר נדיר. אוצר.

היא מצמצה, כאילו חיכתה שאסביר למה עצרתי אותה.

"אני, אממ... אני חושב שהפלת את זה." חלקלק, טאצ'ר. ממש פאקינג חלקלק.

מבטה של לארק נורה אל שטר העשרים שבידי. "לא, אני לא חושבת."

"את בטוחה?"

"כן."

"אה." עשיתי עצמי מביט סביב, מחפש אדם אחר. לא היה שם אף אחד.

"כנראה זה שלך," היא אמרה.

"כנראה. אני רונאן." דחפתי את השטר לכיס והושטתי את ידי. "רונאן טאצ'ר."

"לארק הייל." האצבעות הארוכות והעדינות שלה החליקו כנגד כף היד שלי, אבל לחיצת היד שלה הייתה נחושה. חזקה. היא משכה את ידה לפני שהייתי מוכן לשחרר אותה.

"בדיוק עברתי לקאלמיטי. חשבתי לנסות בית קפה בשם ווייט אוק הערב. אני מניח שלא תרצי ל —"

שפתיה של לארק התכווצו לפס דק לפני שהיא צמצמה את העיניים היפות האלה, הסתובבה והתרחקה.

"להצטרף אליי," מלמלתי כשהיא פתחה את דלת הטויוטה שלה ונכנסה פנימה.

היא שלחה אליי מבט נוקב מעל ההגה.

"אה." אהבתי את המבט הנוקב. אהבתי אותו מאוד. נשים עם אש תמיד היו כיפיות יותר. למרות שאף אחת מעולם לא דחתה אותי בכזו יעילות.

הפעם האחרונה שדחו אותי הייתה... ובכן, אף פעם. לא הצלחתי לחשוב על מקרה שהזמנתי מישהי לצאת והיא אמרה לא.

עד לארק.

מוזר, אבל די אהבתי שהיא הייתה הראשונה. למה? לא היה לי מושג.

אז חייכתי, הרמתי את ידי ונופפתי כשהיא יצאה ברוורס מהחניה שלה, ואז צעדתי חזרה אל המשרד, שורק מנגינה בדרכי.

הבטתי בלוחית הרישוי של קליפורניה על הקורבט שלי כשחלפתי על פניה.

מחר אני אעצור בבית המשפט למסמכי רישוי חדשים.

להתראות קליפורניה.

שלום, קאלמיטי.