סדרת מרחבי מונטנה 1 - לשחד את הלב

דיוק אוונס בסך הכול יצא לטיול במסלול ההליכה האהוב עליו. הוא לא ציפה למצוא שם אישה יפה שמנהלת תחרות מבטים עם ביזון עצום. הוא גם לא ציפה לראות אותה שוב לאחר שהציל אותה מהחיה הזועפת. בתור השריף של העיירה קלאמיטי במונטנה, הוא זכה לחוות לא מעט אירועים מפתיעים בחייו, והוא מופתע שוב כשהוא עוצר בכביש מכונית שחורה מבריקה ומגלה מאחורי ההגה את אותה אישה מסתורית.

רק שהיא שיקרה לדיוק. היא המציאה לעצמה שם מזויף כמו צבע השיער שלה. לפי רישיון הנהיגה שלה, שמה האמיתי הוא לוסי רוס, והיא זמרת ​​הקאנטרי המפורסמת שהיעלמותה הפתאומית הייתה הנושא החם בחדשות במהלך השבועיים האחרונים.

הוא לא בטוח מדוע לוסי שיקרה לגבי זהותה או מדוע היא בקלאמיטי. והיא לא מדברת. במקום זאת, היא מציעה לו שוחד כדי לשמור על סודה, אבל דיוק לא רוצה את הכסף שלה. הוא רוצה לדעת למה האישה היפה הזו בורחת. והוא יעשה הכול כדי לגלות את התשובה.

“לשחד את הלב” הוא הספר הראשון בסדרת מרחבי מונטנה, המביא את סיפורם המרגש ומלא התהפוכות של דיוק ולוסי. זהו סיפור על אהבה בעיירה קטנה המתרחש בנופים המרהיבים של מונטנה. ניתן לקרוא אותו כספר יחיד.

וילה נאש הוא שם העט והאלטר אגו של סופרת רבי המכר הבינלאומית דבני פרי. היא מתגוררת במדינת וושינגטון ואוהבת לכתוב רומנים עכשוויים המתרחשים במונטנה, שם נולדה.

פרק 1
ג'ייד
"אני שונאת אותך על זה שגרמת לי לעשות את זה," סיננה אוורלי.

"אותי?" צעקתי בלחישה. "זה היה הרעיון שלך, זוכרת? אני רציתי לבלות את סוף השבוע בגלמפינג. אבל לא. את חשבת שטיול רגלי יהיה חוויה מיוחדת יותר."

היא לא טעתה. אין ספק שנזכור את הטיול הזה.

אם נשרוד.

הרגשתי את הגוף שלה רועד. "את חושבת שהם יתקרבו יותר?"

"לא יודעת." אחזתי בידה והחזקתי אותה חזק כשהצטופפנו יחד על השביל.

מולנו, כחמישה עשר מטרים במורד השביל, עמד ביזון בגודל של טנק. הוא היה רחוק יותר לפני חמש דקות, אבל בכל שנייה שחלפה התקרב עוד ועוד. הוא חיכך את האף שלו בדשא ואז לקח צעד נוסף לעברנו. הקרניים השחורות כפחם שלו היו מחודדות ביותר, ונראה שעיניו הקטנות והשחורות ננעלו עלינו.

הפר נחר והבהיל את שתינו.

ברגע שנתקלנו בעדר באחו הזה התחלנו לסגת בנונשלנטיות על השביל, אבל על כל צעד לאחור שאנחנו לקחנו, החיות – והפר הזה במיוחד – לקחו שלושה קדימה.

אוורלי הוציאה את המכל שהיה קשור לחגורה שלה. "נראה לך שספריי נגד דובים יעבוד על ביזון?"

"אני לא יודעת." אבל אם הדבר הזה יתקרב לטווח ירייה, שתינו נרסס אותו עד שהוא יהרוג אותנו או עד שנפחם אותו בציפוי ספריי פלפל. "בואי."

זזנו לאחור עוד חצי מטר, והפעם לא גרמנו לשום תנועה מצד החיה. חצי מטר הפך לשלושה, ואז לשישה. כשהחיה הסתובבה ונופפה בזנבה כאומרת לכו תזדיינו, אוורלי ואני קרסנו זו על זו בתחושת הקלה.

עמדנו באמצע מישור פתוח בפארק הלאומי ילוסטון. השביל שהיינו עליו היה תחום בדשא ירוק וגבוה שהגיע לנו עד מעל הברכיים והתנופף בבריזה הקיצית העדינה.

אוורלי ואני בילינו שעות על גבי שעות במחקר על המסלולים, אחרי שהיא שכנעה אותי לצאת לטיול רגלי בטבע. המסלול הספציפי הזה עבר דרך העמק הנעלם, והתיאורים באינטרנט הבטיחו חוויה ייחודית במישור ילוסטון. אם אתם רוצים לראות את לב השמורה, זה המסלול שאתם צריכים לעשות.

יצאנו בזריחה ועברנו כרי דשא ואזורים נרחבים של עצי אורן. את ארוחת הצהריים אכלנו ליד אגם קטן. לאורך כל הדרך נהנינו לצפות בחיות הבר של השמורה ממרחק בטוח. ציפורים צווחו כשהתעופפו מעלינו. איילים וצבאים בהו בנו בחשש, ואז ברחו לכיוון השני. הם דאגו לתת לנו את המרחב שלנו, ואנחנו פעלנו באותה הדרך.

וזה עבד, עד שבקצה אחד העיקולים הגענו לחלק האחורי של אחד המישורים הרבים במסלול ומצאנו את עצמנו קרובות, מאוד קרובות, לביזון.

"לפחות זה לא היה דוב," אמרתי וסרקתי במהירות את האזור, כדי לוודא שלא היה דוב גריזלי בסביבה. "אז מה נעשה? הם חוסמים את השביל."

הדרך היחידה קדימה הייתה דרך הביזון, ומפגש קרוב אחד הספיק לי לכל החיים.

"כדאי לנו להסתובב? לחזור לתחילת המסלול?"

"בחיים לא נצליח להגיע למכונית לפני שיחשיך."

אם לסמוך על השעון שלי, הלכנו ברגל כמעט עשרים ושבעה קילומטרים היום, ונותרו לנו רק עוד ארבעה קילומטרים עד הסוף. ארבעה קילומטרים עלובים. שהיינו עוברות בקלי קלות, אלמלא המחסום.

"זוכרת שאמרתי שביזון הוא חיה מלכותית?" שאלתי. "שיניתי את דעתי."

עד לפני שלושים דקות אהבתי את החיות האלה. קניתי בובת ביזון בחנות המתנות של ילוסטון אתמול. אבל לאור הגודל העצום שלהם, אם אחת החיות הייתה מחליט לשחק תפוס את בן האנוש, היא הייתה רומסת אותנו למוות בתוך שניות.

"אני לא רוצה שאחד הפרצופים האלה יהיה הדבר האחרון שאראה," אמרתי.

"מה לגבי הדובים? אני גם לא רוצה להיות אוכל לדובים. לפחות באור יום נוכל לראות אותם מגיעים. אני לא רוצה להיתקע פה באמצע הלילה."

"שיט," סיננתי.

אף על פי שהביזון הפתיע אותנו, היינו מוכנות לדובים. אוורלי ואני הבאנו כל אחת שלושה מכלים של ספריי נגד דובים, והיינו סופר־ערניות לנוכחות דובים בכל קילומטר שהלכנו.

אם הברירות שלי היו דוב גריזלי או ביזון, אני חושבת שהיה לי סיכוי טוב יותר מול הביזון. "נצטרך לחכות שהם ירדו מהשביל."

היינו יכולות לנסות לעקוף אותם, אבל אף אחת מאיתנו לא הכירה את האזור, והדבר האחרון שהיינו צריכות זה ללכת לאיבוד. כמו שפקח השמורה הזכיר לנו שלוש פעמים אתמול כשסיפרנו לו שהתכוונו לעלות את הר מארי ברגל – תישארו על השביל.

ופה בדיוק היינו. תקועות.

ערבות דשא התפרשו מולנו עד האופק ונפגשו לבסוף למרגלות ההר. בשממה הפתוחה היה הרבה מאוד מקום לרוץ.

אבל אפילו לא מקום אחד מחורבן להסתתר בו.

הטיול היום היה אחת החוויות המרגשות והמפחידות ביותר בחיי.

אולי הגורל התערב והביא אותנו לפה. עמדתי להתחיל שלב חדש בחיי, והזיכרון של הטיול הזה יעזור לשמור על הכול בפרספקטיבה הנכונה. אם אוכל להתמודד עם ביזון ששוקל טון בלי לעשות פיפי בתחתונים, אוכל לעבור לצד השני של המדינה ולבנות חיים חדשים בקלות.

עמדנו שם והתבוננו בחיות המסתובבות באחו בלי להתחשב בלחץ שלנו. השמש החלה לשקוע, ואף על פי שהשקיעה הייתה צפויה להתרחש בעוד כמה שעות טובות, האור עמד להתפוגג בסופו של דבר, ואנחנו עמדנו להפוך לחטיף טעים עבור דוב גריזלי מזדמן.

או להקה של זאבים.

הבטן שלי התהפכה.

"הם לא הולכים," אמרה אוורלי.

"לא."

עדר הביזונים התקבץ יחד על השביל מולנו, אכל והשאיר את ערמות החרא שלהם בדיוק איפה שתכננו לצעוד. כמעט דרכתי על גללים טריים מוקדם יותר, וזה היה אמור להזהיר אותי ולגרום לי להסתובב חזרה, אבל הייתי שקועה מדי בהנאה מהנופים ובווידוא שאין טורפים בסביבה.

"כמה מהר נראה לך שנוכל ללכת, או לרוץ, עשרים ושבעה קילומטרים?" שאלתי.

"מהר." הנהנה אוורלי. "ממש, ממש מהר."

"יופי. בואי נעוף מפה."

"אמן." שתינו הסתובבנו ועמדנו לרוץ, אבל קפאנו כשראינו משהו אחר על השביל שלנו.

לא דוב – תודה לאל – אלא בן אדם.

"אה... כמה זמן הוא עומד מאחורינו?"

"זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו," אמרה אוורלי. "הסתכלתי לאחור כדי לראות שאין דובים, אבל זה היה מזמן."

"אולי הוא פקח שמורה."

"או רוצח סדרתי שעוקב אחרי שתי נשים אידיוטיות מנאשוויל ועומד לגרור אותנו חזרה למאורה שלו ולהפוך אותנו לנזיד אנושי."

"איכס." התכווצתי. "תודה על התיאור המפורט."

"מצטערת. ראיתי יותר מדי פרקים של מחשבות פליליות."

רגליו הארוכות של הגבר השיגו אותנו. הירכיים שלו בלטו מתחת למכנסי הג'ינס הדהויים שלו בכל צעד. אם הוא הלך את עשרים ושבע הקילומטרים האחרונים במהירות הזו, אין פלא שלא ראינו אותו מאחורינו.

היה לו תיק גב כמו שלנו, אבל הרצועות נראו קטנטנות על כתפיו הרחבות, והן מתחו את הכותנה בחולצת הטי הכחולה שלבש על בית החזה השרירי והבטן השטוחה שלו. כובע הבייסבול שעל ראשו הסתיר את עיניו, אף על פי שגם ממרחק ניתן היה לראות את הקו הבולט בלסת שלו ואת אפו הישר.

לא אוורלי ולא אני דיברנו כשצפינו בגבר הולך ומתקרב ותווי הפנים שלנו נעשו ברורים יותר בכל צעד.

אוורלי אחזה במכל הספריי שלה כשהוא הרים את זרועו כדי לנופף.

התאפקתי שלא לפעור את הפה שלי לאור ההפתעה הלא צפויה והחתיכה הזו.

אוורלי דחפה לי מרפק לצלעות והכריחה אותי לסגור את פי הפעור. "את מריירת. רוצח פוטנציאלי, זוכרת?"

מצמצתי, השפלתי עיניים במשך שנייה ארוכה והרגעתי את עצמי. כשהרמתי את הסנטר, הבחור עמד מולנו.

"גבירותיי," הוא דאג לדבר בשקט כשהביט מעל ראשינו. "מחסום, אה?"

"כן," אמרתי. "והם לא מתכוונים לזוז בקרוב. בדיוק עמדנו לרוץ לתחילת המסלול."

"עשרים ושבעה קילומטר?" הוא הניד בראשו. "אל תיעלבו, אבל בחיים לא תספיקו להגיע לפני החשכה. וזה לא מקום שתרצו להיות בו אחרי שיחשיך."

אוורלי ואני הסתכלנו זו על זו. היא ידעה מה עמדתי להגיד ואמרה לי 'לא' בדממה.

אמרתי את זה בכל זאת. "נראה לך שנוכל להצטרף אליך עד סוף המסלול?"

"אין בעיה." הוא הנהן, וקולו המחוספס שלח צמרמורת בגבי לפני שהוא צעד לתוך הדשא הגבוה.

"אבל המסלול..." הצבעתי על שביל החול הצר.

"זה לא המסלול. זה הנתיב של הביזונים. הם פוגעים בלא מעט אנשים שהולכים בשביל שלהם." הוא הרים יד והצביע לעבר ההרים באופק. "המסלול להולכי רגל בכיוון ההוא. אבל שתיכן נראיתן כאילו הלכתן לאיבוד, אז..."

הוא בא להציל אותנו.

וזה אומר שהסיבה שבגללה עמדנו באמצע עדר של ביזונים הייתה שהם פיתו אותנו אליהם.

יצורים סדיסטיים, הביזונים האלה.

"בואו." הוא הטה את הסנטר שלו והתחיל לצעוד. "לא תלכו לאיבוד איתי. מבטיח."

"אדוני." אוורלי הרימה יד ועצרה אותו. "אני באמת מקווה שלא תפרש את זה לא נכון, אבל איך אנחנו יודעות שאתה לא מוביל אותנו למקום שבו אתה רוצח את כל הקורבנות שלך?"

חיוך איטי התפשט על פניו, והוא הוריד את תיק הגב שלו, הניח אותו על הרצפה וכרע על ברך אחת כשפתח את הרוכסן בכיס הקדמי.

"היי, היי, היי," אוורלי כיוונה את הספריי נגד הדובים שלה לעבר פניו.

"תירגעי," הוא אמר והרים את ידיו. "אני שוטר. התכוונתי להראות לך את התג שלי."

"זה מה שכל הרוצחים הסדרתיים אומרים." אוורלי הצרה את מבטה. היינו באמת חייבות למצוא לה סדרה אחרת בנטפליקס.

"היא קצת לחוצה," אמרתי. הנחתי יד על מפרק כף ידה, הורדתי את הזרוע שלה ונעצתי בה מבט זועף. "הטבע מלחיץ אותנו."

הוא הרים גבה. "ועדיין, אתן באמצע הפארק הלאומי ילוסטון."

"כולם עושים טעויות, אדוני השוטר."

הוא גיחך והציג שורה של שיניים לבנות וישרות, ואז חזר לחטט בתיק הגב שלו.

נפנפתי בידיי מול הפנים שלי כדי לקרר את עצמי.

"ברצינות," אמרה אוורלי בלי קול.

"מה?" אמרתי חזרה בלי קול, מעמידה פני תמימה.

היא גלגלה עיניים.

בכל מצב אחר אוורלי הייתה דוחפת אותי לזרועותיו של הבחור הזה. הוא היה בדיוק הטיפוס שלי – גבוה ושרירי עם קסם מחוספס וגס, שתמיד היה החולשה שלי.

הוא נעמד והושיט לי ארנק, ואז פתח אותו כדי לחשוף תג כסוף־מוזהב. "שריף דיוק אוונס."

שאלוהים יעזור לי. כמעט התעלפתי.

היה לו שם מדהים.

תמיד הייתה לי חולשה לשמות מדהימים.

אוורלי גהרה מאחוריי ובחנה את התג. כשהיא וידאה שזה אמיתי, היא נרגעה והכניסה חזרה את מכל הספריי שלה לחגורה.

"איך קוראים לך?" שאל דיוק. הוא לקח את התג והכניס אותו לתיק.

"ל... ג'ייד."

"לג'ייד?"

"לא, סליחה," הסמקתי. גבר מהמם הציל את חיי, והרגשתי שהלשון שלי גדולה מהפה שלי בעשר מידות. "ג'ייד. קוראים לי ג'ייד מורגן. זו החברה הכי טובה שלי, אוורלי סנצ'ז."

"נעים להכיר אתכן." הוא סגר את התיק והעמיס אותו על גבו. "מוכנות?"

"בהחלט." הנהנתי וירדתי מהשביל.

ואז הפרחתי נשיקה לביזון כשאוורלי הרימה לעברם אצבע משולשת.

"אתן ישנות בטבע?" שאל דיוק תוך כדי הליכה.

היינו על השביל האמיתי עכשיו, והמפגש עם הביזון נשכח כשחצינו אחו פתוח בכיוון קבוצת עצים שנראתה באופק. החיות היחידות בסביבה היו ציפורים שדאו מעלינו בשמיים הכחולים הגדולים.

"אנחנו ישנות במחנה 'מדיסון'. ואתה?"

הוא הניד בראשו. "אני פה רק ליום אחד. חבר שלי הוריד אותי בתחילת המסלול הבוקר. הטנדר שלי מחכה לי למעלה."

"הוא לא הצטרף אליך?"

"אני, אה... לא הזמנתי אותו. אני אוהב לטייל לבד."

וזה בדיוק מה שהוא עשה עד שהציל אותנו. "מצטערת."

"אל תצטערי. אני שמח לעזור."

חייכתי אליו, ואז החזרתי את תשומת ליבי לשביל כדי שלא אמעד על אבן.

דיוק הוליך אותנו דרך ערבות הדשא בחזרה למסלול בקלות. בקילומטר האחרון היינו חייבים ללכת בטור ולא דיברנו הרבה. אני נשארתי מאחוריו והתאמצתי שלא לבהות בתחת שלו אף על פי שהוא בהחלט היה שווה בהייה, בזמן שאוורלי הלכה מאחוריי. כשהשביל התרחב, דיוק נעצר לרגע כדי שאוכל להשיג אותו.

אוורלי, החברה היפהפייה שלי, נעצרה לשרוך את השרוכים במגף שלה, שכבר היה שרוך, ונתנה לנו קצת מרחב.

"מאיפה את, ג'ייד?"

"טנסי."

"אין לך מבטא."

הנדתי בראשי. "גדלתי בצפון מדינת ניו יורק. מה איתך?"

"ויומינג. גדלתי בעיירה קטנה במרחק של שעה מפה."

"אתה בא לפה לעיתים קרובות?"

"לא כמו שהייתי רוצה." הוא שאף שאיפה עמוקה, ובית החזה שלו התרחב כשהוא נשם את האוויר הצלול והחזיק אותו בריאותיו.

"זה הטיול הראשון שלי."

"לא יכול להיות," הוא אמר בהבעה רצינית.

"מפתיע, נכון?" צחקתי ונהניתי מהנוף. "קצת הסתבכנו היום, אבל המקום הזה באמת מדהים."

"יופי טהור."

הרמתי את עיניי בציפייה לראות שהוא מסתכל על ההרים, אבל מבטו היה מכוון אליי.

חזרתי להתמקד על השביל והכרחתי את עצמי להפסיק להסמיק.

הייתי הדבר הכי רחוק מיפה היום. שערי השחור היה הרוס כי לא חפפתי אותו כבר ימים, לא מאז שאוורלי עזרה לי לצבוע אותו באמבטיה שלנו לפני שיצאנו מנאשוויל. התלתלים העבים היו אסופים בצמה רופפת שהגיעה לי עד אמצע הגב והכובע האדום שחבשתי כיסה את השורשים השמנוניים. האיפור היחיד שמרחתי על הפנים הבוקר היה קרם הגנה.

אולי דיוק סתם פלרטט, ואולי הוא סתם היה נחמד, אבל זו עדיין הייתה המחמאה הכי טובה שקיבלתי מגבר כבר שנים כי היא נאמרה בכנות ובלי לצפות לדבר.

צעדנו במשך זמן מה בלי לדבר. צעדיו של דיוק היו ארוכים יותר משלי, אבל הוא נעצר מדי פעם והאט כדי שאוורלי ואני נוכל לעמוד בקצב.

הגנבתי מבט לעברו כל כמה צעדים ובחנתי את צבע עיניו ואת הדרך המושלמת שבה הן התאימו לצבע השמיים הכחולים וחסרי העננים. שערו, שהיה בצבע חום־טופי, התעגל בקצוות בעורפו והציץ מתוך הכובע שלו.

"אתה שריף," אמרתי. "אני לא יודעת אם אי פעם פגשתי שריף. אתה נהנה מזה?"

"לרוב. אני לא מת על הפוליטיקה, אבל יש לי מזל. רוב האנשים במחוז שלי חושבים שאני עושה עבודה טובה, וזה אומר שאני יכול להמשיך לעשות אותה."

"כמה זמן אתה שוטר?"

"מאז גיל שמונה־עשרה. התחלתי לעבוד בתור הסגן של קודמי בתפקיד, ואז נבחרתי לתפקיד השריף לפני שנתיים."

"מרשים."

דיוק משך בכתפיו. "באותו הזמן היו כאלה שחשבו שאני צעיר מדי לתפקיד, אבל אף אחד אחר לא רצה את התפקיד. נראה אם הם יבחרו בי שוב כשהקדנציה שלי תסתיים. אני רק בן שלושים ושלוש, ושריפים במחוזות גדולים בדרך כלל מבוגרים יותר ויש להם יותר ניסיון. אבל אני חי בקהילה קטנה."

"משהו אומר לי שאתה מעדיף את זה ככה."

"ואת צודקת."

"אתה רוצה להיבחר שוב?"

"כן ולא," הוא הודה. "יש ימים שבהם אני אוהב את העבודה שלי. בימים אחרים היא קוץ בתחת. אבל נראה לי שאפשר להגיד את זה על כל עבודה, נכון?"

"נכון." הייתה לי עבודה שרוב הבנות יכולות רק לחלום עליה, אבל חלומות אינם תמיד מה שדמיינת שיהיו, וכשהיו יותר ימים רעים מטובים, הגיע הזמן שלי לעזוב. "מה היית עושה אם לא היית שוטר?"

"הייתי שוטר," הוא צחק. "אני לא יכול לדמיין אותי עושה שום דבר אחר."

קיוויתי לטובתו שזה לא ישתנה.

כי כשהפניתי את הגב לחלום שלי, כשוויתרתי עליו, נשבר לי הלב.

בשלב מסוים הלכנו בעיקול, והשביל הצר אילץ אותנו להתקרב. האטתי כדי לעבור מאחוריו, אבל גם דיוק האט ונשאר לצידי. השרירים הבולטים בזרועו התחככו בעורי החשוף. מפרקי אצבעותיו התחככו בשלי ושכחתי לנשום.

כשהרמתי את עיניי, עיניו הכחולות חיכו.

לעזאזל, הייתי צריכה לבחור בוויומינג בתור הבית החדש שלי.

משהו ניצת בינינו, ולא נדלקתי על גבר כבר הרבה מאוד זמן. אולי דיוק היה המשהו הלא צפוי הזה שהשתוקקתי אליו.

אבל הזמן שלנו ביחד נגמר.

ולפני שהייתי מוכנה להיפרד מהזר החתיך והאדיב הזה, קיבל את פנינו על השביל שלט עץ ובו חץ לעבר החניון שבו השארתי את הרכב שלי – ריינג' רובר שחורה שקניתי ביום שבו אוורלי ואני הגענו לג'קסון, ויומינג.

נסעתי בו דרך ילוסטון, והיא נסעה אחריי במכונית השכורה שלה. השארנו את המכונית השכורה בתחילת המסלול שבו התחלנו את ההרפתקה שלנו היום. התוכנית שלנו הייתה לישון בשטח ולחצות לתוך מונטנה מחר.

ואז אוורלי תיסע לשדה התעופה בבוזמן, ושם תתפוס טיסה הביתה לנאשוויל.

ואני אמשיך משם לקלאמיטי ואתחיל את הפרק הבא בחיי.

כשיצאנו מהמסלול, נותרו בחניון רק כמה רכבים בודדים. ברגע שאוורלי ראתה את הג'יפ שלי, היא נאנחה. "עשינו את זה. בואי לא נצא יותר לטיול שטח בחיים. אף על פי שאני קצת עצובה שלא יצא לי להשתמש בספריי נגד דובים שלי."

דיוק גיחך. "השפריצו עליי ספריי פלפל פעמיים, פעם אחת באקדמיה לשוטרים ופעם אחת בתרגיל. תסמכי עליי כשאני אומר שאת לא רוצה להשתמש בפחיות האלה אלא אם כן באמת אין לך ברירה."

"תודה שאתה לא רוצח סדרתי." אוורלי הושיטה את ידה כדי ללחוץ את ידו של דיוק. "ותודה שהצלת אותנו."

"בכיף." הוא נופף והיא הסתובבה, החלה ללכת לעבר הג'יפ והוציאה את המפתחות ששמנו בתיק הגב שלה.

הסתכלתי על החניון, התמקדתי בעצים ובשלטים והבטתי לכל מקום חוץ מדיוק, עד שהגיע הרגע הבלתי נמנע להיפרד.

"היה נעים מאוד להכיר אותך, ג'ייד מורגן." הוא הושיט יד, ואני הושטתי את ידי.

צמרמורות נשלחו בגופי כשהיבלות המחוספסות על כפות ידיו התחככו באצבעותיי. פגשתי את מבטו ושתיתי את הצבע הכחול בעיניו. "תשמור על עצמך, דיוק."

הוא התקרב עוד קצת ולא שחרר, כמו שציפיתי. במקום זה, הוא החזיק את ידי ומשך אותי אליו. תשומת ליבו ירדה לשפתיי, כאילו הוא חשב לנשק אותי.

ואולי רציתי שהוא ינשק.

אבל אז הוא מצמץ, הרגע נעלם והחמימות של ידו התפוגגה.

חייכתי כדי להסוות את האכזבה.

עדיף ככה, נכון? שוטרים שואלים שאלות, והייתי בספק שדיוק יסתפק בתשובות חלקיות. בשנה־שנתיים הבאות אצטרך להיות ממוקדת מטרה. בגיל עשרים ושמונה התחלתי לבנות חיים חדשים. הדבר הכי חכם בשבילי לעשות יהיה להתחמק מגברים, במיוחד שריף חתיך שהיה תחת הזרקור הציבורי.

וכבר לאחר כמה שעות עם דיוק ידעתי שאחשוב עליו. אחשוב מה היה יכול להיות. הוא היה החומר שממנו נוצרות פנטזיות.

"תנהגו בזהירות." הוא הטה את כובע הבייסבול הירוק שלו, הסתובב והחל ללכת לעבר טנדר לבן עצום שחנה מתחת לעץ ירוק עד ענק.

עמדתי דבוקה למקום כשהוא נכנס לאוטו ונסע.

"להתראות, דיוק אוונס."

זה באמת היה שם מדהים.

"אני לא מאמינה שלא תהיי בבית כשאגיע לשם." אוורלי משכה באף. "סוף השבוע הזה עבר מהר מדי."

"אני שמחה שעשינו את זה."

היא מחתה דמעה. "גם אני."

שתינו נראינו שוב אנושיות אחרי מקלחת ארוכה ושינה במיטה אמיתית. אף על פי ששינה בשטח במשך יומיים בשילוב הליכה רגלית ארוכה הייתה חוויה שאף אחת מאיתנו לא תשכח, לא ממש התחשק לי לראות שוב אוהל מבפנים.

כשהגענו למחנה 'מדיסון' אחרי הטיול היינו תשושות. אוורלי ואני בקושי הצלחנו למצוא את האנרגיה להקים את האוהל עם שקי השינה שלנו לפני שהתמוטטנו. בבוקר למחרת התעוררנו מוקדם, ארזנו את הדברים שלנו ויצאנו לדרך. לאחר שאספנו את הרכב השכור שלה מתחילת המסלול, נסענו למלון במערב ילוסטון, שבו חיכו לנו חדר וטיפול בספא.

נהניתי מהיום האחרון עם החברה הכי טובה שלי לפני שיצאנו החוצה להיפרד. אוורלי הייתה בדרכה לשדה התעופה.

אני הייתי בדרכי לקלאמיטי.

"תתקשרי אליי כשתגיעי הביתה?" שאלתי.

היא הנהנה. "אתקשר. אם את צריכה כל דבר, אני במרחק של טיסה מפה."

חיבקתי אותה חזק. "אתגעגע אלייך."

"גם אני אתגעגע אלייך."

כל חיי אוורלי גרה במרחק של פחות מרחוב ממני. כשהיינו ילדות קטנות רכבנו על אופניים ברחוב ללא מוצא שבו גרנו. בעשר השנים האחרונות חיינו ביחד בנאשוויל. ועכשיו היא תהיה בצד השני של המדינה ותחיה את החיים הרגילים שלה, בזמן שאני עמדתי לעבור לעיר חדשה, למדינה חדשה, לבית חדש, בתקווה למצוא חלום חדש.

בתקווה למצוא את אותה שלווה חמקמקה.

"תודה לך על זה," אמרתי. "על סוף השבוע. על שבאת לטבע איתי. על ששמרת את זה בסוד."

"אני מקווה שזה יישאר ככה." עיניה החומות התמלאו דאגה. "את בטוחה לגבי זה?"

"לא, אבל אני חייבת לנסות."

"את יודעת שהסוד שלך שמור איתי, אבל... בשלב כלשהו מישהו יעלה על זה."

"אולי. ואולי לא," נאנחתי. "אם יהיה לי מזל, אוכל להסתתר פה לנצח."

ואם לא...

הספקות לא יעצרו אותי מלנסות.

"פשוט תשמרי על עצמך, בסדר?" היא חיבקה אותי שוב. "אוהבת אותך."

"אוהבת אותך גם." עמדתי ליד הרכב שלי וצפיתי בה נכנסת לרכבה ונוסעת. רק לאחר שהפנסים האחוריים שלה נעלמו במורד הכביש המהיר הצלחתי לנתק את כפות רגליי.

ויצאתי לדרך חדשה.

"אוי, לעזאזל." הסתכלתי על השעון שלי ולחצתי על דוושת הגז.

אולי מחר אלמד איך לא לאחר כל הזמן. היה ברור שהיום זה לא יקרה.

תוך כדי שאני ממהרת במורד המדרכה שלחתי לבעלת הבית שלי הודעה מתנצלת על האיחור והבטחתי להגיע לשם בקרוב. הכנסתי את הנייד חזרה, תחבתי את הארנק שלי מתחת למרפק ורצתי לעבר ה'רובר' שלי.

אימא תמיד הקניטה אותי על כך שהייתי הולכת לאיבוד בתוך הראש של עצמי ושוכחת מהזמן. אבא היה אותו הדבר.

רק שלא הייתי אבודה בראש של עצמי.

הייתי אבודה בקלאמיטי.

העיירה, שהייתה ממוקמת בליבה של מונטנה הדרום־מערבית, הפכה להיות הבית החדש שלי והקסימה אותי מייד. קלאמיטי שכנה בעמק שהיה מוקף מכל הכיוונים בפסגות כחולות כהות. העיירה עצמה הייתה קטנה, כמו שנכתב באינטרנט – נדרשו לי פחות מחמש דקות כדי להגיע מקצה אחד שלה לקצה השני.

אבל לא הייתי צריכה מטרופולין שוקק. לאחר שעה שבה התהלכתי לאורכו של רחוב פירסט, הבנתי שהנוף הכפרי המקסים התאים לי מאוד.

התאהבתי מייד בקצב האיטי. אף אחד לא מיהר על המדרכות. אנשים חייכו כשחלפתי על פניהם. בכל חנות שבה ביקרתי היום המוכרים קיבלו את פניי בברכה לעיירה ושאלו אותי לשמי.

בעלת הבית שלי הבטיחה לי שקלאמיטי היא מקום חברותי. היא השוויצה בקייצים הקצרים והמהממים ובחורפים השמשיים והקרים. היא אמרה שכולם ישמחו שפנים צעירות ומקסימות יצטרפו לקהילה שלהם. חשבתי שהיא מנסה לעבוד עליי רק כדי לגרום לי לחתום על חוזה השכירות.

קלאמיטי הייתה כל מה שהיא התחייבה לו, ויותר מכך.

ובגלל זה ביליתי יותר מדי זמן בשוטטות במקום בהגעה בזמן לפגישה איתה כדי לאסוף את המפתחות לבית ששכרתי.

התחלתי להזיע ברקות. לבסוף הגעתי למכונית שלי, נכנסתי פנימה ופתחתי את החלונות במקום להדליק את המזגן. ואז יצאתי ברוורס מהמקום שבו חניתי כאילו הצמיגים שלי עולים באש וטסתי במורד הכביש.

הרוח בידרה את שערי. השמש חיממה את פניי. והחיוך שהתפשט על פניי התרחב.

זה יעבוד. הרגשתי את זה בעצמות שלי.

קלאמיטי הייתה ממוקמת במרחק שעתיים נסיעה מהעיירה הקרובה ביותר. יהיה לי קל להסתתר פה ולחיות כג'ייד מורגן. בכל הטיולים שלי לא ראיתי שום סימן שמישהו מזהה אותי.

לפי המחקר שערכתי באינטרנט, בקלאמיטי ובעמק מסביב חיו בערך אלפיים תושבים. אוכל לשכנע אלפיים אנשים שאני אף אחת, סתם אישה רווקה שרק עכשיו הגיעה לקלאמיטי ושכרה בפאתי העיר בית ובו שני חדרי שינה. לא הייתי צריכה למצוא עבודה, כי תכננתי לספר לכולם שאני עובדת מהבית. אשלם במזומן כשאוכל ופשוט איטמע.

הרגל שלי לחצה על דוושת הגז. הסתכלתי על הכביש ועל הג'י־פי־אס שלי במקביל. בעוד קילומטר וחצי אפנה שמאלה, ובתוך פחות משלוש דקות אהיה –

יללה של סירנה מילאה את אוזניי. אורות כחולים ואדומים קיבלו את פניי במראה האחורית. הרגל שלי התרוממה מדוושת הגז, אבל זה היה מאוחר מדי. וכשהאטתי וירדתי לשולי הכביש, הטנדר המשטרתי המאיים מאחוריי עשה את אותו הדבר.

זה לא היה טוב. זה ממש, ממש לא היה טוב. "שיט. למה אני כזו מטומטמת?"

ליבי פעם כשנעצרתי. העברתי להילוך חניה ב'רובר'. בידיים רועדות הושטתי יד לתיק שלי במושב הנוסע וחיטטתי בו עד שמצאתי את הארנק שלי. למה לא יכולתי להגיע בזמן פעם אחת בחיי? דו"ח על מהירות ביום הראשון שלי בקלאמיטי לא נחשב להיטמעות. ואם השם שלי יופיע על דו"ח משטרתי, השהייה שלי פה תתקצר מאוד, יותר ממה שתכננתי.

צעדיו של השוטר התקרבו לדלת שלי בזהירות. לא הצלחתי לראות את הפנים שלו במראה הצדדית, אבל לא פספסתי את האקדח השחור החגור על אחת ממותניו ואת תג השוטר הנוצץ על השנייה.

"אני מצטערת," פלטתי ברגע שהוא היה קרוב מספיק לחלון הפתוח שלי כדי לשמוע. "איחרתי ו..." המילים נעלמו כשהרמתי את עיניי וראיתי כחול.

"ג'ייד?"

מצמצתי. "דיוק? מה אתה עושה פה? חשבתי שאתה מוויומינג."

"גדלתי בוויומינג, אבל אני חי בקלאמיטי." הוא הניד בראשו והבעתו המופתעת נעלמה. ואז מבטו הצר והתעצם. "רישיון נהיגה וביטוח רכב, בבקשה."

"כן." העמדתי פנים שהנימה החדה בקולו לא הכאיבה לי.

אולי קראתי לא נכון את אותו רגע פרידה בפארק. אולי הוא סתם היה בחור נחמד שעזר לשתי תיירות להגיע לרכב שלהן, והמשיכה הייתה חד־צדדית. אצבעותיי הסתבכו עם הפלסטיק סביב רישיון הנהיגה שלי כשהוצאתי אותו מהארנק, וכמעט הפלתי אותו כשהושטתי לו אותו.

"אני מצטערת שנסעתי מהר מדי." בבקשה, בבקשה אל תתייחס לזה. הסתכלתי עליו בעיניים הכי תמימות שלי והתחננתי ממנו בדממה להושיט לי חזרה את רישיון הנהיגה ולשכוח מכל הסיפור.

אבל לא היה לי מזל כזה.

דיוק בחן את רישיון הנהיגה, ועיניו בחנו אותי ואת רישיון הנהיגה שלי. ואז הלסת שלו התהדקה והוא הניח את שתי ידיו על אדן החלון. "מיס מורגן. לג'ייד, נכון? או שאולי אקרא לך לוסי רוס? כמו זמרת הקאנטרי המפורסמת לוסי רוס."

התכווצתי. "אני יכולה להסביר."

"כן. נראה לי שכדאי שתתחילי לדבר."

"שריף אוונס," הענקתי לו את החיוך הכי מתוק שלי. "מה היית אומר על שוחד?"